יום חמישי, 10 בנובמבר 2011
יום שבת, 5 בנובמבר 2011
יום שישי, 4 בנובמבר 2011
פוטו-פילם - Grozny: nine cities
מאת
שאול נשיץ
כמה מחשבה הושקעה בפוטו-פילם הזה, מאת Olga Kravets, Maria Morina ו-Oksana Yushko. הרעיון היה להציג רבדים שונים של עיר אחת ביצירת מולטימדיה מאוחדת. גרוזני, בירת צ'צ'ניה, מנסה להתאושש ממלחמה עקובה מדם בין הלאומנים המקומיים לבין הצבא הרוסי. ההתאוששות שלה איטית ומהוססת, מלווה באיסלמיזציה מצד אחד ובחדירת השפעות מערביות מצד שני. נשים וגברים מעצבים את פני החברה מחדש, תופסים אט אט את תפקידיהם החברתיים הישנים והחדשים.
יום חמישי, 3 בנובמבר 2011
על סיכונים מקצועיים
מאת
שאול נשיץ
צלמי האירועים המסכנים. לא רק שעליהם להתחרות בשוק בלתי אפשרי, לא רק שהם עובדים קשה יותר ונהנים מעבודתם פחות מן הצלמים בכל ז'אנר אחר אלא שהם חשופים לתביעות יותר מכולם. ולפעמים תביעות משפטיות כאלה עלולות להיות מוזרות, אם להתנסח בעדינות.
ה-New York Times פרסם היום את הסיפור הבא: מעשה באדון שתבע סטודיו לצילום ותיק ומכובד בניו יורק שש שנים לאחר ששכר את שירותיו לשם הנצחת טקס נישואיו. הוא מצא שאיכות העבודה של הצלם פגומה, כפי שקורה לפעמים. מה שהפריע לו במיוחד היה חסרונן של 15 דקות בסיום האירוע שחסרו בחומר המצולם. אותה רבע שעה חסרה מונעת ממנו את הזכרונות מהארוע המשמח. הזמן שעבר בין קבלת השירות לבין התביעה מעלה אולי תהיות, אבל החוק האמריקני קובע תקופת התיישנות בת שבע שנים במקרים כאלה, כך שמבחינה פורמאלית התביעה תקפה. העובדה שהזוג המאושר התגרש כשנה לפני הגשת התביעה ודרישתו של האדון לא רק להחזר כספי מלא של הוצאותיו בעבור שכירת הצלם אלא גם למימון של שחזור הטקס במלואו, כולל הטסת המשתתפים המקוריים ושכירת המקום שאירח אותו - הכל הגיוני ונורמלי לחלוטין. למרבה הצער, התובע אינו מצליח לאתר את גרושתו שכנראה חזרה ללטביה מולדתה.
הזוי? מצחיק? בעליו של הסטודיו הנתבע אינם חושבים כך. הוצאות ההגנה המשפטית שנגרמו להם עד עתה כבר חורגות מעבר לסכום התביעה עצמו והבירור בבית המשפט נמצא רק בראשיתו. דברים כאלה עלולים לקרות לכל צלם אירועים ולמען האמת קשה להתגונן מהם מראש. אז אם אתם מתפרנסים מצילום אירועים הרשו לעצמכם להיות ברירניים בבחירת הלקוחות שלכם.
.
Labels:
המועדון
תרבות שיח? באינטרנט?
מאת
שאול נשיץ
אילו התקשורת הבינאישית היומיומית שלנו היתה דומה לתרבות הדיון האופיינית ברשת מצבנו היה בכי רע. מה יש בה באנונימיות שמאפשר לאדם לשחרר את חרצובות לשונו ולהשתלח בפראות בזולתו? להידרדר לשפה נמוכה, רצופה עלבונות ואלימות (למרבה המזל וירטואלית)?
לפעמים נדמה לי שהקוד האתי החברתי הוא רק שכבה דקה של קרח שמסתירה תהומות של מים סרוחים. אלמלא נכפו עלינו נורמות תרבותיות היינו מכים זה את זה נפש מבלי לחשוב פעמיים. ובכן, הרשת בכללותה אנונימית וכשאדם איננו נדרש להזדהות הוא יפשוט את דמותו הציבורית וייוותר במערומי נפשו העכורה. למרות זאת, הייתי מצפה לכך שרוב רובם של הכותבים והמגיבים יחיל את הנורמות החברתיות שלו גם על התנהגותו המקוונת וישתמש בלשון מאופקת או לפחות אינטליגנטית. הרי לא כולנו ניחנו בנטיות אלימות. אז מנין כל השנאה הזאת?
אם להתייחס לעניינו הצנוע של הבלוג הזה, אז:
- מדוע מצלמה אחת "מנגבת את הרצפה" עם מצלמה אחרת שה"ביצועים" שלה ב-ISO-(X)XXXX נחותים רק במקצת?
- מדוע יש מצלמות ש"אינן מתאימות לעבודה רצינית"? מהי בכלל "עבודה רצינית"?
- מדוע אינך יכול להשמיע דעה שונה מהקונצנזוס השורר בקהילות מקוונות מסוימות?
- מדוע יצרן המצלמה שאתה משתמש בה אמור להעיד על האופי שלך, על האינטליגנציה שלך או על הדעות הפוליטיות שלך?
- מדוע בעלי הדעות המוצקות ביותר בכל מה שנוגע לציוד צילום הם ברובם צלמים בינוניים?
- מדוע הצילום שלך נבחן על פי המצלמה שאתה משתמש בה? מדוע ה-EXIF חשוב יותר מהתצלום עצמו?
- מדוע דווקא כתיבה מעודנת וסובלנית זוכה לתגובות התוקפניות ביותר?
אשמח אם מישהו יסביר לי.
.
.
יום רביעי, 2 בנובמבר 2011
איך ליצור תצלומים מעניינים
מאת
שאול נשיץ
בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על תצלום "מעניין" אנחנו מתייחסים להרכבים התוכני והצורני שלו ובוחנים כיצד שני אלה מתייחסים זה לזה. במלים אחרות, אנחנו עוסקים בקומפוזיציה של התצלום. ובכן, בפוסט זה לא אתייחס לקומפוזיציה. כבר כתבתי עליה רבות כשהבלוג היה עול בימים.
העניין שיש בתצלום נובע בראש ובראשונה מן התוכן התמאטי (הנושאי) שלו. תצלומים מעניינים נושאים בתוכם אינפורמציה הנוגעת לנושא שלהם (כיצד הוא נראה, מה הוא עושה וכו') כמו גם להקשר הכללי שלהם (היכן, מתי, מדוע וכו'). עניין, בניגוד ליופי, פונה אל האינטלקט של המתבונן ולאו דווקא אל הרגשות שלו. יותר מכך, תצלומים מעניינים אינם זקוקים להיבט אסתטי. לעתים קרובות המאפיינים הצורניים שמתקשרים בדרך כלל לצילום "איכותי" או "אמנותי" עלולים לפגוע בהיבט האינפורמטיבי של תצלום. למשל:
- עומק שדה רדוד מדגיש את הנושא ומנתק אותו מהקונטקסט שלו.
- צבעים רוויים מדגישים את הקומפוזיציה הכרומאטית ומסיחים את דעתו של המתבונן מן הקומפוזיציה התמאטית.
- קונטרסט גבוה מדגיש את הקומפוזיציה הטונאלית ומסיח את הדגת מהנושא.
- פרספקטיבה ליניארית דרמטית, האפיינית לעדשות רחבות, נוטה למזער את הרקע ולהפחית מחשיבות הקונטקסט.
אם כן, תצלום מעניין יתאפיין ב"הגברה אסתטית" חיוורת למדי, כך שמירב תשומת הלב תוקדש לתוכן שלו. הגיוני למדי. Hans Aarsman תיאר זאת היטב: על מנת ליצור תצלומים מעניינים עליך להתעניין בנושאים שלך ולא בצילום שלך. הצילום כבר ידאג לעצמו.
אלא שבתצלומים "מעניינים" באותו מובן יובשני תרומתו היצירתית של הצלם מוגבלת מאד. תפקידם לתאר סיטואציות באופן אובייקטיבי ככל הניתן ולאו דווקא להדגיש את נקודת מבטו ואת התרשמותו האישית. הם מותאמים לצילום עיתונות יותר מאשר לכל ז'אנר אחר. ואילו אנחנו (קרי אני) רוצים שהתצלומים שלנו יהיו יותר ממעניינים. שיפנו אל רגשותיו של המתבונן ולא רק אל האינטלקט שלו. איננו מנסים לתאר את המציאות "כפי שהיא", אלא לסנן אותה דרך עינינו, הבנתנו, ניסיון החיים שלנו ורגשותינו. עומק השדה, הפרספקטיבה הליניארית, הצבעים והקונטרסט מעניקים לתצלומים שלנו אינטרפרטציה. עומק. חיים. והם שעושים אותנו ל-auteurs.
מובן שהתוכן של התצלום חשוב. ללא תוכן מעניין התצלום הוא לא יותר מאשר אורנמנט (התוכן לא חייב להיות מובן מאליו או אפילו ריאליסטי. חשוב לומר זאת). בין התוכן לבין הצורה צריך להתקיים איזון עדין: תצלומים בעלי תוכן חזק ומורכב אינם זקוקים להעצמה צורנית אינטנסיבית. מאידך, תצלומים כאלה יכולים לשאת מניפולציה צורנית חזקה. בתצלומים בהם התוכן מעניין פחות הגזמה עלולה להיראות יומרנית משהו (שלא לומר קיטש).
הכלים הצורניים בהם משתמש הצלם עשויים להפוך עם הזמן לסגנון אישי מובהק. זה קורה כאשר הצלם מפסיק לחשוב עליהם ומיישם אותם באופן מוכני. אכן, צילום מעניין הוא מה שקורה כשאתה מתעניין במשהו אחר ומצלם רק דרך אגב (רק ש"דרך אגב" כולל את כל הניסיון שלך, את מה שאתה מרגיש בשעה שאתה חושף ואת העין המיוחדת לך).
| Photograph: Larry Burrows, 1966 |
.
הירשם ל-
רשומות (Atom)