המקום שבו אין חוכמות

לעתים קרובות אני נדרש לשאלה האם יוכל מאן דהוא לשפר את הצילום שלו באמצעות רכישת ציוד יקר מזה שיש ברשותו.

התשובה הקלה, האטומטית לשאלה הזאת היא חיובית. עדשה חדה ו/או מהירה יותר תאפשר קבלת תצלומים חדים בצמצם פתוח יותר ותפחית את הרגישות הנדרשת מן החיישן. עדשה כזאת גם תפחית את הארטיפקטים האופטיים בתמונה ותעניק לה מראה נקי וטבעי יותר. מצלמה יקרה יותר תרחיב את הטווח הדינאמי שעומד לרשות הצלם ותפיק תצלומים בעלי מראה נקי בתנאי תאורה קשים יותר. היא גם תבטיח ששיעור גבוה יותר מן התצלומים יהיו חשופים וממוקדים כראוי.

אלא שבדרך כלל תשובה כזאת תחטיא את כוונת השואל. היא יוצאת מתוך הנחה שהצלם יודע את מלאכתו ומסוגל להפיק מן הכלים שברשותו את כל שהם מסוגלים לתת לו, עד כדי כך שהצטיידות בפריט יקר ואיכותי יותר תביא לשיפור מיידי של התצלומים שאותו צלם יוציא מתחת ידיו. כמעט מיותר לציין שברוב רובם של המקרים זה איננו המצב. לכן, מי ששואל אותי את השאלה הזאת לא מקבל מקבל את התשובה לה ציפה (אחר כך הוא שואל אחרים, שמחזקים את החלטתו לרכוש פריטי ציוד כאלה ואחרים). אילו עמדתי בראש מחלקת השדרוג של משטרת הצילום הייתי קובע מבחני כשירות שכל החפץ לרכוש ציוד חדש מחוייב היה לעמוד בהם. אני יודע שזה נשמע פאשיסטי, אבל נמאס לי להיתקל בצלמים בינוניים המתפארים בציוד צילום שעולה כמו שכר דירה לשנה (עד כאן תרומתי השבועית למחאת יוקר המחיה). אני מרשה לעצמי לכנות אותם צלמים בינוניים רק מפני שהם עצמם מכירים בבינוניות שלהם. אם תעיר לצלם כזה על תמונה שצילם הוא יחייך חיוך מתנצל ויאמר לך שזו רק "תמונת מבחן", אבל אם תעיז לבקר את הציוד שלו זה יגמר בדמעות (עיינו גם בדבריו של Mike Johnston כאן). לכל מה שנכתב עד כאן יש כמובן יוצאים מן הכלל. לפעמים אני נתקל בילד בעל עין נהדרת. פעם אפילו מכרתי מצלמה ישנה לילד כזה, תמורת פרוטות.

הפסקה הקודמת לא נפתחה במלים "בדרך כלל" רק בגלל זהירות יתרה מהכללות. יש להן סיבה טובה. למעשה, בתחום גדול של אורכי מוקד מחירו של הציוד הוא הגורם בעל ההשפעה העיקרית על איכות הצילום. הוא חשוב יותר מהטכניקה ואפילו מעינו של הצלם. הכוונה, כמובן, לטלה-פוטו. ב-95% מהמקרים מטרת השימוש באורך מוקד גדול היא בידוד של נושא יחיד מן הסביבה שלו. הבידוד הזה מושג בשני אמצעים: מסגור ודחיסת הרקע. החל באורך מוקד של כ-80 מ"מ אקויוולניטיים הפרספקטיבה הליניארית מפסיקה להיות מעניינת ותשומת ליבו של המתבונן מוקדשת במלואה לנושא התצלום, שהוא האובייקט החד ביותר בשטח הפריים. למעשה ההבדלים בחדות בין הנושא והרקע שמלפניו ומאחוריו הם הגורם העיקרי לפופולאריות של תצלומי טלה-פוטו. ככל שעדשת טלה-פוטו תפיק תיאור חד יותר של האזור הממוקד, וככל שתפיק תיאור חד פחות של האזורים הבלתי-ממוקדים, כך היא תיחשב איכותית יותר. אם כן, עדשת הטלה-פוטו האידיאלית תהיה משובחת מבחינה אופטית, רחבת צמצם ובעלת אורך מוקד גדול ככל שהגודל, המשקל והשיקול הכלכלי של היצרן (עלות היצור לעומת הביקוש) מאפשרים. כמעט באותה מידה, גם למצלמה משוכללת יהיה יתרון בהפקת תצלומי טלה-פוטו על פני מצלמה פשוטה יותר. הדבר נוגע פחות לרמת הפירוט של התמונה (אלא אם הקומפוזיציה כוללת "מרווח קרופ") ויותר למנגנון המיקוד האוטומטי. אם יש יתרון אמיתי למצלמות יקרות הריהו כושרן לעקוב אחר אובייקטים הנמצאים בתנועה ולמקד אותם במהירות. שני אלה באים לידי ביטוי מירבי באורכי מוקד גדולים.

ומה בדבר כישוריו של הצלם? במרבית המקרים, הפעולה הנדרשת מצד הצלם בצילום טלה-פוטו מצטמצמת למסגור הנושא. כל יתר הפעולות הטכניות הכרוכות בצילום - אחיזה יציבה (חצובה), מיקוד ועקיבה (מצלמה ועדשה), מדידת האור (מצלמה) וחשיפה ברגע הנכון (מצלמה, ע"י חשיפה רציפה) - נעשות באמצעות הציוד. מטבע הדברים הצלם מרוחק ממוקד ההתרחשות ולכן המעורבות שלו בסצנה איננה רלוונטית (שימוש בטלה-פוטו נפוץ במקרים בהם הצלם יפריע להתרחשות אם יתקרב). אז מה הפלא ששלב הטלה-פוטו הוא שלב אבולוציוני שקשה כל כך להיגמל ממנו? זהו סוג הצילום היחיד שבו כל מה שנדרש על מנת לשפר את התוצאות המושגות, ואפילו באורח דרמטי, הוא ציוד יקר יותר.

.

24

עשרים וארבעה מגה-פיקסלים? עצוב. לא תימצא עדשה שתפיק את המיטב מחיישן כזה. נו, לפחות זה יהרוג אחת ולתמיד את המרוץ המטורף הזה.

.

קיטש מעודן

.

עקרון הטובמספיק

אילו תכונות טכניות הצילום שלכם דורש? שימו לב שלא שאלתי מה אתם רוצים שהציוד שלכם יאפשר. שאלתי למה אתם זקוקים. ההבדל בין הרצון לבין הצורך לא תמיד מובן, אולי בגלל הפסיכולוגיה שמעורבת בסוגיה הזאת. התשובה לשאלה "מה אני רוצה" מושפעת מן התשובות לשאלות הבאות:

• מה מוצע למכירה בשוק?

• באיזה ציוד החברים שלי משתמשים?

• מהו הסטאטוס הנוכחי שלי כצלם? – האם אני צלם מתחיל או מנוסה? האם אני חובב או מתפרנס מצילום? האם אני ואחרים מרוצים מרמת הצילום שלי? וכו'.

• מהו הסטאטוס העתידי אליו אני חותר? – האם אני רוצה להפוך את התחביב למקצוע בזמן הקרוב? אולי בעתיד הרחוק יותר? האם אני רוצה להתמקד בז'אנר ספציפי? ואולי אין לי שאיפות מיוחדות?

התשובה לשאלה "מה אני רוצה" נקבעת תמיד על פי מדדים יחסיים, שהם בעיקרם סובייקטיביים. היא מושפעת מהערכתו העצמית של הצלם, מנסיונו, מהציוד שבידי חבריו ומהאופן בו הוא רואה את האבולוציה האישית העתידית שלו ביחס לאחרים. כל אלה מביאים אותו לכוון אל נקודה מסויימת על הסקאלה הנמתחת בין הציוד הבסיסי ביותר וזה המקצועי ביותר. אלא שהסקאלה הזאת גם היא ניידת: למשל, השימושיות של ISO1600, שנמצאה לפני מספר שנים בקצה העליון של הסקאלה נמצאת כיום בקצה התחתון שלה.

השאלה "למה אני זקוק" היא לכאורה שאלה קלה יותר. היא מתייחסת לניסיון הקודם של הצלם ולציוד שיש ברשותו. באופן כללי, הצורך נובע מ"כשלים" בציוד הקיים ולכן הוא ספציפי, עומד בזכות עצמו ואובייקטיבי. הצורך מתייחס להווה: לז'אנרים המועדפים על הצלם ולשימושים הנוכחיים שלו בתצלומים שהוא יוצר. שאלות הנוגעות ל"צרכים עתידיים" שייכות כבר לתחום המעורפל של הרצון. היתרון של הבחירה לפי צורך על פני הבחירה לפי הרצון הוא בנחרצות שלה: מרגע שקבעת מה יהיה טוב מספיק לצרכיך, ההבדלים בין פריטי ציוד שעונים על הצרכים מפסיקים להיות רלוונטיים עבורך. לדוגמה, אני אוהב לשתות קפה אספרסו (ללא חלב). לכן, אם ארכוש מכונת אספרסו ביתית ביום מן הימים איכות הקצפת החלב שהמכונה תציע לא תהווה עבורי קריטריון בבחירה. כשמדובר בציוד צילום, בחירה על פי צרכים עשויה לחסוך ממון רב.

אתם ודאי סקרנים לדעת מהם הצרכים שלי בכל מה שקשור בצילום. אז כך:

• 10 מגה-פיקסלים: הגודל המירבי של ההדפסות שלי הוא 30X40 ס"מ. לשם כך אינני זקוק ליותר מ-10 מגה-פיקסלים. על פי רוב אינני חותך את התמונות ולכן "מרווח קרופ" איננו רלוונטי עבורי.

• טווח דינאמי: 10 סטופים יאפשרו לי לצלם ללא חשש ברוב מצבי התאורה שאני יכול לחשוב עליהם.

• ISO1600: מניסיוני, אור קלוש יותר מכזה שמאפשר חשיפה סבירה ברגישות זו (עם עדשה מהירה) הוא אור רע מלכתחילה. אינני זקוק ליותר.

• אופטיקה ידידותית: אני זקוק לשתיים או שלוש עדשות פריים שלא יפריעו לי בעת החשיפה. אינני רוצה להסתמך על sweet spots. אני זקוק לתמונה נעדרת ארטיפקטים וחדה ב-f/2 ומוכן לשלם עבור אופטיקה מתאימה. מיקוד אוטומטי יכול להיות נחמד, אבל אוכל לחיות בלעדיו.

• איכות JPEG טובה: אינני רוצה להשחית את זמני בעיבוד קבצי RAW בכל פעם שאני מעתיק את התמונות למחשב.

• נוחות אחיזה ונשיאה: על המצלמה והעדשה גם יחד לשקול לא פחות מ-600 גרם ולא יותר מ-1500 גרם. לא אוכל לוותר על עינית גדולה ובהירה.

• ממשק שליטה: פשוט, גמיש ומהיר. אני זקוק לשליטה ישירה ומהירה בצמצם, במהירות התריס, באיזון הלבן, בפיצוי החשיפה ובמיקוד. יתר הפרמטרים של התמונה יכולים להיות קבורים בתפריטים ובתתי-תפריטים.

• איכות בניה וחומרים: אני זקוק למצלמה ולעדשות ממתכת. אחרת הן יישברו. אני זקוק לציוד שיעבוד גם לאחר שיירטב מעט או יתכסה באבק.

כל שעלי לעשות כעת הוא למצוא את המצלמה הזולה ביותר שתענה על הצרכים האלה ושאפשר יהיה להרכיב עליה עדשות שיעמדו בדרישותי. אלא שאבוי, זה לא קל כפי שזה נראה. אני מוצא את עצמי נאלץ להתפשר על אי-אילו צרכים.

.

על כלבים ועכברים

כלב הצילום (photodog) הוא מושג מימי הפילם שהתייחס לצלמים מסוימים. הכוונה לאותם צלמים שחילקו את זמנם בין אור היום בחוץ לחדר החושך באופן שווה. יכולת לזהות כלב צילום על פי פניו הבלתי מגולחים, בגדיו המוכתמים בשאריות מדלל והניחוח הכימי שעלה ממנו. הצלמים האלה היו לפני הכל בעלי מקצוע. הם הכירו את הפרקטיקה של הצילום ושל הפיתוח וההדפסה כמו את כף ידם. המצלמות שבידיהם היו בדרך כלל קופסאות מתכת כבדות בעלות מנגנונים מכאניים מדוייקים ואמינים. העדשות שלהם היו חזקות וכבדות, לעתים רחוקות עדשות זום. הציוד היווה עבורם ארגז כלים שמטרתו להפיק את התצלומים הרצויים. בהיעדר תצוגה מיידית היתה לאמינות הציוד משמעות שקשה לנו להבין כיום. כלב הציוד לא היה בררן. כאשר תנאי האור לא היו טובים הוא תחב אל תוך המצלמה סרט רגיש וגרעיני שהשיג את מהירות התריס הרצויה. מפתח הצמצם של העדשה היה חשוב לו אפילו יותר מאורך המוקד שלה (ממילא שתי העדשות העיקריות שלו היו 50 מ"מ ו-35 מ"מ, שאפשר להחליף ביניהן בקלות יחסית). עדשות זום נחשבו למותרות של צלמי חתונות, שהרבו להשתמש בפלאשים. כלב הצילום היה חשדן בכל מה שקשור לטכנולוגיה. הוא העדיף את המוכר והאמין על פני החדש והמשוכלל. הופעת מצלמות הפלסטיק בעלות המסך האלקטרוני על גבי הפאנל העליון שלהן הכעיסה אותו ממש, שלא לדבר על המיקוד האוטומטי. אמולסיות חדשות שהופיעו מידי שנתיים-שלוש לא ריגשו אותו. נדרשה לו תקופת הסתגלות אפילו למצבי החשיפה החצי-אוטומטיים. כלב הצילום לא התעניין באמנות. הוא ידע אמנם להעריך תצלום טוב, אבל ההיבטים שעניינו אותו באמת היו קשורים להדפסה יותר מאשר לביטוי האישי של הצלם. זו הסיבה לכך שהוא מעולם לא התרועע עם ארטיסטים.

עכבר הצילום הוא טיפוס שונה לחלוטין. זהו צלם בעל נטיה טכנולוגית שנמצא ברדיפה מתמדת אחר השכלולים האחרונים. הוא פורח בעידן הדיגיטלי ואינו יכול לדמיין את החיים ללא תצוגה מיידית של התמונה, היסטוגרמות ופוטושופ. לדידו המצלמה היא מוצר מתכלה שיש להחליפו מידי שנה או שנתיים. הוא מאמין ביכולתה של האלקטרוניקה לכפר על עוונותיהם של הצלם ושל האופטיקה. לכן הסיסמה שלו היא "more is better". עכבר הצילום בוחן את התצלומים שלו ושל אחרים על גבי מסכי מחשב מכוילים, תמיד בהגדלה ל-100%. אמנות איננה מדברת אליו, אבל הוא מאמין באסתטיקה. לא סתם באסתטיקה, אלא ב"מראה החדש", המעובד והדרמטי יותר מהמציאות.

במובן מסוים עכבר הצילום הוא גלגולו של כלב הצילום. שניהם רואים בתצלום תוצר של תהליך ארוך ומורכב. למרות זאת, שניהם אינם מחשיבים עצמם לאמנים. במובנים אחרים, השניים הם הפכים גמורים. כלב הצילום מחשיב את הצדדים המכאניים והאופטיים של הציוד. עכבר הצילום מחשיב את החיישן ואת העיבוד הדיגיטלי. כלב הצילום איננו אוהב טכנולוגיה בעוד עכבר הצילום נושם אותה. כלבי הצילום התמעטו מאד לאחר המהפכה הדיגיטלית. הסיבות לכך רבות: עליונותה של הטכנולוגיה הדיגיטלית על פני טכנולוגיית הפילם הוכחה באופן החלטי, והדבר מתבטא לא רק בנוחות ובקלות השימוש במצלמה אלא גם באיכות הטכנית של התצלום, היקרה לליבו של כלב הצילום. בנוסף, קרנה של ההדפסה ירדה פלאים. רק תצלומים מעטים זוכים להיות מודפסים כיום ושוב אין צורך במיומנויות חדר החושך על מנת להפיק הדפסים מעולים. ולבסוף, התפיסה על פיה המצלמה היא מוצר צריכה אלקטרוני מתכלה מן המניין ניצחה.

למרות הכל יש בגישתו לחיים של כלב הצילום מרכיב שנשאר רלוונטי גם כיום: המיומנות. הציוד החדיש מגיש לצלם את האפשרות לדייק במיקוד, בחשיפה ואפילו בתפיסת הרגע על מגש של כסף. כל מה שנדרש ממנו הוא לכוון את העדשה אל הנושא וללחוץ על המחשף. התוצאה הטכנית המעולה כמעט מובטחת. אלא שתצלום טוב הוא יותר מאשר קובץ חד ונקי שמכיל את כל הטווח הטונאלי של הסצנה המצולמת. גם לצלם יש תפקיד: עליו להחליט כיצד לבטא תנועה של אובייקטים בסצנה (האם למרוח אותה או להקפיא אותה?), כיצד להתייחס למחסור באור (האם להפעיל את המבזק, להתפשר על עומק השדה, להסתכן בחדות לקויה או אולי להתפשר על הניקיון מרעש דיגיטלי?), כיצד להתייחס ל"הפרעות" ברקע (להחשיך אותן באמצעות שימוש בפלאש, להרחיק אותן ע"י שימוש באורך מוקד רחב יותר, לטשטש אותן באמצעות צמצם פתוח יותר, לכלול אותן בפריים כפי שהן או אולי לוותר על התצלום מלכתחילה?) וכיצד להתגבר על קונטרסט גבוה (האם ליצור HDR, "לשרוף" את הבהירים או להחשיך את הכהים?). אלה הן החלטות אנושיות שמכונה, משוכללת ו"אינטליגנטית" ככל שתהיה, תתקשה להתמודד איתן ביחס לסצנה הספציפית מולה ניצב הצלם. כל ההחלטות האלה דורשות חשיבה ומיומנות, שתי תכונות שכלב הצילום מצטיין בהן. הטכנולוגיה היא דבר נפלא, אבל אל לנו להשתעבד לה. אנחנו חכמים ומנוסים ממנה ועליה לפנות לנו את הדרך בצייתנות אם נרצה בכך.

.

שאלון: סגנון צילומי

השאלון הבא ארוך ודורש מעט מחשבה, אבל אני משוכנע שהתוצאות שלו יהיו מעניינות. אשמח אם תקדישו לו כמה דקות.

תודה על שיתוף הפעולה. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות שלו. בעוד מספר ימים אעלה לבלוג סטטיסטיקה נרחבת יותר.

.

מצלמות העתיד

המצלמה הדיגיטלית המסחרית הראשונה, ה-Mavica מתוצרת חברת סוני, יצאה לשוק כבר בשנת 1981. עם זאת, חלפו עוד שני עשורים עד שהמצלמה הדיגיטלית קנתה לה מקום של קבע בשוק הצילום המסחרי. בעשר השנים שחלפו מאז חלה התקדמות מטאורית בטכנולוגיית הצילום הדיגיטלי. נראה שכעת הוא זמן טוב לבחון מה הניע את ההתפתחות הטכנולוגית ואילו מגמות צפויות בצילום הדיגיטלי בעשור הקרוב. אינני מומחה לאופטיקה, לאלקטרוניקה או לפיזיקה ולכן הדברים שבהמשך הרשימה מוטלים בספק בבסיסם, אבל אפשר להגיע למשהו גם בעזרת שכל ישר. הנה:

רזולוציית החיישן

במשך העשור הראשון של הצילום הדיגיטלי היווה מניין המגה-פיקסלים כוח מניע עיקרי לתחרות בין היצרנים. סיבה אחת לכך היא הקלות היחסית שבה ניתן להבין את המדד הזה: ככל שהחיישן מכיל יותר פיקסלים כך התמונה תהיה ריאליסטית יותר (זו לפחות הסברה הנפוצה). סיבה אחרת, עמוקה יותר, היא התפיסה שהיתה נפוצה במחצית הראשונה של העשור הקודם לפיה הטכנולוגיה הדיגיטלית לא תצליח להשתוות לאמולסיית הכסף ברמת הפירוט של התמונה המודפסת. בכל אופן, נראה שהטכנולוגיה קרובה מאד לנקודה שבה כושר ההפרדה האופטי יגביל את מידת הפירוט של התמונה גם בחיישנים גדולים יחסית (זה כבר קרה בחיישני ה-4/3 ועד סוף השנה – גם ב-APS-C). מגבלה זו תביא לכך שמירוץ המגה-פיקסלים ייפסק כבר בשנה הקרובה, למעט בחיישנים הגדולים מאד שם תגיע התחרות לקיצה רק בעוד שנתיים או שלוש. כיוון התפתחות מעניין הוא החיישן הרב-שכבתי שמאפשר פירוט מוגבר מבלי להגדיל את רזולוציית החיישן. הטכנולוגיה הזאת כבר נמצאת בשימוש מסחרי מזה זמן מה, אבל לעת עתה היא סובלת ממספר "מחלות ילדות" שמונעות את כניסתה לזרם המרכזי של התעשיה. סביר להניח שבמהלך חמש השנים הקרובות יצרנים נוספים יאמצו את הרעיון הזה.

הרגישות לאור

ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית החיישן מוצאת את ביטויה יותר מכל בהגברת הרגישות לאור. בקצב הנוכחי, הרגישות לאור מוכפלת מידי שנתיים בערך. החיישנים החדשים מצליחים להפיק תמונות ראויות בערכי רגישות שנחשבו דמיוניים רק לפני חמש שנים. נראה כי הגבול התיאורטי של הרגישות לאור גדול בערך פי 10 (שלושה סטופים ועוד קצת) מזו שהושגה בחיישנים המתקדמים ביותר ב-2010. יחד עם זאת, סביר להניח שקצב ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הזה יואט במידת מה בשנים הקרובות, כך שהרגישות לאור של החיישנים המסחריים תוכפל מידי 3-4 שנים ולא מידי שנתיים. שינוי רדיקלי בארכיטקטורת החיישנים (למשל מעבר לחיישנים רב-שכבתיים) צפוי להאט את ההתפתחות עוד יותר.

הטווח הדינאמי

בניגוד לרזולוציית החיישנים ולרגישות שלהם לאור, הטווח הדינאמי שלהם לא השתנה באורח דרמטי בעשר השנים האחרונות. הטווח הדינאמי תלוי בעיקר בשטח החיישן ופחות בתכונות החשמליות שלו, אם כי הגדלת הרזולוציה מקטינה אותו בגלל הקטנת השטח המוחלט המוקצה לקליטת אור (סיליקון חשוף). התגובה הליניארית של הסיליקון לאור מעמידה את החיישן הדיגיטלי בחיסרון מובהק מול הפילם בכל הקשור לטווח הדינאמי ולכן זהו מועמד טוב להחלפת הרזולוציה ככוח מניע עיקרי לתחרות בין היצרנים. הגדלת הטווח הדינאמי של החיישנים באורח ניכר תדרוש שינויים מפליגים בארכיטקטורת קליטת האור של המצלמה. באופן עקרוני, ניתן להשיג זאת באמצעות ריבוי חיישנים או באמצעות החדרת חומרים פוטוסנסיטיביים נוספים לחיישן, מלבד סיליקון (למשל פוטוסנסיטייזרים אורגניים). לדעתי הרחבה משמעותית של הטווח הדינאמי תופיע בחיישנים המסחריים רק בעוד 5-10 שנים, אם כי שיפור קל צפוי עוד לפני כן.

ארגונומיה, צורה וממשק

העשור הראשון של הצילום הדיגיטלי התאפיין בשמרנות רבה בכל מה שקשור למבנה הבסיסי של המצלמה. למעשה, התקבעו בו שלוש צורות עיקריות בלבד: ה-DSLR, מצלמת הכיס ומצלמת הטלפון הסלולארי. שתי הצורות הראשונות הן במידה רבה שריד מימי הפילם: מצלמת הכיס, המיועדת לשימוש אוטומטי, היא בעיקרה קופסה בגודל של קוביית סבון המצויידת באמצעי לצפיה מוקדמת, בעדשה קטנה ובמבזק. ה-DSLR הוא מצלמת רפלקס שתיבת המראה מכתיבה את המבנה שלה ואת אופן השימוש בה. רק בשלהי העשור הופיעו כמה מצלמות שונות, וגם הן לא הציעו מהפכה מחשבתית. טכנולוגיית ה-EVIL, שמאפשרת גמישות פונקציונאלית דומה לזו של מצלמות ה-DSLR תוך ניתוק הקשר הפיזי בין הצפיה המוקדמת למנגנון האופטי העיקרי, מציעה שינוי אמיתי באופן הפעלת המצלמה. ראשית, היא מאפשרת הקטנה ניכרת של המצלמה ושל העדשות מבלי להתפשר (בתאוריה) על האיכות הטכנית של התמונה המתקבלת. שנית, היא מאפשרת הסטה של העינית מן המסלול האופטי שבין העדשה והחיישן. אפשר לתכנן מצלמות בהן העינית ממוקמת בפינת הפאנל האחורי, מצלמות בהן העינית ניתנת לניתוק מגוף המצלמה ואף מצלמות בהן העינית מרוחקת מן המצלמה ומוזנת באמצעות קשר חוטי או אפילו אלחוטי. שלישית, היא מאפשרת שינוי רדיקלי במבנה המצלמה שיתאים אותה לשימושים ספציפיים (למשל מסרטת וידאו). ורביעית, האלגוריתם של המיקוד האוטומטי מאפשר קבלת מיקוד מדויק יותר מאשר במצלמת DSLR מקבילה. ההתפתחות המהירה של טכנולוגיית ה-EVIL תגרום להכחדה כמעט מוחלטת של מצלמת הרפלקס תוך 7-10 שנים. זאת רק שאלה של זמן. מצד שני, מצלמות הטלפון הסלולארי יביאו להכחדה כמעט מוחלטת של מצלמות הכיס. המצלמות הקומפקטיות שישרדו יהיו מצלמות נישה בעלות פונקציונאליות ייחודית, מצלמות המצוידות בעדשות בעלות טווח אורכי מוקד גדול במיוחד ומצלמות בעלות חיישנים גדולים יחסית שיציעו יתרון אמיתי באיכות הטכנית של התמונה.

האופטיקה

למרבה הצער, כאן לא צפויות התפתחויות דרמטיות. העדשות ימשיכו להיבנות מצינורות ממולאים בזכוכית מלוטשת. ציפויים חדשים יפחיתו אולי עוד יותר את החזרי האור, אלגוריתמים ומנועים חדשים יזרזו עוד יותר את המיקוד האוטומטי ותהליכים מדויקים יותר לטיפול בזכוכית יסייעו בהקטנת-מה של אורכן ומשקלן של מקצת העדשות. אבל בסופו של דבר, עדשה שנבנתה לפני חמישים שנה לא תיפול בהרבה באיכות התמונה שתציע מאחותה החדשה.

מסקנות

• מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 לא תהיה מצלמת DSLR. סביר להניח שבעוד עשור יוצעו למכירה בשוק מספר קטן של דגמי DSLR, כולם בעלי חיישן 35 מ"מ ורזולוציית חיישן שתנוע סביב 50 מגה-פיקסלים. המצלמות האלה יהיו יקרות מאד והשוק שלהן יהיה קטן למדי - הרבה יותר קטן מכפי שהוא כיום.
• מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תהיה "מצלמת מערכת", כלומר תתמוך בהחלפת עדשות. העדשות האלה יהיו קטנות וקלות מהעדשות המקבילות להן הנפוצות כיום, אבל ההבדלים לא יהיו דרמטיים. המצלמה הזאת תאפשר לעדשות הנוכחיות לתפקד באופן מלא, אם כי המיקוד האוטומטי של אלה החדשות יהיה מהיר ומדויק יותר.
• מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תוצע במגוון צורות וגדלים. הגירסה הפופולארית ביותר עשויה להיות משהו שקרוב בגודלו ובצורתו למצלמות הרפלקס של שנות ה-80, אבל בין המוצרים יהיו כמה רדיקליים למדי (למשל מצלמה דמויית פנס ראש שמערכת הצפיה שלה מותקנת בהתקן דמוי משקפיים).
  
• מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תתאפיין בתמונה נקיה מרעש ב-ISO12,000 לערך ובטווח דינאמי של כ-12 סטופים (ברגישות הבסיסית). רזולוציית החיישן תהיה דומה למה שמקובל כיום, אבל מידת הפירוט תגדל במידה משמעותית.
• מצלמת החובבים המתקדמת בשנת 2021 תצלם וידאו ברזולוציה ובמהירות גבוהות. ניתן יהיה לערוך את רצף הוידאו ולבחור מתוכו פריימים שיהיו מותאמים להצגה ולהדפסה גדולה. עקב משאבי הזמן הכרוכים בעריכה כזאת, התכונה הזאת תשמש בעיקר צלמי עיתונות וספורט.
• תצלומים תלת-מימדיים, תצלומי פנורמה ושאר גימיקים יישארו בגדר גימיקים.
• היצירתיות והראיה הצילומית יישארו בגדר יסודות גולמיים שאין להם תחליף.

האם כך תיראה המצלמה המתקדמת של העתיד?

.