2011 ב"העין": כמה נתונים

במהלך שנת 2011 ביקרו ב"העין" 6399 מבקרים שונים. רובם הגדול היו מזדמנים. הבלוג משרת נכון להיום 173 קוראים קבועים שחוזרים אליו לכל הפחות אחת לשבועיים. זאת קהילה קטנה אבל יציבה שהולכת ומתרחבת באיטיות ואני גאה בה.

הפוסטים הפופולאריים ביותר בשנה האחרונה היו אלה:

1. עשרים וחמישה טיפים לצילום טוב יותר - אני מודה שהפוסט הזה נועד להגדיל את התפוצה של הבלוג. בדרך כלל אני נמנע מכתיבה (ולמען האמת - מקריאה) של רשימות כאלה.
2. המדריך האלטרנטיבי לרכישת מצלמה - פוסט שנכתב כתגובה להמלצות הנפוצות בפורומים.
3. השורה התחתונה - פוסט חצי פרובוקטיבי שנועד "לעורר" את הבלוג מתרדמת הקיץ.
4. הפור נפל - עוד פוסט חצי-פרובוקטיבי שנועד להתריס כנגד הפרדיגמה השלטת. באותו עניין, מצלמת השנה של "העין" ל-2011 היה עוד פוסט פופולארי.
5. מסיבת פורים - סדרת תצלומים שמשכה קהל רב מהרגיל ולא בגלל איכות הצילום.
6. מכתב לא' - אחד הפוסטים העוקצניים שנכתבו השנה.
7. כיצד לכתוב ביקורת - סדרת פוסטים שהשקעתי בה מחשבה רבה (הנה החלקים השני, השלישי והרביעי).

כפי שהבחנתם, הפוסטים הפופולאריים ביותר היו אלה שעסקו בנושאי ציוד. אילו הייתי רוצה להרחיב את תפוצתו של "העין" במידה הגונה הייתי כותב יותר פוסטים כאלה. הצרה היא שציוד צילום הופך די מהר משעמם. והוא גם לא חשוב כל כך. אני מקווה שנהנה מן הבלוג הזה (מי מכתיבה ומי מקריאה) גם בשנה הבאה.

.

על כמות ועל איכות

בספרו The passionate photographer (עליו כתבתי כאן) מקדיש Steve Simon פרק מיוחד לריבוי החשיפות. Simon, כמו רבים אחרים, ממליץ לצלם השאפתן להרבות בחשיפות על מנת לשפר את הצילום שלו. דומה שזה מובן מאליו: הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת 'צילום ללא עלות' (למעשה זאת אשליה. חלקו את מחיר המצלמה שלכם לתוחלת החשיפה של התריס ותגיעו למספר שאיננו שונה מאד מעלות הפיתוח של פריים נגטיב, אבל לא ניכנס כאן לחשבונות קטנוניים). ההיסטוגרמה שכל המצלמות המודרניות מציעות מיד לאחר החשיפה עשויה לקצר את עקומת הלמידה ולהגדיל עד מאד את ההסתברות לקבלתה של חשיפה "נכונה". בכלל, הפידבק המיידי המופיע על המסך האחורי של המצלמה הוא אוצר בלום שאפשר היה רק לחלום עליו בימי הפילם. אם חשיפה מסויימת השתבשה ניתן לחזור עליה תוך שניה ולמחוק אותה מכרטיס הזיכרון. Henry Cartier-Bresson אמר פעם ש-10,000 התמונות הראשונות שלך יהיו הגרועות ביותר שתצלם. האמירה הזו עוסקת באבולוציה של הצלם, בשיפור ההדרגתי עם הזמן. אין ספק שהיא נכונה. אבל רבים קוראים את המשפט הזה באופן מילולי ומתייחסים למספר 10,000 כמין מספר קסם. כאילו החשיפה ה-10,001 פותחת עידן חדש, טוב יותר, בעבודתו של כל צלם. Steve Simon אינטליגנטי מספיק על מנת להבין שבעידן הדיגיטלי 10,000 חשיפות הן עניין של מה בכך. רבים מצלמי ה-DSLR הטריים מגיעים למספר הזה לאחר חודשים בודדים. לכן הוא קבע שבעידן הדיגיטלי ה"סף" עומד על 100,000 חשיפות. הייתי מזכיר לו משפט אחר של Cartier-Bresson, שיעזור לו להבין שהצרפתי עדין הנפש הזה לא דיבר על מספרים:

In a world that is buckling under the weight of profit-making, that is overrun by the destructive sirens of Techno-science and the power-hunger of globalization — that new brand of slavery — beyond all that, Friendship exists, Love exists.

Henry Cartier-Bresson

נו נו, נסחפתי. אם נחזור לעניין הכמות, לדעתי (וגם לדעתכם, כפי שתיווכחו מיד) צלם יתחיל להשתפר רק כאשר הוא יבין שהפקת תצלומים משביעי רצון איננה עניין סטטיסטי. אינך יכול להכיל סצנה אם העין שלך דבוקה לעינית כל העת (זו - בתמצית - המלצתו של Simon לצילום דוקומנטרי יעיל) ואם כל מה שאתה שומע הוא רעש התריס. מובן שככל שתחשוף פעמים רבות יותר כך יגדל הסיכוי שאחת מהחשיפות "תפגע", אבל הסינון והעריכה הכרוכים בשיטת העבודה הזאת מעוררים בי חלחלה. זאת לא יכולה להיות דרך הפעולה המיטבית עבור צלם שרוצה ללכוד רגע משמעותי. במאמר מוסגר, עד שקראתי בספר הזה לא הבנתי את משמעותו של ההבדל בין צילום רציף בן שלוש חשיפות בשניה לבין זה שמאפשר עשר חשיפות בשניה. מסתבר שהאחרון מעלה את הסיכוי ל"תפיסה טובה" פי 3.33, מה שמצדיק רכישה של מצלמה יקרה יותר. זה אולי נכון עבור צלמי ספורט מקצועיים, אבל בצילום דוקומנטרי?

איני רוצה לחזור על המנטרה שלי, אבל נראה שלא אוכל להתחמק מכך. אז בפעם האחרונה ב-2011, הנה כמה דברים שיסייעו לכולנו לשפר את הצילום שלנו:

• אל תצלמו לשם הצילום. התרכזו בנושאים ובאנשים שאתם אוהבים. הגידו משהו בכל חשיפה. ובאותו עניין, הפסיקו כבר "להתאמן". מיומנות טכנית גבוהה לא תעשה אתכם צלמים טובים.
• היו מרוכזים בסצנה שלפניכם ואל תרשו לשום דבר להסיח את דעתכם. במיוחד לא למצלמה. אם קשה לכם להשליט את רצונכם על המצלמה במהירות ומבלי משים - קבעו בה יותר הגדרות אוטומטיות או צלמו בכלים פשוטים יותר שיאפשרו שליטה אינטואיטיבית.
• הפסיקו לבחון את המסך האחורי לאחר כל חשיפה - התמונות לא יברחו.
• אל תצפו בסצנה דרך העינית. היו מעורבים בה. צלמו רק ברגע הנכון.
• למדו את עצמכם למקד את העדשה שלכם מבלי להידרש לאוטופוקוס. מיקוד ידני מתקדם יאפשר לכם תגובה מהירה יותר אפילו מהמיקוד האוטומטי המשוכלל והמהיר ביותר.

בשאלון האחרון ביקשתי מכם לסכם את השנה שלכם (התוצאות המלאות כאן). 61% מן המשתתפים בו העידו שלהערכתם הם צלמים טובים יותר היום מכפי שהיו לפני שנה. נתון מעניין יותר הוא זה: 43% מן המשתתפים העידו על עצמם שהם מצלמים היום פחות מאשר צילמו לפני שנה (רק 22% מצלמים יותר). מצד שני, דווקא הצלמים שהעידו על שיפור בצילום שלהם נטו להגדיל את מספר החשיפות שלהם בשנה האחרונה. הנה:

אני מייחס זאת לשלב בו כל קבוצה נמצאת באבולוציה הצילומית שלה. צלמים שאינם בטוחים בשיפור שחל בצילום שלהם הם על פי רוב מנוסים ויציבים יותר (רמז נוסף לכך: מחסור בציוד או במיומנות טכנית מפריעים לאותם צלמים פחות מאשר הם מפריעים לאלה שדיווחו על שיפור בצילום שלהם בשנה האחרונה). העובדה שצלמים כאלה נוטים לצלם פחות איננה מעידה על נסיגה בצילום שלהם. להיפך.

על פי אותו שאלון דווקא התמקדות בנושאים ובז'אנרים, עד כדי צילום של פרוייקט אישי, היא הדרך לצילום איכותי יותר. Less is more, חברים.

.

מחשבות על טכניקה

אתם ודאי מכירים את אותם תצלומים המתארים דוגמנית בלבוש מינימלי כאשר היא מנתרת באוויר מעל נוף אורבאני על רקע שקיעת השמש, או מתאגרף על סף קריסה, פיו שותת דם ואגלי זעה זעירים מוקפאים באוויר סביב מצחו. תצלומים כאלה הם יפיפיים. בולטים בהם המחשבה על כל פרט, רמת הביצוע והגימור המדוקדק. אלה תצלומים שעושים שימוש בטכניקה מורכבת: ריבוי מקורות אור, לעתים ריבוי חשיפות, מיקום המצלמה נקבע רק לאחר חישובים מסובכים והפקת התמונה דורשת צוות מיומן. התצלומים האלה תמיד דרמטיים, אנרגטיים ואסתטיים במידה שכמעט אינה מתקבלת על הדעת. מצד שני הם קרים ומלאכותיים. הסיבה לכך היא אותה טכניקה מורכבת שמאפשרת אותם. כשהצלם עסוק בטכניקה ובכלים שלו הוא אינו פנוי לראות. ככל שהטכניקה והכלים מורכבים יותר כך החשיבה שלו אנליטית יותר והומאנית פחות. התוצאה היא תצלומים שבהם הטכניקה מהווה את העניין העיקרי. האדם המתואר בתצלומים האלה אנונימי. אנחנו לא חשים סקרנות כלפיו, כלפי רגשותיו או הלך הרוח שלו. הוא שחקן שנבחר בגלל יכולתו להבליט את הטכניקה הצילומית. ברור לנו שהתמונה מתארת את הקפיצה העשרים וארבע של הנערה על הגג. האם היא עייפה? האם היא מתוסכלת מכך שמשהו השתבש בכל אחד מעשרים ושלושה הניסיונות הקודמים? על מה היא חושבת (ודאי לא על התצלום הסופי; אולי על מקלחת חמה)? כל אלה אינם מעניינים אותנו כשאנחנו מתבוננים בתצלום כזה. אנחנו חושבים על דברים אחרים לגמרי: באיזו עדשה השתמש הצלם? באילו אביזרי תאורה הוא בחר וכיצד הוא סידר אותם כדי להאיר את הסצנה באופן מוצלח כל כך? ברור לנו שהתצלום איננו מתאר סיטואציה שהיתה מתרחשת בכל מקרה. זאת אילוסטרציה, tableau, הפקה שתפקידה היחיד הוא יצירה של תצלום.

אינני מזלזל בטכניקה. היא נחוצה לנו על מנת להגשים את הראיה שלנו מצד אחד ועל מנת לפתור "בעיות" מצד שני. ככל שהצלם לומד "לאלף" את הכלים שלו כך שיעור ה"הצלחות" שלו עולה. אבל הטכניקה נועדה לשרת את הראיה של הצלם ולא להיפך. אחת הבעיות הקשות ביותר של צלמים, בעיה שלא מרבים לדבר עליה, נמצאת באופן בו הם מתבוננים בתצלומים - אלה שהם עצמם יצרו ואלה שיצרו אחרים. הם זונחים את ההתבוננות ההומאניסטית, הטבעית ומאמצים נקודת מבט של טכנאים. צלמים כאלה נוטים לשים את עצמם בנעליו של הצלם, לשחזר בעיני רוחם את תנאי התאורה, את הרכב הסצנה ואת הציוד שנעשה בו שימוש. הם מעסיקים את עצמם בשאלה כיצד ניתן היה לפתור את הבעיות שניצבו בפני הצלם בדרך אחרת, "נכונה" יותר. תוך כדי ההתלבטויות האלה הם שוכחים שבעצם היה עליהם להזדהות עם נושאי התצלום ולא עם הצלם.

צלמים שחושבים טכניקה עלולים גם לראות טכניקה. האם יש הבדל גדול בין התבוננות בתצלום שיצר מישהו אחר לבין התבוננות בעינית בשעת הצילום? מניסיוני, אותם צלמים שמרבים לדבר על הטכניקה בתצלומיהם של אחרים מפיקים תמונות בהן המרכיב הטכני דומיננטי למדי. העניין הוא שהרבה יותר קל ללמוד כיצד לצלם "נכון" מאשר ללמוד לראות. צלם מתחיל יכול ללמוד 95% מן הטכניקה שאי פעם יזדקק לה בחודש אחד. על מנת ללמוד את רזי הראיה הצילומית דרושות עשרות שנים. יש הטוענים שזו תכונה מולדת שאי אפשר כלל "ללמוד" במובן הטריוויאלי של המלה, ואני נוטה להסכים איתם.

יש פרדוקס בטכניקה הצילומית: עליה להיות נסתרת. ככל שהיא "גבוהה" יותר כך היא מורגשת פחות. הטכניקה, בכללותה, נועדה לתמוך במסר וברגשות. היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. הייתי אומר אפילו שיש להשתמש בה במידה המינימלית הדרושה לשם העברת אותם מסר או רגשות למתבונן. מהו אותו מינימום? זה תלוי כמובן בסיטואציה ובצלם, אבל כשעניינים טכניים של חשיפה, פוקוס, תאורה, ISO או תיקונים עתידיים במחשב מעסיקים את הצלם יותר מאשר הסצנה שלפניו - סימן מובהק הוא שמשהו בתהליך היצירתי השתבש. הצילום הוא דבר פשוט: כל עניינו בהקפאת רגעים משמעותיים במהלך חיינו ובמהלך חייהם של אחרים, שדרכיהם מצטלבות בדרכנו. ככל שהכלים שבידינו יהיו פשוטים יותר כך נהיה פנויים יותר להבחין באותם רגעים קצרים ושבירים וכך ניטיב לתאר את העוצמה הרגשית שבהם (או אם תרצו - את ה-punctum שלהם). למדו לראות. למדו להרגיש. אחרת לעולם תהיו טכנאי צילום ותו לו.

Mario Giacomelli, from Il pittore Bastari, 1992-1993

.

אתיקה: כמה שזה פשוט

NPPA, אגודת צלמי העיתונות האמריקנית, מפרסמת באתר האינטרנט שלה קוד אתי שמטרתו להזכיר לפוטוג'ורנליסט את מקומו ואת תפקידו בחברה:

Visual journalists operate as trustees of the public. Our primary role is to report visually on the significant events and varied viewpoints in our common world. Our primary goal is the faithful and comprehensive depiction of the subject at hand. As visual journalists, we have the responsibility to document society and to preserve its history through images.

אני אוהב את הפשטות המדויקת של הפסקה הזאת. העיתונאי, ובכלל זה צלם העיתונות, פועל כנאמן הציבור. התפקיד הציבורי שלו קודם לכל אינטרס פרטי: הוא מוציא את העוקץ מן התחרות בין צלמי עיתונות, מן הצורך לבלוט ולזכות בתחרויות. הוא מגדיר את הנושאים הראויים לדיווח (ולתאור ויזואלי) ואת אלה שצנעת הפרט יפה להם. מן הפסקה הזאת נגזרים כללי ההתנהגות המצופים מצלם העיתונות, על כל הסעיפים ותתי הסעיפים שלהם.
בעצם אין כאן חדש. הקוד האתי הזה היה רלוונטי מאז ומתמיד. אלא שהוא טריוויאלי עד כדי כך שרבים מהפוטוג'ורנליסטים ה"חדשים" מתעלמים ממנו. אחרת, כיצד אפשר להסביר את תת-תרבות הפאפרצי, את השערוריות החוזרות ונשנות בתחרויות המוקדשות לצילום עיתונאי ואת הפיכת הצלם הדוקומנטרי העצמאי לגיבור תרבות בפני עצמו? הצלם הוותיק Stuart Freedman מתאר את מצב הפוטוג'ורנליזם הנוכחי בכאב אמיתי. הוא מדבר על אובדן דרך, על חוסר הבנה של המדיה ועל משבר זהות. הוא מדבר על כך שהפוטוג'ורנליזם משתמש בשפה אסתטית פנימית, סגורה בפני הציבור שהעיתונות משרתת. בפוטוג'ורנליזם העכשווי הצלם הופך להיות הנושא האמיתי בעוד הסיפור העיתונאי נדחק לקרן זווית. האסתטיקה מחליפה את הכנות והכלים הטכנולוגיים מחליפים את ההומאניזם.
במציאות העכשווית בה הפוטוג'ורנליזם נמצא בסכנה קיומית מוחשית, יתרונו היחיד של צלם העיתונות על פני הצלם האלמוני נמצא באתיקה שלו. בעידן בו הכל נתון למניפולציה חזותית יושרת הצלם הופכת לקריטריון העיקרי על פיו נשפטת תמונה עיתונאית. פוטוג'ורנליסטים שמשתמשים בפירוטכניקה ויזואלית כדי ליצור אסתטיקה חזקה וכובשת ייעלמו בסופו של דבר. תצלומים יפים אינם מתהדרים באמינות. המוטיבציה שלהם אחרת. הנחישות לומר את האמת, האמפתיה, ההעמקה וההומאניות היו וישארו הבסיס לעבודה עיתונאית אמינה ובטווח הארוך רק אלה שיבינו את תפקידם החברתי בשרות הציבור ישרדו.
.

השראה #24

פינת ההשראה מארחת היום את אור יוגב ואת סדרת התצלומים שלו - "התספורת".

אור כתב:

גדלתי בקיבוץ בצפון, אומנות תמיד הייתה בעורקי עוד מגיל  צעיר, בעיקר ציור. צילום תמיד היה ברקע אך אף פעם לא באופן רציני, קיבלתי את הרפלקס הראשונה (קנון AE-1 PROGRAM) מאבא בתקופת הצבא, אבל מהר מאוד ובעיקר בגלל המחסור בפילם זה נפסק. נכנסתי לתחום הצילום הדיגיטלי לפני כמעט שנתיים, עדיין בצעדי הראשונים בתחום.

בסדרה של התספורת ניסיתי ליצור תחושה דרמטית, כאילו מתחולל שם משהו מאיים כמו סרט אימה.

בסדרה הזאת בולטות עינו הייחודית של הצלם ומיומנות טכנית מרשימה. גם אם העבודה הזאת לא בשלה, אין לי ספק שלאור מצפה עתיד מזהיר. היסודות כבר מונחים במקום הנכון.

אור ישמח לתגובותיכם.

.

ליל שימורים

.

תמונה

צהרי ה-11 בספטמבר 2001, ניו יורק. מפגש הרה גורל של מקום וזמן. בעוד מגדלי התאומים בוערים יוצאים המוני אנשים להפסקת הצהרים שלהם, נהנים מקרני השמש של שלהי הקיץ, מחייכים. קשה לחשוב על סיטואציה סוריאליסטית מזו, אבל Thomas Hoepker, צלם מגנום היה שם ולכד את התצלום הבלתי נשכח הבא:

Photograph: Thomas Hoepker / Magnum, 2001

Hoepker לא חיפש דרמה. ברור היה לו שכל צלמי העיתונות בניו יורק נוהרים למנהטן על מנת לצלם את הארועים מקרוב (היה זה אחד ממייסדי הסוכנות שלו, רוברט קאפה, שהרבה לדבר בזכות הקירבה). האינסטינקט שלו הורה לו דווקא להתרחק, פיזית ורגשית. הוא השתמש בטכניקה שפיתח בן ארצו Arthur Fellig (המוכר יותר בשם Weegee) - הנצחת ארועים דרמטיים דרך עיניהם של צופים פאסיביים. הוא לא טעה. לטעמי זהו התצלום החזק ביותר מבין האלפים שפורסמו באותו יום. דווקא בגלל המרחק. דווקא בגלל התחושה הסטואית, הכמעט חגיגית שהוא משרה על המתבונן. מצד אחד אתה מתמוגג, מצד שני מעיך מתהפכים. כמה רוע יש בתצלום הזה.

.

נדרים לשנה הבאה

לערלים יש מנהג הידוע בשם new year resolutions. לפני תחילתה של שנה חדשה הם נודרים לשנות משהו באורחות חייהם. בדרך כלל מדובר בהפסקתו של הרגל מזיק כמו עישון, צריכה מוגזמת של אלכוהול או אכילה מופרזת, אבל לפעמים ההחלטות נושאות אופי משמעותי ומאתגר יותר.

ברשותכם אשתף אתכם ברשימת הנדרים שלי לשנה הקרובה (לפחות אלה מביניהם שרלוונטיים לבלוג הזה).

• להפסיק לצלם לשם הצילום. בשנה הבאה אצלם פחות. אתרכז בנושאים שמעניינים אותי, שאני חש קשר רגשי אליהם, שיש לי משהו לומר עליהם. אני מקווה להרבות בשימוש בפילם. יש לו נטיה להגביל את הכמות ולהגביר את האיכות (לפחות את האיכות הממוצעת).
• לשנות את מבנה הוצאות הצילום שלי. בשנה הבאה לא ארכוש מצלמות, עדשות, חצובות, פלאשים או אביזרים קטנים ומיותרים. לעומת זאת אגדיל את סעיפי ההוצאה המיועדים לספרות מקצועית, לפיתוח ולהדפסה.
• להיגמל מאתרי אינטרנט מזיקים. DPreview, Luminous Landscape, שלום ולא להתראות. הארתם את דרכי וליוויתם אותי בנאמנות עד הלום, אבל הגיעה השעה להיפרד. ASX, Duckrabbit, LPV, lens culture ו-Visual science lab - הנה אני בא.
• להפחית את תדירות הכתיבה ב"העין" ולגייס כותבים חדשים ומעניינים. מזה זמן אני מרגיש שאני חוזר על עצמי וזה לא טוב.

שתפו את הקוראים בהחלטות שלכם. הן ודאי יעניינו את כולנו.

.

שאלון לסוף השנה

סוף דצמבר הוא זמן לסיכומים ולתכניות, אז:

תודה למשתתפים בשאלון. לאחר מילויו תוכלו לצפות בתוצאות. בכל מקרה, בעוד כמה ימים אכתוב משהו על התובנות שלי.

.

על חשיבותה של "איכות התמונה"

הנה חומר למחשבה:

האם אנחנו משתמשים במצלמה שלנו ככלי בשרות היצירה והביטוי האישי או שמא אנחנו משתמשים בצילום שלנו על מנת לבחון ולהדגים את יכולותיו של הציוד שברשותנו?

במקרה הראשון הציוד איננו חשוב. במקרה השני הצילום איננו חשוב. אין פשרה בין שתי האפשרויות האלה. הן טוטאליות. חד משמעיות. קחו לדוגמה את מצלמת השנה שבחרתי. רבים מכם ודאי הרימו גבה לנוכח הבחירה הזאת. זאת הרי איננה המצלמה ה"טובה" ביותר שיצאה השנה לשוק. למעשה אפשר למנות לפחות חמש מצלמות שמפיקות תמונה נקיה יותר, שמצויידות בממשק משתמש נוח יותר, שמצטיינות בפלט וידאו משובח יותר וכן הלאה. מבחינת רוב הפרמטרים המדידים זאת מצלמה בינונית למדי (שלא לדבר על כך שזו אחת המצלמות המושמצות ביותר שהופיעו בשנים האחרונות). אבל בחרתי בה מפני שאני רואה במצלמה כלי בשרות היצירה שלי. זאת לא המצלמה הטובה ביותר, אבל היא טובה מספיק לצרכי ולצרכיהם של כמעט כל הצלמים שאני מכיר. בחרתי בה משום שאני רואה בצילום חוויה הוליסטית. "איכות התמונה", הפרה הקדושה של העידן הדיגיטלי, היא היבט אחד של התחביב/מקצוע שלנו ולמען האמת זה איננו ההיבט החשוב ביותר שלו. עם ההתנסות שלנו וההתפתחות הטכנולוגית הוא יהפוך חשוב עוד פחות. ה"שקיפות" של המצלמה ושל ממשק המשתמש שלה, מידת הסרבול שהיא כופה עלינו, ה"נוכחות" הפיזית שלה ושל עדשותיה, ההנאה שהיא מסבה לנו בעת הפעלתה - כולן משמעותיות לפחות באותה מידה. כל התכונות האלה סובייקטיביות: איש איש והרגליו. מצד שני, לא יימצא חולק על כך שמצלמת DSLR מהזן ה"מקצועי" אליה מחוברת עדשת זום בקוטר של שלושה וחצי צול איננה הכלי הארגונומי ביותר בעולם. היא גם איננה הכלי המתאים ביותר לצילום רחוב או לצילום עיתונאי, למשל. עד לפני כמה שנים נאלצנו להתפשר על אחד מהשניים: על "איכות התמונה" או על "איכות החוויה". לא עוד. אני שמח לבשר לכם ששניהם דרים ביחד בשכנות טובה.

הצורך למדוד ולהשוות גורם לנו נזק גדול. אנחנו מכלים את זמננו, את מרצנו ואת כספנו לריק. במקום ללכת לאיבוד בחוויה היצירתית אנחנו מקשיבים כל העת לגמד הסרקסטי שיושב בראשנו ושואל: "האם אתה בטוח שאתה רוצה לצלם ב-ISO כזה? אולי הגיע הזמן למצלמה חדשה?". במקום להיות שמחים בחלקנו ושלמים עם הראיה שלנו אנחנו דואגים שמא מישהו שאנחנו לא מכירים יעיר לנו על החדות או על מיקום הפוקוס או על שגיאה בחשיפה. במקום להישמע לרפלקס היצירתי שלנו אנחנו מבטלים אותו בפני נביאי השקר של הטכנולוגיה והטכניקה. שימו לזה סוף. התרכזו בדברים החשובים: להתבונן, לאהוב את מה שראוי לאהבה ולומר משהו חדש.

.

הצלמניה

בשבוע שעבר התקיים ברוב פאר בקיבוץ הקטן שלנו בזאר חנוכה המסורתי. כל שנה אוספים ילדי כיתה ז' חפצים ישנים שאין בהם שימוש: צעצועים, כלי בית, ספרים, בגדים ועוד. באחד מימי חנוכה מוצגים החפצים השונים בחדר האוכל ומוצעים למכירה במחירים סמליים. בנוסף נמכרים בבזאר חנוכה מטעמים מעשה ידיהם של הילדים ושל הוריהם וכל מי שרוצה מוזמן להקים דוכן בו הוא מציג מתחביבו ומציע את יצירותיו למכירה. כל הכנסות הבזאר מועברות אחר כך לצדקה כזאת או אחרת אותה בוחרים הילדים.

מאחר שבתי הבכורה לומדת השנה בכיתה ז' נפל בחלקי להשתתף בארגון הבזאר ובהפעלתו. תרומתי הצנועה באה לידי ביטוי בהפעלת צלמניה. באחת מפינות האולם הגדול הצבתי שלט: "צלמניה - תמונות במקום" והזמנתי את הקהל לבוא ולהצטלם. ידידי שעבד איתי היה אמון על ההדפסה (כל פורטרט הודפס על גיליון נייר משובח בגודל A4) ואני צילמתי.

אני חייב לומר שהחוויה של צילום למטרת הדפסה על נייר מרעננת. לא היה לנו זמן לעבד את התצלומים. התור היה ארוך וכולם המתינו בסבלנות להדפסים שלהם. הצהרנו מראש שלא יהיה צילום בצבע וגבינו עבור כל הדפס סכום נאה. למרות זאת באו להצטלם עשרות רבות. גברים, נשים וטף. התגובות שקיבלנו היו טובות. רבים התרשמו מהאיכות הגבוהה של הפורטרטים המודפסים. אחדים העירו שכבר שכחו כיצד נראה תצלום כשהוא מודפס על נייר. רוב המצולמים אהבו את המראה המונוכרומאטי.
להפתעתי רק בודדים ביקשו לקבל העתק של קובץ התמונה בפורמט אלקטרוני. אולי מפני שתצלום מודפס נתפס כבעל "ערך" גבוה יותר מאשר קובץ, אולי מפני שההדפס עדיין נחשב התחנה הסופית של תצלומים ואולי מפני שהחד-פעמיות שלו מבטאת את החד-פעמיות של תהליך הפקת הפורטרט - את פרק הזמן הקצר בו כל תשומת הלב של הצלם נתונה למצולם, את השיחה ביניהם ואת רגע הגשת ההדפס. הגשתו/קבלתו של תצלום מודפס היא חוויה בעלת ערך טקסי: המצולם מקבל לידיו אובייקט מוחשי שאפשר להחזיקו ביד, להתבונן בו ללא צורך במסך, אפילו לתלות על הקיר בתוך מסגרת. התצלום המודפס הרבה יותר אישי מאשר הגירסה האלקטרונית שלו. הפורמט הממוחשב נחשב בעינינו זול, ניתן לשכפול במספר עותקים בלתי מוגבל, פרוץ לכל דיכפין. לעומתו הדפסה גדולה ואיכותית נתפסת כמתנה יקרה. רק הקרובים לנו ביותר יזכו לראות את התצלום בגירסתו המלאה.

.

ספרים לימים הקרים

בימי החורף, במיוחד באלה הגשומים והקרים, אין בילוי נעים יותר מאשר קריאה. אני מכין לעצמי ספל תה חזק עם הרבה סוכר ומתיישב עם הספר והולך לאיבוד. בדרך כלל אני קורא במקביל שניים או שלושה ספרים, כל אחד מהם מיועד למצב רוח משלו. כעת, למשל, נמצאים על השידה The Leopard* - האחרון בסדרת ספרי המתח מאת Jo Nesbo הנורווגי, Art of the 20th century בהוצאת Taschen - ספר רחב יריעה שחוקר את תולדות האמנות המודרניסטית (אני נהנה ממנו מאד) ו-The passionate photographer מאת צלם העיתונות Steve Simon, עם כותרת המשנה המפוקפקת: 'Ten steps toward becoming great'.

רציתי לכתוב דווקא על הספר האחרון, גם מפני שהוא נוגע לבלוג הזה וגם מפני שהוא מייצג תופעה רחבה יותר. The passionate photographer הוא אחד מ"ספרי הצילום" הנמכרים ביותר מאז יצא לאור בקיץ האחרון. מלבד הנושאים בהם הוא עוסק - "כיצד תהפוך את הצילום שלך לאטרקטיבי יותר" וכו' - שפונים בדיוק בגובה הנכון אל ליבם של חובבי צילום צעירים ושאפתנים, עומדת מאחורי הספר מערכת משומנת של יחסי ציבור. למשל, בין כותבי הביקורת לספר באתר Amazon "מסתתרים" כמה וכמה עורכי בלוגים משפיעים כמו גם צלמים ידועים בני דורו של Simon. לאחרונה אף הופיעה ביקורת נלהבת ב-DPreview, שתבטיח לספר הזה מכירות נאות במשך זמן מה. אינני מומחה גדול ליחסי ציבור, אבל עם כל דף שאני הופך אני מתרשם שהספר הזה נועד להיות רב מכר עוד לפני שנכתבה בו מלה אחת. הספר איננו עוסק בהפעלת המצלמה, אם כי עניינים טכניים של חשיפה ומיקוד מופיעים פה ושם לכל אורכו. הוא מנסה להקיף את התהליכים המחשבתיים הכרוכים בצילום של סיטואציות מתפתחות - מטרה נעלה לכשעצמה. עם זאת, הגישה שנוקט המחבר היא במידה רבה טכנית. הוא מרבה לכתוב על השיטות וממעט לכתוב על מה שמניסיוני משפיע יותר מכל על איכות הצילום - הלך הרוח של הצלם, האמפתיה שהוא חש כלפי הנושאים שלו והחדירה לעומק הסיטואציה והאנשים המרכיבים אותה. הספר כתוב באופן רהוט וברור, אולי רהוט מדי (אם יש דבר כזה). מורגשת בו הימנעות מהתלבטויות שמוכרות לכל צלם דוקומנטרי. מה שמרגיז אותי במיוחד הוא השימוש המוגזם בקלישאות מילוליות וצילומיות. הן מכניסות בקורא את התחושה שהספר נכתב כלאחר יד ועושות אותו שטחי. עוד גורם לכך הוא החזרה על אותם רעיונות בפרקים שונים לאורך הספר. אינני יכול לומר שאיני מסכים עם הספר. הוא נכון, גם אם לא מדויק. הוא בוודאי עשוי להרחיב את הפרספקטיבה של צלמים מתחילים ולהפנות את תשומת ליבם לתהליך היצירתי שלהם. מאידך הספר לא מחדש לי הרבה. המחבר מצהיר על כך ש-The passionate photographer מיועד לצלמים "מתקדמים", אבל הנקודות שהוא דן בהן אינטואיטיביות למדי ורמת הדיון הרדודה מכשילה את הגירוי האינטלקטואלי שספר כזה צריך להוות. מדובר במדריך לצלם שאמנם מתעלה על ההיבטים הטריוויאליים ביותר של הצילום, אבל משתמש באותן מתודות של "עשה כך ולא אחרת" כדי לדון בתהליך היצירתי שעובר הצלם.

"ספרי הצילום" מתחלקים לכמה ז'אנרים כלליים:

• מדריכים טכניים המסבירים את מבנה המצלמה, את השימושים של עדשות שונות, את הפרקטיקה של החשיפה והמיקוד ואת "כללי הקומפוזיציה" הבסיסיים (זה אולי הטוב שבהם).
• מדריכי קומפוזיציה שנכנסים לעומק "בניית" התמונה (כאן יש ספרים למתחילים ולמתקדמים).
• מדריכים המכסים ז'אנרים וטכניקות ספציפיים.
• ספרי עיון פרקטיים למחצה שעוסקים במגוון רחב של נושאים, מהמסורת הצילומית ועד הפילוסופיה של האסתטיקה (Michael Freeman פרסם לאחרונה ספר לא רע ששייך לז'אנר הזה).
• ספרי עיון קואזי-פילוסופיים שעוסקים בהיבטים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים של הצילום (זהו אולי הקלאסי שבהם, אבל אהבתי יותר את זה ואת זה).
• אנתולוגיות של צילום אמנותי עכשווי (הנה אחת מהן, קריאה במיוחד אבל עדיין, לא לרכי הלבב).
• אלבומי תצלומים המוקדשים לז'אנר ספציפי, לצלם אחד או לקבוצת צלמים.

The passionate photographer איננו נכלל באף אחד מהז'אנרים האלה. המיקוד שלו ייחודי וההצלחה שלו מוכיחה את הצמא לספרות מקצועית המיועדת לשכבת החובבים ה"מתקדמים". אבל הספר פשוט לא מספיק טוב על מנת להגשים את היומרה שלו.

* כל הקישורים בפוסט הזה מפנים לחנות המקוונת The book depository, שאיננה גובה דמי משלוח על חבילות הנשלחות לישראל. גילוי נאות: אני מקבל אחוז קטן מכל מכירה שנעשית דרך הקישור הזה. כמובן, רוכש הספר לא ירגיש זאת במחיר שהוא משלם.

.

מצלמת השנה של "העין" לשנת 2011

הקריטריונים של "העין" לבחירת מצלמת השנה מחמירים. לא די בכך שזו תהיה מצלמה "טובה" (כמעט כל המצלמות המופיעות בשוק "טובות"); עליה להציע שימושים רחבים לציבור גדול, פונקציונאליות ראויה לציון ובעיקר להצביע על מגמה בהתפתחות העתידית של "תרבות" הצילום. ההתיחסות לפרמטרים טכניים בבחירת מצלמת השנה מתבססת על שיטת ה"טוב מספיק": על המצלמה הנבחרת לספק רשימה בסיסית של דרישות טכניות. אין כל משמעות למידה בה המצלמה מתעלה מעל לאותו רף. כך, למשל, אם רזולוציית החיישן ה"מספיקה" היא 8 מגה-פיקסלים הרי שלמצלמה בת 24 מגה-פיקסלים לא יהיה יתרון על פני מצלמה בת 8 מגה-פיקסלים. לצורך העניין התנאי הטכני שלי לכך שמצלמה תוכל להתחרות על התואר "מצלמת השנה" ב-2011 הוא יכולתה לתמוך בהדפסה איכותית בגודל 20X30 ס"מ של קובץ שצולם ב-ISO1600. שימו לב לכך שמצלמת השנה שבחרתי ב-2010, זו שמורכבת ב-iPhone 4, לא עומדת אפילו בתנאי הזה. כך ש"איכות התמונה" אינה מהווה קריטריון נוקשה במיוחד.

ובכן, מצלמת השנה של "העין" לשנת 2011 היא ה-Nikon V1. המצלמה עצמה מציעה מימדים ומשקל אידיאליים, גוף מתכת חזק ועמיד, ממשק משתמש פשוט ואינטואיטיבי ואיכות תמונה גבוהה ב-JPEG. למרות המינימליזם שלה זאת אחת המצלמות המתוחכמות ביותר בשוק: היא תומכת בהחלפת עדשות, מצוידת במערכת צפיה משוכללת שכוללת עינית אלקטרונית איכותית ומסך מפורט, מצטיינת במהירות חסרת תחרות של צילום רציף ובמיקוד אוטומטי מהיר ומדויק יותר מכל מצלמת רפלקס. בנוסף לכך היא מציעה תכונות ייחודיות כמו בחירה אוטומטית של התמונה ה"מיטבית" מתוך רצף ומהירות לכידת וידאו גבוהה במיוחד. החיסרון הגדול שלה נמצא בהיצע מוגבל של עדשות (במיוחד פריימים מהירים), אם כי אין ספק שבמהלך השנים הקרובות יופיעו עוד ועוד עדשות שיאפשרו את התאמת המצלמה הזאת ומחליפותיה לשימושים ספציפיים. נכון, ה-V1 (כמו גם אחותה הבסיסית יותר, ה-J1) יכולה היתה להיות קטנה יותר. מצד שני, מתכנניה נמנעו מן ה-greedy reductionism בו נגועות מערכות EVIL מסוימות ובנו מצלמה יציבה ונוחה לאחיזה. מימדיה של המצלמה הזאת קרובים למימדי מצלמות הרפלקס השטוחות והריינג'פיינדרים של שנות השבעים. מימדיו של חיישן התמונה המותקן ב-V1 מאפשרים שימוש בעדשות קטנות מצד אחד ואיכות תמונה גבוהה מספיק עבור רוב האנושות מצד שני. למעשה זאת אחת המצלמות הבודדות שיכולות לשמש הן את הצלם המצוי והן את המקצוען במידה שווה של הצלחה. היא פשוטה מספיק מצד אחד ומתוחכמת מספיק מצד שני.

ה-Nikon V1 לא נולדה בחלל ריק. היא בת לביונט ה-EVIL השישי שהופיע בשוק (קדמו לה מערכות המיקרו 4/3 של פאנסוניק ושל אולימפוס, ה-NX של סמסונג, המערכת המודולרית של ריקו, ה-NEX של סוני וה-Q של פנטקס). סנונית אחת לא מבשרת על בוא האביב, אבל שש סנוניות הן מסה קריטית. במיוחד כשהאחרונה שבהן נושאת שם "גדול". ה-V1 היא מצלמת ה-EVIL הראשונה שמשלבת בין כל היתרונות של הטכנולוגיה הזאת על פני טכנולוגיית הרפלקס:

• איכות תמונה גבוהה באריזה קטנה
• גמישות תכנונית ועיצובית שמאפשרת התאמה לצרכים מגוונים
• מיקוד אוטומטי גמיש, משוכלל ומדויק יותר
• קצב מוגבר של לכידת סטילס ווידאו
• מיעוט של חלקים נעים בתוך המצלמה (יציבות ועמידות גבוהות)

לדעתי ה-Nikon V1 מסמנת נקודת מפנה בתפיסת היררכיית האיכות בשוק המצלמות: עד הופעתה נשמרה הזהות בין איכות תמונה גבוהה למצלמה גדולה ובין מצלמה קטנה לאיכות תמונה נמוכה. ה-EVIL נתפס כטכנולוגיה מעניינת אבל בוסרית ולא הצליח לנגוס באופן משמעותי בנתח השוק של ה-DSLR (מלבד ביפן). יציאתה לשוק משנה את הפרדיגמה השלטת. כבר ב-2012 יציגו מצלמות ה-DSLR יכולות שהן מעל ומעבר לצרכיהם של 95% מהצלמים (חיישן ה-24MP של סוני הוא דוגמה ראשונה לכך). בניגוד לעבר, התכונות האלה לא רק שלא יועילו למרבית בני התמותה אלא אף יפריעו. למשל, החיישנים צפופי הפיקסלים החדשים יחייבו שימוש בעדשות הרבה יותר יקרות על מנת לנצל את הרזולוציה הפוטנציאלית שלהם, נפח הקבצים יגדל בעקומה אקספוננציאלית והטווח הדינאמי יקטן (במידה מועטה). למעשה מצלמות ה-DSLR והעדשות שלהן יהפכו במידה רבה והולכת לכלים "כבדים" המיועדים בעיקר לצלמים מקצועיים. מצלמת ה-DSLR בעלת החיישן המלא תחליף את מצלמת הפורמט הבינוני וזו בעלת חיישן ה-APS-C תחליף את המצלמה בעלת החיישן המלא (מצלמות דוגמת ה-Pentax K5 כבר סוללות את הדרך לכך). המכירות של מצלמות רפלקס חדשות ישקפו את המציאות המשתנה ויפחתו מאד. תוך שנתיים תיעלם לחלוטין שכבת הרפלקס-ברמת-הכניסה ואת מקומה יחליפו מצלמות קטנות יותר, חסרות מראה, שיציעו איכות תמונה מספיקה עבור כל השימושים למעט "צרכים מיוחדים".

השינוי שתחולל טכנולוגיית ה-EVIL בשוק מקביל במידה רבה לזה שמחוללות כבר כיום המצלמות המותקנות במכשירים הסלולאריים החכמים. שניהם מתבססים על מיניאטוריזציה של הכלים שאיננה מחייבת פשרה משמעותית באיכות או בפונקציונאליות. זו דרכו של עולם.

.

האם אנחנו מגזימים?

אין ספק שהצילום הדיגיטלי שינה את הרגליו של הצלם באורח דרמטי למדי. ראשית, הוא מאפשר צפיה מיידית בגירסת ה-JPEG של התצלום מיד לאחר החשיפה. זוהי תכונה שצלמים מקצועיים רבים היו מוכנים ודאי להקריב עבורה הרבה מאד לפני עשרים שנה. היא חוסכת חשיפות מיותרות ומאפשרת לצלם לתקן את הטכניקה שלו במהלך הצילום על מנת להתקרב לקומפוזיציה ולחשיפה האופטימליות. הצלם כבר איננו נדרש לעבוד "בחושך" כשהוא מסתמך רק על הניסיון ועל האינטואיציה שלו. שנית, הצילום הדיגיטלי מפשט את השכפול וההפצה של תצלומים. הוא מייתר את המדיום הפיזי הראשוני שמשמש לאחסון התצלומים ולכן גם את שלבי הפיתוח, הדפסת המגע ו/או הסריקה. בכך הוא חוסך משאבי כסף וזמן יקרים. שלישית, הצילום הדיגיטלי מאפשר מניפולציה חסרת גבולות של התצלומים. תיקוני חשיפה וצבע בסיסיים אינם מהווים עוד תהליכים מסובכים שמחייבים מומחיות; אפשר לשלב בתצלום אחד פרטים שמקורם בחשיפות שונות בקלות יחסית; אפשר לטפל באזורים שונים בתמונה בדרכים שונות על מנת להשיג בדיוק את המראה הרצוי; אפשר לתקן עיוותים אופטיים, להסיר פרטים מסיחי דעת, לבצע "טיפולים קוסמטיים" בפנים של מצולמים אנושיים ואפילו להעניק לתצלומים מראה ישן. והכל בלא הרבה יותר מלחיצת כפתור.

באופן פרדוקסלי, ההמצאה שהשפיעה יותר מכל האחרות על ה"תרבות הצילומית" בת זמננו איננה קשורה לבניית מצלמות ואפילו לא לאופטיקה. זוהי תוכנת מחשב קטנה שיצאה לאור ב-1990 ומאז הפכה לנכס צאן ברזל של הצילום הדיגיטלי ושל התרבות המערבית בכלל. יש הטוענים ש-Adobe Photoshop סייעה "לשמן" את חדירתו של הצילום הדיגיטלי אל לב הקונצנזוס בתהליך מהיר שהתרחש לפני כעשור.

העיבוד הדיגיטלי הממוחשב מציב שאלות תרבותיות, פרקטיות ופילוסופיות חשובות. מבחינה תרבותית, נראה ש-Photoshop ותוכנות מחשב דומות לה ממלאות תפקיד מפתח בעולם הערכים המערבי. על פי התפיסה הרווחת במדינות המתועשות התדמית היא ערך חשוב יותר מן "האמת" הערומה. לכן מותר ואף רצוי "להגביר" תצלומים על ידי הכנסת שינויים ותיקונים אם מטרתו של התצלום היא, למשל, הגדלת המכירות של בגד כזה או אחר, הגדלת שיעור ההצבעה עבור מועמד פוליטי וכיו"ב. המונח "תצלום מוגבר באופן דיגיטלי" איננו מכבסת מלים. הוא מתאר באופן ישיר את מהותו של התוצר הזה: זה עדיין תצלום לכל דבר שמתאר את הפרטים שניצבו לפני העדשה ברגע החשיפה, אלא שהוא אינו מתאר את כל הפרטים האלה. במלים אחרות: האמת, אבל לא כל האמת. בוודאי שלא רק האמת. טשטוש הגבולות שבין המציאות לדמיונו של הצלם, שמאפיין תמונות כאלה, העלה התלבטויות אתיות ופרקטיות בסגנון "מה מותר ומה אסור". אלא שהתרבות השלטת מכתיבה את האתיקה, מה גם שתוכנות עיבוד התמונה טובות כל כך עד שקיים קושי אמיתי בהבחנה בין תצלום "טבעי" לבין תצלום "מוגבר". התוצאה היתה גוויעתן ההדרגתית של ההתלבטויות וקבלה מעשית של הכלל המנחה לפיו המטרה מקדשת את האמצעים.

הסוגיה הפילוסופית הכרוכה בתצלומים "מוגברים" מורכבת יותר. מאחר שתצלומים מהווים חלק נכבד מהזיכרון ארוך הטווח שלנו, הרי ש"הגברה" שלהם תשפיע באופן ישיר על תפיסת ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית של כל אחד מאיתנו. זוכרים את המקרה הזה?

זאת רק דוגמה, גם אם בולטת במיוחד, לתופעה רחבה בהרבה. הזכרון הוא כמובן דבר סובייקטיבי, אבל כיום אפילו נקודת המוצא שלו סובייקטיבית (לפחות סובייקטיבית יותר מכפי שהיתה בעבר הלא רחוק). והצרה היא שהיא מושפעת על פי רוב מפרשנותו של מישהו אחר למציאות. נטיית הלב שלנו להביא לידי אידיאליזציה של העולם באמצעות המצלמה איננה חדשה (הצילום הפך למדיום המוביל לצורך הפקת פורטרטים ב-1855, לאחר הדגמתה של טכניקה ל"תיקון" נגטיבים בתערוכה שנערכה בפריס). מצד שני, הקלות שבה ניתן לייפות את המציאות באמצעות עיבוד התמונה הממוחשב והתפוצה העצומה של כלים כאלה הן מקור לדאגה פילוסופית מסוימת.

התפיסה המנחה אותי מצדדת בתפקידו של המדיום הצילומי ככלי לביטוי אישי, ליצירתיות, אם תרצו - ליצירת "אמנות". ככזה, אין שום טעם בהגבלתו לתיאור המציאות באופן נייטרלי ו"אובייקטיבי", אלא במקרים בהם התצלום נועד למסור אינפורמציה ותו לו (למשל בפוטוג'ורנליזם). יחד עם זאת אני נמנע מלהכניס שינויים גיאומטריים וקומפוזיציוניים בתמונות שאני מצלם. הסיבות שלי לכך הן בטלנות מחד והכבוד שאני רוחש לתצלום במובנו הקלאסי מאידך. בנוסף לכך אינני רואה ב"אסתטיקה" מטרה בפני עצמה. במקרה הטוב זהו בעיני אמצעי להדגשת התוכן ולהפניית תשומת הלב של המתבונן אל אלמנטים כאלה או אחרים בקומפוזיציה. באופן כללי, אני חושב שאנחנו מרבים בעיבוד. אנחנו נוגעים בכל תצלום ותצלום, אם הוא זקוק לכך ואם לאו. העיבוד הבסיסי שאנחנו מפעילים רוטיני, כמעט אוטומטי, ותכליתו היחידה היא לעשות את התצלום מתאים יותר לתפיסה הקונבנציונאלית של האסתטיקה (הגברת החדות, הקונטרסט ורווית הצבעים, הפחתת הרעש והארטיפקטים האופטיים). אנחנו עושים זאת באופן בלתי מודע. יותר מזה, בתוכנות רבות פקודת "התיקון האוטומטי" מבצעת בדיוק את השינויים האלה. העניין הוא שלעתים קרובות התיקונים האלה פועלים לרעת המסר הרגשי של התצלום. לפעמים דווקא הדגשת הגרעיניות, הפחתת החדות של הנושא או הרוויה עשויה לחזק אותו. במקרים אחרים מוטב להשאיר את התצלום, רחמנא ליצלן, כפי שהוא. תשומת לבו של המתבונן מוגבלת. הוא מתקשה לעכל תצלומים בהם הן התוכן והן המאפיינים הצורניים "צועקים". עלינו להחליט איזה מהם חשוב יותר. ועוד משהו: אם אפשר הימנעו מלצעוק.

Yousuf Karsh, Pablo Casals, 1954

.

תוצאות השאלון: "מדוע אנחנו משדרגים את המצלמות שלנו"

מטרתו של השאלון "מדוע אנחנו משדרגים את המצלמות שלנו" היתה לאתר דפוסי התנהגות של צלמים הקשורים לנטיה לשדרג את המצלמה בתכיפות. הוא כלל שאלות רבות ודרש מהמשתתפים בו השקעת זמן. אני רוצה להודות ל-24 הצלמים שטרחו וענו (את סיכום הנתונים הגולמי אפשר לראות כאן).

השאלון כמה שאלות רקע, כמו מידת הניסיון של הצלם, מספר העדשות שהוא משתמש בהן, סוג המצלמה שלו, שביעות רצונו ממנה ומהצילום שלו. בנוסף הופיעו בשאלון שאלות שהתייחסו למקורות ההשראה של הצלם, לאתרי האינטרנט שהוא מבקר בהם ולצריכת מוצרים טכנולוגיים שונים. שתי שאלות המפתח בשאלון היו אלה:

• באיזו מידה החלפת המצלמה שלך תתרום לצילום שלך?
• מהי ההסתברות לכך שתרכוש מצלמה חדשה בשנתיים הקרובות?

התוצאות

• הערכת התרומה של מצלמה חדשה לרמת הצילום נמצאה ביחס הפוך לשביעות הרצון מן המצלמה הנוכחית (כמובן) וביחס ישר לתדירות הביקור באתרים העוסקים בטכניקה צילומית, לקבלת השראה מספרי הדרכה ולהערכה גבוהה של רמת הביקורת האופיינית לפורומים העוסקים בביקורת תמונה.
• ההסתברות לרכישת מצלמה חדשה במהלך השנתיים הקרובות היתה קשורה ביחס הפוך לשביעות הרצון מן המצלמה הנוכחית וביחס ישר להערכת רמת הביקורת בפורומים העוסקים בכך, לתדירות הביקור באתרים המציגים צלמים, למספר שנות הניסיון של הצלם ולמספר העדשות שכבר נמצאות ברשותו.

הפרשנות שלי

שני המשתנים, הערכת מידת התרומה של מצלמה חדשה וההסתברות לרכישתה בשנתיים הקרובות, היו קשורים זה לזה באורח מובהק סטטיסטית, אבל הערכת התרומה "הסבירה" לא יותר מכ-30% מהנטיה לרכוש מצלמה חדשה. בחינה של הגורמים הקשורים לכל אחד משני המשתנים האלה מגלה חפיפה חלקית. הגורמים המשותפים הם חוסר שביעות רצון מהמצלמה הנוכחית ומתן ציון גבוה לרמת הביקורת ברשת. עם זאת, הגורמים הספציפיים לתחושה שהחלפת המצלמה תביא איתה שיפור של הצילום, דהיינו קבלת השראה מספרי הדרכה וביקורים תכופים באתרי טכניקה צילומית מאפיינים על פי רוב צלמים "ירוקים". לעומת זאת, הגורמים הספציפיים המגבירים את הסבירות לשדרוג המצלמה בעתיד הקרוב (ניסיון וריבוי עדשות) מאפיינים את הווטרנים שבין משתתפי השאלון. מכאן שצלמים המשלבים עיסוק רב שנים בתחום עם יכולת כלכלית מועדים להילכד ברשת היצרנים גם אם אינם סבורים ששדרוג המצלמה יתרום רבות לצילום שלהם. קבוצה שניה של צלמים "מועדים לפורענות" כוללת כאלה שעדיין נמצאים בשלב ההתאהבות הראשונית. הם שואבים את ההשראה שלהם מאתרים של צלמים, מוטרדים משאלות שקשורות בטכניקה, מרבים לקרוא ספרי הדרכה ולבקש משוב לתצלומים שלהם בפורומים העוסקים בביקורת תמונה. רבים מהצלמים האלה לא מצהירים על כוונתם להחליף את המצלמה שלהם, אבל הניסיון מלמד שהם יעשו זאת מהר יותר מכפי שהם סבורים.

מעניין היה לבחון כיצד צלמים המשתמשים בקטגוריות שונות של מצלמות כמצלמה העיקרית שלהם התייחסו לשאלון. ובכן, הממוצעים לפניכם (הקישו על הטבלה כדי שתוכלו לקרוא):

אמנם לא נמצאו הבדלים מובהקים בין המחזיקים במצלמות מסוגים שונים, אבל המגמה ברורה: אם אתם רוצים לחסוך כסף בעתיד אולי כדאי לרכוש כבר היום מצלמת EVIL*. היא תבטיח שביעות רצון גבוהה של הצלם מן הצילום שלו ותדכא את הדגדוג המתמיד לשדרג את המצלמה.

* זה כוחה של הסטטיסטיקה - אפשר לפרש את הנתונים בדרכים מעוותות ומופרכות כיד הדמיון הטובה.

.

עוגיות

.

טפטופי נרות

 

 

 

 

 

.

המהפכה השקטה

לפני כמעט שנה הכריז "העין" על המצלמה המותקנת ב-iPhone 4 כמצלמת השנה לשנת 2010*. הנימוק העיקרי לבחירה היה זה:

בחרתי בה מתוך הערכה שזו מצלמה בעלת חשיבות לכיווני ההתפתחות העתידיים של השוק.

למען האמת לא חשבתי שהמצלמה הזאת תחפור תלם עמוק כל כך בתרבות הצילומית תוך פרק זמן קצר כל כך. זה התחיל עם פרסום סדרת התצלומים של Damon Winter מאפגניסטן, שהגיעה לעמוד הראשון של ה-New York Times. מאז, דומה שהעיתונים החשובים הנמיכו תא סף הדרישות הטכניות שלהם מתצלומים. אבל זה נכון לא רק לעיתונים. המצלמה הזאת אפנתית וסקסית כל כך עד שתמונות המצולמות בה מתקבלות בזרועות פתוחות בכל הז'אנרים (במיוחד אם הן עברו עיבוד במכשיר הסלולארי תוך שימוש באחת האפליקציות הפופולאריות המיועדות לכך). ההצלחה של המצלמה הזאת מרגיזה צלמים רבים, במיוחד צלמים ותיקים שאינם יכולים לסבול את הזילות בצילום המקצועי. אכן, לפני שלושים שנה היתה לכלים משמעות וכדי לנצל אותם כהלכה היה עליך לדעת מה אתה עושה. התוצאות שהשגת היו תלויות במידה רבה במיומנות הטכנית שלך. כיום המצלמות חכמות כל כך עד שכל ילד יכול להפיק תצלומים ראויים לפרסום ע"י שימוש במצלמה הזולה והקטנה ביותר. ולמרבה המבוכה זאת אפילו לא "מצלמה". כלומר, היא גם מצלמת, אבל זאת לא הפונקציה העיקרית שלה.
התרשים הזה, מחודש אפריל האחרון, מגלה ש-iPhone 4 היה אחת משתי המצלמות הפופולאריות ביותר בין משתמשי flickr כבר לפני חודשים רבים. מאז הוא תפס את המקום הראשון בבדידות מזהרת. תפוצתם הרחבה של המכשיר הסלולארי הזה ושל מתחריו מהווה מסמר נוסף בארון של הפוטוג'ורנליזם המסורתי. Rob Bennett, צלם ה-Wall Street Journal, מנבא את סופו של המקצוע הזה:

If the game is to be in the right place at the right time, I can't win at that game, because there's only one of me... Millions of people with smartphones are now in constant possession of cameras. Nobody plans for a 9/11 attack or a Japanese tsunami, and when those things happen, it's not photojournalists who are there first, it's iPhone users. "The iPhone people are going to be there when the bomb goes off, when the house burns down, when the assassination goes down," says Bennett. "They’re going to crush that market, and there's nothing I can do about it.

Rob Bennett

מעמדו של הפוטוג'ורנליסט רק ימשיך להידרדר בעתיד, כשהמצלמות המותקנות במכשירים הסלולאריים יפיקו תצלומים איכותיים עוד יותר ותפוצתם תתרחב גם במדינות העולם השלישי. הפוטוג'ורנליסט ניצב כיום בפני אתגר עצום. עליו להצדיק את קיומו במציאות בה הוא איננו הראשון לצלם תמונות ראויות לפרסום באירועים חדשותיים. עליו להוכיח את ערכו המוסף על פני כל צלם אחר, וזאת משימה לא פשוטה. הכלים שעומדים לרשותו, הניסיון שלו, מהירות התגובה שלו ואפילו הכישרון שלו הם כאין וכאפס לעומת המיידיות של הצלם הבלתי מקצועי שמתעד את הארוע ברגע התרחשותו באמצעות הטלפון הסלולארי שלו. דוגמה לכך ניתנה השנה כאשר Stephanie Gordon, אמריקנית אלמונית למדי, צילמה מחלון המטוס בו ישבה את שיגור מעבורת החלל Endeavour ושלחה את התצלום ל-twitter (נחשו באיזו מצלמה היא השתמשה). תוך שעות פורסם התצלום בכל אתרי החדשות המובילים ולמחרת הופיע בעמודים הראשיים של כמה עיתונים. Gordon לא הצטופפה באתר השיגור עם מאות צלמי העיתונות המצוידים בעדשות ענקיות ובכל זאת התצלום שלה היה הפופולארי ביותר מבין עשרות אלפי התצלומים שתיעדו את אותו ארוע.
למרות הכל, אינני חושב שהפוטוג'ורנליסט המקצועי עומד להפוך למיותר לחלוטין. יש לו יתרון אחד גדול על פני כל צלם זר, והוא האתיקה המקצועית שלו. כתבת חדשות נבחנת קודם כל באמינות שלה ולכן ההיכרות המוקדמת והאמון ההדדי בין הכתב (או הצלם) לעורך העיתון היא תנאי בלתי ניתן לערעור לעבודה עיתונאית ראויה. יחסי העבודה האלה מעניקים לצלם יתרון, אבל הם גם מחייבים אותו לעמוד בפיתויים ולהיות עיתונאי טוב. לא רק צלם מוכשר.

* במהלך השבוע הבא תוכרז מצלמת השנה של "העין" לשנת 2011. כדאי לחכות.
.

מה ההיפך של פחד?

כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים
ניגנו עליו כמו היה אורגאן חשמל
הוא נתן לשמש לרוחות לאנשים
אבוד כל כך כמו תינוק שלא נגמל. 

מתוך 'ארול' למאיר אריאל

כבר כתבתי על כך שלדעתי האויב הגדול ביותר של האמן הוא הפחד. בגללו אנחנו זקוקים לכללים ולסייגים. בגללו אנחנו מתאמצים לרצות את הזולת ותוך כדי כך מוותרים על הדמיון, על היצריות ועל היצירתיות שלנו. הפחד הוא שגורם לנו לעצור, לשאול ולבקש אישוש. הוא מתגלם בדמויותיהם של המורה הקפדן, של הרופא, של המנהל ושל הרב. וגם באלה של האב, בן הזוג והאלהים. כולם מקורות סמכות גדולים מאיתנו. אנחנו חוששים לאכזב אותם ולהיענש.

הפחד הוא תרמיל מלא אבנים שאנחנו נושאים על גבינו כל הזמן. הוא כבד ומגביל. לא רק את התנועה שלו אלא גם את המחשבה. אנחנו משקיעים בו את מיטב האנרגיה שלנו, נושאים אותו ממקום למקום בלי לדעת מדוע ולשם מה, האם נזדקק לאבנים שבתוכו. וכך אנחנו גוזלים מעצמנו את היצירה הפשוטה, החופשית ואת שביעות הרצון הנלווית אליה, את השמחה ואת ההנאה ואת תחושת הערך. האמנים הגדולים באמת אינם נשמעים לקולו המצמית של הפחד ולכן הם פורצים גבולות, נאמנים רק לעצמם. הם אינם מחפשים הכרה או כבוד. הם אינם שואלים ואינם מתכופפים מתחת למשקלה הרציונאלי של האוטוריטה. לכן, לעתים, קוראים להם משוגעים.

אינך יכול להיות אמן ואדם "נורמטיבי" בעת ובעונה אחת. עליך לבחור לאיזו מערכת כללים תציית: לזו שקבעה הקונוונציה או לזו הפנימית, הדינאמית והערטילאית יותר. השתמשתי במלה "לבחור" משום שלדעתי אכן יש כאן אפשרות בחירה. על מנת להבין זאת, עלינו לברר מהי האלטרנטיבה לפחד. ובכן, אם תשאלו ילד מה ההיפך של פחד סביר להניח ש'אומץ לב' ו'גבורה' יהיו תשובות נפוצות. אם תשאלו מבוגר תקבלו תשובות אחרות: 'פזיזות', 'חוסר אחריות'. תשאלו אדם מאמין ושוב תקבלו תשובה שונה. אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה: 'קשיות לב', כלומר סירוב לשמוע בקול האוטוריטה. אבל אומץ הלב, הפזיזות וקשיות הלב יכולים לחיות יפה בצד הפחד ואילו אני מחפש את ההיפך הטוטאלי. תכונה, מושג או רגש שאנחנו לא יכולים לחוש בשעה שאנחנו פוחדים. תכונה או מושג או רגש שאיננו יכולים לפחד בשעה שאנו חשים אותם. ובכן, ההיפך של פחד הוא אהבה. אהבה אינה עושה שימוש בכללים או בסייגים. היא איננה זקוקה להם מכיוון שממילא היא נסמכת על הרצון להיטיב. כשאתה אוהב אינך פוחד. אינך מסוגל לפחד. כשאתה פוחד אינך מסוגל לאהוב. ואמנות - מהי אם לא ביטוי לאהבה?

נחזור לאפשרות הבחירה שהזכרתי קודם: מפתיע עד כמה קל לנו להניח לעצמנו להתאהב במשהו או במישהו. למעשה חלק נכבד מן המשאבים הרציונאליים שלנו מוקדש להימנעות מהתאהבות. להקמת מחיצות רגשיות בינינו לבין סביבתנו. אנחנו עושים זאת באופן בלתי מודע על מנת שלא להפר את הקוד האתי החברתי. אנחנו מקימים מחיצות על מנת שניחשב אנשים "נורמטיביים". אחרת הרי לא נימלט מעונשה של החברה - "...וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". זוכרים? ארול, גיבור שירו של מאיר אריאל, היה שונה. ותראו מה קרה לו. מצד שני, על מנת לעשות אמנות עלינו להפסיק לרגע את בניית החומות. להרפות, להיפתח, ללכת לאיבוד, לתת לשמש, לרוחות ולאנשים. להתאהב. זה קל. צריך רק להפסיק לפחד.

.

המצלמה המושלמת

"אין מצלמה מושלמת". זה מה שנאמר לכל ינוקא שמתעניין במצלמה מתקדמת ראשונה. אבל האם חשבתם פעם על אימרת המחץ הזאת לעומק? כיצד הייתם מגדירים "מצלמה מושלמת"?

יהיו שיאמרו שהמצלמה המושלמת צריכה להשאיר בידי הצלם את הברירות הטכניות ה"יצירתיות", כלומר את קביעת הפרמטרים של החשיפה: מהירות התריס, הצמצם וה-ISO. ובכן, תשכחו מזה. רוב רוכשי המצלמות המתקדמות לא מתעניינים בקרביים של הטכניקה הצילומית. הם היו רוצים מצלמה שתחשב את החשיפה הדרושה בעצמה ותיתן להם טווח טונאלי מדויק ומאוזן בכל תצלום ותצלום. הם היו רוצים שהמצלמה שלהם תזהה את הסצנה שלפניה באופן אוטומטי ותקבע את מפתח הצמצם ואת מהירות התריס בהתאם לסיטואציה.

יהיו שיאמרו שהמצלמה המושלמת צריכה להציע ממשק משתמש מהיר עם גישה ישירה לכל הפרמטרים ה"חשובים". אלא שרוב השואלים נבהלים ממכשירים אלקטרוניים שחורים שקבועים בהם עשרות כפתורים, חוגות וידיות. ממשק המשתמש המקובל במצלמות המקצועיות הוא שריד אנכרוניסטי לאופנה של ראשית שנות התשעים וסופו שיעלם. הוא דורש עקומת למידה חדה מדי ובמקרים רבים הוא מאט את פעולת הצילום במקום להחיש אותה. בנוסף לכך הוא אפקטיבי רק במצלמות גדולות, אולי גדולות מדי עבור רוב הצלמים. רבים יטענו שהמצלמה המושלמת עבורם היא קופסה המצויידת בכפתור אחד ותו לו.

Lytro field light camera

יהיו שיאמרו שעל המצלמה המושלמת להפיק תצלומים "איכותיים" בכל תנאי. אבל מהי אותה איכות? האם הכוונה לניקיון מרעש דיגיטלי בכל תנאי התאורה האפשריים? להיעדר הבהקים בוהקים מדי וצללים חשוכים מדי? או אולי ליכולת לכלול בתצלום בדיוק את מה שהצלם רוצה, מכל מרחק ומבלי להחליף עדשות? אולי "איכות התמונה" פירושה בכלל צבעים טבעיים ומאוזנים ללא צורך בעיסוי קבצי RAW שמנמנים? אולי חדות גבוהה שאיננה כרוכה בארטיפקטים של הדגשת קצוות? אנחנו ממהרים להניח שתפיסת האיכות סטנדרטית ושבמרכזה משתנים הקשורים לגודל החיישן ולמחירה של המצלמה, אבל למעשה "איכות התמונה" היא מושג רחב יותר. ובעיקר סובייקטיבי. למשל, גווני עור טבעיים חשובים לרוב האנשים יותר מחדות גבוהה, מהיעדר גרעיניות וממידת הפירוט של תצלומים.

יהיו שיאמרו שעל המצלמה המושלמת להיות נוחה לנשיאה ולאחיזה, כבדה מספיק על מנת לאפשר יציבות אבל לא כבדה יותר. ובכן, גודל כף היד האנושית משתנה מאד בין נשים לגברים, בין בני עמים שונים ואף בין אנשים בני אותו מגדר ואותו עם. למרבה האירוניה דווקא המצלמות ה"מושלמות" ביותר (כך לפחות טוענים היצרנים שלהן) מותאמות לכפות ידיים שאינן מאפיינות חברה אנושית כלשהי. האם יתכן שמצלמות החיישן המלא כפי שהן מוכרות לנו כיום מעולם לא משכו קהל משתמשים גדול משום שהן פשוט גדולות מדי עבור רוב בני התמותה?

אין מצלמה מושלמת וגם לא תהיה כזאת. הסיבה לכך איננה פילוסופית ("אין בעולם דבר שאי אפשר לשפרו" וכיו"ב) אלא ביולוגית-סוציולוגית-פסיכולוגית. אין מצלמה מושלמת מכיוון שאין צלם מושלם. וטוב שכך.

.

על תקשורת. ואמון

קראו את הסיפור הקטן הזה שפורסם בבלוג המצוין Duckrabbit.

So much of photography is based on ‘the contract of interaction’, and the value of talking to people can never be underestimated. Sometimes it leads nowhere, but other times it opens doors to experiences you’d not have imagined. That’s why it’s worth talking, and listening.

John Macpherson

.

שאלון: מדוע אנחנו משדרגים את המצלמות שלנו?

תודה לכל מי שיבחר להשתתף. בעוד מספר ימים אנתח את התוצאות ואעלה לכאן את הממצאים.
.

כיוונים באבולוציה ורכישת מצלמות: תוצאות השאלון

להזכירכם, בפוסט "על כוחות השוק והיצירתיות" שהופיע כאן שלשום העליתי השערה לפיה החלטות הרכישה של מצלמה חדשה אינן מבטאות בהכרח את הדרך שהצלם רוצה לצעוד בה. ביקשתי מהקוראים להשתתף בשאלון שנלווה לאותו פוסט על מנת לבחון את ההיפותיזה הזאת. לפניכם התוצאות המעובדות (את התוצאות הגולמיות תוכלו לראות כאן):

אם כן, אפילו המדגם הקטן והלא מייצג של צלמים שהשתתפו בסקר מדגים היטב את טענתי: כמעט 40% מן המשתתפים בשאלון מתכוונים להחליף את המצלמה שלהם למרות שהשדרוג לא יתרום לצילום שלהם. במלים אחרות, המוטיבציה לרכישת מצלמה חדשה איננה קשורה דווקא להתפתחותו העתידית של הצלם כפי שהוא רואה אותה. השאלה המתבקשת היא מדוע זה קורה. אני משער שההתנהגות הזאת קשורה ללחץ חברתי שמקורו בעיקר בפורומים ברשת, לחוסר שביעות רצון עצמית מקצב ההתפתחות האישית ולהרגלי הצריכה של מוצרים טכנולוגיים בכלל. בכל מקרה אנסה לברר זאת בשאלון נוסף.

מכיוון שאותו פוסט עסק בקשר שבין מגבלות הציוד והיצירתיות של הצלם (אם בכלל קיים קשר כזה), נתבקשתם לפרט באיזו מידה תהיו מוכנים לוותר על כל אחת מעשר תכונות טכניות שמאפיינות כל מצלמת DSLR מודרנית. כאן נכונה לי הפתעה: כיוון ההתפתחות של הצלם לא נמצא במתאם סטטיסטי עם הנכונות לוותר על אף לא אחת מהתכונות האלה. ניתוח הנתונים גילה "אשכולות" שונים של דרישות. למשל, נכונות לוותר על ניקיון ב-ISO גבוה נמצאה קשורה לנכונות לוותר על אורך מוקד משתנה ועל צילום רציף. נכונות לוותר על האפשרות לצלם בצבע היתה קשורה לנכונות לוותר על צפיה מיידית בתמונות, על מיקוד אוטומטי, על עומק מוקד משתנה ועל צילום בפורמט RAW. הטבלה הבאה מציינת את מקדמי המתאם בין כל שתי תכונות. ככל שהערך גבוה יותר כך הקשר חזק יותר. הקישו עליה על מנת שתוכלו לקרוא בבירור.

צלמים שיתקשו לוותר על צילום בצבע, על צפיה מיידית בתמונות או על אורך מוקד משתנה נוטים לקשור את האבולוציה הצילומית שלהם עם שדרוג המצלמה הרבה יותר מאשר צלמים שמוכנים לוותר על התכונות האלה. לעומת זאת, ההתייחסות לרזולוציה גבוהה ולעומק שדה רדוד מבדילה בין צלמים שהעידו על כוונתם לשדרג את המצלמה שלהם לבין האחרים יותר מתכונות אחרות של המצלמה.

"פרופיל הוויתור" של כל משתתף והמתאם הכללי בין הנכונות לוותר על כל תכונה לבין הנטיה לוויתור בכלל היוו את הבסיס לחישוב של "סטאטוס אבולוציוני" עבור כל משתתף בשאלון. זהו משתנה מנורמל שערכיו נעים בין 0 (צלם שרק התחיל את דרכו והוא עדיין חסר כיוון מובהק) ו-1 (צלם מנוסה מאד שיודע מה הוא רוצה והפער בין כוונותיו לתצלומים שלו קטן). הסטאטוס האבולוציוני התפלג בין משתתפי השאלון באופן נורמלי, עם skew חיובי במקצת, ממוצע של 0.40 וסטיית תקן של 0.21. הסטאטוס האבולוציוני הממוצע של משתתפים המבקשים לפתח את הצילום שלהם לכיוון אישי (0.43) היה גבוה במקצת מזה של אלה שמתעניינים גם בהתפתחות בכיוון מסחרי (0.31), אבל הבדל זה לא היה מובהק סטטיסטית.

התפלגות הסטאטוס האבולוציוני בין משתתפי השאלון

מדד זה היה קשור באורח מובהק (ושלילי) הן להערכת מידת התרומה של החלפת המצלמה להתפתחות הצילום (P=0.002) והן להסתברות לרכישת מצלמה חדשה במהלך השנתיים הקרובות (P=0.03). למרות זאת, "מקדם ההסבר" של הסטאטוס האבולוציוני היה נמוך בשני המקרים (0.29 ו-0.15, בהתאמה) והדבר מדגים שוב את הקשר החלש בין תפיסת הצלם את צרכיו לבין התנהגותו הצרכנית.

.