יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

על כוחות השוק והיצירתיות

טכנולוגיית המצלמות הנוכחית מאפשרת קבלת תוצאות מצוינות במצבים שנחשבו עד לפני מספר שנים בלתי אפשריים. אני לא מתכוון רק לשיפור שחל ברגישותם של החיישנים לאור ובאלגוריתמים לניקוי רעש דיגיטלי: מדידת האור הולכת ונעשית מדויקת יותר כמו גם האיזון הלבן והמיקוד האוטומטיים; פעולת הצילום הולכת ונעשית מהירה יותר; הצילום הרציף הולך ונעשה יעיל יותר וכבר אפשר לצלם עשרות רבות של תמונות ברזולוציה מלאה ובקצב של עשר ו-15 חשיפות לשניה לפני שהמצלמה נעצרת. רזולוציית החיישנים הולכת וגדלה באיטיות אבל בהתמדה ואפשר לחתוך את התמונות כדבעי ועדיין להדפיס במימדים גדולים מבלי לאבד פרטים.
באופן אבסורדי, נראה שלתיאבונם של רוכשי המצלמות אין גבול. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת כך הולכות הדרישות וגדלות. כך, המצלמה האידיאלית לדידם של צלמים מקצועיים וחובבים רבים צריכה להיות קטנה (רצוי שתיכנס בקלות לכיס המכנסיים), מהירה (מיקוד אוטומטי מיידי והשהיית תריס זניחה), גמישה (עדשות מתחלפות), בעלת ממשק משתמש מפורט (ריבוי כפתורי שליטה ישירה וגלגלות) ובעלת איכות תמונה בלתי מתפשרת (חיישן גדול ורווי פיקסלים, ניקיון ב-ISO חמש-ספרתי, צבעים מדויקים וכל השאר). כל מצלמה שאיננה כזאת היא לדידם פשרה, אבל גם אם מצלמה כזאת תוצע למכירה ביום מן הימים מיד תופיע רשימה חדשה, ארוכה עוד יותר, של דרישות.
מדוע? משום שזה טיבו של הקפיטליזם. על היצרנים להגיב לגחמותיו של הצרכן ולספק את רצונו גם אם אין בהן כל הגיון. גם אם הן חורגות מחוקי הטבע המוכרים. ועצוב יותר, אפילו אם הן מנוגדות לעקרונות הצילום ה"טוב". העיקר שיישארו תחרותיים ויצליחו למכור עוד ועוד. זה גם טיבו של הצרכן בחברת השפע הטכנולוגית. הוא מפונק, ניזון מהיסטריה וממעט לחשוב באופן ביקורתי. אם "מוביל דעה" כזה או אחר יילל בבלוג שלו שהוא זקוק למצלמה שיש בה חיישן בעל 50 מגה-פיקסלים, טלפון לוויני עם חיבור קבוע לרשת ומד מרחק מבוסס לייזר יהפוך עד מהרה אותו מכשיר מופלא למציאות. ספק אם מישהו, מלבד מתי מעט, יזדקק לו, אבל הוא יימכר בעשרות אלפי עותקים ויהפוך ל"סטנדרט" של המצלמות המקצועיות.
אני בטוח שאם ישאלו מדגם אקראי בן אלף צלמים חובבים כיצד הם רואים את כיוון ההתפתחות של הצילום שלהם, 700 מהם יציינו את שאיפתם לצלם באופן יצירתי יותר, ספציפי יותר, ולבטא את הראיה הייחודית שלהם בתצלומים שהם יוצרים. רק 300 מהם יאמרו שהם שואפים לצלם תמונות גנריות איכותיות יותר מבחינה טכנית (למשל, ליצור תצלומי טבע כמו אלה המודפסים ב-National Geographic). אם ישאלו את אותם אלף צלמים האם מצלמה חדשה תתרום להגשמת שאיפותיהם אלה, רק 200 יענו בחיוב. ובכל זאת, 700 מהם יחליפו את המצלמה שלהם במהלך השנתיים הבאות (מלאו את השאלון הקצר הנלווה לפוסט זה ונבחן ביחד את מידת הדיוק של האומדן הזה). העניין הוא שהמרדף אחר הטכנולוגיה גורם לצילום שלנו להישאר גנרי. זה קורה מכיוון שהתגובה שהתצלומים שלנו זוכים לה קשורה לאיכות הטכנית של הצילום שלנו יותר מאשר היא קשורה ליצירתיות שלנו. רק מתי מעט מסוגלים לעמוד בפני "כוחות השוק" של טעם הקהל ולכן אנחנו נמשכים לאהבה המורעפת עלינו כמו עשים ללהבה.

היצירתיות זקוקה למגבלות. הן משמשות חומר גלם בתהליך הצילומי שלנו, מאיטות אותנו ומאלצות אותנו לחשוב. במידה מסויימת הן מחזקות את הקשר בין התחושות שלנו לביטוי שלהן בתצלום. בהיעדר מגבלות אנחנו נוטים לסמוך על הציוד שלנו ולשמש כ-operateurs ותו לו. חשבו לרגע כיצד היעדרה של תכונה פשוטה כמו האפשרות לצפות בתמונה מיד לאחר החשיפה היתה משפיעה על התהליך היצירתי שלכם. האם הייתם מצלמים פחות? האם הייתם מעורבים יותר בסיטואציות שאתם מצלמים? האם הייתם מקדישים יותר תשומת לב לקומפוזיציה? למיקוד? לחשיפה? חומר למחשבה.

.

7 תגובות:

  1. אני חושב שאתה נותן משקל כבד מדי להיבט הטכנולוגי כגורם משפיע על היצרתיות האישית של האוחז במצלמה.
    אני לא חושב שאם היית שם בידיהם של צלמים גדולים בעבר מצלמות מודרניות הם היו מפיקים תמונות פחות טובות. למזלנו ניתן לבחון זאת בשטח היות וצילום לא קיים כל כך הרבה זמן ועדיין איתנו יש צלמים פעילים שהיו גם פעילים במחצית הראשונה של המאה ה 20 או לפחות מאמצע אותה מאה. היום הם חמושים במצלמות מודרניות ועדיין מפיקים תמונות טובות לא פחות.

    אני חושב שהגורם המדכא המשפיע יותר דווקא בא ממקום אחר, מקורסי צילום, קבוצות צילום, פורומים, בלוגים וכל שאר הערוצים שנותנים נגישות גבוהה מדי ללא נגיעה אישית אמיתית. הלימודים בקורסי הצילום מתמקדים באספקטים הטכניים וכך גם הביקורות בפורומים ובקבוצות צילום שונות. הרצון לייצר תמונות באיכות גבוהה מאד על מנת לעמוד על אותה פלטפורמה של צלמים אחרים ולהפיק עבודות באותה איכות טכנית יוצרת מירוץ לא הגיוני כאשר ההגיון המנחה (מעוות ככל שיהיה) שצריך ציוד איכותי ויקר יותר. כל החינוך האמנותי כבר לא קיים יותר אלא אם הולכים למוד צילום במוסד גבוה מה שכמעט כבר לא קיים.

    לפני קיום כל אותם ערוצי מידע ושיתוף, צלמים ידעו לייצר עניין בתמונות שלהם על בסיס התוכן ולא על בסיס נתוני ה exif.

    כמו בכל שוק חופשי, כאשר יש ביקוש יהיה מי שיעמיד היצע. תפקיד יצרניות הציוד הוא לא לחנך את הלקוחות שלהם אלא לפתח טכנולוגיות שיעמדו בדרישות השוק.

    תפקיד החינוך שהיה מופקד בידי אוצרי הגלריות ועורכי התמונות של המגזינים והעיתונים וכמובן של מבקרי האמנות הולך ודועך עם העלמותם של הנ"ל בגלל אוטוסטרדת המידע העוקפת את אותם בעלי תפקידים, כשאין מי שיחנך אז נוצר כאוס. אך הטבע האנושי זקוק להנהגה וחלק מוצאים הנהגה זאת בקרב "מובילי דעה" שהכתירו את עצמם... והרבה יותר להסביר איך מקבילם עומק שדה רדוד מללמד "לראות" או להעביר מסר.

    ראה מה קורה בעולם המוזיקה - פעם היה לחברות התקליטים כח רב, הם החליטו מי יפורסם ומי יעלם. שדרני הרדיו והעורכים המוזיקלים הכתיבו וחינכו לטעם מוזיקאלי (עולים בי כרגע געגועים קשים להפסקת 10 עם מיכל ניב ותוכניות דומות). היום שניתן לעקוף את אותם "מחנכים" יש היצע מטורף של חומר בינוני שלחפש יוצרים איכותיים זה כמו לחפש מחט בערמת שחת... אישית ויתרתי ולראיה קיבלנו עשור של אפס נקודות ציון בהסטוריה המוזיקאלית, אפילו לא המנון רוק אחד בעשר שנים..
    מצחיק שבזמנו יצאנו נגד אותם חברות תקליטים ועורכים מוזיקאלים והאשמנו אותם במיסוד ומירכוז בעוד שאנו רצינו את האיכות שנדחקה לשוליים. היום אני מבין את החשיבות של אותו סכר, אותו מסנן ראשוני.

    זה קורה היום בצילום, אותו סינון ראשוני כבר לא קיים, בכל יום עולות מיליוני תמונות לרשת, אנחנו מוצפים בזבל עד שכבר אפשר לשכוח מה טוב, מה מעניין, מה חשוב. כל אחד מחליט עבורו מה טוב ומה נכון ללא שום השכלה, ידע או הכלים לבצע הבחנות שכאלו.

    אז באמת שהיכולות הטכניות של הציוד הם לא הגורם האמיתי, אולי רק שעיר לעזעזל...

    השבמחק
  2. שגיא, תודה עבור תגובתך.

    לתהליך הדמוקרטיזציה שהרשת גורמת יש צדדים חיוביים רבים. כל אחד יכול להיחשף למספר עצום של יוצרים ולבחור מתוכם את ההשראה שלו. ה"שוק החופשי" שנוצר מעדיף מטבע הדברים את האמנות הפופולארית ודוחק את האמנות הגבוהה לקרן זווית. אינני יודע אם זה טוב או רע; אלה העובדות. אינני חושב שהקהיליה זקוקה ל"הנהגה" תרבותית. בעבר זה גרם לחשיפה סלקטיבית של אמנים ולהבלטתם של אלה שלמדו ועבדו במקומות הנכונים (עד היום "בוגרי דיסלדורף" מובילים את טעם הגלריות החשובות ואינני יודע אם יש לכך הצדקה "אמנותית"). ההשכלה האמנותית היא בעיה בפני עצמה ולא קשורה דווקא לפלטפורמת החשיפה.

    הפוסט נכתב מנקודת מבטו האישית של הצלם. אני סבור שמי שמתחיל את דרכו עם כלים שמאפשרים לצלם "הכל" באיכות טכנית גבוהה יצלם "הכל" לאורך זמן ולא יחוש צורך להתמקד בנושאים ספציפיים. אנחנו רואים דוגמאות לכך יום יום.

    השבמחק
  3. למעט picshare ואתרי מיקרו סטוק
    שם קריטריון הקבלה הוא איכות טכנית והרבה פםחות אם בכלל, מקוריות,
    ולמעט פורום צילום ציפורים
    רוב התגובות קשורות לתוכן הצילום, לקומפוזיציה שלו וכו', ולא לאיכות הטכנית הנגזרת מהמצלמה.

    השבמחק
  4. יגאל,
    הבעיה היא שההתייחסות לקומפוזיציה וכיו"ב היא לרוב אוטומטית מבלי לעצור ולחשוב, למה זה צולם כך?
    באותם פורומים בד"כ יגידו לך שמרכוז זה לא טוב וצריך לקמפז לפי חוק השלישים ששרוף זה חשיפה לא טובה ולמה הרגליים חתוכות ולמה האופק עקום וכיו"ב. כלומר רוב ההיחסויות שכביכול קשורות לתוכן הן גם התייחסות טכניות מבלי ניסיון להתעמק ולראות אם "שבירת החוקים" משרתת את המטרה.

    עכשיו תעלה את אותה תמונה ל 10 פורומים שונים ותקבל 10 פידבקים שונים מכל פורום (בהייחסות כללית לכל התגובות בכל פורום). כצלם מתחיל אתה יכול לצאת מאד מבולבל... מי צודק? מי מ"מובילי הדעה" יודע מה הוא מדבר לעזעזל...

    מניסיוני הקט, ככל שאופי הצילום שלך בורח מהמיינסטרים המסחרי ברוב אותם פורומים תקבל תגובות שליליות למרות שיכול מאד להיות שמדובר ביצירת מופת...

    צלם שלא בטוח בעצמו וזה יכול להיות מאד מבלבל יעשה הכל על מנת להפיק את אותו צילום גנרי שיקבל את אהבת הכלל גם אם זה אומר להתחדש בציוד הכי הכי שיש על מנת לעמוד בסטנדרט האסטטי של אותם צילומים גנרים.

    יש כאן חופשי לחץ חברתי והיצרניות רק שם על מנת לגזור קופון. אני לא חושב שהאשם בהן.

    השבמחק
  5. עניתי, אבל רואה בעיתיות בניתוח...
    למשל, האם שוקל להחליף מצלמה בזמן הקרוב? זה תלוי בת כמה המצלמה שלך, לא? במיוחד בדיגיטאלית שמראש אינה בנויה להחזיק שנים. שלי למשל בדרג כניסה ממש (400D) בת 4 ונקנתה משומשת. אז, האם סביר שאחליף אותה בקרוב? כן.
    לכיוון השני, המצלמה התת מיימית שלי, החלפתי לפני כמה שבועות, האם סביר שאחליף בקרוב... ממש לא...
    היית צריך לשאול אולי כל כמה זמן תחליף, או מה הקרטריון להחלפה...

    שנית, אין כזה דבר צלם כללי והשאלון מאוד מוכוון לצלם המצלם צילום אומנותי בחוץ (לדעתי כמובן). לי במאקרו לא אכפת בכלל מפוקוס אוטומטי, אבל בצילום ת מיימי, בלי פוקוס אוטומטי אי אפשר. במקרו לא דרוש לי מקור אור חיצוני ואילו במים, ככל שמקור האור החיצוני יהיה יותר טוב אוכל להוציא צילום יותר מוצלח.
    צילום ברצף לא חשוב לי במקרו או מתחת למים, מסיבות שונות, לצלם המצם ספורט או ילדים או תעופה כן.
    לראות את התמונה לאחר הצילום? מתחת למים אי אפשר כמעט בלי, בעיקר כשאנ מצלם בחשיפה ידנית עם כיוון ידני של פלש הנמצא במרחק בלתי קבוע מאובייקט לא קבוע. במקרו, אני ממילא לא מצליח לראות אם התמונה חדה במסך שלי אז מה שיש בעינית זה מה שטוב לי.

    ברור לי שאלו אנומליות צילומיות עם רקע טכני, אבל אלו שני הגרושים שלי בנושא...

    השבמחק
  6. דני,
    אתה צודק כמובן, אבל זו מטרתה של הסטטיסטיקה: לנטרל אנומליות כאלה ואחרות. השאלון לא התייחס לז'אנרים מיוחדים כמו צילום מתחת למים או מאקרו (שני התחומים שאתה מתמחה בהם), והוא מניח שהויתורים שהצלם מוכן לקבל על עצמו נובעים מניסיון ומ"עין" אישית וספציפית. כפי שקורה פעמים רבות, מסתבר שאתה outlier.

    השבמחק
  7. נו, טוב, עם היותי OUTLIER כבר השלמתי מזמן, השאלה הסטטיסטית היא האם זה נובע:
    1. מטעות מדידה- מוכן לקבל על עצמי, גם אם אני נופל כ OUTLIER בכמה מדגמים, יכול להיות זאת אותה מדידה המנותחת כל פעם בצורה שונה.
    2. שההתפלגות אינה נורמלית - מה שיכול בהחלטו להיות, משום שלדעתי הצלמים מתחלקים יותר לקבוצות מאפשר נמצאים בסוג של התפלגות גואסונית מסביב למרכז משותף.
    3. שה TRAIL ארוך מהמצופה... כלומר השוליים רחבים
    אני נוטה לחשוב לכיוון של התפלגות לא נורמלית, צלמים מאוגדים בקבוצות עם שוליים אינדבידואלים לכל קבוצה. מה שמתאים לקבוצה אחת יכול להיות שונה לגמרי לקבוצה אחרת. ויותר מזה, החלוקה היא גם בתוך הקבוצות.
    קח למשל את כל קבוצת הצלמים וחלק אותה לארבע -
    א. אלו שיש להם מצלמה (אני כולל בפנים את כל הסבתות והסבים, ההורים ובני העשרה המסתובבים עם מצלמות מכל הסוגים, מסלולרים דרך פוקטים אוטומטים לחלוטין ועד מצלמות משוכללות שנקנו רק כי יש תקציב...)
    ב. החובבים הנלהבים, כמוני וכמוך, המנסים להגיע לאומנות ממש ולא רק לתיעוד. אבל לא יעשו מזה מקצוע.
    ג. הצלמים שצילום הוא מקצועם, אבל מטרתם אומנות חפשית (כלומר אין להם לקוח אישי שצריך לספק, או מזמין "עבודה" ספציפית). שיצלמו לשם האומנות, אבל צריכים גם למכור.
    ד. הצלמים שצילום הוא מקצועם לא דווקא כאומנים חופשייים: פוטוג'ורנליסטים, צלמי הסטודיו (הריון, חתונות, ארועים, תינוקות, דוגמנות ואופנה, אקססוריז).
    אם נשים בצד את קבוצה א. , כל יתר הקבוצות שואפות לצילום אומנותי ולא רק תעודי, אבל הן שונות לגמרי בדרישות.
    נכון שאתה בעקר פונה לאומן החובב הנלהב, אך לטעמי, האומן החובב הנלהב הוא אחד שהאידאל שלו הוא להיות אחד מקבוצה ג. או ד. רק בלי החלק של להתפרנס מזה...
    אז למעשה, גם החובב הנלהב אינו יכול ליפול לתוך ההתפלגות הנורמלית, כי מראש הוא קבוצה מפוצלת.
    חפרתי, אני יודע.....

    השבמחק

Google Analytics Alternative