הולכים ובאים

הקיץ עבר / שמואל בס

הקיץ עבר, החום הגדול
שנה חדשה באה לכל
רוחות מנשבות, נודדות ציפורים
הולכים ובאים הימים הקרים.

...

הבית הקצר הזה, רזה ועובדתי ככל שיהיה, מצליח לרגש אותי בכל שנה בתקופה הזאת. האקזיסטנציאליזם הפשוט שלו מלא משמעות בעיני: חילוף העונות מבשר על תקופה רכה יותר, סלחנית יותר. וזוהי מהותו של ראש השנה.

הסתיו התחיל בזמן השנה. בסוף השבוע האחרון ירד גשם והיום אבק מזרח תיכוני דוחס את האוויר, ממלא את העיניים ואת האף ועוטף את עלי העצים שזה עתה נשטפו. עדיין אנחנו מחכים "למשהו פורח... וכן הלאה...". הסתיו הוא זמן של חסד. זמן של שקט ושל שמחה. שלא כמו באביב המלא בשמחת היש, שמחת הסתיו נובעת מהבטחה. מן הציפיה לעתיד. זו תחושה של "תם ונשלם עמלו של הקיץ, מלאו אסמינו בר וכעת לא נותר אלא לחכות לגשם".

שנה טובה לכולנו.

.

הפסיכולוגיה של ה-aspect ratio

היחס בין רוחבו של תצלום לבין גובהו הוא הרבה יותר מקביעה שרירותית הנקבעת על פי פורמט הסרט או החיישן. לא רק שיש לו משמעות בקומפוזיציה, אלא שברבות השנים היחס הזה הפך לסמל סטאטוס. נראה שה-aspect ratio המועדף כיום ע"י רוב הצלמים הוא 3:2. כמעט כל מצלמות הרפלקס והריינג'פיינדר משתמשות ביחס הזה ולכן הוא מעיד על שימוש במצלמה יקרה. סיבה אחרת לכך שהיחס 3:2 אהוב במיוחד הוא המסורת הארוכה שלו. מקורו של הפורמט ב-1925, אז פיתח Oskar Barnack את המצלמה הקומפקטית הראשונה - ה-Leica 1. על מנת להקטין את המצלמה, חצה Barnack את הסרט הקטן ביותר באותה תקופה (48X36 מ"מ) לשני חלקים שווים בגודל של 36X24 מ"מ. הפורמט שהתקבל, המכונה 135 או 35 מ"מ, הפך עד מהרה לסטנדרט של המצלמות הניידות. לא יפלא אפוא שזהו בדיוק גודלו של החיישן ה"מלא" המשמש במצלמות ה-DSLR המקצועיות.

היחס 3:2 איננו אידיאלי מבחינה טכנית. הסיבה הפרוזאית לכך היא שמלבן התמונה משתמש בחלק קטן למדי של היטל העדשה (כ-59% לכל היותר). לכן על העדשות להיות גדולות יחסית. לכן גם קשה יותר לתכנן עדשות איכותיות עבור היחס הזה. למעשה היחס הזה (1.5) הוא הגדול שבפורמטים המשמשים בצילום. פורמטים נפוצים אחרים, כגון 6X6, 4X5, 8X10, 645, 5X7 ו-67, כולם ריבועיים יותר.

אחת הטענות החוזרות ועולות להצדקת השימוש ביחס 3:2 היא קרבתו היחסית ל"יחס הזהב" (1.618 בקירוב). לכאורה יש בזה משהו: היחס הזה נחשב הרמוני וגורם לתחושה נעימה בקרב רוב בני האדם. אלא שחיתוך תצלומים למידותיו המדוייקות של יחס הזהב מוכיח שהוא בלתי נעים בעליל עבור רוב התמונות. למעשה ה-aspect ratio הוא עניין שרירותי לגמרי שתלוי בעיקר בתוכן התמונה. רוב המתבוננים לא יעדיפו חיתוך כזה או אחר לכשעצמו. מעניין שקהל המבקרים בגלריות לצילום קושר איכות אסתטית דווקא ליחס 5:4, שהוא ה-aspect ratio הנפוץ בתצלומים המופקים בעזרת מצלמות פורמט גדול. גם הגבים הדיגיטליים בפורמט בינוני, צעצועים שמחירם מקביל לזה של מכונית יוקרה, רובם עושה שימוש בפורמטים ריבועיים יותר מ-3:2. 4:3 הוא יחס פופולארי במיוחד במצלמות כאלה (ממש כמו ברובן הגדול של המצלמות הקומפקטיות).

בקיצור, אם היחס רוחב לגובה בתצלומים שלכם חשוב לאגו שלכם, לכו כבר עד הסוף והרבו בחיתוך ריבועי (כיאה למשתמשי Hasselblad). במלים אחרות, הפסיקו לעסוק בטפל. חיתכו את התצלומים שלכם כאוות נפשכם. אתם לא חייבים להוכיח דבר. לאיש.

.

ערב ראשון של סתיו

זה לא רק התאריך. הגשם שטף את האבק והערב, לראשונה מזה זמן רב, האוויר היה עמוק וצלול.

.

רעש, פיקסלים וגודל חיישן (על מה כל המהומה)‬ מאת שגיא קורטלר

רובנו (כולל אותי) מודאגים מרעש דיגיטלי, רובנו רוצים תמונה נקיה מרעשים ואם אפשר אז ב ISO כמה שיותר גבוה, לפחות 1600...
למרות שגם לי רעש דיגיטלי מציק לפעמים אני תמיד אומר שאם תדפיסו תמונה בגודל סטנדרטי אז לא יראו את הרעש. וזה נכון למשל בהדפסות של 15X10.

היום לקחתי את המבחן הזה צעד קדימה. הדפסתי שתי תמונות עבור קרובת משפחה. הדרישה הייתה תמונות בגודל 60X40 ס"מ - הרבה יותר גדול מהדפסה סטנדרטית...

התמונה הראשונה צולמה בפאנסוניק GF1 ב ISO 320 שהוא כבר די רועש (ה ISO הנמדד מה GF-1 על פי DxO Mark גבוה מהערך המוצהר פי 1.5 כך שאפשר להתייחס לערך של 480).
ה-GF1 מפיקה קובץ ביחס 3:4 ברזולוציה של 12MP. לאחר אינטרפולציה ב ACR לגודל של 25MP וקרופ לפורמט של 3:2 נשארתי עם קובץ של כ 24MP שבהחלט מספיק להדפסה בגודל הנתון (אפילו הייתי צריך להקטין טיפה מ-63X42).

"על הנייר" מדובר באסון: האינטרפולציה אמורה להגביר את הרעש במידה רבה שלבטח תורגש בהדפסה בגודל של 100%. על הנייר האמיתי לא רק שלא מדובר באסון אלא אפילו בתוצאה נהדרת. הרעש בקושי מורגש ונמצא ברמה מאד עדינה שנתנה לתמונה מראה של צילום בפילם, לא מגורען מדי אלא מאד נעים. השילוב עם הנייר האיכותי שנעשה בו שימוש כנראה תרם גם הוא להתוצאה הסופית.

מסקנה 001 - לא להתרגש מקצת רעש. לא רק שבגודל התמונות שאנו מפרסמים ברשת לא רואים אותו, גם בהדפסות גדולות יחסית הוא לא מורגש ולא יפגע בתמונה. התת מסקנה היא שאם יש לכם מצלמה שמספקת תמונות שמישות על המחשב ב-ISO1600 ממש אין צורך אמיתי לרוץ לשדרג ציוד רק משום שרואים רעש על המסך בהגדלה של 100%.

אז כמה פיקסלים באמת צריך במצלמה?
כבר כתבתי לא אחת שעבור שימוש במולטימדיה דיגיטלית או בהדפסות סטנדרטיות גם 4MP יספיקו כך שמצלמה של 8 או 10 מיליון פיקסלים היא דיי והותר לשימוש של כל צלם חובב.

את התמונה השניה צילמתי עם ה D700 ב ISO1250. אני לא זוכר אם מזג האויר הסגרירי ומהירות התריס חייבו אותי או שפשוט שכחתי את ההגדרה מצילום קודם (מהירות התריס של 1/1250 מרמזת על כך שהאופציה השניה נכונה יותר...). ב-D700 זאת ממש לא בעיה. אחרי טיפול דיפולטי ברעש בתוכנת ה-DXO, התמונה נקיה כמו אחוריים של תינוק. גם תמונה זאת עברה אינטרפולציה ב ACR לגודל של 25MP (קובץ המקור אף הוא 12MP בדומה ל GF1).
אך התמונה הייתה זקוקה לקרופ דיי רציני, יותר ממה שאני בד"כ מרשה לעצמי לבצע.... אחרי קרופ נשארתי עם תמונה בגודל של קצת פחות מ 8MP (מ 25...). על פי חישוב מהיר, על מנת להדפיס בגודל של 60X40 עלי לרדת לרזולוציה של 140DPI.

שוב, "על הנייר" נראה היה שאני בברוך רציני. גם אינטרפולציה פי 2 וגם קרופ רציני שדרש אחר כך מתיחה נוספת - עתיד לא מזהיר בכלל...
התוצאה על הנייר האמיתי שוב הפתיעה ובגדול: לא רק שאין טיפת רעש בתמונה, גם החדות נשמרה בצורה מצויינת. מה שהתחיל כהדפסת טסט לראות איך זה יראה יגמר תלוי בגאווה בסלון....

מסקנה 002 - בדיקה מהעולם האמיתי מוכיחה שוב שממש אין צורך ביותר מ-10MP לצרכים חובבניים ואפילו לצרכים מקצועיים יותר. ושוב, אם יש לכם מצלמה שמפיקה תוצאות טובות אין סיבה לרוץ ולשדרג רק עבור עוד כמה פיקסלים.

מסקנה 003 - חיסכו את הכסף אם אתם מרגישים שחסרים לכם כמה מילימטרים בטלה. קרופ קטן לא ממש יפגע בתמונה (בהנחה שהיא ברמה טכנית גבוהה) והוא זול משדרוג עדשה.

עוד נושא קטן לסיום, לא משהו שלא היה ברור אבל קיבל משנה תוקף מבחינתי. למרות שהתמונה השניה עברה התעללות קשה מבחינת מתיחת הפיקסלים ואף צולמה בתנאים קשים יותר מהתמונה הראשונה, עדיין האיכות של התוצאה הסופית מורגשת לטובת החיישן הגדול יותר. לא רק מדובר בניקיון של ISO גבוה או טווח דינמי גבוה יותר; הפיקסלים הגדולים יותר של חיישן גדול פשוט מכילים יותר מידע שניתן להשתמש בו ועדיין להשאר עם תוצאה איכותית. אני מעריך שצילום ב-RAW ב-14 ביט ששומר את מקסימום הפרטים מאפשר מניפולציות קשות עוד יותר (מסקנה 004 - צלמו ב RAW!!!)

אני חושב שההבנה הזאת יותר חשובה מניקיון ב-ISO גבוה או טווח דינמי מוגדל. זה מעבר לכך. זה אמנם לא מורגש בהדפסות קטנות או בהצגה במדיום דיגיטלי אבל בהדפסות גדולות זה מורגש בהחלט.
למי שחושב להתפרנס בעתיד מצילום, ממכירת תמונות או בכל דרך אחרת, כדאי שיחשוב ברצינות על חיישן גדול. וכל מי שרוצה להבטיח גמישות בטיפול בתמונה - שיצלם ב-RAW. זה יכול להציל תמונה שאחרת תשאר על רצפת חדר העריכה...

מקווה שמצאתם כאן קצת תובנות שיעזרו לכם לקראת הדגדוג הבא לשדרוג.

הערות העורך:

1. לפני הדפסה, אפילו אם היא גדולה, ראוי לבחון את התצלום על מסך המחשב כשהוא מוגדל לכ-50%. זוהי סימולציה נאמנה לבחינה של התצלום המודפס ממרחק של מספר סנטימטרים.
2. תצלומים מודפסים מציעים למתבונן חוויה חושית שונה מאשר תצלומים הנצפים על גבי מסך אלקטרוני. מניסיוני, ההדפסה דורשת מעט "מרקם" על מנת להעניק לתצלום "מגע", ולא רק "מראה". לכן אינני ממליץ על ניקוי תצלומים המיועדים להדפסה. אם הם חלקים לגמרי, הוסיפו להם מעט גרעיניות א-כרומאטית. נסו ותיווכחו בעצמכם.
3. שלב בעיבוד התמונה שאני מקפיד לבצע לפני כל הדפסה הוא הגברת הקונטרסט המקומי באמצעות unsharp mask ברדיוס גדול (50-60 פיקסלים עבור תמונות של 12 מגה-פיקסלים) ובעוצמה מינימלית.
4. מרחק הצפיה בתצלום מודפס פרופורציונאלי לגודלו. לכן, גודל ההדפסה איננו משפיע על הרזולוציה נדרשת (7.5 מגה-פיקסלים מספיקים בהחלט).

הערות להערות:
סעיפים 1 ו 4 לא תמיד נכונים. זה מאד תלוי בצורך ובשימוש של ההדפסה. באחת התגובות שלי לשרשור בתפוז הבאתי דוגמה אמיתית שבה היה צורך לרזולוציה, ניקיון וחדות ברמה גבוהה בהדפסה גדולה מאד בגלל קירבה גדולה לתמונות.
סעיף 2 נכון לסגנון צילומי מסויים. ישנם סגנונות כמו צילום נוף מפורט שרצוי שלא יהיה רעש/גריעניות שלא לפגוע בחדות וברמת הפירוט
.

דינמיקה משפחתית

.

שאלון: האם אתה חושש מטכנולוגיה חדשה?

תודה לכל מי שיבחר להשתתף בשאלון. לאחר מילויו תוכלו לצפות בתוצאות.
.

הדים אחרונים מן ההכרזה של אתמול

כמה תובנות בהמשך לרשימה של אתמול:

1. סדרת "1" מייסדת נישה חדשה לחלוטין של מצלמות. לא רק בגלל הפורמט הייחודי של החיישן, אלא גם בזכות פריצות הדרך בתחומי המיקוד האוטומטי ומהירות התגובה. זאת הפעם הראשונה בה מצלמות קטנות ופשוטות להפעלה ניחנות בתגובה מיידית, ולכן הסדרה הזאת תזכה לעניות דעתי להצלחה מסחרית כבירה.
2. אם אתם נוהים אחר עומק שדה רדוד, המצלמות האלה לא בשבילכם. אם אתם מחפשים תמונה נקיה ומפורטת בתאורה לקויה, המצלמות האלה לא בשבילכם. אם אתם זקוקים לטווח דינאמי רחב, המצלמות האלה לא בשבילכם.
3. אם אתם מרבים לצלם ילדים או חיות בית בתנועה, המצלמות האלה בשבילכם. אם אתם מתמחים בצילום רחוב, המצלמות האלה בשבילכם. אם אתם מרבים לצלם בעלי חיים בסביבתם הטבעית, המצלמות האלה בשבילכם.
4. מימדיה של מצלמת ה-V1 קרובים לאופטימליים. היא קטנה, אבל לא קטנה מדי. גם האיזון הפיזי בין המצלמות לעדשות עושה רושם מצוין.
5. תקנו אותי אם אני טועה, אבל להתרשמותי גודל החיישן אינו משחק תפקיד מרכזי באטרקטיביות של מצלמות ה-EVIL השונות. הפשרה בין גודל החיישן לבין גודל העדשות הרבה יותר מובנת. ביפן, שהיא מן הסתם המדינה הרצפטיבית ביותר לטכנולוגיה הזאת, מצלמת ה-EVIL הנמכרת ביותר היא לאו דווקא בעלת החיישן הגדול ביותר.
6. החידושים הטכנולוגיים המוצגים בסדרת "1", ובמיוחד הפרדת הפאזות בחיישן התמונה, מרמזים על האפשרות להיעלמות המראה מסדרות המצלמות ה"מקצועיות" יותר. אם אכן כך יקרה, עידן ה-SLR יסתיים הרבה יותר מהר מהצפוי.

שתי המצלמות החדשות, כמו עוד כמה מצלמות שהוכרזו לאחרונה, נוספו לבסיס הנתונים של אפליקציית ,camerachooser, הממליצה על מצלמות על פי הגדרת צרכי המשתמש. אתם מוזמנים לשחק בה.

.

פוטוג'ורנליזם מהכורסה

אם אתם רוצים לחוות משהו מעבודתו של צלם המלחמות תוכלו לנסות בעוד כמה חודשים את משחק המחשב החדש WARCO. בעיקרו זהו משחק מלחמה בגוף ראשון, אלא שבמקום כלי משחית שונים נתונה בידי המשתתף מצלמה. מטרת המשחק, מלבד הישארות בחיים בזמן הצילום, היא להכין רפורטאז'ה טלוויזיונית. מפתחי המשחק (האוסטרלים, יש לציין) מבטיחים להתמקד בדילמות המוסריות בפניהן ניצב כתב חדשות באזורי מלחמה ולכלול במשחק סצנות פחות פעלתניות, כמו דיונים בין כתבי חדשות שייערכו במבואות וירטואליים של בתי מלון.

.

הפור נפל

זכרו את ה-21 בספטמבר 2011. היום מצלמת הרפלקס מתחילה לרדת מגדולתה. זה קרה קודם לכן למצלמת הפורמט הגדול (1925), למצלמת הריינג'פיינדר (1956) ולמצלמת הפילם (2000): יום אחד מופיעה בשוק טכנולוגיה חדשה שיתרונותיה על פני הטכנולוגיה הקיימת עולים בהרבה על חסרונותיה וגורמת לשינוי הפרדיגמה השלטת.

מזה כחמישים שנה מצלמת הרפלקס בעלת העדשה הבודדת (SLR) שולטת בשוק ללא מיצרים. היא מציעה שילוב אטרקטיבי של דיוק, פורמט גדול דיו לרוב רובם של הצלמים, איכות אופטית מספקת, ניידות גבוהה, מהירות הפעלה גבוהה וגמישות פונקציונאלית (בזכות מגוון רחב של עדשות ועזרי תאורה). החסרונות של מצלמת ה-SLR נובעים רובם ככולם מהמנגנון המכאני שלה, המבוסס על מראה ופריזמה בעלת חמש צלעות שתפקידן להקרין את התמונה המעובדת ע"י העדשה אל עינית אופטית המהווה את אמצעי הצפיה העיקרי שעומד לרשות הצלם. המנגנון הזה מכתיב את המבנה הפיזי של המצלמה (כל מצלמות ה-SLR דומות זו לזו) ואת גודלה המינימלי. המנגנון האופטי המורכב מציב אתגר בפני מתכנני המצלמות ויצרניהן ככל שהדבר נוגע למיקוד העדשות, ובפרט למיקוד האוטומטי. במצלמות התומכות במיקוד אוטומטי האור יכול לעבור בשלושה מסלולים שונים: מן העדשה אל מישור הפוקוס (הסרט או החיישן), מן העדשה אל העינית ומן העדשה אל חיישן המיקוד האוטומטי. המיקוד האוטומטי עצמו מבוסס על שיטת הפרדת הפאזות, שידועה במהירותה הגבוהה ובדיוק הבינוני שלה. כתוצאה מכך המיקוד האוטומטי במצלמות SLR לא תמיד מדויק ולעתים דורש כיול פרטני של עדשות שונות אל עותק המצלמה הספציפי שבידי הצלם. חיסרון נוסף של מצלמת ה-SLR קשור במדידת האור: שטחו המוגבל של מד האור במצלמות SLR מאפשר מדידה בכמה עשרות נקודות לאורכה ולרוחבה של התמונה. בדרך כלל זה מספיק על מנת לחשב את החשיפה הדרושה להתפלגות טונאלית מאוזנת, אבל לא תמיד. החיסרון השלישי של מצלמת הרפלקס נובע מריבוי החלקים הנעים בתוך גוף המצלמה, ובמיוחד ממנגנון הקפיצים שתפקידו "להקפיץ" את המראה. מנגנון זה נתון לכוחות כבירים ומטבעו שהוא נשחק לאחר שימוש מרובה, שלא לדבר על הויברציה הכרוכה בתנע של המראה. הצורך להקפיץ את המראה בין כל שתי חשיפות מגביל את קצב הצילום הרציף ל-10 או ל-12 חשיפות בשניה לכל היותר. מובן שדי בכך עבור רוב רובם של השימושים, אבל שוב - לא תמיד.

לפני כשלוש שנים, באוגוסט 2008, הופיעה מצלמה שהשתמשה בטכנולוגיה חדשה. זו היתה מצלמה שנראתה כמו "דמויית SLR" סטנדרטית אבל צוידה בחיישן גדול יחסית מטיפוס 4/3 ואיפשרה את החלפת העדשה. היא כללה עינית גדולה ומיקדה את העדשות התואמות במהירות שהשתוותה למרבית מצלמות ה-DSLR ברמת הכניסה. למעשה הפאנסוניק G1 דמתה מאד למצלמת DSLR. המשתמשים בה לא חשו בהבדלים פונקציונאליים כלשהם מלבד הגודל והמשקל. אלא שהמצלמה הזאת לא היתה מצוידת במראה. את העינית האופטית החליפה עינית אלקטרונית מפורטת ומהירה יותר מכל עינית אחרת שהופיעה בשוק לפני כן. המיקוד האוטומטי לא היה מבוסס על הפרדת פאזות, אלא על מדידה ישירה של הקונטרסט. ממש כמו במצלמות הקומפקטיות. זו היתה מצלמת ה-EVIL הראשונה. טכנולוגיית ה-EVIL לא רק משמרת את כל היתרונות של מצלמות הרפלקס, אלא פותרת את הבעיות העיקריות שלהן: המיקוד האוטומטי ומדידת האור נעשים על גבי חיישן התמונה ולכן הם מדוייקים יותר; היעדר המראה והפריזמה מאפשר הקטנה ניכרת של מימדי המצלמה, במיוחד עוביה וגובהה; הפחתת החלקים הנעים בגוף המצלמה מצמצמת את הויברציה הפנימית בעת החשיפה; ניתוק הקשר בין מנגנון הצפיה לבין המסלול האופטי מאפשר הכנסת שינויים מפליגים במבנה המצלמה ובפונקציונאליות שלה (בשנתיים האחרונות הופיעו בשוק כמה מצלמות EVIL בעלות מבנה ופונקציונאליות של מסרטות וידאו).

Panasonic G1, מצלמת ה-EVIL הראשונה

ביוני 2009 הונחה אבן דרך נוספת בדרכה של טכנולוגיית ה-EVIL אל לב הזרם המרכזי של שוק המצלמות. אולימפוס הציגה את דגם ה-EVIL הראשון שלה, ה-PEN E-P1. זו היתה מצלמה קטנה יותר מכל מצלמה אחרת בעלת עדשה מתחלפת שהופיעה עד אז. היא לא כללה עינית או פלאש פנימי (אביזרים שנוספו מאוחר יותר, במחליפותיה), אבל הדגימה עד כמה הטכנולוגיה החדשה מעניינת. מצלמות ה-PEN לא דמו כלל למצלמות הרפלקסיות בגודלן, בצורתן או בשימושיות שלהן. למעשה הן הזכירו את מצלמות הריינג'פיינדר הקטנות שיוצרו בשנות הששים של המאה שעברה. אלה הן מצלמות רחוב מצוינות שאינן מתאימות למרבית השימושים הקלאסיים של מצלמות הרפלקס (צילום חיות בר, ספורט וכו').

Olympus PEN E-P1, מצלמת ה-EVIL הקטנה הראשונה

בינואר 2010 הציגה סמסונג את מצלמת ה-EVIL הראשונה שצוידה בחיישן מטיפוס APS-C, הנפוץ במצלמות DSLR, הלא היא ה-NX10. העיצוב של מצלמה זו היה שמרני למדי והיא לא היכתה גלים בשוק למרות האיכות הגבוהה של העדשות שיוצרו עבורה.

Samsung NX10, מצלמת ה-EVIL הראשונה בעלת חיישן APS-C

באותה שנה, בחודש מאי, הוצג ביונט ה-EVIL של ענקית האלקטרוניקה סוני. ההשקה לוותה בהכרזה על שתי מצלמות, NEX 3 ו-NEX 5, שהצטיינו במימדיהן הזעירים, בעיצובן האולטרה-מודרני ובחיישן ה-APS-C המתקדם שהותקן בהן. יחד עם זאת, מצלמות ה-NEX הקטנטנות שודכו לעדשות שדומות במימדיהן לאלה המיועדות למצלמות DSLR והדעות על הארגונומיה של השילוב הזה חצויות. ביקורת נוספת נגעה לממשק ההפעלה של מצלמות אלה, שהתבסס על מסך מגע ועל מיעוט פקדים ישירים. למרות הביקורת, מצלמות ה-NEX זכו להצלחה מסחרית מרשימה והן הנפוצות שבמצלמות ה-EVIL בשווקים האמריקני והאירופי. ההצלחה הביאה יצרנים אחרים לחתור למזעור המצלמות שלהם, גם על חשבון נוחות האחיזה ונדיבות ממשק השליטה. כמעט כל מצלמות ה-EVIL שהוצגו בשנת 2011 קטנות באופן ניכר ממימדי ה"מצלמה האידיאלית" (רוחב - 13 ס"מ, גובה - 7.5 ס"מ, עובי - 3.5 ס"מ) כפי שנקבעו לאורך עשרות שנים של אבולוציה הנדסית.

Sony NEX 5, אחת ממצלמות ה-EVIL הפופולאריות ביותר בקרב צלמים מתקדמים

טכנולוגיית ה-EVIL לא קפאה על שמריה בשלוש השנים שחלפו מאז הצגתה. מהירויות העיבוד והמיקוד האוטומטי, איכות העיניות וניצולת האנרגיה של הסוללות משתפרות בהתמדה. עדשות חדשות ממשיכות להופיע וגופי המצלמה מותאמים ליותר רמות משתמש וליותר אפליקציות. אחת מתופעות הלוואי המעניינות של התצוגה האלקטרונית היא האפשרות "להחיות" עדשות ידניות ישנות: מאחר שניתן להגדיל את התצוגה בעינית, המיקוד הידני של עדשות כאלה מהיר ומדוייק יותר במצלמות EVIL מאשר במצלמות DSLR. יצרני "צד שלישי" מנצלים זאת ומפתחים עדשות ידניות איכותיות המותאמות לביונטים השונים של EVIL. שימוש במצלמה בעלת חיישן מיוצב מבטיח שעדשות ישנות יהיו שימושיות יותר כיום מאשר היו כאשר יוצרו לראשונה.

Canon 50mm f/1.4 FD. חיים חדשים?

היום, 21 בספטמבר 2011, הוצגו שתי מצלמות ה-EVIL המתקדמות ביותר. הן מצטיינות בקצב צילום רציף חסר תקדים, במיקוד אוטומטי כהרף עין ובשלל אפשרויות יצירתיות כמו הפקת תמונות סטילס נעות. אבל זה לא מה שמייחד אותן מכל השאר. העניין הוא שם היצרן שמתנוסס על המצלמות האלה - ניקון. לראשונה נכנס לתחום הזה אחד משני הענקים של שוק המצלמות. צלמים רבים היססו עד היום לקפוץ למים העמוקים של ה-EVIL משום ששני הענקים העדיפו לרבוץ בכסאות הנוח שלהם לצד הבריכה בעוד הילדים משפריצים זה על זה בתוכה. יותר מנאמנות למותג מסוים זהו ביטוי לזהירות מתבקשת מצד אותם צלמים. החיישן שנבחר ע"י ניקון אמנם קטן יחסית ולא מאפשר עומק שדה רדוד במיוחד (מה גם שהעדשות הראשונות שיופיעו איטיות), אבל לדעתי נפל דבר בשוק המצלמות. תור הזהב של ה-EVIL נפתח היום.

Nikon 1 V1, המצלמה שתכריע את הכף

לא, מצלמת ה-SLR לא תיעלם. היא תמשיך לשמש בנאמנות המוני צלמים במשך שנים רבות. צלמים שמרבים לעבוד בתנאי תאורה קשים, כמו גם צלמי נוף שזקוקים לכל נימה של טווח דינאמי שהחיישן עשוי להציע יעדיפו את המצלמה הרפלקסית. גם צלמי טבע וספורט שמשתמשים בעדשות טלה-פוטו מהירות לא ימצאו בארגונומיה של מצלמת ה-EVIL המצויה תחליף ראוי לגוף מצלמה כבד, גדול ויציב. אבל עבור רוב הצלמים, מצלמת ה-EVIL והעדשות הקטנות שלה מציעות יותר יתרונות מאשר חסרונות. הן טובות מספיק. זה עד כדי כך פשוט.

.

מחירה של הרב-שימושיות

טבעה של הטכנולוגיה הוא שככל שהיא משתבחת כך היא הופכת ספציפית יותר. טכנולוגיית הצילום איננה יוצאת דופן: המצלמות הוורסטיליות ביותר הן ללא ספק מצלמות הסופר-זום הקומפקטיות. הן מצטיינות בטווח גדול של אורכי מוקד שמאפשר צילום רחב כמו גם תקריבים מרשימים, הן קטנות מספיק על מנת לקחת אותן לכל מקום בכיס המכנסיים או החולצה, הפלאש המובנה בהן מאפשר צילום ברוב תנאי התאורה ומרחק המיקוד המינימלי של העדשות שלהן מאפשר צילום מאקרו לא רע בכלל. מובן ש"איכות התמונה" של מצלמות כאלה היא נקודה כאובה בעיניהם של כמה מאיתנו, אבל מסתבר שהיא מספיקה לרוב רובו של הציבור הרחב*.

השלב השני באבולוציה הטכנולוגית של מרבית הצלמים הוא ה-DSLR והזומים האיטיים. "איכות התמונה" שהצלם מקבל הרבה, הרבה יותר גבוהה. ציוד כזה מאפשר שליטה יצירתית מסויימת במראה של התצלומים אם באמצעות היכולת לצלם ללא פלאש במרבית תנאי התאורה ואם ע"י חדות סלקטיבית. מאידך, ציוד מסוג זה הוא כבר פחות ורסטילי. על מנת לשמר את הרב-שימושיות של מצלמת הסופר-זום הקומפקטית על הצלם להצטייד בשתי עדשות לכל הפחות: זום בעל טווח רחב של אורכי מוקד ועדשת מאקרו. מחירן של מצלמה כזאת ושתי עדשות כאלה גבוה פי 5-10 ממחירה של מצלמה קומפקטית והיחס המשקלי גדול עוד יותר. נשיאת הציוד ממקום למקום דורשת תיק קטן.
בשלב השלישי ישא איתו הצלם מצלמת DSLR מתקדמת וסדרה של עדשות זום מהירות (בשם הוורסטיליות, כמובן). העדשות בעלות מפתח הצמצם הרחב מאפשרות יצירה של תצלומים ב"איכות טכנית" עוד יותר גבוהה ועבודה בתנאי אור קשים עוד יותר. אלא שאוסף כזה של פריטים נמכר במחיר גבוה פי חמש לערך ממצלמת כניסה ועדשת סופר-זום איטית. משקלו של הציוד מגיע לקילוגרמים רבים ונשיאתו מחייבת תרמיל גב גדול למדי.
אתם כבר מבינים לאן אני חותר. המסלול הזה הוא דרך המלך של האבולוציה הצילומית. אלפים על גבי אלפים כבר צעדו בו ורבבות עושים בו את דרכם כעת. הקו המנחה שמלווה אותו הוא "כיסוי כל האפשרויות": בכל שלב של הדרך תהיה לצלם גישה לטווח גדול של אורכי מוקד. בכל אחד מהשלבים יוכל הצלם "לכסות" את רוב הז'אנרים הצילומיים הידועים. אלא שלאורך הדרך הזאת הצלם מתפשר. ועוד איך. הוא מתפשר על יכולת הנשיאה של הציוד, על היכולת להיטמע בקהל, על הגמישות שבמצלמה ובעדשות קטנות ועל הגמישות הכלכלית שבהחלפת פריטי ציוד. אפילו הרב-שימושיות הנכספת נשחקת: עד מהרה לומד הצלם להשאיר חלק מן הציוד שלו מחוץ לתיק ובשלב הבא יהיו ברשותו עדשות שיראו שימוש רק לעתים רחוקות.
האם יש דרך אחרת? ודאי. אלא שהיא מחייבת התמחות. היא דורשת מהצלם להגדיר את הז'אנרים המועדפים עליו, את אורכי המוקד איתם הוא חש בנוח, את הפונקציונאליות בה יש לו צורך. דרך ההתמחות מלאה בפשרות. למשל, היא מעדיפה עדשות פריים על פני זומים. למשל, במקרים רבים היא מעדיפה מצלמות קטנות וניידות על פני חיישן גדול ומרווח. נכון שהדרך הזאת יצאה מזמן מן האופנה, אבל היא עדיין זולה יותר, יפה יותר ובעיקר מהנה יותר.

* ניתן ללמוד על היחסים הכמותיים בין תצלומים באיכויות טכניות שונות על פי מיקומן במאגרי מידע מקוונים. מאגר התמונות הגדול ביותר עלי אדמות, בהפרש עצום מכל האחרים, הוא facebook. כמעט כל 140 מיליארד התצלומים האגורים בו צולמו באמצעות טלפונים ניידים ומצלמות קומפקטיות. ב-Flickr, המאגר השני בגודלו וזה שמרבה לארח תצלומים שצולמו במצלמות מתקדמות, אגורים "רק" כ-6 מיליארד תצלומים (עוד מספרים מעניינים תוכלו למצוא כאן).
.

האמת המרה

"... Once I mastered the menu items I needed I could go on shooting and walking for hours without the camera making its presence known. What's that worth? And how will you know until you do your first 100 hours with it? And how will you know how much better another camera will be if you never put down your defensive spreadsheets and try some alternatives? If several hundred dollars of difference is too much for you to consider between two cameras, one of which you might own for years, then really, you can't afford this hobby. And if metrics and specs are the sole foundation of your decision making tree for your tools then I'll brashly state that you don't have the emotional intelligence to make it in this business either."

Kirk Took

Photograph: Kirk Took, 2011

.

הציוד או הצלם: מחשבות כפירה

Steve Huff הוא צלם אמריקני שכותב בלוג חביב ואפילו יותר מזה. בשבוע שעבר הוא פירסם בבלוג שלו רשימה פרובוקטיבית במיוחד בה עירער על הקלישאה: "זה לא הציוד, זה הצלם". הטענה של Huff הגיונית. לדבריו צלם שיודע מה הוא עושה יצליח להפיק יותר באמצעות ציוד משובח. על מנת להדגים זאת הוא צרף לרשימה שלו שני תצלומים בהם מתואר תינוק חמוד. את הראשונה צילם בעזרת אחת ממצלמות ה-EVIL החדשות ועדשת הקיט שלה ואת השניה - בעזרת ריינג'פיינדר דיגיטלי ואחת מהעדשות הפריים האיכותיות ביותר שיוצרו אי פעם. חבל שאכביר במלים. היכנסו לבלוג שלו והעיפו מבט.

בדרך כלל אני נוטה להתייחס בביטול לטענות לפיהן הציוד תורם לצילום יותר מאשר הצלם. נוכחתי בהיפך הגמור כל כך הרבה פעמים עד שהויכוח הזה מעלה בי קבס קל. מצד שני, Steve Huff איננו עוד פרחח רודף טכנולוגיה. הוא אמנם נוהה אחר צעצועים חדשים, אבל הוא ניחן בפרספקטיבה רחבה מספיק על מנת לשים את הטכנולוגיה במקומה הנכון. כשהוא טוען טענה כזאת אמות הסיפין רועדות קצת ומכיוון שאין דבר שאהוב עלי יותר מאשר פשפוש בקרביהן של קלישאות שחוקות, הפכתי בדבריו.

ובכן, אין להכחיש שלא כל פריטי הציוד מפיקים את אותן התוצאות. גם אצלי זה כך. יש פריטים בהם אני אוהב להשתמש ואחרים שמשמשים אותי רק בחוסר ברירה. מעניין שמידת ההנאה שאני שואב משימוש במצלמה או בעדשה כזאת או אחרת איננה תלויה במחיר אותו שילמתי עבורה. למשל, העדשה היקרה ביותר שנמצאת ברשותי שוכבת בארון מאז חודש יוני. מובן שהיא מצוינת - אני נוכח בכך בכל פעם שאני מצלם בה - אלא שפשוט אינני נהנה להשתמש בה כפי שאני נהנה מעדשות אחרות. מכיוון שאינני נהנה, אני חש פחות יצירתי כשאני משתמש בה. היא משביתה את הראיה שלי ומצמיתה את הדמיון שלי. המצלמה היקרה ביותר שברשותי היא מכונת צילום שחורה וגדולה שעושה הכל במהירות וביעילות, אבל איכשהו היא הופכת גם אותי למכונה. הציוד האידיאלי, לדעתי, צריך להיות בלתי מורגש. כמו שעון יד. עליו להוות הארכה של העין ושל כף היד. כשאני מצלם במצלמה הזאת אני חש כמו הארכה של המצלמה. השליטה בצילום שלי נמצאת בידיה ולכן התצלומים שאני מפיק באמצעותה (או היא באמצעותי) מכאניים יותר והומאניים פחות.
אל תחפשו היגיון או חוקיות בדברים. איש איש והרגליו, או כפי שרועה צאן זקן אחד אמר לי פעם: "כל עז והפרח שלו". הציוד בו אנחנו משתמשים אכן משפיע על התוצאות שלנו, אבל לאו דווקא בזכות ה"ביצועים" להם הוא מסוגל. אני יכול להבין את תחושת הביטחון שמצלמת DSLR חדישה, חזקה ואמינה עשויה לנסוך בצלם מתחיל (ואפילו בצלם לא-כל-כך מתחיל). כשהוא משתמש בכלי כזה, הצלם יודע שיש לו "רשת ביטחון" הפרושה מתחת לחבל עליו הוא מהלך. הרשת הזאת תמנע ממנו כשלונות טכניים ותבטיח חשיפה נכונה, חדות גבוהה, ניקיון וכיו"ב ברוב רובן של הסיטואציות. אלא שרשת הביטחון הולכת ונזנחת עם הניסיון. לאט לאט, מבלי שהצלם מודע לכך, הוא לומד להסתדר בלעדיה. למעשה זהו תהליך של הפנמה: רשת הביטחון החיצונית מפנה את מקומה לאחת פנימית והצלם שוב אינו תלוי בציוד שלו. ה"ביצועים" מאבדים מחשיבותם ושורה של קריטריונים אחרים, אורגניים יותר, מתבססת בראש סדר העדיפויות של הצלם: התאמה פונקציונאלית, זרימה והשראה. אני חושב שלכך התכוון Steve Huff.

 .

לבד בעיר זרה, ספטמבר 2011

.

הודעה

בארבעת הימים הקרובים "העין" לא יעודכן. הזדמנות טובה עבורכם לשקול את ההזמנה הזאת.

להתראות ביום ראשון.

הצצה לעולמו של צלם מלחמות

Yuri Kozyrev, צלם Time, זכה לאחרונה בפרס Visa d'Or היוקרתי לצילום חדשות. בשנה האחרונה התמקד Kozyrev, איך לא, בסיקור האביב הערבי במזרח התיכון. תוכלו לקרוא על פועלו בראיון שפורסם במגזין המצוין British Journal of Photography.

אינני יכול להתחמק מהתחושה ש-Kozyrev מאוהב בעיקר בעצמו. הוא נע ונד. נוחת, מצלם קצת וממשיך הלאה. פוטוג'ורנליסט מוצנח. הוא מכנה את המוטיבציה שלו "מחוייבות", אבל אין כאן עניין אמיתי בהיכרות עם הנפשות הפועלות, בהעמקה. הכל שטחי. מושא המחוייבות שלו, כך אני חושד, הוא רמת האדרנלין בדמו. נראה שהתמונות האסתטיות, הדרמטיות והמיידיות שהוא מפרסם היא כל מה שדרוש כדי לספק את יצר הסקרנות של קורא העיתונים המערבי. לקהל היעד שלו קל הרבה יותר להזדהות עם עיתונאי או צלם מערבי שמחרף את נפשו באזור מוכה מלחמה מאשר עם תושבי אותו אזור, הקורבנות האמיתיים. ההבנה של מורכבות החיים בארצות מוכות דיקטטורה, אנרכיה או סתם בצורת ורעב (בדרך כלל אלה אותם מקומות) דורשת עבודה מסוג שונה מאשר דהירה בעקבות משאית הנושאת "מורדים" כאלה או אחרים וחיפוש קדחתני אחר הדרמה. הבלוג Duckrabbit פירסם לפני מספר חודשים עימות בין הצלמים Christopher Morris ו-Asim Rafiqui שאין טוב ממנו כדי לעמוד על הסוגיה הזאת.

בכל מקרה, לפניכם סדרת תמונות מפרי עבודתו של Yuri Kozyrev במזרח התיכון במשך שמונת החודשים האחרונים, שבזכותה זכה בפרס:

.

ארבעים שנה לפאב שלנו

.

שאלון: EVIL

תודה למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות.
.

אתגר: ישראל, סתיו 2011

שילחו לדואר האלקטרוני שלי סדרה של שלושה תצלומים שמתארים בעיניכם את ישראל, סתיו 2011.

הצילום יכול להיות ציבורי או אישי, דרמטי או מעודן, מונוכרומטי או צבעוני וכיו"ב. העיקר שבין התצלומים בסדרה יהיה קשר, ולו אסוציאטיבי. זה אתגר שעניינו עריכה. "רמת" הצילום לא חשובה, אבל חשוב שיהיה בסדרה שלכם מסר, רגשי או רעיוני.
הפיצו את דבר האתגר הזה בין מכריכם. יהיה מעניין. האתגר יינעל בפוסט חגיגי ב-30 בנובמבר.

נפתח עם שלישיה ששלח אודי ברם. אודי כתב:

אני לא מצלם הרבה צילומי רחוב, שלא לדבר על צילומים פוליטיים: הרוב המוחלט של התמונות שלי הן תמונות אישיות, פורטרטים ונופים. אולם הפעם אני חורג ממנהגי. שתי תמונות שצירפתי, הסטיקר של גלעד שליט ותמונת הנוף (החיפאי, יש לציין), מתקשרות בעיניי למציאות הישראלית היום, במיוחד כששמים אותן אחת ליד השניה.

אני לא מתכוון להעביר מסר חד משמעי ומעדיף להשאיר לכם לספק את הפרשנות לתמונות.התמונה השלישית משלימה בעיניי את הסדרה: החזרה מן הכללי אל האישי.

 .

מאחורי מסך הברזל

למעלה משני עשורים חלפו מאז נפרצה חומת ברלין בכוח ובפועל ומאז נחשף לעיני המערב אותו חלק של העולם שהיה נתון בשליטת האימפריאליזם הסובייטי. ועדיין, למרות כל הזמן הזה, למרות הפתיחות התרבותית ולמרות התקשורת המהירה כברק, אנחנו לא יודעים הרבה על הנעשה באותם מחוזות רחוקים. הגלובליזציה, מסתבר, היא במידה רבה חד סטרית. לפחות בהיבט התרבותי היא כזאת. נדיר שאמן לא-מערבי זוכה לחשיפה במערב. נדיר עוד יותר שאמן כזה מקבל הכרה רחבה ומצליח להשפיע על אותו זרם תרבותי מרכזי.

Jim Casper, מעורכי המגזין לצילום עכשווי Lens Culture, ביקר במוסקווה לרגל תערוכה חסרת תקדים שבה הציגו מעבודתם 185 צלמים החיים ברוסיה, באוקראינה ובביילורוס. הוא התרשם עמוקות מן הרמה האמנותית הגבוהה שהוצגה בתערוכה ואסף 43 תצלומים נבחרים המוצגים כאן. מבט בוחן בתצלומים האלה מגלה שרבים מהם מציגים אסתטיקה משותפת, שונה מאד מזאת המוכרת לנו. זהו זרם אחר, בתולי ומקורי שעדיין לא הושפע מן האסתטיקה הצילומית המסחרית-גלובאלית. אני ממליץ לבחור אחד מן הצלמים והצלמות האלה ולחפש עוד מעבודתם. ברוב המקרים לא תתאכזבו.

Max Sher, A passenger asleep, From Monza, 2007

.

על חרדת היצירה

מתי בפעם האחרונה:

• הכנסת לתיק הצילום שלך יותר מדי עדשות?
• הקפדת שלא להשאיר "חורים" בטווח אורכי המוקד בעת רכישת עדשה חדשה?
• פספסת תמונה טובה מפני שלא הספקת למקד או לקמפז לפי הכללים?
• ויתרת על תמונה משום שתנאי האור לא התאימו למהירות התריס הנחוצה להקפאת התנועה?
• בחנת תצלום בהגדלה ל-100% על מסך המחשב?
• מחקת מהכונן הקשיח במחשב תצלום טוב בגלל בעיות טכניות כגון אזורים "שרופים"?
• השקעת מעל עשר דקות בעריכה של תצלום בודד?
• חידדת טיפה יותר מדי?
• קראת מאמר בנושא טכניקה צילומית באתר שמתמחה בציוד?
• התמוגגת מסופרלטיבים כמו "מדהים" או "Wow" על תמונה שצילמת?

ומתי בפעם האחרונה:

• יצאת לצלם עם עדשה אחת בלבד, ועוד "מוגבלת"?
• צילמת באופן חופשי לחלוטין, בלי לחשוב על המצלמה?
• צילמת בדרגת ISO "רועשת"?
• ידעת שהתצלום יהיה שחור לבן עוד לפני שלחצת על המחשף?
• קיבלת בשלוות נפש ביקורת קשה על תצלום שאהבת?
• הדפסת תצלום?

הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האמן. כשמדובר בצילום, הוא גורם לנו להיצמד לקונבנציות בעת הצילום וגם אחריו. בעת הצילום אנחנו מחפשים את התוצאה המובטחת מראש ולכן אנחנו נוהים אחר טכניקות בדוקות, כללי אצבע של מהירות תריס ושל קומפוזיציה. החשש מתוצאות לא מוצלחות מונע מאיתנו לנסות שיטות חדשות וזוויות השקפה בלתי קונבנציונאליות. הוא גורם לנו לחשוב על הציוד שבידינו ועל הטכניקה שלנו. מכיוון שתשומת הלב שלנו מוגבלת, הפחד מצמית את היצירתיות. את הראיה. את האמנות. לאחר החשיפה, הפחד גורם לנו לראות את העצים ולא את היער. ההגדלה ל-100% על מסך המחשב גורמת לנו להתרכז בפרטים טכניים שספק אם אי פעם ייראו בהדפסה או בתצוגה דיגיטלית המיועדת לעיני בני תמותה. אנחנו נוטים להשליך תצלומים ראויים בגלל פגמים חסרי משמעות.

מדוע אנו חרדים כל כך? הפרפקציוניזם שמלווה את הצילום שלנו הרי איננו מאפיין היבטים אחרים של חיינו. התשובה לכך מורכבת.

ראשית, הגישה שלנו לצילום תלויה במוטיבציה ובמקורות ההשראה שלנו. מי שהגיע אל הצילום מאזור נפשי 'חיצוני' ("איזה יופי! גם אני רוצה לצלם תמונות כאלה") נוטה לפחד יותר ממי ממי שעבורו הצילום הוא כלי לביטוי 'פנימי' ("אני מרגיש מאושר ורוצה לבטא את האושר הזה בתמונות"). ההבדל הזה נובע מקהל היעד של התצלומים: הצלם ה'חיצוני' מצלם עבור עיני אחרים (גם אם הוא אינו מודע לכך) ולכן הקומוניקטיביות של התצלומים שלו חשובה לו יותר מכל תכונה אחרת שלהם. על מנת ליצור עבודה קומוניקטיבית, עליו להקפיד שהיא תעמוד ב"מבחן שבע הנקודות". הצלם ה'פנימי' ישתמש במושגים שונים לחלוטין, אסוציאטיביים ומופשטים יותר, על מנת לתאר את תחושותיו. עבודתו משמשת אותו ככלי לאיזון עם הסביבה (מין תרפיה אישית) ותלויה פחות בקבלה ע"י אחרים. לכן החשש מאי-עמידה בסטנדרטים חיצוניים מאבד הרבה מעוקצו.

שנית, החרדה נובעת מחוסר ביטחון. צלמים בתחילת דרכם לעתים קרובות אינם יודעים לעמוד על הקשר בין הציוד והטכניקה בהם הם עושים שימוש לבין התוצאות שהם מצליחים להפיק. מכיוון שכך, הם מעדיפים להסתמך על ניסיונם של אחרים ובאותה נשימה גם מחילים על עצמם סטנדרטים אובייקטיביים ל"הצלחה", שנוטים להתנקז לאותן שבע הנקודות. למרבה הצער קשה מאד להיפטר מהרגלים שנרכשו בראשית הדרך, במיוחד כשאמצעי התקשורת המרכזי בין צלמים - הרשת - נתון לשליטתם של טיפוסים אנליטיים בעלי עולם ערכים 'חיצוני'.

ולבסוף, "קהיליית הצילום" (אינני יודע אם יש דבר כזה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון) עברה בעשור האחרון טלטלה עמוקה שקשורה להתפתחות הטכנולוגית המהירה של הצילום הדיגיטלי. המצלמה איננה עוד רק לשכה חשוכה המחוברת ל"עין" מזכוכית, אלא מין גולם טכנולוגי המצויד באינטליגנציה משלו, שבקושי זקוק למפעיל בשר ודם. המשתמש שוב איננו מבין כיצד בדיוק המצלמה עובדת, אבל ניסיונו מלמד אותו שתפעול "נכון" שלה הוא תנאי כמעט הכרחי להשגת תצלומים שעומדים בסטנדרטים המקובלים. חלק גדול מאותו פחד לחרוג מן הקונבנציונאלי והמוכר הוא פשוט חרדה מפני טכנולוגיה שאיננה מובנת כל צרכה. אבל מסתתרת כאן סוגיה נוספת: בעבר, כל המצלמות השתמשו באותה טכנולוגיה בסיסית וההבדלים בין ציוד "חובבני" לבין ציוד "מקצועי" היו קטנים (בינינו, עד כמה ההבדל בין f/1.8 ו-f/1.4 משמעותי?). כיום ההבדלים בין פריטי ציוד שונים גדולים הרבה יותר (אם כי הם מצטמצמים בעקביות). צלם בלתי מנוסה שמשתמש במצלמה מתקדמת יחוש מן הסתם שהציוד "טוב" יותר ממנו עצמו ולכן יבחן את התוצאות שלו במושגים טכנולוגיים, ולא יצירתיים או אמנותיים.

אני מקווה שהניתוח הזה יסייע לנו להתגבר על הפחד ולהפוך את חרדת היצירה לחדוות יצירה.

.

מעט צבע

מזה כ-30 שנה נחשב Steve McCurry לאחד מצלמי הצבע הבולטים בעולם. הוא משתמש בצבע ככלי יצירתי. הצבעים בתצלומים שלו הם יותר מתיאור של המציאות. הקומפוזיציות של McCurry מסתמכות במידה רבה על ההרכב הכרומאטי של הסצנות שהוא מצלם. במידה מסויימת הוא ממשיך דרכו של Ernst Haas, הצלם ש"גילה" את הפילם הצבעוני. סרט ה-Kodachrome האחרון שפותח אי פעם ניתן אחר כבוד ל-McCurry, שנסע בעולם במשך כמה שבועות על מנת לחשוף אותו. לאחרונה הפיקה Leica סרטון מחווה ובו רטרוספקטיבה ל-Steve McCurry. בדרך כלל אני מעדיף את האיפוק של המונוכרום, בעיקר בפורטרטים, אבל אני חייב לומר שהתרשמתי עמוקות. מתחשק לי לצאת ולהתפוצץ בצבעים חיים ורוויים. הנה (הקישור לסרטון הופיע לפני מספר ימים ב-TOP ושם ראיתי אותו לראשונה):

.

אוי, הפיתוי הזה

הצלם (אל תנסו לבטא את שמו) Terje Hellesø זכה בתואר צלם השנה לשנת 2010 של הסוכנות השוודית להגנת הסביבה. התצלומים שזיכו אותו בפרס כללו תיאורים נדירים של יצורי פרא נורדיים, ביניהם חתול ה-lynx. בנאום הזכיה שלו נכלל הקטע הבא:

We nature photographers should never forget the responsibility we have with our images, from both a documentary and artistic perspective.

אלא ששומר טבע חד עין הבחין בכך שבכמה תצלומים שצולמו בקיץ מופיע החתול כשהוא מעוטר במיטב פרוות החורף שלו. Hellesø נאלץ להודות בכך ש"שתל" את בעלי החיים לתוך תצלומי נוף פרי יצירתו והפרס צפוי להילקח ממנו בהקדם.

כמה אירוני שצלם הטבע של השנה שוגה שגיאה מטופשת שכזאת (בעצם הוא שגה לפחות פעמיים). יש לציין כי Hellesø הוא צלם הטבע השני שנאלץ להשיב פרס בשנים האחרונות.

Photograph: Terje Hellesø

.

צילום רחוב עם עוקץ

הצלם הבריטי Matt Stuart מצטיין בעין חדה, שחיונית לצלמי רחוב. תכונה אחרת, מדוברת פחות, שדרושה למי שמעוניין לפנות אל הז'אנר הזה היא סבלנות. Stuart מעיד על עצמו שהוא צופה ומחכה במשך שעות עד שאותו רגע מיוחד נגלה לפניו. הנה (מידי כמה תמונות מופיעה שקופית ובה הסבר על תצלום כזה או אחר. כדאי להקפיא את הסרטון ולקרוא):

.

עוד על "תיעוד" ו"אמנות"

זוכרים את הסקר שעסק בסגנון צילומי? הוא כלל צמדי-הפכים של תכונות המתקשרות לסגנונות צילומיים ונתבקשתם למקם את הסגנון שלכם בכל אחד מהצמדים.

בפוסט שהעליתי לבלוג אתמול ניסיתי לקטלג את עבודת הצלם על פי דיכוטומיה שבמרכזה הייעוד שלה: תיעוד לעומת ביטוי אישי. טענתי כי ניתן לברר את כוונתו של הצלם על פי הכלים היצירתיים בהם הוא משתמש לפני החשיפה, במהלכה וגם אחריה. בכל מקרה, ניסיתי להיעזר בתוצאותיו של סקר הסגנון הצילומי על מנת לבחון האם אכן ניתן לקשור תכונות סגנוניות שונות לכדי "הלכי רוח" צילומיים. בסקר הופיעו מספר צמדים המתייחסים לדיכוטומיה הזאת. בואו נבחן כיצד הם מתקשרים לצמדים אחרים:

• תיעודי או ציורי - צילום תיעודי נמצא במתאם גבוה עם התכונות הבאות: אמיתי, מפורש, ציבורי, תוכני, מוחצן ויצרי, ובמתאם בינוני עם: מטריד, ספציפי וחצצי. סגנון ציורי נמצא במתאם גבוה עם: אידיאלי, מופשט, אישי, צורני, אינטרוספקטיבי ושקול, ובמתאם בינוני עם: מרגיע, גנרי וחלומי.
• אירוני או נאמן - צילום נאמן נמצא במתאם גבוה עם התכונות הבאות: מואר, קלאסי, מרגיע, גנרי וחצצי, ובמתאם בינוני עם: מפורש, נצחי ומוחצן. סגנון אירוני נמצא במתאם גבוה עם: אפל, שונה, מטריד, ספציפי וחלומי, ובמתאם בינוני עם: מופשט, מיידי ואינטרוספקטיבי.
• אמיתי או אידיאלי - צילום "אמיתי" נמצא במתאם גבוה עם התכונות הבאות: מצוי, גס, תיעודי, מיידי, תוכני, מטריד וחצצי, ובמתאם בינוני עם: ציבורי, מוחצן ושקול. צילום "אידיאלי" נמצא במתאם גבוה עם: מבוים, מעודן, ציורי, נצחי, צורני, מרגיע וחלומי, ובמתאם בינוני עם: אישי, אינטרוספקטיבי ויצרי.

יש לשים לב לכך ששלושת הצמדים האלה חופפים זה את זה במידה מסויימת. יחד עם זאת, כל אחד מהם מדגיש ניואנס אחר של אותה דיכוטומיה. התמונה הכוללת שעולה מהנתונים מאששת את קיומם של שני הלכי רוח מנוגדים, אם כי הקשרים פחות מובהקים מכפי שסברתי. ניתן לחדד את התמונה המסתמנת אם בוחנים את הצמד הבא:

• מפורש או מופשט - סגנון מפורש נמצא במתאם גבוה עם התכונות הבאות: תיעודי, גס, קונטרסטי, מיידי, מסודר וגנרי, ובמתאם בינוני עם: תוכני, נאמן ומרגיע. סגנון מופשט נמצא במתאם גבוה עם: ציורי, מעודן, נצחי, כאוטי וספציפי, ובמתאם בינוני עם: צורני, אירוני ומטריד.

אם כן, מסתבר שהדרך הטובה ביותר לברר את כוונת הצלם עוברת דרך הכלים בהם הוא משתמש: הצמד מפורש-מופשט הוא לא רק עניין של תחושה או רעיון. יש לו ביטוי מובהק במראה התצלום, וכפי שראינו הוא עצמו מבטא את הלך הרוח של הצלם (לפחות על פי המשתתפים בסקר).

.

על הלבשה ועל הפשטה

האם הצילום הוא אמנות?

שאלה זו העסיקה צלמים, אמנים, אוצרים ואפילו פילוסופים במשך דורות. בעיית ההגדרה של הצילום איננה נובעת מהתוצר המוגמר, התצלום, כפי שהיא נובעת מן התהליך. לכאורה חלקו של היוצר בתהליך עשוי להסתכם בלחיצה פשוטה על כפתור, ומאחר שאין אמנות ללא יוצר אנושי (גם על כך קיים ויכוח, אבל לצורך העניין אאמץ את ההנחה הזאת) ה"אמנותיות" של המדיום הצילומי דלה יותר מאשר סוגות אחרות של אמנות חזותית. יחד עם זאת, לא יהיה נכון לצמצם את המדיום הצילומי לשאלה צרה כל כך. הצילום כמוהו כשפה: כשם שהלשון העברית יכולה לשמש לכתיבה של רשימת קניות במכולת, פסק דין בבית משפט, מהדורת חדשות והמונולוג של הים ב"עיין ערך: אהבה" לדויד גרוסמן, כך גם הצילום עונה על צרכים שונים ומגוונים. למען האמת, ייעודו הטבעי של הצילום איננו קשור לאמנות כלל. המדיום הזה מצטיין ביצירת רשומות - בתיעוד - הרבה יותר מכפי שהוא משרת את מי שמעוניין בביטוי אישי יצירתי. הסיבה לכך היא אותו מאפיין שלו שמנע במשך למעלה ממאה שנים את ייצוגו במוזיאונים לאמנות - המרכזיות של הפיזיקה והכימיה בתהליך הייצור של התצלום. הציייר נהנה לא רק ממבחר גדול של חומרי צבע, מכחולים ובד שהשילוב ביניהם ישפיע על הגימור של יצירותיו, לא רק מן החופש להשתמש במגוון רחב של טכניקות, אלא גם, ובעיקר, לנצל את הדמיון ואת הזכרון שלו ולתת להם פרשנות על בד הציור. הצלם, לעומת זאת, מוגבל במידה רבה למציאות שמול עיניו, למבחר דל למדי של כלים יצירתיים ולתהליך מכאניסטי קר שאיננו מבחין בין פורטרט משטרתי לבין פורטרט של Arnold Newman. הצייר מתחיל כל יצירה שלו בבד ריק ומרכיב אותה בהדרגה. הצלם נאלץ "לחצוב" את היצירה שלו מתוך קקפוניית הפרטים שלפניו. במובן זה הצילום הפוך מכל האמנויות הפלסטיות האחרות (אלא אם כן הסצנה "נבנית" למען המצלמה).

לכן, ההבדל הגדול בין צילום "אמנותי" לבין צילום "תיעודי" איננו באסתטיקה או אפילו בשימושיות של התוצאה אלא בתהליך היצירתי בו עוסק הצלם לפני החשיפה. מטרתו של צלם העוסק בעבודה תיעודית לגלות. הוא מתאמץ לתאר את הנושא שלו לפרטי פרטים ולהפיק ייצוג מדויק ככל האפשר, גם אם מלוטש מעט, של המציאות. לעומת זאת, מטרתו של צלם העוסק בעבודה אמנותית להסתיר. הוא מתאמץ לחשוף מסר רגשי או רעיוני מסוים ו"לכבות" את אותם חלקים של הסצנה שאינם תורמים להדגשת אותו מסר. הראשון עוסק בתשובות. השני - בשאלות.

התהליך המחשבתי של הצלם ה"אמנותי" מכתיב את השימוש שלו בכלים היצירתיים העומדים לרשותו. מכיוון שאין לו עניין בייצוג ניטרלי של המציאות אלא דווקא בהארה של היבטים מסויימים בתוך הסצנה, עליו להפשיט את המציאות מחלק מהפרטים שבה. לצורך כך הוא ישתמש במגוון שיטות שמטרתן הכללית היא הפחתת האינפורמציה המוצגת בתצלום, קרי אבסטרקציה (או בעברית - הפשטה). מונח זה אינו מתייחס רק לעבודות שנוצרות בהשראת האקספרסיוניזם המופשט של שנות החמישים והששים של המאה הקודמת, אשר התאפיין בהיעדר פרטים הניתנים לזיהוי. גם טכניקות צילומיות פשוטות כגון חשיפת חסר, טשטוש של תנועה בתוך הסצנה, מונוכרום, זוויות השקפה נמוכות או גבוהות, צילום מקרוב בפרספקטיבה רחבה, עומק שדה בלתי קונבנציונאלי ועיוות אופטי מסייעות להרחיק את הייצוג הצילומי מן המציאות אותה הוא מתאר. צלמים שמטרתם תיעודית נזהרים מנפילה לציפורני האבסטרקציה. הם נוטים לאמץ טכניקות המבטיחות שהתוצאה תעמוד ב"מבחן שבע הנקודות*". יותר מכך, הם נוטים "להלביש" את התצלומים שלהם בשכבות נוספות של מידע (זו הרי מהותן של פרוצדורות כגון הגברת הרוויה, חידוד וחשיפת ה-HDR). לעומתם צלמים שמטרתם ביטוי יצירתי (אולי מוטב להיזהר מהמלה המפורשת - "אמנות") זקוקים לכלי האבסטרקציה.

ההפשטה היא מאפיין כל כך ייחודי של הצילום האמנותי עד שניתן להשתמש בה כבקריטריון לבירור כוונותיו של הצלם. זו, לפחות, דרך החשיבה שלי בשעה שאני מצלם וכך אני בוחן תצלומים שצילמו אחרים. הציצו, למשל, ב-25 המועמדים הסופיים של Sony World Photography Awards ונסו לברר באילו מהם כוונת הצלם היתה "אמנותית" ובאילו "תיעודית".

מאידך, לא ניתן לסתור את הגישה הגורסת כי האמנות היא בעיני המתבונן וכי אין מקום לקריטריונים כלשהם בהגדרתה של יצירה כאמנותית או כתיעודית. ובעצם, האם יש בכלל חשיבות להתחקות אחר הלבטים והמוטיבציה של היוצר? אולי לא.

* "מבחן שבע הנקודות" בוחן את התצלום לאורן של שבע תכונות שמעניקות לו תחושה "עגולה" של שלמות. ואלו הן:

• חד משמעיות - נושא התמונה מובלט באמצעים צורניים ואי אפשר לטעות בו.
• פשטות - נושא יחיד שמושך את מירב תשומת הלב, או היעדר נושא מובהק (בעיקר בתמונות נוף).
• עצמאות - כל הפרטים הדרושים להבנת הסיטואציה נכללים בפריים.
• אסתטיקה וקונבנציה - הקפדה על ה"כללים"; התמונה פונה אל המוכר והאהוב.
• ריאליזם - דמיון למציאות כפי שהאדם הסביר היה רואה אותה.
• איכות טכנית גבוהה - היעדר גרעיניות, חדות גבוהה באזורים החשובים, צבעים רוויים וכו'.
• אדישות לגודל - הגדלה של התמונה איננה חושפת משמעות חבויה.

.

"העין" מחפש כותבים

אם יש לכם מה לומר בענייני צילום או אמנות או ההקשרים הפסיכולוגיים, התרבותיים והחברתיים שלהם, אל תהססו. שלחו אלי הודעה בדואר האלקטרוני ואולי תזכו להצטרף ל"העין" ככותבים. אינני מצפה למחויבות ארוכת טווח או לעמידה במכסות. רק לחשיבה מקורית, לרעננות ולשמחה. אתם יודעים, למען הגיוון.

אם אתם חוששים לכתוב אבל מעוניינים להציג את עבודתכם ב"העין", פינת ההשראה תמיד פתוחה בפניכם.

.

השראה #23

פינת ההשראה מציגה היום את דניאל וינטר.

דניאל כתב:

ראיתי שיש לך פינה בשם "השראה" אז החלטתי לצרף מספר צילומים שלי ,לא רק מהמקום ומהמובן של השראה אלא יותר מהמקום של לחלוק לשתף ובעיקר לגעת.

כמה מילים עליי: וואו ....בן 46 נשוי+2 בנים מקסימים (אורי ובר) "מתעסק" בצילום גם כן משנות ה-80 ( לא כמקצוע ,כאהבה). מעולם לא למדתי או לקחתי קורסים, הכל בניסוי ותהייה ולמידה עצמית. נהנה מהתהליך עצמו ומאושר כשאני מצליח לבטא את הרעיון. אוהב את הטבע והנוף שסביבנו, מטייל ומנסה להעביר תחושות ורגשות שלי דרך המקומות אותם אני מצלם, מנסה להסתכל על דברים קצת אחרת, דבר שטוב לחיים בכלל מתברר. מאד אוהב את הלילה והחשיפות הארוכות.

דרך נוספת שבה אני מתאר את הצילום בעבורי : "זה הרבה יותר זול מללכת לפסיכולוג".

נ.ב

מכיוון שאני עוד מתקופת הדינוזאורים החיבור שלי לפוטושופ הוא מינימאלי (זו מין שריטה כזו....) והצילום בעיני הוא עד לחיצת הכפתור ולא מה שקורה אחרי ,על מסך המחשב.

דניאל מצטיין בחושים חדים לקו ולצורה בסצנות טבעיות. החשיפות הארוכות שלו אהובות עלי במיוחד. הוא מצליח לצייר קשת רחבה של רגשות אישיים באמצעות אובייקטים בתוך הנוף. מומלץ לשוטט בגלריה של דניאל כאן.

.

ציטוט

We tend to forget that happiness doesn’t come as a result of getting something we don’t have, but rather of recognizing and appreciating what we do have.

Frederick Keonig

.

בשקט, בכוח, באהבה

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה חשתי בנוח בתוך המון. אני לא טיפוס כזה. לצערי אני ספקן מכדי להיסחף באנרגיית ההמון, בלהט הסיסמאות. אבל אתמול חשתי בנוח מפני שאני שלם עם המטרה שלשמה התכנסנו. מפני שהמסר היה חזק ושקט ואינטליגנטי. מפני שהכוח לא היה כוחה המצמית של האחדות אלא כוחה המעורר של הסולידריות. ההכרה בהבדלים בין אדם למשנהו לא הפחיתה את תחושת השותפות. להיפך. כן מרובה ולאו אחד.

.