יום ראשון, 26 ביוני 2011

מחשבות על זכויות יוצרים

מטרתן של זכויות הקניין הרוחני איננה פיצוי כספי, אלא מתן הזכות ליוצר להחליט על השימוש שייעשה ביצירתו. זכותו למכור אותה, למסור אותה ללא תמורה או למנוע מאחרים להשתמש בה. זכותו לעשות ביצירתו מה שהוא רוצה. הכללים פשוטים. יש מקרים מעטים ביותר בהם זכותו של היוצר על יצירתו מוטלת בספק ("שימוש הוגן" ועבודה שנעשתה עבור מישהו אחר, תמורת שכר). בכל המקרים האחרים, אם יצרתם משהו  - שיר, מאמר, ציור, תצלום או קטע מוזיקלי - הזכות להחליט כיצד, מתי, באילו נסיבות וע"י מי ייעשה בו שימוש היא זכותכם הבלעדית.
כל הנאמר למעלה עובד באופן תאורטי, אלא שאכיפת חוק זכויות הקניין הרוחני באופן משביע רצון בלתי אפשרית לנוכח הרשת. רשת האינטרנט היא מעין כור היתוך עצום של חומרים מקוריים. מרגע שזרקת משהו פנימה, אין לדעת היכן הוא יצוץ. להערכתי, כ-80% מן התכנים ברשת עושים שימוש במובאות, בציטוטים ובהעתקות בלתי ערוכות. למותר לציין שרק חלק קטן מהם מזכירים את היוצרים המקוריים של התוכן. במלים אחרות, אם פרסמתם ברשת תמונה, אל תצפו שזכויות היוצרים שלכם יישמרו. איש לא יטרח לבקש את רשותכם כשירצה לפרסם אותה באתר אחר. יותר מזה, סביר להניח ששם הצלם לא יזכה לאזכור ("העין" לא תמיד מקפיד על שמירת זכויות יוצרים, אבל הוא מביא דברים בשם אומרם ומציין את שמות היוצרים במקרים בהם התוכן המצוטט הוא גרפי).
אם נרד לעומקם של הדברים, ניווכח שהצילום נמצא בעמדה מעט שונה מיתר צורות הקניין הרוחני: המדיום הצילומי נועד להעתקה משחר נעוריו (יש להוציא מן הכלל את ה-Daguerreotype ופורמטים דומים לו שיוצרים כל תצלום בעותק יחיד). בבסיסו הוא משמש לתיעוד של המציאות ותכונתו לשרת מספר גדול של עותקים מייחדת אותו מכל יתר האמנויות. המצאת הדפוס ב-1436 אנלוגית במידה מסויימת להמצאת הנגטיב הצילומי ב-1839, אבל הכתב האלפביתי קדם לדפוס בכ-3000 שנה ולכן ההשוואה שגויה. החלת חוקי הקניין הרוחני על תצלומים נוגדת את אופיו הדמוקרטי, הזול וההמוני של המדיום (מומלץ לקרוא את הפרק הראשון באוסף המסות הקלאסי Ways of seeing מאת John Berger). ממציא הנגטיב, William Fox Talbot מתהפך ודאי בקברו לנוכח סיפורים כאלה.
למרבה הצער, אכיפת זכויות היוצרים נעשתה עיסוק רווחי. מספר חברות של עורכי דין בארצות הברית עוסקות ברדיפת בלוגרים ו"יצרני תוכן מקוון" אחרים שהעזו להעתיק תכנים המוגנים בחוקי הקניין הרוחני. מטרתם איננה הגנה על לקוחותיהם שזכויותיהם "נעשקו" (ברוב המקרים ה"קרבנות" הם תאגידי מדיה גדולים שהפגיעה בהם כתוצאה מהעתקה בלתי מורשית מוטלת בספק). הם מתייחסים להגנה על זכויות היוצרים כאל מקור הכנסה בלתי מוגבל. המודל העסקי של החברות האלה איננו מחייב אזהרה מוקדמת של הצד הנתבע ובצידה דרישה להסיר את התוכן הגנוב מן האתר הרלוונטי; אדרבא, התביעות מוגשות כרעם ביום בהיר. למותר לציין שברוב רובם של המקרים התביעות אינן מגיעות לדיון בבית המשפט אלא מסתיימות בהסדר כספי. אם מתחשק לכם להתרגז, קראו כאן על פירמה אחת שכזאת. הצלם והבלוגר Jeremy Nicholl פירסם עשרה טיפים שיסייעו לצלם לגבות את הפיצוי הכספי הראוי מכל מי שיעיז להפר את זכויותיו. מעניין ש-Nicholl מקפיד להימנע מהכתמת התצלומים שהוא מעלה לרשת בחתימה או בסימן מים. העובדה שצלם בעל מודעות שכזאת לזכויותיו פוסח על הפתרון הפשוט ביותר למניעת הפרתן לא מותירה לי אלא להסיק שיש לו אינטרס מובהק להשאיר "פירצה לגנב".
אינני מצדיק את מפרי זכויות היוצרים. חוק הוא חוק וכל מי שעובר עליו מסתכן בסנקציות מצד החברה. אלא שההגינות והשכל הישר מחייבים אמצעי זהירות גם מצד היוצר: אם אינכם מעוניינים שתצלומים מפרי יצירתכם ישמשו אחרים, פשוט הימנעו מלפרסם אותם באתרים "ציבוריים" (פורומים, אתרי תמונות וכיו"ב) ברשת האינטרנט. יש הבדל בין נטילת תצלום מאתר "ציבורי" (למשל תחרות תצלומים מקוונת) לבין העתקתו מאתר "פרטי" (למשל בלוג). ההבדל הזה נובע מן האפשרות להוסיף לתמונה טקסט נלווה באתרים "פרטיים". למשל:

All rights reserved to Shaul Naschitz. If you wish to use the above image, please contact the photographer at  sneye1@gmail.com
דרך נוספת, "מלוכלכת" אבל יעילה למנוע שימוש ללא רשות בתצלום היא הוספת חתימה או סימן מים על גבי התמונה. אמנם ניתן להסיר תוספות כאלה, אבל העבודה הכרוכה בכך תרתיע את ה"גנב" ברוב המקרים. לדעתי, מי שמעוניין להתפרנס מהצילום שלו ולא מגביית פיצויים עבור הפרת זכויותיו - מוטב אם יחתום על התצלומים שהוא מפרסם בדרך שתבהיר את כוונותיו. למשל:


זה עד כדי כך פשוט*.

*גילוי נאות: התצלומים פרי יצירתי המפורסמים ב"העין" אינם נושאים חתימה מפני שככלל אני מרשה לכל אדם לעשות בהם שימוש בלתי מסחרי. הצילום הוא מטבעו מדיום דמוקרטי שמעודד שכפול והפצה באופן שווה לכל נפש. אין לי כל כוונה להילחם בטחנות רוח, גם אם להלכה אני זכאי לשיפוי במקרים מסויימים.
.

5 תגובות:

  1. אין שום סיבה שחברה מסחרית גדולה תשתמש בצילומים ללא תשלום לצלם. כמו שלא יעלה על הדעת שלא תשלם לטכנאים, למנהלים, לפועלים ושאר עובדי החברה. צלם שמתפרנס מעבודות, זו זכותו המלאה לדרוש תשלום עבור שימוש בתצלומיו. ובטח ובטח שאמנים או אומנים לא צריכים "להגן" על עבודתם בסימני מים שהורסים את התמונה. לכן אני לא רואה כל פסול בתביעת זכויות יוצרים או פיצוי כספי מול חברות שעושות רווח בעזרת שימוש בתמונה שלא שילמו עליה.

    חילופי מידע ושימוש באימג'ים בבלוגים, עיתונות אינטרנטית, גלריות שיתופיות (כל מקום שאינו למטרות רווח ישיר) הוא ברכה, רק מועיל ומקדם את כל הצדדים, כמובן כל עוד נעשה מתוך כבוד הדדי ואזכור שם היוצר.

    * הצילום שלך במסגור ברגעים אלה, מחכה לבית החדש השלו :)

    השבמחק
  2. אנונימי26.6.2011, 15:05

    זה קטע גדול שטור באתר top אתה ודאי מזהה את ראשי התיבות עוסק בדיוק בעניין הזה "'whats the point of copyright"

    השבמחק
  3. A wind,
    את כמובן צודקת. הדמוקרטיה שדיברתי עליה לא כוללת חברות מסחריות שמשתמשות בתמונות לתועלתן (הפוסט הזה נכתב מעמדה הפוכה, של אלה הנרדפים ע"י תאגידים גדולים). תודה עבור התזכורת.

    אנונימי,
    תודה עבור הקישור.

    השבמחק
  4. גם לי יצא לדון בנושא אצלי בבלוג.
    אני הגעתי לסוג של פתרון, שמפורט בראש הבלוג שלי.
    לדעתי זה סוג של פתרון שמכבד את היוצר ולא מגביל אותי או את האחרים.
    וסימן מים הוא פתרון חלקי אבל לא רע.

    מוזמן להתרשם, שאול ידידי.

    השבמחק
  5. עופר,
    אינני מצליח למצוא את הבלוג שלך. אנא, שלח אלי קישור.

    השבמחק

Google Analytics Alternative