וידאו וסטילס

ההתלהבות מן האפשרות לצלם וידאו באיכות גבוהה באמצעות מצלמות DSLR מסרבת לשכוח. ראו, אינני מבין דבר בצילום וידאו. יתכן שההפסד כולו שלי, אבל מה לעשות - אני מתעניין בתצלומים בלבד. ההבדל בין וידאו לסטילס אנלוגי להבדל בין פרוזה לשירה: התמונה הנעה מספרת סיפור מלא ואילו התמונה הקפואה תמציתית ולכן משאירה יותר מקום לדמיון. היא פחות מושלמת ולכן דורשת מן המתבונן אקטיביות מסוימת. הפקת הוידאו כוללת תסריט, בימוי, הקלטת קול וכמובן את הסרטת רצף התמונה. כל אלה מנוגדים לאופי המיידי, הספונטאני של צילום הסטילס (לפחות, צילום סטילס יכול להיות מיידי וספונטאני). האם גם אתם מתרשמים שצלמים שעוסקים בשני העולמות האלה במקביל לא ממש מבינים את ההבדלים ביניהם?

אשתי טוענת שהפתרון להתמכרות לעדשות גדולות נמצא כאן. מעניין מה היא היתה אומרת על שני החברים האלה:

.

שאלון: הדמוגרפיה של "העין"

ביום שישי הקרוב, 1 ביולי יחגוג "העין" שנה להיווסדו. יום ההולדת של הבלוג ילווה כמובן בפוסט מיוחד ובו סטטיסטיקה מהשנה החולפת, רעיונות ומחשבות לעתיד. בינתיים, אודה לכם אם תקדישו דקה או שתיים למילוי השאלון הבא:

אני מודה מראש לכל מי שישתתף.
.

אהבה בטלה-פוטו

כמה קל לצלם בעדשה ארוכה... בלתי נסבל.

.

IRAF: המהפכה השניה של המיקוד האוטומטי

אזהרה: פוסט טכני במיוחד.

עד היום משמשות במצלמות שתי שיטות של מיקוד אוטומטי:

שיטת הפרדת הפאזות - חיישן מיוחד מודד את ההבדל בין שתי תמונות המתקבלות משני צידי העדשה ומעריך את מידת "חוסר הפוקוס". מעבד המצלמה מעריך את כיוון וכמות התיקון הדרוש ו"שולח" את האינפורמציה הדרושה למנוע המיקוד. יתרונה של השיטה במהירות שלה: היא "מודדת" את המיקוד רק פעם אחת בכל הפעלה ולכן התיקון מיידי. חסרונה בכך שהיא מחייבת חיישן נפרד מחיישן התמונה הראשי ולכן היא פחות מדויקת: מרחקיהם של חיישן הפוקוס ושל חיישן התמונה מבסיס העדשה חייבים להיות זהים על מנת שהערכת התיקון הדרוש תהיה מדויקת (הדיוק הדרוש שווה לכמחצית מעומק השדה של עדשה מהירה בצמצם פתוח). בנוסף, מספרם של חיישני המיקוד מוגבל. שיטת הפרדת הפאזות נהוגה בכל מצלמות הרפלקס למיניהן.

שיטת מדידת הקונטרסט - מעבד המצלמה מודד את הקונטרסט באזור מדידת המיקוד הרצוי, מפעיל את מנוע המיקוד של העדשה וחוזר חלילה. הלולאה מופסקת כאשר הקונטרסט מגיע למקסימום. שיטה זאת משתמשת בצעדים קטנים ומרובים ולכן היא איטית משיטת הפרדת הפאזות, אבל היא מדוייקת יותר מאחר שהמדידה נעשית על גבי חיישן התמונה הראשי. העובדה שחיישן התמונה, שהוא דו מימדי, מנוצל לחישוב המיקוד מאפשרת לשיטת המיקוד האוטומטי הזאת להיות גמישה יותר: למשל, ניתן להשתמש בחיישן לצורך pattern recognition המאפשר עקיבה, זיהוי פנים וכו'. שיטת מדידת הקונטרסט נהוגה בכל המצלמות חסרות המראה, וכן במצבי התצוגה החיה (live view) והוידאו של אילו מבין מצלמות הרפלקס המאפשרות תכונות אלה.

בספטמבר 2010 הופיע פטנט המציע שיטה שלישית, מרתקת, למיקוד האוטומטי. שיטה זו מבוססת על תכונתם של גלי אור בעלי אורכים שונים להתאבך במרחקים שונים במקצת. אם נמדוד את מרחק המיקוד של האור הכחול, למשל, המוחזר מאובייקט כלשהו נגלה שהוא שונה במעט ממרחק המיקוד של האור האדום המוחזר מאותו אובייקט. הפטנט מציע להשוות בין שתי תמונות המופקות באורכי גל שונים, האחת בתחום האור הירוק והשניה בתחום האינפרא-אדום על מנת להעריך את מידת "חוסר הפוקוס". שיטה זו מהירה ממש כמו שיטת הפרדת הפאזות (מדידת המיקוד נעשית רק פעמיים בכל הפעלה) אך בדומה לשיטת מדידת הקונטרסט היא מדוייקת וגמישה ממנה (המדידה נעשית על גבי חיישן התמונה הראשי). היא איננה מצריכה מראה בגוף המצלמה ולכן יכולה להתאים למצלמות קומפקטיות, ובכללן מצלמות ה-EVIL. מובן ששיטת המיקוד הזאת תעבוד גם בעת הקלטת וידאו. חסרונה הגדול הוא בחוסר התאימות שלה לאחור: היא מחייבת עדשות "שקופות" לקרינה אינפרא אדומה ולכן לא תתמוך במרבית העדשות הנמכרות כיום בשוק (אחד מתפקידי הציפויים שעל גבי העדשות הוא חסימת קרינה כזאת).

משמעותה של טכנולוגיית ה-IRAF גדולה. היא תעניק למצלמות קומפקטיות מהירות תגובה דומה לזו של מצלמות רפלקס. המצלמות שיהנו ממנה במידה הרבה ביותר הן מצלמות ה-EVIL, המצוידות בחיישן גדול למדי ומתחרות ב-DSLR גם בתמיכה שלהן בהחלפת עדשות. למעשה ההבדל הפונקציונאלי העיקרי בין שתי קטגוריות המצלמות האלה הוא מהירות התגובה והאפשרות להתמקד על גופים בתנועה. ההבדל הזה עומד להיעלם מהר יותר מכפי שרבים העריכו. בקרוב. בקרוב מאד.

.

חמימות מתקתקה

ההבדל הגדול בין צלם מנוסה לבין צלם בשלבים הראשונים של האבולוציה שלו איננו באיכות הציוד, בשיטות העבודה, בנושאים המועדפים או במוטיבציה. אפילו לא בראיה הצילומית (נתקלתי בכמה וכמה צלמים מתחילים בעלי עין נהדרת). ההבדל ביניהם הוא בביטחון העצמי. צלמים מתחילים רבים מדי מנסים להרשים. הם זקוקים לליטוף מתמיד ולכן הם נמשכים אל המקומות בהם יש שפע של ידיים מלטפות: פייסבוק, פליקר, deviant art ודומיהם. הקהילות המתפתחות במקומות האלה הן ביצות חמימות בהן הצלם חש בבית. בין קולגות. סגנון הצילום שלו, ה"ערכים" הצילומיים שלו והנושאים שהוא מצלם מושפעים מהקהילות האלה. הוא חותר אל המוכר, אל ה"מקובל", אל האסתטיקה של הזרם המרכזי. במידה רבה, האבולוציה הצילומית שלו תושפע מהערכים האלה בעתיד: בעוד כמה שנים התצלומים שלו ייראו כמו אלה של Ansel Adams / Steve McCurry / Helmut Newton (מחק את המיותר) ולא ניתן יהיה להבחין בינם לבין התצלומים של אלפי צלמים אחרים. כל ניסיון לחרוג מן הסטנדרט הידוע יתקל בביקורת, לעתים קונסטרוקטיבית ולפעמים מרושעת. ומי שמורגל בליטופים איננו יודע לעמוד זקוף בפני ביקורת, אפילו אם היא אמפתית.

בשלב כלשהו הצלם מואס בחמימות המתקתקה של הביצה והוא מתחיל להתמודד עם מספר שאלות נוקבות: "כיצד לא הרגשתי שהאמנות שלי הופכת לטכנאות?", "מה אני רוצה בעצם לומר?", "עבור מי אני יוצר, ומדוע אכפת לי כל כך מה האחרים חושבים?". השאלות האלה הן רגע לידתו של אמן. הן הבסיס לעיצובה של אישיות עצמאית, להתפתחותו של סגנון אמנותי אישי ולטווייתו של חוט שדרה ערכי.

היו שלמים עם עצמכם. הפסיקו לפחד. ומידי פעם שאלו את השאלות האלה. הן יסייעו לכם להבחין בין העיקר לטפל בתקופות שבהן המוזה תנטוש אתכם.

.

ערבי הקיץ של מיה

.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

זוכרים את רוד סטיוארט? הוא הכריז על תחרות מעניינת: שלחו אליו תצלום אחד בנושא "soul". התמונה הזוכה תזכה את יוצרה בהזדמנות לצלם באחת מהופעותיו של אליל הרוק בלאס וגאס, נבאדה, ארצות הברית שתיערך בנובמבר הקרוב. מובן שכל הזכויות לתצלומים יימסרו לידי הזמר. אבל לא הכל נורא: הנסיעות והארוח במשך שני לילות - על חשבון הבית.

יש לכם שישה שבועות. בהצלחה.

על איכות טכנית ו"איכות תוכן", מאת שגיא קורטלר

הדברים הבאים נלקחו (ונערכו קלות) מתוך דיון בפורום "צילום סטילס - ציוד וסיוע" בתפוז.

...כשאתה רואה היום את כמות התמונות שמופקות מדי שניה אתה גם רואה איך רמת הצילום באופן כללי ירדה. ובאופן מסויים הצילום הדיגיטלי פגע ברמת הצילום והצלמים. בפן המקצועי זה מורגש הכי חזק בצילום עיתונות.
נכון שטכנולוגית אפשר היום לצלם תמונות שבעבר היו בלתי אפשריות (ושוב אני מאלו שמחבקים טכנולוגיה ולא יוצאים נגדה), אבל אם נהיה כנים עם עצמנו נוכל לראות את האמת... הרוב הגדול של התמונות שמצולמות היום לא מעניינות, לא מרגשות ולא מחדשות. זה נובע מהעצלות בצילום שהיא תוצאה של הקלות בצילום.

גם היתרונות שאתה מתאר כאן הן כתוצאה מסוג של עצלות. עצלות שמתעלמת מהלימוד איך לצלם מבחינה פיסית כמו לעמוד יציב, לנשום נכון ולא לזוז מילימטר, עצלות מבחינה ראייה צילומית כמו לפספס את הפרט שבאמת מעניין בפריים שלפניך...

צילום דיגיטלי דורש עריכה בדיוק כמו שצילום אנלוגי דרש חדר חושך (שגם הוא נופל תחת הגדרת עריכה) כך שאין ממש חדש תחת השמש.

לדעתי צילום שהוא מספיק חזק מבחינת הפריים הכללי, לא יהיה פחות טוב בגלל פספוס פוקוס קל. רוב התצלומים שבהם החדות היא הנושא המרכזי (כל מיני צילומים טכניים) פשוט לא מרגשים ובדרך כלל לא מעניינים וכל מה שאפשר להגיד עליהם זה "WOW איזו עדשה חדה" (כאשר בתכלס כנראה בוצע חידוד יתר בעריכה או במעבד המצלמה).

המוגבלות שבציוד נותנת דרור ליצרתיות של הצלם ואז התוצאות באמת מתבלטות מעל השאר. אבל כל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו. האם אתה מעדיף תמונות בינוניות באיכות טכנית גבוהה או תמונות חזקות עם איכות טכנית בינונית? אילו תמונות, אתה חושב, יזכרו לעד?
תעשה בדיקה עצמית - מבלי לעבור פיסית על התמונות שלך, נסה לחשוב מהי התמונה הכי טובה שלדעתך צילמת עד היום (לא משנה הפורמט), עכשיו תסתכל עליה ותאמר לי האם היא גם המוצלחת ביותר מבחינה טכנית?

...הרמה הטכנית של הצילום עלתה כי הציוד המודרני מאפשר להפיק תמונה בעלת איכות טכנית ביתר קלות. רמת הצילום מבחינת התוכן ירדה. זה לא אומר שאין צלמים טובים אלא שאנחנו נחשפים באופן שוטף לצילומים פחות טובים מבחינת תוכן ועניין לעומת העבר. יש כאן שילוב של קלות הצילום והנגישות של המדיה הדיגיטלית.

...בעבר, צלם מתחיל התחיל בתור עוזר לצלם מקצועי, לעיתון היו מתקבלים צלמים שהוכיחו התאמה כמו שהיום אתה מגיש קורות חיים ועובר סדרת ראיונות על מנת להתקבל. היו פרילנסרים והיו עובדי מערכת כמו היום, רק שהיום הרמה נמוכה יותר אבל אל תסמוך עלי, בוצע גם מחקר אקדמאי בנושא. כפי שאתה יכול להבין מהמאמר הנפילה באיכות התמונות לא נובעת מהטכנולוגיה באופן ישיר אלא בצורה עקיפה מאופן השימוש בה.

אבל אני לא מדבר רק על צילומי עיתונות, הבאתי את התחום הנ"ל כדוגמה כי שם זה מורגש בצורה הכי חזקה. יש ירידה באיכות גם מבחינה טכנית וגם מבחינת תוכן שלא לדבר על הבעיה האתית...
כשאני מדבר על ירידה באיכות מבחינת תוכן אני לא מדבר על הצלם המשפחתי אלא על הצלם החובב זה שאוהב צילום ורוצה לצלם תמונות טובות ולאו דווקא על מנת להתפרנס.
מספיק שתבקר בכמה פורומים לצילום ותבחין בכמות התמונות החלשות מבחינת תוכן ואחת הסיבות הדומיננטיות לתופעה היא שהתמונות שניתן להפיק היום עוברות את הסינון הטכני בקלות מה שפעם היה קשה יותר והסינון על פי תוכן נשכח.
היצרתיות נעלמת על חשבון החדות ושאר הפרמטרים הטכניים שלא הופכים תמונה לטובה. הם כן יכולים להפוך תמונה טובה לטובה יותר.

האם אפשר לשמור על יצירתיות, אמנותיות ותוכן ברמה גבוהה תוך כדי שימוש בכל כלי הטכנולוגיה? בהחלט. אבל זה מצריך משמעת עצמית, ידע והבנה שלא ליפול לקלות שבצילום תמונות חלשות או בינוניות בעלות איכות טכנית גבוהה.
צריך משמעת עצמית מאד גדולה לשמור על דיאטה כשאתה יושב מול עוגת קצפת. תוציא את עוגת הקצפת מהחדר ויהיה לך קל יותר. תוציא את הקלות שבצילום מהמשוואה ותקבל איכות על פני כמות.

זהו. אני מניח את המזוודה שלי. תודה שגיא.

.

מחשבות על זכויות יוצרים

מטרתן של זכויות הקניין הרוחני איננה פיצוי כספי, אלא מתן הזכות ליוצר להחליט על השימוש שייעשה ביצירתו. זכותו למכור אותה, למסור אותה ללא תמורה או למנוע מאחרים להשתמש בה. זכותו לעשות ביצירתו מה שהוא רוצה. הכללים פשוטים. יש מקרים מעטים ביותר בהם זכותו של היוצר על יצירתו מוטלת בספק ("שימוש הוגן" ועבודה שנעשתה עבור מישהו אחר, תמורת שכר). בכל המקרים האחרים, אם יצרתם משהו  - שיר, מאמר, ציור, תצלום או קטע מוזיקלי - הזכות להחליט כיצד, מתי, באילו נסיבות וע"י מי ייעשה בו שימוש היא זכותכם הבלעדית.

כל הנאמר למעלה עובד באופן תאורטי, אלא שאכיפת חוק זכויות הקניין הרוחני באופן משביע רצון בלתי אפשרית לנוכח הרשת. רשת האינטרנט היא מעין כור היתוך עצום של חומרים מקוריים. מרגע שזרקת משהו פנימה, אין לדעת היכן הוא יצוץ. להערכתי, כ-80% מן התכנים ברשת עושים שימוש במובאות, בציטוטים ובהעתקות בלתי ערוכות. למותר לציין שרק חלק קטן מהם מזכירים את היוצרים המקוריים של התוכן. במלים אחרות, אם פרסמתם ברשת תמונה, אל תצפו שזכויות היוצרים שלכם יישמרו. איש לא יטרח לבקש את רשותכם כשירצה לפרסם אותה באתר אחר. יותר מזה, סביר להניח ששם הצלם לא יזכה לאזכור ("העין" לא תמיד מקפיד על שמירת זכויות יוצרים, אבל הוא מביא דברים בשם אומרם ומציין את שמות היוצרים במקרים בהם התוכן המצוטט הוא גרפי).

אם נרד לעומקם של הדברים, ניווכח שהצילום נמצא בעמדה מעט שונה מיתר צורות הקניין הרוחני: המדיום הצילומי נועד להעתקה משחר נעוריו (יש להוציא מן הכלל את ה-Daguerreotype ופורמטים דומים לו שיוצרים כל תצלום בעותק יחיד). בבסיסו הוא משמש לתיעוד של המציאות ותכונתו לשרת מספר גדול של עותקים מייחדת אותו מכל יתר האמנויות. המצאת הדפוס ב-1436 אנלוגית במידה מסויימת להמצאת הנגטיב הצילומי ב-1839, אבל הכתב האלפביתי קדם לדפוס בכ-3000 שנה ולכן ההשוואה שגויה. החלת חוקי הקניין הרוחני על תצלומים נוגדת את אופיו הדמוקרטי, הזול וההמוני של המדיום (מומלץ לקרוא את הפרק הראשון באוסף המסות הקלאסי Ways of seeing מאת John Berger). ממציא הנגטיב, William Fox Talbot מתהפך ודאי בקברו לנוכח סיפורים כאלה.

למרבה הצער, אכיפת זכויות היוצרים נעשתה עיסוק רווחי. מספר חברות של עורכי דין בארצות הברית עוסקות ברדיפת בלוגרים ו"יצרני תוכן מקוון" אחרים שהעזו להעתיק תכנים המוגנים בחוקי הקניין הרוחני. מטרתם איננה הגנה על לקוחותיהם שזכויותיהם "נעשקו" (ברוב המקרים ה"קרבנות" הם תאגידי מדיה גדולים שהפגיעה בהם כתוצאה מהעתקה בלתי מורשית מוטלת בספק). הם מתייחסים להגנה על זכויות היוצרים כאל מקור הכנסה בלתי מוגבל. המודל העסקי של החברות האלה איננו מחייב אזהרה מוקדמת של הצד הנתבע ובצידה דרישה להסיר את התוכן הגנוב מן האתר הרלוונטי; אדרבא, התביעות מוגשות כרעם ביום בהיר. למותר לציין שברוב רובם של המקרים התביעות אינן מגיעות לדיון בבית המשפט אלא מסתיימות בהסדר כספי. אם מתחשק לכם להתרגז, קראו כאן על פירמה אחת שכזאת. הצלם והבלוגר Jeremy Nicholl פירסם עשרה טיפים שיסייעו לצלם לגבות את הפיצוי הכספי הראוי מכל מי שיעיז להפר את זכויותיו. מעניין ש-Nicholl מקפיד להימנע מהכתמת התצלומים שהוא מעלה לרשת בחתימה או בסימן מים. העובדה שצלם בעל מודעות שכזאת לזכויותיו פוסח על הפתרון הפשוט ביותר למניעת הפרתן לא מותירה לי אלא להסיק שיש לו אינטרס מובהק להשאיר "פירצה לגנב".

אינני מצדיק את מפרי זכויות היוצרים. חוק הוא חוק וכל מי שעובר עליו מסתכן בסנקציות מצד החברה. אלא שההגינות והשכל הישר מחייבים אמצעי זהירות גם מצד היוצר: אם אינכם מעוניינים שתצלומים מפרי יצירתכם ישמשו אחרים, פשוט הימנעו מלפרסם אותם באתרים "ציבוריים" (פורומים, אתרי תמונות וכיו"ב) ברשת האינטרנט. יש הבדל בין נטילת תצלום מאתר "ציבורי" (למשל תחרות תצלומים מקוונת) לבין העתקתו מאתר "פרטי" (למשל בלוג). ההבדל הזה נובע מן האפשרות להוסיף לתמונה טקסט נלווה באתרים "פרטיים". למשל:

All rights reserved to Shaul Naschitz. If you wish to use the above image, please contact the photographer at  sneye1@gmail.com

דרך נוספת, "מלוכלכת" אבל יעילה למנוע שימוש ללא רשות בתצלום היא הוספת חתימה או סימן מים על גבי התמונה. אמנם ניתן להסיר תוספות כאלה, אבל העבודה הכרוכה בכך תרתיע את ה"גנב" ברוב המקרים. לדעתי, מי שמעוניין להתפרנס מהצילום שלו ולא מגביית פיצויים עבור הפרת זכויותיו - מוטב אם יחתום על התצלומים שהוא מפרסם בדרך שתבהיר את כוונותיו. למשל:

זה עד כדי כך פשוט*.

*גילוי נאות: התצלומים פרי יצירתי המפורסמים ב"העין" אינם נושאים חתימה מפני שככלל אני מרשה לכל אדם לעשות בהם שימוש בלתי מסחרי. הצילום הוא מטבעו מדיום דמוקרטי שמעודד שכפול והפצה באופן שווה לכל נפש. אין לי כל כוונה להילחם בטחנות רוח, גם אם להלכה אני זכאי לשיפוי במקרים מסויימים.

.

Camerachooser

לידיעתכם, אפליקציית ה-Camerachooser להמלצה על מצלמות בהתאם לצרכים עודכנה במספר דגמים שהופיעו לאחרונה.
אני מחפש אשף מחשבים מחונן שיעזור לי לעשות אותה ידידותית יותר. אם אתם יכולים ומעוניינים לעזור, אנא פנו אלי בדואר האלקטרוני.

הסקר של שגיא: התוצאות

ודאי ניחשתם איך זה יסתיים.

M9 - 65%

5DII - 13%

D7000 - 13%

PEN - 9%

מה שמסקרן אותי במיוחד: מיהם המשתתפים שהיו בוחרים ב-PEN, ומעניין אפילו יותר - מדוע?

ההערות של שגיא (עם הערות שוליים)

אני לא הופתעתי מהתוצאות.
1. הלייקה היא מצלמה מהוללת וכיצרן דיי משובח גם על ידי כותב הבלוג וכאן אני חושב שיש מעין הוכחה להשפעה שיש לבלוג על הקוראים. אותה השפעה גם גרמה לבחירה ב PEN. הערת העורך: אינני מזכיר כאן מצלמות (מלבד ה-X100 והמצלמה של האייפון 4 שדנתי בהן בעבר). מעולם לא הזכרתי את ה-M9 או את ה-PEN
2. מעניין לדעת אם הבוחרים ב M9 עשו זאת משיקולים של רצון אמיתי במצלמה או שמע מחשבה כלכלית של המצלמה הכי יקרה ברשימה - אפשר למכור ולקנות מה שבאמת רוצים וגם ישאר כסף. הערת העורך: אל תהיה כזה ציניקן. הסקר היה היפותטי לחלוטין.
3. מעניין לדעת אם אלו שבחרו ב-M9 מהשיקול של רצון במצלמה מודעים לכמה עובדות ממש חשובות לגביה כמו:
א. כל עדשה של לייקה עולה בין $2,000 ל $10,000 כך שקבלת המצלמה דורשת השקעה רצינית מאד בעדשות (וכן אני יודע שיש עדשות לא רעות של Voigtländer בפחות מ $1000 אבל עדיין...)
ב. מדובר במצלמה שדורשת עבודה ידנית בפוקוס.
ג. אם תרצו לצלם בחושך, או מאקרו או טלה מעל 135מ"מ עדיין תצטרכו להחזיק DSLR ושלל עדשות.
או שמא הבחירה נעשתה מתוך הערצה עיוורת עקב השפעות סביבתיות כלשהן.

התוצאות לא הפתיעו אותי כי גם בחרתי את המצלמות המופיעות ברשימה בקפידה.
ה-M9, ידעתי שתנצח כי שלוש קבוצות יבחרו בה:
* הקומבינטורים שיבחרו בה על מנת להרוויח את הכסף שהיא עולה.
* אלו שבאמת רוצים מצלמה כזאת, מודעים למגבלות או לא.
* אלו שסקרנים לבדוק על מה כל המהומה.

ה-5D פונה לאלו שרוצים DSLR עם וידאו איכותי עם נטיה למחנה קנון. הוידאו והנציגות של קנון גרמו לי לבחור בה כ-DSLR בעלת ה-FX ברשימה ולא אחרות מבית ניקון למשל.

ה D7000 פונה לניקוניסטים המושבעים שלא יעיזו לפזול לקנון. נראה לי שגם D5100 הייתה מקבלת את אותו אחוז.

ה PEN פונה לתמימים שביננו... אלו שיש להם DSLR ובאמת רק רוצים עוד מצלמה קטנה וגם להתנסות עם הפורמט המדובר. התמימות נובעת כאמור מהיכולת למכור כל אחת אחרת ברשימה בסכום שיכול לכסות קניית PEN ולהשאר עם עודף.

נושא הקומבינטורים הכלכליים למשל גרם לי לא להכניס לרשימה את הניקון D3x שכנראה הייתה נותנת פייט ל-M9 בגלל העלות הגבוהה שלה.

למה חשבתי ששאול יופתע מהתוצאות?
כי הגיונית וסטטיסטית אם הסקר היה בודק חתך יותר מייצג של האוכלוסיה אז לדעתי תוצאות הסקר היו צריכות להראות כך (מבלי כניסה לחלוקה לאחוזים):
1. קנון 5DII - מצלמה מקצועית עם וידאו איכותי ששמה הולך לפניה. ובכלל קנון מוכרים יותר מניקון והסטטיסטיקה הזאת הייתה גם משפיעה על הסקר.
2. ניקון D7000 - כי הקנון מקום ראשון...
3. אולימפוס PEN - כי זה סקסי ומגניב שיש מצלמה קטנה ואיכותית
4. לייקה M9 - מי? מה? לא מכיר... ;-)

הערת העורך: אלה אכן היו הציפיות שלי.

 

שאלות שלא שואלים ג'נטלמן

לעולם, לעולם אל תשאלו צלם אחת מהשאלות הבאות:

• "באיזו מצלמה אתה משתמש" או "באיזו מצלמה צולמה התמונה הזאת" - מבחינתו של הצלם, השאלה הזאת שקולה לשאלה המופנית לשחקן טניס ועוסקת במחבט או בנעליים בהם הוא נוהג להשתמש. פעם אחת ולתמיד: המצלמה איננה קובעת האם תמונה כזאת או אחרת תמצא חן בעיניכם. היא שקולה לעיפרון הפחם שמשמש ציירים לרישום. העדשות, במיוחד הטובות שבהן, מציעות מעט יותר ניואנסים (אפשר להשוות אותן למכחול שבידי הצייר), אבל גם הן אינן אחראיות לתמונות "טובות" או "רעות". הכל מתחיל בצלם וגם מסתיים בו. שאלות כאלה עלולות להביא את הצלם במבוכה. לא בגלל התשובה להן, שלעתים תהיה טריוויאלית מכפי שהשואל מצפה לשמוע אלא בגלל שהן חושפות את חוסר ההבנה ואת גסות האבחנה של השואל.
• "כמה עלתה המצלמה/העדשה הזאת" - אין שאלה מרגיזה יותר. היא מדרדרת את אמנותו של הצלם אל הטריטוריה הארצית של הכלכלה. בשאלה הזאת מסתתרת הטענה ש"גם אני יכולתי לצלם כמוך לו היה בידי ציוד כמו זה שלך". מלבד חוסר ההבנה, יש כאן גם משהו מביך: רבים מהצלמים החובבים לא ממש מתגאים במשאבים הכספיים שהם מקצים לתחביב שלהם. הם ודאי לא היו רוצים להודות במקום שהצילום תופס בחייהם.
• "האם השתמשת בפוטושופ?" - צלמים מתחילים מאד, כמו גם הציבור הרחב, משתמשים בביטוי "פוטושופ" כדי לתאר שתי פרוצדורות בלבד: retouching ("טיפולים קוסמטיים") ו-cloning (הסרה והוספה של פרטים לתצלום). לך תסביר על אופטימיזציה של הקונטרסט והרוויה, על המרה לשחור לבן ועל חידוד. כששואלים אותי את השאלה הזאת אני מוצא את עצמי מגמגם (ואני בכלל משתמש ב-GIMP).
• "קנון או ניקון?" - אין לי אפילו מה לומר על השאלה הזאת.

בקיצור, אל תשאלו שאלות חטטניות, קנטרניות, "קטנות". ואם שואלים אתכם שאלות כאלה, השיבו: "זאת לא שאלה ששואלים ג'נטלמן". התשובה הזאת תמיד מעבירה את המסר.

.

משהו שונה לגמרי

הבלוג הזה מרבה לעסוק בהיבטים שונים של מה שאני מכנה "ראיה צילומית". זה מושג ערטילאי שקשה לתאר באופן מילולי. Henri Cartier Bresson היטיב להבין אותו. הוא כתב ש"על השכל, העין והלב להיות מסודרים לאורך אותו קו". ראיה אחרת, המיוצגת לצורך העניין ע"י Ansel Adams, מוציאה מן המשוואה הזאת את הלב. מטרתה לראות את הדברים באופן שכלתני, ללא שמץ של סנטימנטליות.

יש גם דרך ראיה שלישית, המכונה באנגלית 'contemplative vision'. מטרתה לנטרל דווקא את השכל, להחליף את התפישה (conception) בתפיסה (perception). אתן דוגמה: כאשר אתם קוראים את הטקסט הזה, אתם משתמשים בתפישה שלכם: תשומת הלב שלכם נתונה לשמיעה של המלים ולהבנה מופשטת של המשפטים. לעומת זאת, כשאתם קוראים את הטקסט הזה: आँख एक कला और फोटोग्राफी ब्लॉग है אתם משתמשים בתפיסה שלכם: תשומת הלב שלכם נתונה לצורת האותיות, לדגמים החוזרים ולמקצב של הסימנים (אלא אם כן אתם קוראים את הכתב ההינדי ומבינים את השפה, כמובן). 'Contemplative vision' היא דרך ראיה בהירה שמתבססת על אבחנה עמוקה ויסודית. כל מטרתה היא "לבטל את השכל" על הדעות הקדומות וההרגלים שהוא נושא עימו. שורשיה נטועים בתורת הזן הבודהיסטית, אבל אין צורך להכיר את הזן לעומקו על מנת להבין וליישם אותה.

הספר The practice of contemplative photography מאת Andy Karr ו-Michael Wood הוא מבוא ל-'contemplative vision' וליישום שלו בצילום. השפה בה הוא כתוב בהירה להפליא והוא מיטיב להסביר גם את הרעיונות המורכבים ביותר הקשורים בתהליך היצירתי. די בקריאה בת עשר דקות על מנת להיווכח שהמחברים פשוט צודקים. אפילו המונחים שבהם הספר משתמש על מנת לתאר את הראיה שונים באופן מרענן מהז'רגון המקובל של הצילום. התצלומים המלווים את הטקסט, שצולמו בידי המחברים וכמה מחבריהם, יפיפיים ומדגימים היטב את התאוריה.

כמו תמיד, אני ממליץ לרכוש את הספר בחנות המקוונת The Book Depository, בזכות המשלוח החינמי לישראל.

.

הסקר של שגיא

לאחר מילוי הסקר תוכלו לצפות בתוצאות. תודה מראש לכל מי שישתתף.

הערה מאוחרת: נכון שהפורמט של הסקר איננו מונע הצבעות מרובות של אותו משתמש, אבל יש לי דרכים לגלות אותן. אז אנא מכם... (כנראה שיש שאלות שמוטב להימנע מהן).

.

האם האבולוציה הצילומית היא חד סיטרית?

השאלון "עדשות שימושיות" שהעליתי לכאן לפני כחודש מהווה עבורי דרך להעריך את מיקומם של הקוראים (לפחות של אלה שהשתתפו בשאלון) במבוך האבולוציה הצילומית. אתם מבינים, די בידיעה באילו עדשות צלם כלשהו מרבה להשתמש כדי להעריך מהם הנושאים החביבים עליו, כמה ניסיון יש לו ועד כמה הוא לוקח את הצילום ברצינות.

אני מודה שתוצאות השאלון הזה הפתיעו אותי. ראשית, מסתבר שרוב המשתתפים הם צלמים בעלי כמה וכמה שנות ניסיון. רק 12% מהם העידו על עצמם כי העדשה השימושית ביותר שלהם היא זום סטנדרטי איטי (כיאה למשתמשים חדשים במצלמות מתקדמות) ועוד 19% מרבים להרכיב על המצלמות שלהם עדשות סופר-זום וטלה-זום איטיות (כיאה למשתמשים מעט פחות חדשים). כל יתר העונים על השאלון העידו על עצמם כי הם מעדיפים להשתמש בעדשות זום מהירות (23%) או בעדשות פריים למיניהן (46%). רק כדי להבהיר, עדשות פריים הן מטבען ספציפיות יותר מעדשות זום וכל אחת מהן מותאמת לטווח מצומצם של ז'אנרים וסגנונות צילום. צלם שמרכיב על המצלמה שלו עדשת פריים ייאלץ לוותר מראש על רוב הזדמנויות הצילום שייקרו בדרכו. מצד שני, עדשה כזאת תאפשר לצלם שליטה יצירתית רחבה יותר ועבודה בתנאי תאורה משתנים (זה נכון לרוב עדשות הפריים, לא לכולן). אני מניח שמי שהעיד על עצמו כי העדשה השימושית ביותר שלו היא עדשת פריים הוא צלם מנוסה שיודע מה הוא רוצה לצלם ואף סיגל לעצמו ראיה שמאפשרת לו לנצל את העדשה היטב. אני מניח שלו שאלון כזה היה נערך בין כל משתמשי המצלמות המתקדמות באשר הם, לא יותר מ-5% היו מצהירים כי העדשה השימושית ביותר עבורם היא בעלת אורך מוקד קבוע. לכן אני נפעם.

השאלה השניה בשאלון נגעה לעדשה השימושית שעדיין לא נמצאת ברשות הצלם. בשאלה הזאת יש מרכיב של ספקולציה: איש איננו יודע עד כמה היה מרבה להשתמש בדבר שאיננו נמצא בידיו, אבל האפשרות לבחור בין עדשות אלטרנטיביות מחייבת את הצלם לחשוב על כיווני ההתפתחות העתידיים שלו. צלמים מתחילים נוטים לנהות אחר עדשות זום איטיות שיגדילו את טווח אורכי המוקד המצוי תחת ידם. בשלב הבא יחמוד הצלם עדשות זום מהירות ואיכותיות יותר מאשר אלה שברשותו ורק לאחר מכן הוא יתמקד בסגנון הספציפי שלו ויחפש עדשות פריים מתאימות (רוב הצלמים כלל אינו מגיע לשלב הזה של האבולוציה הצילומית). לבסוף, רק מיעוט מזערי מבין הצלמים יתמחה בז'אנרים שדורשים עדשות מיוחדות (למשל עין הדג או tilt-shift). אין הפתעה בממצא שלפיו 94% מהמשתתפים שמרבים להשתמש בעדשה מהירה ו-78% מאלה שמרבים להשתמש בעדשה איטית מצהירים כי "העדשה הבאה" שלהם תהיה מהירה. לעומת זאת, די הופתעתי מכך ש-92% מהמשתתפים שמרבים להשתמש בעדשות פריים ו-64% מאלה שמרבים להשתמש בעדשת זום מצהירים כי "העדשה הבאה" שלהם תהיה עדשת פריים. הממצא הזה לא משקף את כלל ציבור הצלמים. אם בוחנים את אורכי המוקד, 58% מצהירים כי "העדשה הבאה" שלהם תהיה רחבה יותר מהעדשה השימושית ביותר שלהם כיום (27% יבחרו בעדשה באותו תחום של אורכי מוקד ורק 15% יעדיפו עדשה ארוכה יותר). למעשה, שליש מהמשתתפים בשאלון רואים בפריים רחב (או אולטרה-רחב) את העדשה העתידית השימושית ביותר שלהם. עדשות פריים רחבות הן באופן מסורתי קטנות ומהירות למדי, אבל הן מתאימות למגוון מוגבל למדי של שימושים (בעיקר "צילום רחוב" ופחות מזה צילום נוף וצילום בחללים דחוסים). שוב, אני נפעם: אינני חושב שפריימים רחבים מהווים אפילו אחוז אחד מהעדשות הנמכרות בשוק.

כל זה מוביל אותי לשאלה הבאה: האם יתכן שהאבולוציה הצילומית היא חד-סיטרית? תוצאות השאלון, מוגבלות ככל שיהיו, מעידות על כך שההתפתחות האישית של הצלם מעדיפה גמישות יצירתית על פני טווח רחב של אורכי מוקד וחותרת לכיוון הצד הרחב של הסקאלה. ההעדפות האלה מובהקות ביותר - רק בודדים מבין המשתתפים בשאלון הצהירו על כיוון אבולוציוני הפוך. יתר על כן, יותר משלושה רבעים מן המשתתפים הצהירו כי "העדשה הבאה" שלהם תהיה עדשת פריים (מחציתם ציינו כי העדשה השימושית ביותר שלהם היא כבר כעת עדשה בעלת אורך מוקד קבוע). השאלון הזה תומך בתיזה לפיה די לו לצלם בשתיים או שלוש עדשות פריים איכותיות על מנת שכל צרכיו (הצילומיים) ייענו.

בפעם השלישית, אני נפעם.

.

עוד משהו על פגמים

בהמשך לרשימה "פגמים קטנים ומעצבנים" שעוררה דיון דל במשתתפים אבל נרגש למדי, נתקלתי בתמונה מכמירת הלב הזאת:

התמונה לא נלקחה מתוך אחד מאתרי ההחלפות. מקורה אפילו לא ב-Ebay. הלייקה הזאת היתה שייכת ל-Jim Marshall, גדול צלמי ההופעות בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. היא שירתה אותו בנאמנות עד יומו האחרון (הוא נפטר לפני כשנה). ואם כבר הזכרנו צילום הופעות, לחצו על הכותרת "Iconic images" בפינה השמאלית התחתונה של האתר לזכרו. התצלומים האלה שונים מאד מתצלומי ההופעות שאתם מכירים. יש בהם אנרגיה שלא נמוגה גם אחרי ארבעים שנה.

Jim Marshall, Johnny Cash at San Quentin Prison

.

שבועות בים

עונת הפסטיבלים

.

בקשה קטנה

אם טרם השתתפתם בשאלון העדשות השימושיות, אנא הקדישו לו שתי דקות מזמנכם. תודה.

התוצאות שהתקבלו בו עד עכשיו מעניינות מאד, אבל אני זקוק לתשובות נוספות על מנת לאשש את המגמה שעולה ממנו. השבוע אציג כאן את התובנות שלי מהשאלון.

.

ציטוט

... if people could somehow put themselves in the place of other people viewing their photographs in the future, their work would improve. That audience includes your heirs, your friends, your future self. I've been taking pictures all my life, but there are so many things, so many people, so many places, that were important to me, that I don't have pictures of. In the future, neither you nor anybody else is going to care a whit about how saturated your reds are or how little noise you've got in the shadows. They, and you, are going to care what's in the pictures — the stories behind them, what they meant to you, why they were important.

Mike Johnston

טכנולוגיה כתחליף ליצירתיות?

מסרטות הקולנוע מהדור האחרון מציעות שינויים מפליגים בתהליך ההפקה של תמונות סטילס. קחו למשל את מסרטת ה-Red Epic. הפלא הטכנולוגי הזה מקליט 120 קבצי RAW בשניה, כל אחד מהם ברזולוציה של 14 מגה-פיקסלים. הטווח הדינאמי של המסרטה הזאת מקביל לזה שמציעות מצלמות הפורמט הבינוני הדיגיטליות החדישות ביותר והנקיון מרעש דיגיטלי בתאורה קלושה משתווה לזה של מצלמות ה-35 מ"מ הדיגיטליות בנות הדור האחרון. יצרן המסרטה הזאת ממליץ עליה לא רק למפיקי קולנוע ווידאו, אלא גם לצלמי סטילס. ואכן, פריימים בודדים הנלקחים משטף הוידאו שלה יכולים לשמש כתצלומים לכל דבר ועניין (ראו למשל כאן).

בראיון שנערך עם הצלם והבלוגר הטכנולוגי Vincent Laforet, הוא מתוודה שב-20 שנות ניסיון צילומי הוא עדיין לא הצליח להתגבר על המכשול של תפיסת "הרגע המכריע". לדבריו, מצלמות כמו ה-Epic מסייעות לו לעקוף את הקושי הזה ע"י כך שהן מאפשרות לו לבחור את הרגע מבין 120 ה"רגעים" שהן מקפיאות מידי שניה. מובן שעבודת העריכה הכרוכה בכך היא בהיקף בלתי נתפס (שעה של וידאו כזה ממלאת נפח של כ-500 ג'יגה בייטים), אבל לדעתו אין לצלמי הסטילס המקצועיים ברירה אלא להסתגל לטכנולוגיה החדשה ולקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא צופה שבעתיד הלא רחוק צילום הסטילס כפי שהוא מוכר כיום - ייעלם.

יתכן ש-Laforet צודק. אין לי ספק שבעתיד הלא רחוק יוצעו טכנולוגיות ההסרטה האלה במחירים שווים לכל נפש. אני יכול לראות בעיני רוחי תוכנות מחשב שיצמצמו את מבחר הפריימים הראויים ללכידה לכדי כמה עשרות מכל סרטון באמצעות אלגוריתמים של אינטליגנציה מלאכותית. יחד עם זאת, שינוי של התהליך היצירתי שימיר את הראיה בעריכה - ספק אם יתרום לאיכות התמונות אליהן ניחשף. זהו שינוי שיצמצם עוד יותר את תרומתו של היוצר לתמונות שהוא מפיק. כבר כיום המיקוד האוטומטי, החשיפה הממונעת, המהירה, והמחיר האפסי של כל חשיפה מזינים את האשליה שניתן לפתור את בעיית האיכות באמצעות הגדלת הכמות. טכניקת לכידת הפריימים מגדילה עוד יותר את החלק המכאני של התהליך היצירתי ובהכרח מקטינה את החלק ההומאני שלו. אינני פוחד מהשינויים שהטכנולוגיות האלה מביאות איתן. הן ודאי יסייעו לצלמי עיתונות וספורט, למשל, למצות את הדרמה בארועים שהם מצלמים. אבל האמנות תמשיך להיות תלויה ביוצריה האנושיים ובראיה האנושית שלהם שנסמכת על אמפתיה, על מעורבות ועל רגשות. קשה לי לדמיין כיצד "מכונת צילום" כזאת תתרום לה משהו.

שער גילון נובמבר 2009 של המגזין Esquire. התצלום של Kate Beckinsale הוא פריים מתוך סרטון וידאו.

.

השראה #20

פינת ההשראה מארחת היום את שירן בן יעקב. שירן כתב:

אני חבר קבוץ נערן.
אני מצלם, כותב, עוסק בחינוך יהודי ציוני, פועל למען השלום האזורי והעולמי ומשתדל לגדל חתול וכלב.

רק לעתים רחוקות אני נתקל בצלם מגוון כמו שירן. הראייה הייחודית שלו מצטיינת באבחנה דקה ובחוש מפותח לאסתטיקה. כדאי להתרשם מהפורטפוליו שלו.

.

על עדשות ויין

The good news is that, if you're a good enough photographer to make great pictures with "a nice used M6 and Leica 50 'Cron," you'd also be able to do just fine with, oh, say, a $150 used Pentax K1000 and a plain-Jane 50mm f/1.7 SMCP-M you can pick up for $30. And the bad news, of course, is that if you can't manage to shoot decent pictures with that K1000, a Summicron just plain ain't going to help.

Mike Johnston, 2002

אין דבר בעולם הצילום שזכה להתייחסות נרחבת יותר לאורך השנים מאשר עדשת הפריים הנורמלית, היא עדשת ה-50 מ"מ. יש להבין שבעבר העדשות האלה היו נפוצות הרבה יותר. עדשת 50 מ"מ היתה העדשה הבסיסית שנרכשה עם כל מצלמת רפלקס או ריינג'פיינדר, בדומה לזום הסטנדרטי האיטי ששנמכר עם כל מצלמת DSLR או EVIL כיום. ייחודו של אורך המוקד הנורמלי הוא בדמיון של זווית הראיה שלו לזווית הראיה האנושית - כ-46 מעלות. אורך המוקד הזה מתאים לצילום כללי: נוף, צילום רחוב, פורטרטים סביבתיים, טבע דומם ועוד. מצד שני זהו אורך מוקד שאיננו "מתמחה" בז'אנר כלשהו. כך, צלמי נוף וצלמי רחוב מעדיפים בדרך כלל עדשות רחבות יותר, בעוד צלמי פורטרטים וצלמי סטודיו מעדיפים עדשות ארוכות יותר. ובכל זאת, אין אורך מוקד מתאים יותר מ-50 מ"מ לעדשת פריים יחידה. מאחר שבעבר המצלמה לא היתה הרבה יותר מכלי קיבול לפילם, העדשה שהורכבה עליה קבעה במידה רבה את חדות התמונות ואת אופי ההתפלגות הטונאלית שלהן (זה נכון גם כיום; האלקטרוניקה מקבלת יותר מדי קרדיט). סוגי הזכוכית בהם נעשה שימוש (הידעתם? יש למעלה מ-250 סוגי זכוכית אופטית), איכות הליטוש של האלמנטים ואיכות ההרכבה של הגליל זכו לתשומת לב רבה. אלה הם כמובן נושאים הנדסיים מסובכים שרוב הצלמים אינם מגלים בהם בקיאות מינימלית ולכן נוצרה סביב העדשות הילה כמעט מיתולוגית. הדבר דומה לטעימת יין: מעטים מכירים את הפנולים, הטרפנים וחומרי הארומה האחרים המצויים ביין. מעטים עוד יותר מבינים כיצד המולקולות הנדיפות האלה משפיעות על טעמו של היין. ובכל זאת, כל מי שאוהב ללגום מעט יין יודע להבחין בין המשקה הדלוח הנקרא "יין פטישים" לבין בני האצולה מבורדו ומבורגונדי. עולם המושגים של אניני היין סתום כמעט כמו הכימיה של המשקה הזה, אבל הוא מאפשר לאוהב היין להבין האם הבקבוק שלפניו יתאים לליווי ארוחה חגיגית או שמא כדאי יותר לתת אותו במתנה. אם נחזור לעדשות, המונחים הפופולאריים לתאור איכותן ואופיין הם כינויים בלשון ייחודית שנוצרה משילוב של לטינית, גרמנית ויפנית: Summicron, Summilux, Biogon, Nokton, Planar, Heliar, Hexanon ו- Takumar הם מעין תווי תקן שהעידו על איכות הבניה של העדשה, על כושר ההפרדה, על המיקרו-קונטרסט ועל אופי הבוקה שלה. מביני דבר יודעים לזהות את העדשה ששימשה לצילום תמונה על סמך מבט חטוף באזורים שמחוץ לעומק השדה, אם כי ההבדלים האלה כלל לא נהירים למי שאינו יודע מה לחפש. Mike Johnston מעיד מניסיונו שניתן להפיק תצלומים מצוינים כמעט מכל עדשת 50 מ"מ, בין אם מחירה 3000 דולרים או 30 דולרים. כל זה היה נכון בימי הפילם. למרבה האירוניה, דווקא החיישן הדיגיטלי מביא ליציאת המרצע מן השק: באורח פלא, העדשות היקרות יותר מפיקות תוצאות דיגיטליות חדות וקונטרסטיות יותר במפתחי צמצם רחבים וכל בר דעת יכול להבחין בהבדלים בקלות. פתאום עדשות ה-Summilux, ה-Summicron, ה-Takumar וה-Hexanon מתבלטות מעל כל היתר.

עם התפתחות המיקוד האוטומטי וירידת מחיריהם של הזומים ירדה קרנה של עדשת ה-50 מ"מ. כיום היא אינה נחשבת עוד ל"עדשת חובה" ורוב רובם של הצלמים, חובבים ובעלי מקצוע, אינם מוצאים בה שימוש אלא לצרכי צילום בתאורה מצויה. העדשות ששרדו את שינוי הטעם של השוק הן הפשוטות והזולות ביותר. עדשות אלה זוכות לאהדה בעיקר בזכות מחירן הנמוך. איכות התמונה שהן מציעות בצמצם רחב, בעיקר כשהן מורכבות על גופים דיגיטליים, איננה ראויה לציון (בלשון המעטה). רוב מצלמות הרפלקס הדיגיטליות הופכות את עדשות ה-50 מ"מ לארוכות יותר, אבל לא ארוכות מספיק על מנת לשמש כעדשות פורטרטים אידיאליות (התאמת אורכי המוקד האקוויולנטיים ל-75-80 מ"מ לפורטרטים שנויה במחלוקת. לא אכנס כאן לויכוח הזה).
בשנים האחרונות, לאט לאט, שב הפריים הנורמלי ותופס את מקומו על מדף העדשות. הוא עדיין רחוק מאד מימי זוהרו, אבל מידי פעם מופיע אחד כזה. אלה הן עדשות איכותיות ברובן, שימושיות בכל מפתחי הצמצם שלהן ובעלות זווית ראיה נורמלית כשמרכיבים אותן על גוף ייעודי. העדשות האלה, ברובן, צנועות. ברובן הן לא מיועדות לאניני טעם בלבד ולא נושאות שמות משניים חסרי פשר, אבל זה לא פוגם באיכות שלהן. מסתבר שהעדשות האלה זוכות לביקוש ער גם כשהן יקרות. ומה אני חושב? די אם אומר שכמחצית מהתצלומים שלי בשנה האחרונה צולמו בעזרת עדשה כזאת.

הנה כמה מהפריימים הנורמליים העדכניים:

Samsung 30/2 לביונט NX

Pentax 31/1.8

Nikon 35/1.8

Leica 25/1.4 לביונט Micro 4/3

Voigtländer Nokton 25/0.95 לביונט Micro 4/3

Sony 35/1.8

Sigma 30/1.4

Samyang 35/1.5

.

תוצאות שאלון: מיקוד

הנה שאלון אחד שתוצאותיו הפתיעו אותי. תוכלו לצפות בהן כאן.

מסתבר ש-80% מהמשתתפים התנסו במיקוד ידני. רובם עושים זאת בעיקר בתנאי תאורה קשים (אז המיקוד האוטומטי מגמגם). צילום רחוב וצילום מאקרו הם שני ז'אנרים פחות פופולאריים, אבל כל מי שמתנסה בהם נתקל במגבלות המיקוד האוטומטי.

מחצית מהמשתתפים בשאלון לא נתקלו מעולם במושגים zone focusing ומיקוד היפרפוקאלי. אני ממליץ לכל אחד לערוך היכרות עם שתי השיטות הקלאסיות האלה. אפשר להתחיל פה. למרות שהשיטות האלה ותיקות מאד, אני מכנה אותן "מתקדמות" כי הן דורשות הבנה מעשית של עומק השדה.

רוב המשתתפים בשאלון העידו על עצמם כי יהיו מוכנים לשלם יותר עבור מצלמה שמקלה על הפוקוס הידני, אבל לא ישלמו שקל יותר עבור עדשה שעושה זאת. זה מעט משונה בעיני: אם כבר להיעזר בעינית על מנת למקד, מדוע לא להשתמש במיקוד האוטומטי? לעומת זאת, שנתות המרחקים שעל טבעת המיקוד של העדשה פותחות בפני הצלם אפשרויות שלא ניתן לקבלן בדרך אחרת. יתכן שזה קשור לתפיסה הנפוצה לפיה השליטה בתהליך הצילום היא נחלתה של המצלמה בלבד בעוד העדשה היא רק גליל זכוכית "טיפש".

בתשובות לשאלון היו שתי הפתעות ששימחו אותי: מצד אחד, 80% מהמשתתפים מייחסים לדיוק במיקוד חשיבות גדולה יותר מהמהירות שלו. מצד שני, 75% מהמשתתפים לא רואים במיקוד מדויק לחלוטין יהרג ובל יעבור ומבינים שמאפיינים אחרים של התמונה המצולמת, מלבד החדות שלה, עשויים להיות חשובים יותר.

מי שטרם ענה על השאלון ועדיין מעוניין לעשות זאת יוכל למצוא אותו כאן.

.

זיכרון - שתי גרסאות

הצלמת הארגנטינית Irina Werning זכתה בשבוע שעבר בפרס  Burn Magazine (מייסודו של צלם מגנום David Alan Harvey) על הפרוייקט שלה Back to the future. בפרוייקט זה פגשה Werning אנשים שונים במספר מדינות, עברה איתם על אלבומי התמונות מילדותם ובחרה תצלום אחד אותו היא שחזרה באופן מדויק ככל שיכלה, אלא שהפעם מופיע בו המצולם כאשר הוא בוגר. יש משהו חם ואנושי בהשוואה בין שתי התמונות. הזמן כאילו קפא ורק האדם שבתמונה משתנה - מתבגר, מזדקן - לנגד עינינו. אלא שבדרך העבודה שלה על הפרוייקט יש גם מרכיב מכאניסטי מרכזי: עיקר מאמציה של הצלמת התרכזו בשחזור הסצנות והמראה של התצלומים הישנים. היא עצמה מעידה על חיפושיה אחר חפצים ישנים ועל המאמצים שהשקיעה באיתור האתרים המדויקים בהן צולמו התמונות הישנות. התצלומים המשוחזרים אינם אומרים לנו דבר על עולמם העכשווי של המצולמים, על אופיים או על אנושיותם. כל מטרתם היא מראית עין ויש בכך משהו פשטני, פוסט-מודרניסטי.

Irina Werning, Fiona in 1978 & 2010, London

הצלם הבריטי Paul Trevor נשלח בשלהי שנת 1974 לליברפול, אנגליה במסגרת פרוייקט שנועד לתעד את קשיי החיים בשכונות הפועלים של ערי בריטניה. הוא שהה בעיר במשך שישה חודשים, אבל רק בודדים מבין התצלומים שיצר זכו לפרסום. יתר העבודה נשאר נעול באחת המגרות בחדר העבודה שלו ב-35 השנים האחרונות. לאחרונה נחשפה עבודתו של Trevor והיא קובצה לתערוכה בשם Like you've never been away, שמוצגת בימים אלה ב-Walker Art Gallery שבליברפול. תצלומי הרחוב הישנים ישירים וכנים. למרות הסביבה האורבנית המדכאת הם מתארים קהילה מלוכדת, תוססת, אפילו מאושרת שמתריסה בפני העוני והאבטלה. הילדים שבתמונות אוהבי חופש ונראה כאילו הם הפכו את העיר כולה למגרש משחקים ענק. עבודתו האופטימית של Trevor בולטת על רקע הצילום החברתי העכשווי שמתאפיין בניכור ובהדגשת המצוקה. תצלומיו מודרניסטיים מעצם היותם ביטוי לרוח האדם, לחופש ולהתרסה. אני שמח שהם "התגלו" עוד בחייו.

Paul Trevor, Looking up, Liverpool, 1975

.

החתול והירח

.

המלצת ספר

Why Photographs Work מאת George Barr הוא אלבום יפיפה שכולל 52 תצלומים, כל אחד מהם מאת צלם אחר. בניגוד לספרים אחרים שהמלצתי עליהם כאן, רוב התמונות בספר הזה צולמו בשנים האחרונות. אלה הם תצלומים אסתטיים מאד, עמוקים. צריך לנשום עמוק לפני שצוללים לתוכם. מעבר לאסתטיקה המרשימה, כל אחד מן התצלומים האלה הוא אינטרפרטציה. ביטוי להלך רוחו של הצלם באמצעות העולם החיצוני. חלקם צולמו בידי צלמים מוכרים. את יוצריהם של האחרים לא הכרתי, אבל זה לא משנה: הספר עוסק בתמונות ובחוויה הרגשית של ההתבוננות. לא במי שצילמו אותן.

כל תמונה מלווה בדיון בן שניים-שלושה עמודים. הדיונים האלה מעמיקים ומעוררי מחשבה. הם מורכבים משני חלקים: ניתוח של התמונה מאת מחבר הספר וטקסט נלווה מאת הצלם שבו הוא מסביר מה גרם לו לצלם את התמונה, מה הוא הרגיש ומה ניסה להעביר אל המתבונן. לאחר הדיון מובאות ביוגרפיה תמציתית של הצלם הרלוונטי והתייחסות לנתונים הטכניים היבשים של התצלום.

כותרת הספר, "מדוע תצלומים עובדים", מתארת היטב את מה שהמחבר ניסה להשיג בו. זהו ספר שיש לעיין בו באיטיות (אולי תצלום אחד בשבוע). הוא עוסק בניואנסים דקים של רגש ושל כוונה. זה אחד מאותם ספרים שכדאי לחזור ולדפדף בהם אחת לכמה שנים כי הוא מלא בפואטיקה, ברעיונות ובחשיבה יצירתית. עיון שני ושלישי בו יגלה עוד ועוד פנים בתצלומים ובקטסט.

הספר איננו זול במיוחד, אבל יש בו רמה של חשיבה ביקורתית ואינטליגנציה רגשית שקשה למצוא ברשת. אני ממליץ לרכוש אותו מ-The Book Depository כי המשלוח לארץ מחנות זו הוא חינם.

פגמים קטנים ומעצבנים

נסו זאת בעצמכם:

הרכיבו על המצלמה את העדשה המועדפת עליכם וצלמו אובייקט שיש בו פרטים גדולים וקטנים המרוחק מהמצלמה מרחק בינוני. צילמתם? יפה.

כעת קרעו פיסה קטנה מהפס הדביק של פתק צהוב קטן כזה והדביקו אותה על מרכז האלמנט הקדמי של העדשה. צלמו שוב.

כעת העתיקו את שני התצלומים אל המחשב והשוו ביניהם. מפתיע, לא?

הניסוי הקטן שהצעתי מדגים את החשיבות האמיתית של פגמים בציוד הצילום. ידוע, למשל, שדי בשריטה מילימטרית בציפוי של האלמנט הקדמי על מנת להוריד את ערכה של עדשה בעשרות רבות של אחוזים. שריטה שכזאת לא תשפיע כלל על התמונות המצולמות בעזרת העדשה. לא "כמעט". היא לא תגרע מן התמונות דבר. למעשה, אילו חיפשתי אחר עדשה משומשת הייתי מעדיף לרכוש עותק שרוט קלות בחצי ממחירו של עותק אחר שאין בו פגמים. שריטות קטנות על עדשות ומסכים, גרגרי אבק על החיישן ופיקסלים "מתים" גורמים לנדודי שינה ולערעור יציבותם הנפשית של חובבי צילום רבים מדי. הדבר דומה לחשש מרגישותם של סרטי צילום לקרינה קוסמית שרווח בשנות השבעים של המאה הקודמת ושהביא להדפסת תאריכי תפוגה מגוחכים על מחסניות הפילם (סרט צילום רגיל לא יאבד שמץ מאיכותו גם לאחר שלושים שנה כל עוד לא נחשף לטמפרטורה גבוהה מ-40 מעלות צלזיוס).

הפרפקציוניזם הזה הוא תולדה של תפיסה לפיה הגורם המגביל של איכות התמונה הוא שלמות המערכת: צלמים מסויימים חשים שהציוד שלהם חייב להיות מסוגל להפיק תמונות בעלות חדות מושלמת, היעדר מוחלט של ארטיפקטים ורמת פירוט פנומנאלית. לא במקרה, צלמים כאלה נוטים להתרכז בצילום בעל אוריינטציה טכנית - בעיקר תמונת נוף - שמדגים את השלמות הטכנית של הציוד. הם ניגשים אל האמנות דרך החדות, הפירוט והיעדר אברציות ועיוותים למיניהם. אלא שאין אפילו תצלום מפורסם אחד שערכו האמנותי תלוי בחדות או במידת הפירוט שלו. התכונות האלה חשובות, אין ספק, אבל יש באמנות ערכים חשובים יותר שכולם תלויים בהיבטים ההומניסטיים שלה ולא בהיבטים הטכניים. הגורם המגביל של איכות התמונה הוא הצלם: הראיה שלו, האינטרפרטציה שלו והאופן שבו הוא מבטא את תחושותיו בתצלום. על הציוד להיות איכותי מספיק כדי לאפשר לצלם להגיד את מה שהוא רוצה לומר בדרך בה הוא רוצה לומר זאת. הוא לא צריך להיות מושלם. למעשה, ככל שיש לצלם יותר דברים להגיד כך הציוד שלו יכול להיות מושלם פחות.

אם נחזור לציוד שלנו, פריטי ציוד שאנחנו משתמשים בהם לעתים קרובות נוטים להתלכלך, להישרט ולהתעקם יותר מאשר אלה ששוכבים בארון. אלה הם סימנים לשימוש טוב וברוב רובם של המקרים אין בהם כדי לפגוע אפילו מעט בשימושיות של הפריטים הנושאים אותם. אדרבא, ככל שהם מצולקים יותר כך התוצאות שהם מפיקים איכותיות יותר.

Mario Giacomelli, from La Gente, 1981

.

שאלון: מיקוד

תודה מראש למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בהתפלגות התשובות.
.

קיץ

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות.

מתוך זרעי קיץ למאיר אריאל

.

בניית כינורות וראיה צילומית

צפו ב-photo-film הקצר הזה:

כשאני כותב על "ראיה צילומית", קשה לי להכיל את המושג בהגדרות מילוליות. השפה עניה מכדי לבטא את מלוא ההיבטים שלה. ה"ראיה" מורכבת מפיזיקה ומפסיכולוגיה. הרבה פסיכולוגיה. אם תרצו, זוהי סינתזה בין עולמו הפנימי של היוצר לבין העולם שבחוץ. המצלמה היא רק כלי שמסייע לו לשרטט את תחושותיו באמצעות אלמנטים פיזיים חיצוניים. אפשר להשוות אותה לעיפרון הפחם שבידי הצייר. אם המצלמה היא עיפרון הרי העדשה היא מכחול. העדשה "צובעת" את הבד. יש לה מנעד גדול יותר של ניואנסים מאשר למצלמה, אבל גם היא מכאנית, נעדרת ביטוי. תצלום טוב הוא יותר מאשר יצירה ויזואלית. יש בו מוזיקה. הוא מחלחל דרך העור ומתמזג עם זרם הדם בעורקים, נוגע בזכרון, מטפטף אל תוך נבכי הנפש. הצלם דומה לבונה כינורות: בתחושותיו הוא יוצק את הצליל שהתצלומים שלו ישמיעו, אבל הוא אינו מנגן אותו. המוזיקה שייכת למתבונן והוא שמנגן. ומאזין.

.

קרינה

חג שבועות מציין עבורי את תחילתה של התקופה הרפרקטורית. בארבעת החודשים הקרובים האור יהיה חזק מדי ויפריע לראיה שלי. האוויר יאבד את צלילותו ויהיה חום-אפרפר. השמיים יהיו לבנים או צהבהבים. רגע לפני הקיץ, סדרת תצלומים. הקרינה כבר כאן.

.

שני צלמי נוף

מצד אחד, Alain Briot.

צלם שמאמין בעבודה קשה, בתכנון מדוקדק, בהכנות מפורטות ובעריכה אינטנסיבית. הוא משמש ככותב מן השורה בבלוג הוותיק The Luminous Landscape ומידי פעם תוכלו לקרוא שם את רעיונותיו ולצפות בתצלומים שלו. במאמר הזה חושף Briot חלק משיטות העבודה שלו. כפי שתשימו ודאי לב, הוא מוודא שכל מי שיקרא יבין. הוא טיפוס אנליטי, מסודר. אם תפעל לפי ההמלצות שלו תפיק תוצאות טכניות מעולות.

Alain Briot, Burning bush in Antelope canyon, Arizona

מצד שני, Michael Kenna.

איש לא מבין בדיוק את שיטות העבודה שלו. הוא דווקא מנסה להסביר, אבל קשה לעקוב אחריו. הוא לא יספר לכם כמה חשוב לטעון את הסוללות לפני היציאה לשטח או לחזק את ברגי החצובה. התהליך היצירתי שלו נוזלי, נובע מהשראה ולא ממלים או ממעשים. הוא מוצא בטבע ביטוי לרגשותיו והמצלמה רק מסייעת לו לומר דברים שאינם ניתנים לתאור רציונאלי.

Michael Kenna, East Sea Tide, Hoojeong Beach, Gyeongsangbukdo, South Korea, 2010

שניהם צלמים מצליחים שמתפרנסים יפה מהצילום שלהם. האחד מעמלו והשני, נו, עבורו זו לא בדיוק עבודה.

.

על צורה ותוכן

בעקבות הפוסט של אתמול והדיון המעניין שבא בעקבותיו חשבתי להבהיר את כוונתי. הפרסומת הבאה מתארת אולי באופן הגולמי ביותר את ערוב התחומים בין פרסום, אופנה ופוטוג'ורנליזם. ובכן, לא כל האסתטי הוא מסחרי, לא כל האופנתי הוא אופנה ולא כל ה-gritty הוא פוטוג'ורנליזם. התוכן חשוב יותר מהסגנון.

זונות, חסרי בית, פורנוגרפיה, תקריבים של שפתיים, נוף עירוני קונטרסטי ומדכא. זה כל מה שצריך על מנת למכור מצלמות. אבל תודו שזה מרשים.

.

על אסתטיקה ואתיקה

צילום החדשות הוא אולי הז'אנר הצילומי היחיד שערכו נמדד בחוסר הפניות שלו. קוראי עמודי החדשות של העיתונים מצפים לתצלומים שמתארים את המציאות ותו לו. הז'אנר הזה בשום פנים ואופן איננו נבחן בקומפוזיציה שלו, באווירה שלו או במאפיינים הצורניים שלו. אמנם המונח "אסתטיקת הרפורטאז'ה" מתייחס לסוג מסוים מאד של תצלומים, אבל האמת היא שהוא שואב את מאפייניו מסגנון שאיפיין בעבר מגזינים מצולמים כדוגמת Life. לצילום החדשותי לכשעצמו אין "אסתטיקה" אינהרנטית או סגנון שנובע מעצם היותו מה שהוא. אדרבא, כשאני רואה בעמוד הראשון של העיתון תצלום מסוגנן מדי, מיד עולה בי החשד שהוא לא מתאר את המציאות בדיוק כפי שנחוותה מנקודת השקפתו של הצלם. המניפולציה של המתבונן יכולה להיעשות בכמה אופנים, אותם אפרט בסדר שראשיתו ב"קל" ואחריתו ב"כבד":

• הדגשת הקונטרסט והרוויה - אלה הן התאמות מקובלות שנועדו על מנת להפוך תצלומים לאטרקטיביים יותר לצפיה. על פי רוב אין בהן כדי להשפיע על המסר של התצלום, אם כי החשכה יתרה של השמיים, למשל, עלולה לגרום לתחושת דרמה שנעדרה מן הסצנה בעת שצולמה.
• הוספה או החסרה של פרטים באמצעות תוכנה - מניפולציה כזאת עלולה לשנות לחלוטין את תגובת המתבונן לתצלום. מצד שני היא קלה יחסית להבחנה, במיוחד אם מערכת העיתון מחזיקה בגירסת ה-RAW. מאחר שתמונות שעברו cloning בתוכנת עריכה עולות לעתים לכותרות, הצלמים נזהרים מאד משימוש בטכניקה הזאת.
• כותרות מניפולטיביות - כותרות שגויות עלולות להוציא תצלומים מהקשרם. במקרה זה התצלום עצמו אינו חייב לעבור שינוי כלשהו כדי להטעות את המתבונן.
• מניפולציה של הסצנה המצולמת - הוספת אביזרים לסצנה לשם הגברת הדרמה או לצורך הוספת קונטקסט, למשל בזירות פשע, היא טכניקה ותיקה כמעט כמו הצילום עצמו. בעבר הרחוק היא נחשבה כמותרת מבחינה אתית. כיום היא אולי מקובלת, אבל נכללת בתחום האפור במקרה הטוב.
• בימוי סיטואציות אנושיות - זהו סוג המניפולציה האפקטיבי ביותר, גם בגלל שהוא עלול להשפיע מאד על המתבונן וגם בגלל הקושי הרב להוכיח אותו. מובן שהוא מנוגד לחלוטין למהות צילום החדשות. הבלוג הזה דן כבר במספר מקרים בהם הועלה חשד מבוסס לבימוי של סיטואציות (למשל כאן וכאן).
• מניפולציה באמצעות סגנון צילומי ואסתטיקה - זהו סוג מניפולציה שמתקבל לעתים קרובות במחיאות כפיים. תצלומים מסוגננים שנסמכים על מגבלות טכניות שאיפיינו את סרטי הצילום ואת מצלמות הלייקה של שנות הארבעים והחמישים זוכים דרך קבע בפרסים היוקרתיים ביותר. מצד שני, יש בחיקוי הזה משהו עקום שמנוגד לאתיקה של הצילום החדשותי. צלם שמשתמש בסגנון מיושן בוודאי איננו מתאמץ להגיש למתבונן את המציאות בצורתה האובייקטיבית ביותר. תפקידו של הסגנון הוא הפוך: ליצור אסוציאציה לתצלומים היסטוריים חשובים או להפיח בתצלומים אווירה שמוסיפה להם מימד רגשי, כזה שלא היה חלק מהסצנה המצולמת (ראו למשל כאן).

צלמים מסויימים מתמחים בהפקת תצלומים כאלה. הידוע שבהם הוא ללא ספק Marco Vernaschi האיטלקי, שמצליח לצקת בתצלומים שלו מאפריקה את כל הסטראוטיפים הרלוונטיים: פרימיטיביות, ברבריות, בערות, סכנה, מיסטיקה, מיניות ואלימות. הציצו בגלריה הזאת ותגידו לי אתם: האם זהו פוטוג'ורנליזם?

Photograph: Marco Vernaschi, 2009

.