יום רביעי, 4 בינואר 2012

קווים לדמותו של העשור הראשון של המילניום

היתה זו המצלמה הדיגיטלית שהפכה את התמונה המצולמת מאובייקט מוחשי, עשוי חומר מוצק לטביעת אצבע אלקטרונית - ישות חמקמקה שאין לה קיום פיזי. הנזילות של התצלום הדיגיטלי שנובעת מהיותו צף על שכבות דקות של מוליך למחצה נותנת לו גמישות אינסופית. כל חלקיק שלו ניתן למחיקה, לשכפול ולשינוי וגם השינויים שנעשים בו אינם חקוקים בחומר. הכל הפיך, הכל זמני, הכל וירטואלי. נתוני ה-RAW, התוצר הגולמי של המצלמה, אינם ניתנים אפילו לצפיה ישירה. קובץ ה-RAW דומה לגוש של גבינה צהובה שעל מנת להשתמש בו יש לפרוס אותו לפרוסות דקות. עיבוד הנתונים האלה אנלוגי לחילוץ הפרוסה בעלת השטח הגדול ביותר האפשרי מתוך הגוש. מקובל להשוות את עיבוד התמונה הדיגיטלי לתיקונים שנהוג היה לערוך בנגטיב בחדר החושך. השוואה כזאת נכונה אולי מבחינה פרקטית אבל היא מופרכת מבחינה פילוסופית: כל השינויים שבוצעו בפילם בשלבי הפיתוח וההדפסה היו קבועים בחומר. לאחר שפיתחת גליל של סרט שוב לא יכולת לשנות בו דבר. לאחר שהדפסת פריים כלשהו על נייר רגיש לאור לא היה באפשרותך לערוך בהדפס מניפולציה נוספת (למעט תיקון פגמים באמצעות מכחול דק). התצלום הדיגיטלי שונה. נתוני ה-RAW אמנם אינם ניתנים למניפולציה, אבל הם בשרניים מספיק כדי שאפשר יהיה לחלץ מתוכם אינטרפרטציות מגוונות. גם לאחר חיתוך פרוסת ה-JPEG מתוך גוש ה-RAW אפשר לשנות בה כהנה וכהנה, ליצור וריאציות שונות ולשמור אותן האחת ליד השניה.
קובץ ה-RAW הוא כחומר ביד היוצר. עיבודו הוא מעין משחק בעל חוקים מתמטיים מחד ואסתטיים מאידך, והאפשרויות בלתי מוגבלות. עיבוד התמונה, שהיה רע הכרחי בימי הפילם, הפך בעידן הדיגיטלי לענף חדש ומרתק של הצילום. הוא מעניין ויצירתי עד כדי כך שלעתים הוא מצמיח כנפיים, מתנתק מהמדיום הצילומי ויוצר שכבות חדשות של מידע חזותי על גבי התמונה המצולמת. הכל הרי וירטואלי, בבואה חסרת ממשות פיזית, חזיון תעתועים.

Brooke Shaden, The tumbleweed tale
וזה בסדר גמור. אמן רשאי להשתמש בכל חומר, כלי וטכניקה שעולים בדעתו. כל עוד הם משרתים יצירה מקורית. מצד שני, אילו ערכים מניפולציה כזאת משרתת (זכרו, הדיון הוא פילוסופי וחסר השלכות מעשיות)?
המכנה המשותף לכל התצלומים הוא האותנטיות שלהם. הם מייצגים את מה שהיה לפני המצלמה בשעה שנוצרו, ואין זה משנה אם הסצנה המתוארת בהם נטורליסטית או שהורכבה עבור התצלום. במובן זה כל התצלומים שקופים. עצם הצילום איננו יוצר מידע חדש שלא היה בנמצא ממילא. כלי המניפולציה הדיגיטליים שונים; מטרתם להוסיף לתצלומים אינפורמציה חזותית מלאכותית, פרי מוחו של האמן (או של מהנדס התוכנה). השינויים הנערכים בתצלומים משרתים מטרות שונות ומשונות, ממתן ביטוי ויזואלי לרעיונות מופשטים ועד הגברת האימפקט הרגשי של התצלום בעיניו של המתבונן האלמוני. בכל מקרה, העיבוד הדיגיטלי תמיד מפחית מהאותנטיות של התצלום ולכן עושה אותו פחות תצלום ויותר, ובכן, משהו אחר.

Adam Burton, In good Company
יצדק מי שיטען שגם תמונות ה-JPEG המופקות במצלמה אינן אותנטיות. המצלמות הדיגיטליות אכן מתוכננות כך שיפיקו תצלומים מחודדים, רוויים ובעלי ניגודיות גבוהה. אפילו הפילם מתאפיין בצבעוניות סלקטיבית שלא נועדה לייצג את המציאות באופן מדויק אלא להתחנף אל המתבונן. אבל מעבר לחריקות האלה, השאלה היא לשם מה אנחנו מצלמים. האם מטרתנו לתאר את חיינו מנקודת המבט הייחודית לנו ותוך שימוש בראיה הספציפית שלנו? האם מטרתנו ליצור תמונות יפיפיות שירשימו את כל מי שייתקל בהן? האם מטרתנו לומר משהו חשוב, לעורר מחשבה ולשנות את המתבונן? והאם יש בתשובות לשאלות האלה כדי לשנות את ההרגלים שלנו ככל שזה נוגע לדרך בה אנחנו מעבדים את התצלומים שלנו?
הצילום הדיגיטלי הוא טכנולוגיה צעירה. למרות שתוך עשור אחד הוא שינה את כל ההיבטים של הצילום ושל התרבות הקשורה אליו, הוא ממשיך להתפתח ולהשתנות במהירות. העשור הקודם היה שעתו הגדולה של עיבוד התמונה הממוחשב, שנועד מלכתחילה רק למלא את החסר בטכנולוגיה החדשה הזאת וסופו שפרץ את כל הגבולות. מטבען של מהפכות טכנולוגיות שהן מציתות את הדמיון, אבל אני חושב שהגזמנו. העשור הראשון של המילניום ייזכר ודאי כעוד תקופה בתולדות התרבות הצילומית שבה הצורניות גברה על התוכן. זה קרה ב-1890, עם עלייתם של הסגנון הפיקטוריאליסטי ודפוס הפלטינה; זה קרה שוב ב-1920, עם המצאת הסולאריזציה; וב-1960, עם הרכות הפסיכדלית והעדשות הרחבות; וב-1980, עם הדפסי הנוף המונומנטאליים בשחור לבן. זה יקרה שוב בעתיד, אין בכך ספק. אבל לעת עתה הגיע הזמן לשוב ולהיזכר בתכונה שעושה את הצילום למה שהוא: שקיפות.

Sebastiao Salgado, from Exodus, 1996
.

3 תגובות:

  1. וצילום בשחור לבן הוא שקיפות?

    השבמחק
  2. A wind,
    שאלה טובה. צילום בשחור לבן איננו שקוף, אבל הוא גם גם לא לא-שקוף. התיאור המונוכרומטי "מקולף", דל יותר באינפורמציה מהסצנה המצולמת. בכך השחור-לבן הפוך מן העיבוד הדיגיטלי הנפוץ שמטרתו להעצים את התצלום בעזרת תוספות (רוויה, חדות וכו'). אבל את צודקת, הסרת הצבעים עושה את התצלום פחות אותנטי.

    השבמחק
  3. לגבי שחור-לבן, הוא מעצים מרקמים כך שהוא דומה מאד לעיבוד הדיגיטלי.
    הצילום בשחור לבן גם יחזק קומפוזיציה וגאומטריה כי אין צבע שימשוך את תשומת הלב.

    כל מה שתארת בתחילת הפוסט ניתן לבצע בחדר חושך, הנגטיב המפותח הוא בעצם קובץ ה RAW. להבדיל מקובץ ה RAW שלא ניתן לשינוי, דווקא משחקים בפיתוח הנגטיב עושים אותו גמיש יותר, כאילו שאפשר לשנות את נתוני ה RAW לאחר צילום (נשים בצד את המורכבות הגבוהה יותר בעבודה בחדר חושך). גם "עיבוד ה RAW" - ההדפסה על הנייר אפשרה מניפולציות רבות ואם התוצאה לא הייתה טובה אז לפח ומתחילים מחדש, בדיוק כמו בעיבוד דיגיטלי....

    גם בציור בתקופתו הגדולה ביותר שבו ציירי הפורטרטים שגשגו ובעצם הו ציורים שהיו אמורים לשקף מציאות בדומה לצילום היו דווקא דומים לעיבוד הדיגיטלי הכבד... אף מלך או אציל אחר לא ישב ימים ושבועות מול הצייר, הגיע רק לציור הפנים ומשם כל הרקע צויר כפרי הדמיון של הצייר, כולל הוספת אלמנטים שלא היו בחדר העבודה...
    אני אחזור על המנטרה שלי - הצילום הדיגיטלי לא המציא שום דבר חדש, רק הביא את היכולות שהיו שמורות למקצוענים אל החובבים.

    בהסטוריית הצילום אנו אפילו עדים לצלמים אשר צילמו תמונות ומכרו אותם לציירים שהשתמשו בהם כמודל לציורים שלהם, הרבה יותר קל לשבת בסטודיו לצייר. Eugène Atget היה צלם כזה...

    אני חושב שצריך להפסיק להתחפר ב"איך" ולהתחיל להביט בתוצאות.
    אין כזה דבר שקיפות, אין דבר כזה צילום אובייקטיבי. ועיבוד לא מוריד את הערך האמנותי של התצלום.

    השבמחק

Google Analytics Alternative