יום שישי, 27 בינואר 2012

מחשבות על מכשירים חכמים, על רשומות ועל "טעם הקהל"

לא חשבתי שזה יקרה לי. הייתי בטוח שאני חסין. אבל לפני שבוע החליפו את מכשיר הטלפון הנייד שלי ועל שולחני הונח אחד המכשירים האלה שעושים כמעט הכל. אתם ודאי יודעים שאינני בדיוק חובב גאדג'טים מושבע. אני מעדיף לעבוד עם כלים חד-שימושיים שיודעים לעשות רק דבר אחד ועושים אותו היטב. מאידך, הפלא החדש, מסתבר, יודע לעשות היטב מגוון רחב של דברים, והמגוון הזה ניתן להרחבה. הוא יכול להחליף (אם ארצה בכך) את שעון היד, את מכשיר הניווט הלווייני, את נגן השירים, את פנס הכיס, את היומן, את השעון המעורר, את תוכנת הדואר האלקטרוני, את ספר המפות ואת המצלמה הקומפקטית. כן, המצלמה המותקנת במכשיר לא רעה. מלבד עדשת זום וממשק מפותח יש בה כל מה שצריך והיא אפילו מפיקה תצלומים לא רעים. יותר מזה, לאחר הצילום אפשר לערוך את התצלומים באותו מכשיר עצמו ולשגר אותם אל הרשת. מכשיר נחמד.
כשאני משחק בטלפון הזה אני פתאום מבין את התרבות הדיגיטלית, המקושרת שאנחנו חלק ממנה. הוא נועד על מנת לקיים את הזהות הכפולה שלנו: זו הפיזית, האוטונומית וזו המקוונת. המכשיר הוא מעין רשומון של חיינו. הוא יודע היכן היינו בכל רגע ושומר את התמונות שצילמנו לא רק כיצירות זעירות, עצמאיות אלא גם כאבני דרך קטנות בהיסטוריה הפרטית שלנו. כל תמונה מלווה בנתוני מיקום וזמן. שיגור שלה אל "יומן החיים" המקוון שלנו באחת הרשתות החברתיות יוסיף לו "אות חיים" קטן: הנה, הייתי כאן ברגע הנקוב וזה מה שראיתי. אנחנו חיים בעולם שהולך ונעשה קטן יותר. המרחק איננו מגביל עוד את התקשורת בין בני אדם, שנעשית לא רק מהירה יותר אלא גם נוכחת יותר בחיינו. כשאתה נושא מכשיר כזה בכיסך לעולם אינך לבד. אתה מקוון אם תרצה בכך או אם לאו.

גבירותי ורבותי, מהפכת הצילום הדיגיטלי נשלמה. לא בגלל האיכות של המצלמות החדשות ואפילו לא בגלל החינמיות (המדומה) של הצילום. מה שמשלים אותה הוא השיתוף. התרבות שלנו עתירת תצלומים, ויזואלית כפי שלא היתה מעולם. בכל פעם שאנחנו מתחברים לרשת עינינו נשטפות בזרם מקרי של תמונות. ואנחנו רואים, מפנימים ומחקים. עבור רוב האנושות התצלום משמש כרשומה – מעין תחליף ל"אלף מלים". מאידך, כשאני או אתם מעלים תמונה לרשת מטרתנו היא לנשוא חן בעיני כל אותם מתבוננים לרגע. כדי להנעים את זמנם אנחנו מוכנים לעשות כמעט הכל: להתחנחן, להתחנף, לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר. הכל על מנת לקבל הכרת תודה בדמותה של הקשה על כפתור ה-'Like' או על מקביליו המטאפוריים. מה יש בה בהערה "תמונה מדהימה" הנשלחת ממקלדתו של זר גמור שגורמת לנו לשביעות רצון כזאת? האם אנחנו עד כדי כך נרקיסיסטיים? התוצאה הבלתי נמנעת של כל זה היא רדידות. שממה ויזואלית נעדרת אישיות, אנונימית. גם כשמישהו נתקל במקרה בתצלום נאה שהעליתם לאתר כזה או אחר, ואפילו אם הוא נהנה ממנו מספיק כדי לשבח אתכם באופן פומבי, הוא לא יזכור את שמכם אפילו שלושים שניות. התצלום הנאה שלכם ישכח למראה התצלום הנאה הבא. "טעם הקהל" הוא מולך שדורש את ליטרת הבשר ולעולם איננו בא על סיפוקו. הוא לא יכיר לכם טובה. הוא לא יזכור אתכם משום מפרנסיו רבים כל כך עד שאין ביניהם עוד הבדל.

אז מהו הפתרון? צלמו עבור עצמכם. צלמו את מה שאתם אוהבים, בדרך שבה אתם רואים. זה לא עניין של מה בכך בימינו.
.

2 comments:

  1. אנונימי27.1.2012, 14:55

    כתיבה נהדרת, אני עצמי זוכר שבטיולי בעולם כשאנשים ראו שאני מחזיק מצלמה שאינה P&S וישר תפסו ממני "צלם מחונן", ביקשו ממני להביט על אין מספור תמונות שצילמו במהלך טיולם שלהם, על מנת שאתן חוות דעתי.
    תמיד, חזרתי ואמרתי, לא תמיד בהצלחה ובהבנה מרובה מהצד השני שדעתי אינה משנה כלל. אם אני אומר שזאת תמונה מהממת או מכוערת זה לטעמי האישי בלבד ואין להם מה לעשות עם זה.
    מה שבאמת חשוב, הכי חשוב, זה מה *הם* חושבים על התמונות ש*הם צילמו*, אם אדם מצלם תמונה שעבורו משקפת רגש כלשהו ומעוררת בו תחושות כלפיה. מעולה. תגדיל אותה, תתלה אותה בבית, כל פעם שיחזו עיניך בתמונה הזאת, יתמלא לבך באושר רב. זה עיקר הצילום לדעתי הכנה.

    מעין

    השבמחק
  2. שאול. כל אחד רואה בצילום צורך משלו,
    מבחינתי הצילום זו דרך תקשורת, תקשורת שאיננה מילולית, זו דרך לספר סיפור, לגרום לאנשים לראות דברים שהם רגילים אליהם בצורה שונה, לשאול שאלות, לעצור ולתהות, לפקפק במה שנראה מובן מאליו.
    כמו שיש אנשים שיודעים לתקשר בכתיבת מאמרים/פוסטים/סטטוסים,
    ישנם שאוהבים לתקשר דרך תמונות.
    "צלמו בשביל עצמכם" זה כמו להגיד "דבר בשפה משלך, העיקר שאתה מבין את עצמך".

    השבמחק

Google Analytics Alternative