הצילום הדוקומנטרי מציב בפני הצלם דילמה. מצד אחד למדנו שעל מנת ליצור תצלומים אותנטיים על האנשים המתוארים בהם להיראות כאילו הם אינם מבחינים במצלמה. הצלם צריך להיות בלתי מורגש בסיטואציה המתוארת, מעין "זבוב על הקיר", רואה הכל אבל בלתי נראה. מצד שני, על מנת לבטא בתצלומים את הטמפרמנט של הסיטואציה על הצלם לקיים אינטראקציה עם הסצנה שמולו ועם האנשים המעורבים בה. אינטראקציה משמעה מעורבות ומעורבות משמעה השפעה הדדית. יש כאן סתירה שקוראת לפתרון.
הסיבה שבגללה אינני אוהב להשתמש בעדשה ארוכה כשאני עוסק בסוג כזה של צילום הוא המרחק הפיזי והרגשי שביני לבין הסצנה. עדשה כזאת מאלצת אותי להתרחק יותר מכפי שהייתי רוצה ומונעת ממני את החיכוך הדרוש לשם העברת הלכי הרוח והרגשות אל התצלומים. אמנם עדשה כזאת מאפשרת "התקרבות" אל הנושא מבלי להפריע לו ומבלי להשפיע על התנהגותו, אבל זאת קירבה מלאכותית ושטוחת פרספקטיבה. להיות זבוב על הקיר אין פרושו להסתתר, אלא להיות נוכח. והנוכחות, מה לעשות, משפיעה על שני צידי העדשה.
תוכל לבקש מן המצולם להתעלם ממך, אלא שלדעתי התעלמות מעושה אינה רצויה מכיוון שהיא אקטיבית: המצולם יהיה עסוק בהתעלמות מן המצלמה. זאת מטלה שדורשת ריכוז ולכן תסיח את דעתו. הצלם הוותיק John MacPherson התייחס לכך:
Photographers often say to their subjects “just ignore me, pretend I’m not here” in order to try to gain some ‘intimate’ fly-on-the-wall photographic opportunities. I’ve always hated that. In reality what they should say is “please accept me” – a somewhat different concept and for me a much more humane one; one that brings with it the need for interaction, and mutual respect, and which will of necessity elicit the question from your subjects – “why should we accept you?”. To which your response spoken or unspoken, must be honest and understood.
הפתרון שלו מוצא חן בעיני. הוא כאילו אומר למצולם: "ראה לאיזה מצב נקלענו שנינו. אתה כאן ואני כאן, עם המצלמה. אינני רוצה שתעמיד פנים כאילו לא ראית אותי. בבקשה קבל אותי, כך ששנינו נרגיש בנוח". הגישה הזאת דורשת אומץ, יושר וזמן. היא מושתתת על קשר אנושי, שווה כוחות בין בני אדם במקום על קשר בין "תוקף" לבין "קרבנו". ההסכם בין הצלם לבין המצולם לעתים רחוקות זקוק למלים. בדרך כלל די במחווה פשוטה כמו חיוך או קשר עין. הקשר הראשוני הזה, הישיר, מבהיר למצולם שכוונתו של הצלם איננה זדונית. הוא מעיד על כך שהצלם מקבל את רעיון השוויון ומכבד את המצולם כאדם ולא רק כסובייקט. הוא מבסס אמון הדדי. זוכרים את נאום השועל?
"בשבילי אינך אלא ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם..."
אנטואן דה סנט אקזופרי, מתוך הנסיך הקטן
צילום של אנשים הוא עניין מורכב. על הצלם לא רק להבחין בהם אלא גם להבין אותם ולהכיל אותם. זה נקרא אמפתיה. בלעדיה התצלומים יהיו חסרי טמפרמנט, קרים, מרוחקים. האמפתיה דורשת מעורבות, הדדיות, קשר. כרוכה בה אחריות כלפי אדם אחר ולכן היא מחייבת השקעה פיזית ומנטלית, אבל מטבען של השקעות שהן נושאות תמורה יקרת ערך.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה