שוק המצלמות מציע מגוון עצום של גדלים, ממצלמות זעירות בעלות עדשה פנימית המורכבות בתוך מכשירי טלפון ועד מפלצות צילום בעלות עדשות של ארבעה צול. גודל המצלמה קשור באופן הדוק למדי לאיכות הטכנית של התמונות המופקות באמצעותה (אם לדייק, קוטר העדשה הוא מדד מדויק עוד יותר). זה היה נכון בעבר, אז גודל הפורמט הכתיב במידה רבה את שטח הפאנל האחורי של המצלמה ואת גודל העדשות. זה נכון גם כיום, אם כי במידה פחותה: קטגוריית "דמויות ה-SLR" מבוססת על מצלמות גדולות וכבדות יחסית לפורמט בו הן עושות שימוש. לעומת זאת, קטגוריית ה-EVIL מתאמצת למזער את הממשק מבלי לוותר על פורמט גדול למדי ועל הגמישות שבהחלפת העדשות. שתי הקטגוריות האלה חותרות לגודל ולמשקל "אידיאליים", שיהוו פשרה נוחה בין הארגונומיה של המצלמה (קלות הנשיאה והאחיזה שלה), מהירות ויעילות ההפעלה שלה וה"נוכחות החברתית" שלה. הגודל והמשקל האידיאליים נקבעו במשך כ-70 שנות אבולוציה של מצלמת ה-35 מ"מ ולכן אין להקל בהם ראש. הפורמט המיטבי הוא קופסה מאורכת שרוחבה כ-14 ס"מ, גובהה כ-8 ס"מ, עוביה כ-4 ס"מ ומשקלה כ-500 גרם. קופסה כזאת הינה גדולה מספיק על מנת לאפשר אחיזה נוחה ביד ימין (כשיד שמאל תומכת בעדשה), קטנה מספיק על מנת שלא למשוך תשומת לב רבה במקומות הומי אדם, כבדה מספיק על מנת להרכיב עליה בבטחון עדשות גדולות וקלה מספיק על מנת לשאת אותה יחד עם עדשה קלה במשך שעות ארוכות. יש לשים לב לכך שכל מצלמות הרפלקס הדיגיטליות, אפילו הקטנות שבהן, גבוהות ועבות במידה ניכרת מהקופסה האידיאלית. רובן הגדול גם כבד יותר באופן משמעותי. לכך יש להוסיף את העדשות המותאמות לצילום דיגיטלי, ש"התנפחו" מאז ימי הפילם (בעיקר במימד הקוטר שלהן).
כאמור, לגודל הציוד יש משמעות חברתית. יש מי שמתגאה לתלות על צווארו מצלמה ועדשה שמשקלם הכולל שני קילוגרמים. הוא כאילו מכריז: "אני כאן כדי לצלם ולא סתם לצלם, אלא ברמה מקצועית". אין בכך כמובן כל פסול, אבל אם תופיע כך להפגנה שעניינה חלוקה הוגנת של משאבי המדינה אל תתפלא כשיתקעו בך עין עקומה. באופן אישי, אני מעדיף מצלמות ועדשות קטנות. לא קטנטנות, אבל גם לא גדולות מאותה קופסה אידיאלית. יש לכך כמה סיבות:
- ראשית, יש בציוד כזה מן הצניעות. הוא אמנם יקר, יקר מכפי שהייתי רוצה ויקר מכפי שרוב הבריות משערות, אבל הוא לא נראה חדיש ומשוכלל ("מקצועי") במיוחד. אף אחד לא ניגש אלי על מנת להתעניין במצלמה. להיפך, לעתים היא זוכה ללעג קל ("מה זה, הוצאת את הישיקה מהבוידעם?")...
- שנית, הציוד קל לנשיאה ותופס רק מקום מועט בתיק הגב שלי. עבורי יש בכך יתרון על פני נשיאה של ציוד DSLR.
- שלישית, איש אינו חושד בי שאני "צלם". לעומת זאת, אדם הנושא מצלמת DSLR במקום ציבורי זוכה לעתים ליחס עוין מצד מאבטחים וכו', אבל גם מצד הציבור. מניסיון.
- ורביעית, יש בציוד צילום קטן ואיכותי finesse מסויים. אני יודע שזה מגוחך, אבל אני אוהב להרים את המצלמה אל העין ולחשוף בשקט ובמהירות, חשיפה אחת בכל פעם. זה כיף.
מובן שהמצלמה היומיומית שלי מייצגת פשרה. היא איטית יותר מרוב מצלמות הרפלקס, "איכות התמונה" שלה לא משתווה לזו שלהן ואני מגביל את עצמי לעדשות פריים כי הן קטנות ורחבות צמצם (וגם בגלל שהן עוזרות לי לראות, אבל אין לזה קשר למצלמה). אבל זאת פשרה שאני חש נוח לגביה. אינני מצפה שתסכימו אתי, כי הרי כל צלם מגיע בסופו של דבר אל הפשרה האופטימלית שלו. במקרים מסויימים גם אני מוצא את עצמי משתמש ב-DSLR. מטרת הדברים האלה היא לגרות מעט את המחשבה ולהציג מגוון רחב יותר של שיקולים בבחירת ציוד צילום מאשר הניקיון ב-ISO גבוה בלבד. בחירת היצרן של המצלמה הרצינית הראשונה היא החלטה הרת גורל שתשפיע על האבולוציה העתידית של הצלם, כי כיווני ההתפתחות נקבעים על פי מגבלות הציוד ולא על פי החוזקות שלו. העניין הוא שהבוחר לא תמיד בוחן את בחירתו לאורם של כל ההיבטים הרלוונטיים (למשל, החיישנים ימשיכו להשתפר, אבל העדשות לא יקטנו). תחשבו על זה.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה