יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

הקלישאה: מיליון או מיליון ואחת

דמיינו לעצמכם את התמונות הבאות: אשה וגבר צעירים פוסעים יחפים על חוף הים אל מול השמש השוקעת; נתזי מים צבעוניים שתנועתם מוקפאת; גור חתולים פרוותי בעל עיניים גדולות ומבריקות משחק בכדור; ילדים הודים/בוליביאניים/קנייתיים מלוכלכים מחייכים בפה מלא שיניים צחורות; איש עני מנגן באקורדיאון ברחוב, לפניו כובע; נערה חתוכת ורידים בחדר אמבטיה (מבוים); מדרגות הזכוכית של חנות מסויימת בניו יורק, במבט מלמטה; גרם מדרגות לולייני במבט מלמעלה; תצלום HDR דרמטי של נוף אורבני; פורטרט עצמי מיוסר בשחור לבן; תקריב של דבורה על פרח; הרים עטויי שלג משתקפים במימיו של אגם צלול; פורטרט מעובד בסגנון של ציור פלמי; מגדל אייפל/מאצ'ו פיצ'ו/London eye/גשר סן פרנציסקו/בית האופרה של סידני וכיוצא באלה.
כל אלה הן קלישאות. נושאים שצולמו עד לזרא ושקשה לצלם אותם באופן מפתיע וחדשני, או טכניקות צילומיות שהיו בלתי שגרתיות כשהומצאו ומאז נטחנו עד דק. הקלישאה מקורה תמיד ברעיון טוב שהופך לאופנתי. כך קרה ל"אפקט הזום" בשנות השבעים, ל-cross processing בשנות השמונים ולאפקט עין הדג בשנות התשעים. כך קורה ל-HDR כעת.
נושאים וסגנונות שהופכים לקלישאות הם תמיד בעלי ערך אסתטי גבוה. הם פונים אל הטעם הקונבנציונאלי ומיועדים לרצות את רובם המכריע של המתבוננים. תמונות כאלה מצטיינות בפוטנציאל מכירה גדול, ואכן, הן מככבות במאגרי התמונות המסחריים. מאידך, התמונות האלה דלות בחדשנות. מטרתן היא לפנות אל המוכר והאהוב; לא להפתיע את המתבונן. צלמים חובבים מסוימים מגדילים לעשות ושמים להם למטרה לשחזר את עבודתם של גדולי האמנים, במיוחד את עבודתו של Ansel Adams. לצורך כך הם תרים אחר "חורי החצובה", הנקודה המדויקת ממנה צולם תצלום מפורסם, ומצטיידים במצלמות בפורמט גדול. התחביב הזה נראה בעיני מעט אקצנטרי, אבל אולי קטונתי מלהבין.
צילום קלישאות הוא תמיד מפתה, משתי סיבות:
  1. אסתטיקה: הקלישאה באמת אסתטית ופוטוגנית. אחרת לא היתה קלישאה.
  2. מנטליות ה"גם אני יכול": הצלם החובב המצויד במצלמה משוכללת ובעדשה איכותית מוצא אתגר בשחזור תמונות אהובות, במיוחד אם התוצאות עולות על המקור מהבחינה הטכנית.
 בצילום של קלישאות יש מימד פוסט-מודרניסטי בולט: עבודת הצלם מתייחסת לא רק לסצנה שלפניו, אלא גם לעבודות קודמות שעסקו בה. למשל, היצירה Marilyn Monroe של Andy Warhol ממחישה היטב את התפיסה הפוסט מודרנית בכך שהיא לא מתייחסת לאדם בפני עצמו, אלא לדימויו בהקשרים תרבותיים וחברתיים. השימוש בקלישאות הוא כלי לגיטימי באמנות העכשווית. בתחום הצילום, הפורטרטים העצמיים של Cindy Sherman בסצנות סטריאוטיפיות של סרטי קולנוע הם אולי הדוגמה הידועה ביותר. ואולם הגישה הפוסט-מודרנית מקשה על ההבחנה בין פראפרזה לבין חיקוי פשוט. ההבדל ביניהם טמון כמובן במתן משמעות נוספת ליצירה המקורית, אם כי לעתים דרושים עין חדה או הכרות מעמיקה עם נושא היצירה על מנת להבין את הכוונה. באופן אישי אני מוצא את רוב היצירה הפוסט-מודרנית מנוכרת, מודעת לעצמה ולוקה בקומוניקטיביות שלה. זהו זרם אליטיסטי מטבעו שמכוון לאוצר המוזאון יותר מאשר למתבונן מן הישוב.
Andy Warhol, Marilyn Monroe, 1967
Cindy Sherman, Untitled film stills #14, 1978
 אם נחזור לענייננו, לדעתי חזרה על עבודתם של אחרים היא דרך טובה לשפר את טכניקת הצילום, אבל היא מגבילה את הראיה האינדיווידואלית ואת היצירתיות. אין כאן שאלה של לגיטימיות; איש הישר בעיניו יעשה ואם חשקה נפשו של צלם לכתת את רגליו בשבילי פארק יוסמיטי על מנת לשחזר את אחד מתצלומיו של אדאמס – בבקשה. עבורי השאלה "מה" חשובה הרבה יותר מהשאלה "איך".

Ansel Adams, The Tetons and the Snake river, 1942
 ההימנעות מקלישאות דורשת לעתים חשיבה כמעט המצאתית. בהתייחסו לצילום אתרים מפורסמים, משתמש הצלם Michael Freeman בדוגמה של חורבות עיר האינקה Machu Picchu בפרו. האתר הזה מצטיין בכך שניתן לצפות במלוא הדרו רק מנקודת השקפה אחת שמן הסתם משמשת את רוב רובם של התיירים המבקרים בו. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
  • להתמקד בפרטים לא צפויים בקדמת התמונה
  • לצלם בתנאי מזג אוויר ו/או תאורה לא קונבנציונאליים
  • לחפש נקודות השקפה לא שגרתיות
  • להשתמש בפרספקטיבה מודגשת ובעיוותים אופטיים של עדשות אולטרה-רחבות ועין הדג, בהתאמה
  • להפיק תוצאות עילאיות מבחינה טכנית, איכותיות בהרבה מהממוצע
  • להעניק לתמונות "אווירה" באמצעות עיבוד בלתי שגרתי (זהירות! זאת קלישאה בפני עצמה)
  • להתייחס לסצנה מתוך גישה פוסט מודרניסטית (למשל, התמקדות במסך המצלמה של מישהו אחר)
  • לכלול בפריים פרטים שאינם "שייכים" לסצנה (אמצעי כנגד סנטימנטליות יתרה בסצנות מבוימות)
  • ליצור קולאז' שבו המראה הבנאלי הוא אפשרות אחת מרבות
ואולי אין בכך רע. אז מה אם התמונה הזאת צולמה כבר מיליון פעמים? פעם אחת נוספת לא תעלה ולא תוריד.

4 תגובות:

  1. מסכים עם רוב מה שנאמר, למעט ניואנס קטן אחד.
    זה נכון שמה שכולם צילמו אולי בנאלי ואין מה לפרסם אותו בתערוכה, אבל בשביל האדם הקטן (אני למשל) זאת הפעם הראשונה שאני (בדגש על האני) מצלם את הבנאלי. אני הייתי מתייחס לזה כאל עוד שלב לימודי/התפתחותי של כל צלם. בדיוק כמו שהנסיון לשחזר צילום מפורסם הוא דרך להגיע לטכניקה טובה ואח"כ להשתמש בטכניקה הזאת על מנת לצאת למקומות חדשים.
    אני רואה בזה קצת דמיון ללימודי שפים:
    קודם כל תכין את המאכלים הקלאסים, אח"כ נסה להגיע למתכון מיוחד של שף מיוחד.. הצלחת לעשות את כל זה? יש לך את הכלים, הידע והטכניקה לצאת לדרך משלך...

    השבמחק
  2. דני,
    יש בזה הרבה הגיון, אם כי אינני בטוח שכל מי ש"מתאמן" על נושאים בנאליים נוטה לפתח ראיה משלו לאחר שלמד לשלוט בטכניקה. קשה לי לעמוד בפיתוי לחלק את העולם לשניים: אלה שמצלמים מתוך צורך לומר משהו ואלה שהמוטיבציה שלהם טכנית-אסתטית יותר (או מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים). ברור לי שהחלוקה הזאת פשטנית ומרגיזה.
    אגב, אהבתי את ההשוואה לעולם הקולינרי.

    השבמחק
  3. מצטרף לדעתו של דני ומוסיף:
    אצל כל צלם יש את התמונות הראשונות והבנאליות, של שקיעה, פרחים וכו'.
    כל תמונה כזו היא יצירה בפני עצמה. לעיתים נוטים צלמים וותיקים יותר, לבטל או לא להתייחס לתמונות ה"בנאליות" הללו...

    השבמחק
  4. סלבו,
    אתה צודק. מצד שני, תצלום של פרח צריך להיות יוצא דופן באיכותו על מנת למשוך תשומת לב.

    השבמחק

Google Analytics Alternative