פילם: האורות והצללים

תארו לעצמכם כרטיס זיכרון קטן. זעיר. כזה שיכול להכיל לכל היותר 36 תצלומי JPEG.

תארו לעצמכם שהמצלמה שלכם היתה מוגבלת למיקוד ידני בלבד.

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להסיר את העין מהעינית לאחר כל חשיפה כדי שתוכלו לחשוף שוב.

תארו לעצמכם שערך הרגישות המירבי של המצלמה שלכם היה ISO400.

תארו לעצמכם שלא ניתן היה לשנות את ערך ה-ISO בין חשיפה לחשיפה, שלא לדבר על ISO אוטומטי.

תארו לעצמכם שלא הייתם יכולים לצפות במה שצילמתם אלא 24 שעות לאחר ששלפתם את כרטיס הזיכרון מתוך המצלמה, קל וחומר למחוק אותם.

תארו לעצמכם שלא ניתן היה לערוך את התצלומים לאחר החשיפה.

תארו לעצמכם שעלות ההפקה של כל תצלום היתה שקל וחצי.

תארו לעצמכם שלא היתה דרך אחרת.

 
האם הדרך בה אתם מצלמים היתה משתנה? חלקכם היה ודאי מוותר על התענוג מלכתחילה: חלק גדול מן הקסם של הצילום בימינו נובע מן החופש לחשוף כאוות נפשנו. בחינם וללא דאגות. יצירתו של תצלום "טוב" היא פונקציה של הסתברות סטטיסטית: ככל שמספר החשיפות גדל כך הסיכוי ליצור תצלום שכזה עולה. אין צורך לחשוב. אנחנו רואים משהו מעניין, מכוונים את העדשה לאותו מקום ו"יורים צרור". המצלמה כבר תדאג לכל השאר. אם התוצאות אינן טובות מספיק זה משום שהמצלמה פשוטה מדי או מיושנת. החלפתה באחרת תפתור את הבעיה ברוב המקרים. זו הוצאה גדולה, אבל חד פעמית (או לפחות – נמוכת תדירות). למעשה אנחנו מתייחסים להוצאה הזאת כאל השקעה: אנחנו משלים את עצמנו שהמצלמה החדשה תגדיל את הסיכוי שלנו לראות שכר בעמלנו.

סדרת המגבלות שמניתי למעלה היתה משפיעה ודאי קודם כל על כמות החשיפות שלכם. הייתם נעשים קמצנים; הייתם לומדים לוותר על חשיפות שלא היו משמעותיות עבורכם. מן הסתם הייתם ערים יותר למכשולים הטכניים העומדים בפני חשיפה טובה, אבל השינוי שהיה חל בכם היה עמוק יותר; הצורך לעצור ולגלגל את הסרט ולכוון את המיקוד היה מאיט את הקצב שלכם ומאפשר לכם להתנתק לרגע מן העינית ולראות. הייתם סבלניים יותר. אולי הייתם אפילו מעורבים יותר בסצנה שלנגד עיניכם. אולי הייתם מניחים לעיניכם היגעות ונותנים תשומת לב לחושים אחרים. הרגישות המוגבלת של הסרט היתה מאלצת אתכם להיות רגישים יותר לאור, לחוש אותו באופן ברור יותר ולהחליט כיצד לטפל במימד הטמפוראלי של החשיפה: בתנועה, במקצב, ברגע. הניתוק בין החשיפה לבין הצפיה בתוצאה היה "מצנן" את הזכרון האמוציונאלי של התצלומים ומיטיב ללמד אתכם היכן שגיתם. הוא היה מכניס בכם משמעת.

הצילום הדיגיטלי והצילום בפילם הן שתי אוּמנויות נפרדות. התוצאה הסופית שלהן אולי דומה, אבל הלך הרוח שלהן שונה. הן אפילו לא מתחרות זו בזו; אדרבא, הן משלימות זו את זו ויכולות לחיות בשלום זו לצד זו. לכן הוויכוח איזו מהן עדיפה מיותר. יחד עם זאת, האחת עשויה להפרות את השניה. כשאני מצלם במצלמה דיגיטלית אני מאמץ כמה מן ההרגלים שרכשתי כשצילמתי בפילם: אני עובד לאט, ממעט בחשיפות ומחפש את האור ה"נכון". כשאני מצלם בפילם (זה קורה רק לעתים רחוקות) אני מאמץ את הביטחון בתוצאה של הצילום הדיגיטלי. אינני חש נוסטלגיה לפילם (טוב, אולי מעט), אבל אני מכיר בחשיבותו לאבולוציה שלי כצלם. אני עדיין משתמש בו לפעמים כי הוא משחיז אותי. לא, התצלומים שאני יוצר באמצעותו אינם "טובים" יותר. להיפך, שתי קופסאות הנעליים המלאות בכישלונות ישנים הן אלה שעושות אותי לצלם טוב יותר.

.

זה לא הגודל, זו הטכניקה (עירום חלקי)

פרסומת מאוקראינה לקנון ששלח לי חבר:

תמציתי ולעניין.

להבין את רזי החשיפה בעשר דקות

אין ספק שההיבט הקשה ביותר להבנה של הצילום הוא חישוב החשיפה. אם לא די בכך שהוא מושפע משלושה פרמטרים שונים, הסקאלות שלהם לוגריתמיות והיחידות המשמשות אותם שרירותיות במקרה הטוב ומתמטיות במקרה הפחות טוב. אין פלא שרוב רובם של הצלמים חשים רתיעה עזה מהאות M שעל חוגת המצבים. ישנם צלמים שנרשמים לקורסים יקרים רק כדי להשתלם ברזי החשיפה. אחרים פשוט סומכים על המצלמות שלהם שיידעו לחשב את החשיפה בעצמן ולהפיק תוצאות ראויות.

מזה זמן מטרידה אותי השאלה כיצד ניתן להסביר את עניין הגדרות החשיפה לצלם חדש וסקרן, ואני חושב שסוף סוף מצאתי פתרון מניח את הדעת. העיקרון המנחה הוא שימוש ביחידות זהות לתיאור ערכי מפתח הצמצם, מהירות התריס ורגישות החיישן לאור. לאחר שניצור סקאלה מאוחדת נוכל להמיר אותה לסולם ערכים ליניארי שיאפשר חישוב של החשיפה באמצעות חיבור וחיסור פשוטים. הנה:
 

מפתח הצמצם: f/8 יקבל ערך חשיפה של אפס – זהו ה-sweet spot של רבות מהעדשות ולכן יאפשר קבלת חדות מירבית. מפתחי צמצם קטנים יותר יקבלו ערכים שליליים (הם מעבירים פחות אור) ואילו מפתחי צמצם גדולים יותר יקבלו ערכים חיוביים. כל סטופ יהיה שווה ערך ליחידה אחת.

מהירות התריס: מהירות תריס בת 1/125 (שמונה אלפיות השניה) תקבל ערך חשיפה של אפס – זוהי המהירות המינימלית הדרושה להקפאת התנועה של אדם מהלך הנע במקביל למישור הפוקוס. בנוסף לכך, מהירות זו קרובה להופכי של ערך ה-ISO הבסיסי במרבית המצלמות. מהירויות גבוהות יותר יקבלו ערכים שליליים ואילו מהירויות נמוכות יותר יקבלו ערכים חיוביים. גם כאן, כל סטופ יהיה שווה ערך ליחידת חשיפה אחת.

רגישות המדיום: ISO100 יקבל ערך חשיפה של אפס – זוהי הרגישות הבסיסית של מרבית המצלמות, שמציעה טווח דינאמי מירבי ורעש דיגיטלי מזערי. ערכי רגישות נמוכים יותר יקבלו ערכים שליליים ואילו ערכים גבוהים יותר יקבלו סימן חיובי. ניחשתם נכון: כל סטופ יהיה שווה ערך ליחידת חשיפה אחת.

מה שחסר להבנת השיטה הזאת הוא תאור של תנאי תאורה שונים במונחים של ערכי חשיפה, הניתן בטבלה הבאה:

על מנת לחשוף את החיישן או את הסרט כראוי בהינתן תנאי תאורה נתונים יהיה עלינו לפצות עליה. למשל, אם התאורה הנתונה בסצנה מסוימת היא -2 ערכי חשיפה אזי סכום ערכי החשיפה של מפתח הצמצם, מהירות התריס ורגישות המדיום שיתן חשיפה "נכונה" הוא 2. הקומבינציה המדויקת של הפרמטרים השונים של החשיפה איננה משנה (אם כי היא תשפיע על מידת החדות, על מידת הגרעיניות ועל הטווח הדינאמי). בדוגמה זאת נוכל לקבוע F/8, 1/125 השניה ו-ISO400, F/4, 1/1000 השניה ו-ISO800 או F/16, 1/8 השניה ו-ISO100. הכל בהתאם לסצנה, לנושא ולאמצעי הייצוב שבידינו.

הסקאלה המאוחדת מציעה יתרון נוסף: סיכום הערכים המוחלטים של שלושת ערכי החשיפה עשוי לתת לצלם הערכה טובה של איכות התוצאה הצפויה. ככל שסכום הערכים המוחלטים קטן יותר כך האיכות הטכנית של התצלום תהיה גבוהה יותר (למעט במקרה בו ערך החשיפה של מהירות התריס הוא שלילי). הצבעים המופיעים בטבלאות שלמעלה מייצגים זאת.

במקרה של שימוש בפלאש, ההפרש בין ערך החשיפה של הסצנה לסכום ערכי החשיפה של הפרמטרים של המצלמה יסייע לצלם להעריך את עוצמת ההבזקה הצפויה ואת ההבדלים הצפויים בבהירות בין קדמת הסצנה לבין הרקע.

כמה פשוט היה לחשוף באופן ידני אילו יצרני המצלמות היו מאפשרים הצגה של ערכי מפתח הצמצם, מהירות התריס והרגישות במונחים של ערכי חשיפה. במקום ערכים כאלה:

היו מופיעים בעינית הערכים האלה:

עד שיעשו זאת, עלינו להזכיר לעצמנו אחת ליום שההפרש בין f/2 ל-f/1.4 איננו קטן מן ההפרש בין f/5.6 ל-f/4.

.

טיול עירוני

 

על גודלם של הדפסים

למרוץ הבלתי מתפשר אחר רזולוציית החיישנים שאנו עדים לו מאז ראשית העידן הדיגיטלי בצילום יש תופעות לוואי מזיקות: גודל הקבצים הולך ותופח ומשך הזמן הנדרש לעיבודם במחשב, כמו גם משאבי העיבוד והאחסון הנדרשים הולכים וגדלים בהתאמה; מגבלות האופטיקה מתבלטות ונדרשות עדשות יקרות יותר ויותר על מנת ליצור תצלומים בעלי מידת פירוט אחידה בכל שטח התמונה; יציבות המצלמה ברגע החשיפה הופכת להיות חשובה יותר. כללי האצבע למשך החשיפה הדרוש כבר אינם תקפים; ועיבוד התמונה הפרטני, שנעשה לנוכח התמקדות בפרטים קטנים יותר ויותר עלול לפגוע במראה התצלום כולו. מצד שני (הרי אין רע ללא טוב) הגידול ברזולוציה מאפשר הדפסה של התצלומים במימדים מרשימים. הטבלה הבאה מציגה את הקשר בין רזולוציית החיישן למימדי ההדפסה המירביים בצפיפות של 250dpi. צפיפות כזאת איננה מאפשרת לעין האנושית הבחנה בפיקסליזציה ובמיקרו-ארטיפקטים אחרים בעין בלתי מזוינת ולכן היא משמשת כתבי עת מודפסים רבים.

המספרים האלה אולי מפתיעים אתכם, אבל היו סמוכים ובטוחים שבדקתי אותם היטב. מסתבר שדי ברזולוציה של שלושה וחצי מגה-פיקסלים כדי להדפיס תצלום "ענק" (15X20) ובשמונה מגה-פיקסלים על מנת להדפיס שער של מגזין, באיכות שאין למעלה ממנה. מצלמות המצוידות בחיישנים מפורטים יותר יפיקו תצלומים שניתן להדפיסם במימדים המיועדים לתליה על קיר מבלי לאבד אפילו מעט מאיכות ההדפסה!

עד כמה זה נחוץ? ובכן, John Galt, מומחה למסרטות קולנוע, מדבר על כך שמרחק הצפיה האופטימלי בסרט אינו נופל מפעמיים וחצי גובה המסך. אם נביא בחשבון הבדלים ביחסי הגובה והרוחב האופייניים למדיה השונות נמצא שמרחק הצפיה האופטימלי בתמונה התלויה על הקיר או המונחת בכף היד הוא לפחות פעמיים המימד הצר שלה. הניסיון מלמד אותי שההערכה הזאת מדויקת למדי: כשאני מתבונן בתצלום המופיע על צג הטלפון הנייד שלי אני מביט בו ממרחק של כ-20 ס"מ. כשאני מתבונן בתצלום המודפס על עמוד שלם של מגזין נוח לי לצפות בו ממרחק של כ-60 ס"מ. אני מוצא שהמרחקים האלה מאפשרים לי לצפות בתמונה כולה, אבל גם לבחון את פרטיה.
מאחר שמרחק הצפיה בתצלום גדל ביחס קבוע למימדי ההדפס, ומכיוון שכושר ההבחנה של העין בפרטים קטנים נמצא ביחס הפוך למרחק הצפיה, מתקבלת המסקנה המפתיעה לפיה הרזולוציה האפקטיבית של התצלום אינה משתנה עם הגידול במימדיו. למשל, אם נדפיס תצלום מסוים בעל רזולוציה של חמישה מגה-פיקסלים לגודל של גלוית דואר או לגודל של פוסטר חוצות הוא ייראה בעינינו חד ומפורט בדיוק באותה המידה למרות שצפיפות ההדפסה המירבית תרד מ-400dpi ל-20dpi בקירוב, ובתנאי שהתצלום ימלא את אותו חלק משדה הראיה שלנו. הייתי אומר ששמונה מגה-פיקסלים יספיקו להדפסה בכל גודל שהוא ועוד יותירו מרווח ביטחון עבה. אין פלא שאנחנו מתפעלים מאיכות ההדפסה הגבוהה של התצלומים שלנו בכל פעם שבה אנחנו מדפיסים.

הרזולוציה העודפת של המצלמות שלנו עשויה להיות שימושית בכל זאת: היא מאפשרת לנו להימנע מעיבוד יתר, ובעיקר מחידוד והפחתת רעש שהשילוב ביניהם הוא המקור העיקרי למראה ה"דיגיטלי", הפלסטי של תצלומים דיגיטליים מודפסים. אין טעם בהגדלת התצלום ל-100% על מסך המחשב אם איש לא יביט בו בפירוט כזה לעולם. תצוגה בהגדלה של 50-60% (תלוי ברזולוציית התצלום ובסוג המסך) מציעה סימולציה מדויקת למדי של הפלט המודפס והיא מספיקה בהחלט גם לצרכי עיבוד התמונה. אם התצלום מיועד להצגה מוקטנת על מסך כדאי "לטפל" בו כשהוא מוצג ב-25-30% ממלוא גודלו ולא יותר.

.

הכרזת עצמאות

לך תסביר... 

לך תסביר שאתה מצלם מתוך צורך פנימי ושאינך רוצה בתמורה. 

לך תסביר שאינך מצלם עבור אחרים ושאין בך רצון לעשות זאת אי פעם. 

לך תסביר ש״מקצועיות״ ו״מקצוענות״ הם מושגים שאינם מדברים אליך, שהם טבועים בשפה זרה לך. 

לך תסביר מדוע אתה מחלק את עבודתך במקום למכור אותה. 

לך תסביר שלהיות חובב פרושו להיות חופשי מכבליה של הנורמה המסחרית ומכוחה המצמית של ״התעשיה״. 

לך תסביר שהנפש היא ציפור קלת כנפיים, שהיא יקרה מכדי למכור אותה לכל המרבה במחיר. 

לך תסביר שאמנות איננה טכניקה, שאין דרך ״נכונה״ ליצור אותה. 

לך תסביר שהתהליך - ההשראה, העין, התחושות - חשוב הרבה יותר מהתוצאה. 

לך תסביר שהדבר האחרון שאתה זקוק לו הוא הדרכה של טכנאי מומחה. 

לך תסביר שאינך מעוניין במשוב טכני אלא במשוב הומניסטי. 

לך תסביר שאין שום חשיבות לכלים שאתה בוחר להשתמש בהם, שאפשר לכתוב שיר במקלדת, בעיפרון או באבן גיר על המדרכה. 

לך תסביר מדוע אינך רוצה לבאר את האמנות שלך, לפרוס אותה לפרוסות. 

לך תסביר שאתה לא רוצה שהאמנות שלך תהיה יפיפיה או הרמונית או ״מושלמת״. 

לך תסביר שהאמנות שלך היא האהבה והשמחה והחמלה והחסד והכאב והתקוות הכמוסות ביותר שלך.  

.

קורנליה

קורנליה / יונה וולך

באמצע הלילה השד
הופיע ואמר לקורנליה
שזה הזמן וקורנליה
שחסרת יזמה ומוכרחה
קורנליה והשד הלכו
באמצע הלילה לקטוף סירפדים
השד התעייף ופרש
לקורנליה פריחת סירפדים וקטפה
אפשר היה לחשוב ממש
שקורנליה שדה אדומה
בבוקר האנשים עשו לה
כי הם חשבו שקורנליה שדה אדומה
וקורנליה לא ידעה
תמיד היא חשבה שעושים לה
כי היא קורנליה.

הפורטרט האחרון

בפעם הבאה בה תצלמו פורטרט של אדם אהוב, חשבו על הסרטון הזה:
 

צילום של פורטרטים איננו עניין של מה בכך. עליך להכיל את האדם שאתה מצלם: לבאר אותו, להבין את הכאב שלו, את ההומור שלו, את החולשה שלו ואת הכוח שבו. את האנושיות שלו. פורטרט טוב הוא יצירה רב מימדית, עמוסה ברבדים ומורכבת. והכלים היחידים העומדים לרשותך הם אור ואמפתיה. אנא, השתמש בהם ברגישות ובתבונה.

.

מיתון

.

"לשם מה לך מצלמה יקרה?"

אתמול התקיימה ארוחת בוקר משותפת במטע התפוחים של הקיבוץ שלנו. באירועים כאלה מופיעות להן הרבה מצלמות והאמת היא שמספר מצלמות הרפלקס שהיו שם אתמול הפתיע אותי. שוחחתי עם מישהי שהחזיקה במצלמה כזאת על דא ועל הא ומבלי משים שיחתנו נדדה לצילום. היא העירה על כך שהצילום שלה לא ממש השתפר מאז רכשה את המצלמה החדשה. עניתי לה משהו בנוסח: "זאת לא המצלמה, את יודעת". אשתי, שהיתה שם גם היא, שאלה אותי את השאלה המתבקשת: "אז לשם מה לך מצלמה יקרה כל כך?"

זאת שאלה טובה. שאלה מצוינת. לפני מספר שנים הייתי יכול לענות עליה בקלות (עומק שדה, מהירות תגובה, טווח דינאמי, חדות וכל הקישקושים הרגילים). אתמול השאלה הזאת גרמה לי לגמגם. הצילום שלי איננו דורש מצלמה יקרה. אני אמנם נוטה לצלם בתנאי תאורה מאתגרים, אבל אינני חסיד של איכות טכנית בלתי מתפשרת. התצלומים הטובים ביותר שלי בשנים האחרונות רועשים כהוגן, שרופים פה ושם ואפילו אינם מצטיינים בחדות שלהם. באמת לשם מה? ובכן, מצלמת הרפלקס הדיגיטלית הראשונה שרכשתי נועדה לשמש תחליף למצלמת הפילם. נמאס לי מההוצאות המיותרות הכרוכות בפיתוח ובהדפסה של סרטי צילום. זה הכל. לא הייתי מודע לחשיבותו של גודל החיישן, לא נכנסתי לנבכי המיקוד האוטומטי (מערכת הפילם שלי היתה מוגבלת למיקוד ידני) ולמרבה החלחלה אפילו לא הבנתי את יתרונותיו של פורמט ה-RAW. לפני שרכשתי את המצלמה קראתי עליה מעט ברשת והצצתי בתצלומים שהופקו באמצעותה. משראיתי שאפשר להפיק בעזרתה תצלומים ראויים (איכותיים יותר מאלה שנותנת מצלמה קומפקטית ולא פחות טובים ממה שנתנה לי מצלמת הפילם) - נחה עלי דעתי.

רק אחר כך הבנתי לאיזה עולם אני צולל: עולם שבו הצילום והכלים המשמשים אותו הם שני תחומים נפרדים. אתם מבינים, הצילום הדיגיטלי לא נולד כתוצאה מצרכיהם של צלמים. הוא יציר כפיהם של אנשי מחשבים. בשנותיה הראשונות הטכנולוגיה הזאת היתה בוסרית. איכות התמונה היתה רחוקה מאד מזו שנתן הפילם ואף צלם שמכבד את עצמו לא העלה בדעתו להשתמש במצלמה דיגיטלית מרצונו החופשי. האיכות הנמוכה של התצלומים הדיגיטליים ודרך החשיבה האנליטית של הטיפוסים שהשתמשו בטכנולוגיה הזאת הם שני הגורמים העיקריים לכך שהצילום הדיגיטלי נסוב עד היום סביב "איכות התמונה". הפסיכולוגיה של הפילם שונה: מאחר שסרט הצילום הוא מדיום מתחלף, איכות התמונה המתקבלת תלויה בדיוק של המיקוד, באיכות האופטית של העדשה, בדיוק של מדידת האור ובאיכות הרכבת המנגנון האופטי של המצלמה. לא במדיום. טיבה של מצלמת פילם איננו תלוי באורח הדוק בגילה הטכנולוגי או הכרונולוגי; להיפך, ככל שהמצלמה עשירה יותר במעגלים אלקטרוניים כך היא נוטה להתקלקל. בצילום הדיגיטלי, לעומת זאת, הפילוסופיה של המשתמש שונה. האלקטרוניקה הפכה מכלי עזר המיועד למתחילים לליבת המצלמה. היא קשורה בעבותות לא רק לחוויית הצילום אלא גם לתוצאה המתקבלת. אין ספק שהבדלים בין מצלמות דיגיטליות משפיעים על הקלות בה ניתן לקבל תצלומים בעלי איכות טכנית מעולה בתנאי תאורה מגוונים, אולם עד כמה ההבדלים ביניהן רלוונטיים לצרכיו של הצלם? נניח שהקריטריון לאיכות טכנית מספיקה הוא איכות משביעת רצון בהדפסה לגודל A4 (יותר משער של מגזין אופייני). הבה ונבחן איזה שיעור מן המצלמות הדיגיטליות המתקדמות עמד בקריטריון הזה מאז ראשית הטכנולוגיה הדיגיטלית:

בתחילת העשור הראשון של המאה הנוכחית כמעט שלא היו בנמצא מצלמות דיגיטליות שימושיות (לצרכי הדפסה), אלא בצילום סטודיו לסוגיו השונים. עשר שנים מאוחר יותר כמעט שאין בנמצא מצלמות שאינן עומדות בקריטריון שקבענו, אלא לצורך צילום ספורט באולמות. בשני המקרים אין הבדל פרקטי בין המצלמות השונות: רובן ככולן עומדות בדרישות (או אינן עומדות בהן). בין שתי התקופות האלה היה פרק זמן בו ההבדלים הפרקטיים בין מצלמות שונות היו משמעותיים יותר, אבל התקופה הזאת תמה וכמעט נשלמה. ובכל זאת, תרבות ה-pixel peeping מסרבת לגווע. רק לפני כמה ימים, עם פרסום ביצועי החיישן של אחת המצלמות המקצועיות החדשות באתר DxOMark, נושא האיכות הטכנית עלה שוב וביתר שאת, למרות שאין חולק על כך שהמצלמה המדוברת תפיק תוצאות מצוינות בכל סיטואציה אפשרית. מצלמות אחרות אמנם יפיקו תוצאות לא פחות ראויות, אבל זה בדיוק העניין: המצלמה כבר (כמעט) לא רלוונטית. ממש כמו בימי הפילם. זה יתברר לנו מיד אם נבחן את הדברים בפרספקטיבה של זמן: האם תוכלו להצביע על תצלום שהופק באמצעות מצלמת חיישן מלא שהיוותה פריצת דרך כשהושקה, ב-2003? או ב-2008? או ב-2012?

נ.ב. כל זה עדיין לא עונה על שאלתה של אשתי. אני יודע.

.

כיצד להיות אמן מצליח בעידן הרשת

1. כל אמן רשת מצליח הוא איש יחסי ציבור מוכשר. לכן, ליחסי הציבור יש חשיבות עליונה.
2. טפח את הקשרים החברתיים שלך ברשת. הם המפתח לחשיפה שלך לעיניים חדשות.
3. חתור להיכלל בקבוצת אמנים מקוונת, אבל שמור על האוטונומיה שלך בתוכה.
4. הזהר מביקורת על עבודתם של אחרים. היא מסכנת את יחסי הציבור שלך. אם אין לך משהו חיובי לומר מוטב שתשתוק.
5. היה פתוח לטכנולוגיות רשת חדשות ולמד לעבוד איתן לפני כולם.
6. הרחב את החשיפה שלך: כתוב בלוג וקשר אותו לרשת החברתית שלך, לטוויטר, לבלוגים אחרים ולכל מוצא מקוון אחר.
7. על מנת להתבלט בשטף האינפורמציה האינסופי עליך למתג את עצמך.
8. הכר את סביבתך: עקוב אחר מה שאחרים יוצרים וכותבים כדי שתוכל למקם את עצמך ביחס אליהם.
9. תן תשומת לב מיוחדת לתצלומים שהפכו לוויראליים בקהילות הצילום השונות ברשת.
10. היה שונה, אבל היזהר שלא להיות שונה מדי.
11. פנה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל הסווה זאת בעטיפה ויזואלית אופנתית, בנטיה קלה לנוסטלגיה ובמראית עין של מורכבות, של עומק אינטלקטואלי ושל עצבות קלה.
12. שילוב של ניהיליזם מתון ושל אופטימיזם טכנולוגי הוא הקו האופנתי הדומיננטי לקיץ-סתיו 2012. רצוי לדבוק בו.
13. אל תתחייב לאידיאולוגיות ובשום פנים ואופן אל תאמר שום דבר בעל קונוטציה פוליטית.
14. אמץ השקפת עולם פוסט-מודרניסטית. שווה לאמנות שלך נופך קל של לגלוג. השאר חלון פתוח לאירוניה. היא תציל אותך כשתתקל בביקורת.

.

כוריאוגרפיה של בעלי מלאכה

.

במגנום מחפשים חברים חדשים

סוכנות הצלמים העצמאית המהוללת Magnum יצאה בקול קורא לצלמים המעוניינים להצטרף לשורותיה. אם אתם מעוניינים, שלחו ללונדון תיק עבודות ובו לא יותר מ-80 תצלומים ערוכים בקפידה. בסוף השבוע האחרון של חודש יוני הקרוב תיערך פגישה בה יעברו צלמי הסוכנות על תיקי העבודות ויבחרו (אולי) צלם או שניים שיוזמנו לתקופת מועמדות. כל ההנחיות נמצאות כאן.

מי שיבחר לנסות את מזלו מתבקש להתאים את הציפיות שלו למציאות: מאז 2007 לא נמצא אפילו צלם אחד שהוזמן להצטרף לסוכנות הזאת.

שגיא כתב:

היום מגנום לא מספקת עבודות, משימות או תקציבים. הצלמים עצמאיים לגמרי ומשיגים מקורות מימון בצורה פרטית עבור פרוייקטים שהם בוחרים לבד או משיגים לבד. התואר "צלם מאגנום" אולי יעזור באיסוף מימון ופתיחת דלתות אבל כל הרעיון של מגנום זה שהסוכנות עשתה את הדברים האלו בשביל החברים...
הפרנסה היחידה שהיא מספקת לצלמים מגיעה בדמות עשרות סדנאות בשנה ברחבי העולם. זה נחמד אבל לא משהו שבאמת אפשר להתפרנס ממנו וחוץ מזה אף אחד לא קרע את התחת שלו בשביל להתקבל למגנום על מנת להיות מדריך של ילדים עשירים...
אני חושב שמגנום כסוכנות צריכה להשתנות בצורה קיצונית על מנת שהיא תמשיך להיות רלוונטית אבל זה יהיה בלתי אפשרי כי יש שם עוד דור ישן שמשפיע שצריך קודם לפנות את מקומו. מגנום צריכה עוד אנשים כמו מרטין פר שמבינים לאן פוטוז'רנליזם הולך ושהגבולות בין פוטוז'ורנליזם לאמנות מטשטשים ושערוצי הפרנסה משתנים בהתאם.

.

אקזיסטנציאליזם של ציוויליזציה צרכנית

.

בעינינו או בעיני רוחנו?

Roman Drits הוא צלם לטבי צעיר בעל סגנון חזק וייחודי. סדרת העבודות האחרונה שלו, Auftakt, מציגה תצלומים רגעיים ופשוטים מאד, כמעט תצפיות אקראיות, כשהם עטופים בנייר צלופן חורפי, כהה ועכור. זאת עבודה אינטרוספקטיבית. למתבונן אין דרך להבין את מהותה ואת ההקשרים הפנימיים הממלאים אותה. הוא יכול רק להתרשם מן האווירה האופפת את התצלומים, לחוש במשקלם ולהקשיב לשקט העמוק שלהם. בסופו של דבר כל מתבונן יראה את העבודה בעיניו ויתאים אותה לעולם האסוציאציות הפרטי שלו.

העבודה הזאת של Drits ממחישה היטב את מהותה של היצירה האמנותית: כשלעצמה היא אילמת. היא מקבלת משמעות רק מתוך חוויית החישה שלה, דרך עיניו, אזניו ועורו של הצופה. "תפקידו" של האמן רק לגרות את חושיו של הצופה, להעיר את דמיונו ואת רגשותיו מתרדמתם. כל היתר נתון לאינטרפרטציה ולהבנה סובייקטיבית. מכיוון שכך האמנות זקוקה לאבסטרקציה, למרווח בין האמירה לבין ההבנה. הוגה הדעות Ernst Gombrich כתב ב-1960 בספרו Art and Illusion על חלקו של המתבונן - the beholder's share - במתן של משמעות ליצירות אמנות. לדבריו אין בנמצא "מבט תמים"; התפיסה של אמנות מושפעת מהשקפת עולמו של המתבונן, מנסיונו, ממצב הרוח הרגעי שלו ומידיעותיו.

לעומת סוגות אמנותיות אחרות, הצילום לוקה בחסר במרווח שהוא משאיר למתבונן. ככל שהקומפוזיציות שלנו "נכונות" יותר, ככל שהתצלומים שאנחנו מפיקים עשירים יותר בפרטים, ככל שהצבעוניות והטונאליות שלהם ריאליסטיות יותר, ככל שהם מפורשים יותר, כך הם מאבדים מערכם כיצירות אמנות. למרבה הצער הכלל הזה לא בהכרח עובד בכיוון ההפוך: אבסטרקציה מופרזת, כזאת שאינה מותירה ביצירה רמזים מספיקים לכוונתו של האמן, עלולה להותיר אותנו אדישים. אמנות זקוקה לנקודת מגע: לרעיון או לתחושה שיקשרו אליהם את רגשותיו של המתבונן. המתח הנוצר בין שני הכוחות המנוגדים האלה, הקונקרטי והאבסטרקטי, מחזיק את תשומת ליבו של המתבונן. כמו בתצלומים של Drits.

Roman Drits, from Auftakt

.

תצלומים לאלבום

.

שני ירחונים

הירחון Photography Monthly מיועד לצלמים חובבים שזה לא מכבר גילו את הצילום. הוא מוקדש לשאלות שמטרידות צלמים כאלה ולכן עוסק, רובו ככולו, בנושאי טכניקה. גיליון אפריל שלו כולל סדרת מאמרים על צילום נוף במזג אוויר גרוע. אלה הם מאמרים מעמיקים למדי שמכסים את הנושא הזה מכל הזוויות שלו: במה כדאי להצטייד, כיצד להכין את הציוד, כיצד להשתמש באור הדרמטי המאפיין תנאים אטמוספריים כגון סערה, ערפל, גשם, שלג ורוח. זהו אוצר בלום. בימינו, כאשר הכל מצוי ברשת בשפע ובחינם, ניצב בפני הגולש האתגר לברור את המוץ מן התבן וזה מה שיש לירחונים המודפסים להציע. הירחון הזה ערוך בקפידה וממוקד בדיוק במה שקוראיו מחפשים. יתרון נוסף שלו: כשאתה מעלעל בו ברור לך אם אתה קורא מאמר אובייקטיבי או פרסומת (קשה לומר זאת על הקריאה ברשת). כשרק התחלתי להכניס את הראש לתחביב הזה, מנוי על ירחון כזה יכול היה לקצר עבורי את שלבי הניסוי והטעיה. יחד עם זאת, הוא מעט נבוב. הוא מתרכז מטבעו בשאלות ה"כיצד" וחסר בו דיון ב"מדוע". נראה שכל מטרתו ללמד את הקורא להפיק תצלומים יפים. ראו למשל את המדריך לצילום משפחה שהתפרסם בגיליון נובמבר האחרון. אם לשפוט על פי מה שראיתי במרכז לונדון בסוף השבוע, אפילו ירחון כמו Photography Monthly עלול להוות חומר קריאה מאתגר למדי עבור רוב חובבי הצילום (בהנחה שמצלמת רפלקס מעידה על העניין של בעליה בצילום).

 

הירחון Professional Photographer כשמו כן הוא. הוא מיועד לצלמים שמתפרנסים מן הצילום שלהם ומקיף מגוון רחב של ז'אנרים, מצילום עיתונאי ועד צילום אופנה וחתונות. כל גליון סוקר מבחר קטן של צלמים שמציגים מעבודתם ומשתפים את הקורא בניסיונם. בנוסף לכך הוא כולל דיונים מעניינים למדי על מגוון נושאים שימושיים. בגיליון האחרון, למשל, פורסמו דיון על ענייני ביטוח, הדגמה של טיפול מקצועי בפורטרט באמצעות פוטושופ ומאמר על השימוש ברשת לצרכי חשיפה מירבית ושיווק עצמי. נושא שעובר כחוט השני בירחון הזה הוא החרדה הקיומית של הצלמים. זכות הקיום שלהם כעוסקים עצמאיים מוטלת יותר ויותר בספק כתוצאה מריבוי הצלמים החובבים, חלקם מוכשרים ובעלי נגישות לציוד המתקדם ביותר. העניין הוא שהחובבים אינם מצפים לתמורה הולמת עבור עבודתם. סף הכניסה לתחום הצילום המסחרי נמוך מאשר היה אי פעם והתחרות המתגברת מאיימת על צלמים ותיקים. לשאלה מהו הערך המוסף שצלם מומחה עשוי להציע ללקוחותיו כנגד השכר הגבוה שהוא מבקש אין תשובה טובה אחת. הפוטוג'ורנליסט מוכן להסתכן על מנת להשיג תצלומים אותנטיים מאזורי קונפליקט (אם כי רוב התצלומים האלה לא יראה אור לעולם בגלל הצנזורה שהעיתונות משיתה על עצמה); צלם החתונות המומחה מציע את המוניטין ואת הראיה הצילומית שלו (שערכם הולך ומתערער); צלמי המוצרים והאופנה מציעים את שליטתם הטכנית בתאורה ואת יכולתם להתאים את סגנון עבודתם לדרישות ספציפיות. כולם נמצאים במרדף מתמיד אחר הציוד החדיש ביותר ובמיוחד אחר ה-ISO הגבוה הנקי ביותר, למרות שבשקט רובם מודים שאין להם צורך אמיתי בכלים היקרים האלה. עם כל הצער, הצלם המקצועי הוא מין בסכנת הכחדה מוחשית. למרבה האירוניה, גיליון מרץ נחתם בראיון עם צלם הנוף השבדי המבוקש Stefan Isaksson, שהצילום מהווה עבורו תחביב בלבד (אם כי תחביב מכניס).

Photograph: Stefan Isaksson

היה מעניין לקרוא את שני הירחונים האלה. אם אפשר ללמוד משהו מהרוח הנושבת מהם, הרי שאנחנו נמצאים בזמן שטוב להיות בו צלם חובב וקצת פחות טוב להיות בו צלם מקצועי.

.

חזרתי

אני מבקש להודות לאייל ולמיכאל שסייעו להחזיק את הבלוג בחיים בזמן היעדרי.

הפוסט על ה-EE2 העלה בי זכרונות נעימים. אתם יודעים, פעם השתמשו במצלמות האלה "ברצינות". זאת היתה המצלמה ה"משפחתית" של הורי בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים ואני חב לה רבים מזכרונות ילדותי. זאת היתה גם המצלמה איתה נחשפתי לעיסוק הזה. האפשרות להפיק שבעים ושניים תצלומים מסרט אחד נראית כיום כעניין של מה בכך, אבל בתקופות אחרות היתה לה משמעות. מצד שני, כשמשהו השתבש בפיתוח הכאב היה גדול יותר. זכור לי סרט אחד שחשפתי ביום חורף סוער במיוחד לצורך עבודת הביוטופ שלי בבית הספר, שכולו ירד לטמיון. אילו תמונות היו שם... הארוע המצער הזה גרם לי לאמץ את טכנולוגיית הרפלקס ולהחליף את עדשת ה-28 מ"מ הקבועה בעדשת 50 מ"מ מתחלפת (לפחות באופן תיאורטי).

ח"י ה"טיפים" מאת מיכאל גורמים לי לחייך. הצד הטכני של הצילום מציע עניין אינסופי לכולנו, אבל אני מעדיף להתרכז בצדדים אחרים שלו (מבלי להיכנס לוויכוח אילו מן ההיגדים האלה רלוונטיים לאילו סיטואציות). Less is more, רבותי. לפחות ברוב המקרים.

בשבועיים האחרונים שהיתי באנגליה ,בביקור משפחתי. בחרתי להתנתק מן הרשת לכל אורך התקופה הזאת כי נזקקתי למנוחה. הכתיבה סחטה ממני הרבה אנרגיה בחודשים האחרונים. בין בילוי לטיול היה לי זמן רב לקרוא, להרהר ולפתח תובנות. לא רק על ענייני צילום. למשל, חשבתי על החברה הניאו-פיאודלית שלנו, על סולידריות, על מקומו של האזרח בתרבות הקפיטליסטית שאנחנו גאים כל כך להיות חלק ממנה. חשבתי על העליבות שברכושנות, על הבזבוז שבשאיפה ליצור חפצים יפים (האם אין זו המהות של התחביב שלנו?). על כל אלה אכתוב כאן בימים ובשבועות הקרובים. וגם צילמתי. יותר מכפי שאני נוהג לצלם בדרך כלל. אני מקווה שאצליח לגבש את כל זה לכדי יצירה קוהרנטית. אבל כעת אני הולך לישון.

.

מימונה

"אורך ימים ושנות חיים ושלום יוספו לך
כי בי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים
אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד
ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם"
משלי ג'

הקישור היומי: האם הצילום מת?

מובן שלא.
ובכל זאת, לפני שנתיים נערך סימפוזיון בנושא הזה. קחו נשימה עמוקה לפני שאתם צוללים פנימה.
.

סרט לשבת: ראיון עם André Kertész

חלק ראשון
חלק שני
חלק שלישי
חלק רביעי
.

הקישור היומי: מעבר לפלגיאט

דיון מעניין על הרציונל של הפיקטוריאליזם וכיצד הוא מתייחס לצילום בימינו, מאת Bill Gatesman. מעט אקדמי, אבל בהיר ונכון.

.

הקישור היומי: על יופיו של היופי

מה רע בתצלומים נטורליסטיים? מאת Kirk Tuck.
.

One billion dollars

כמעט כבר הכל נאמר על הרכישה האחרונה של פייסבוק את חברת אינסטגרם שהיא תוכנה לעריכת תמונות וגם רשת חברתית שעד לא מזמן הייתה רק למשתמשי אייפון ושבוע שעבר הגיע גם לאנדרואיד -  וגם על זה היו לא מספר התייחסויות שאחת מהן הצחיקה אותי מאוד - swedishkeren@: "אל תעשו אינסטגרם לאנדרואיד. כל הערסים ואלבומי תאילנד שלהם יגיעו"

אין לי לו אנדרואיד או אייפון אבל התוכנה הזאת תפסה את תשומת ליבי ככלי עריכה מעניין לתמונות אבל מהצד השני עוררה אצלי הרבה מחשבות לגבי תחום הצילום - מצד אחד אני אוהב את המראה הישן (זה הסיבה שאני חוזר לצילום בפילם) מהצד השני התוכנה הזו מאפשרת לנו בחינם לערוך תמונות בצורה מעניינת והרבה יותר זולה (משמעותית) מצילום בפילם, קצת כמו גם הצילום הדיגיטלי. ומהצד האחר - מה זה עושה לתחום הצילום? האם כל אחד שיש לו אייפון או אנדרואיד נחשב צלם?

כיום חברים ברשת הזאת 30 מיליון חברות וחברים אשר מעלים כ-5 מיליון תמונות ביום וזה עוד נתון שהיה נכון עד לרגע לפני הכניסה לתחום האנדרואיד...

ודרך אגב - למי שאין מכשיר שתומך בתוכנה הנ"ל, יש מספר גרסאות אונליין מעניינות:

pixlr-o-matic או cheapstamatic

עוד פרטים לאיך לעשות תמונות פולארויד, דוגמאות נחמדות ניתן למצוא כאן (קצת הגינות - זה שלי)

ונשאיר אתכם עם המקור - פורמט בינוני שש על שש, ללא פילטרים