יום שני, 12 במרץ 2012

בדיוק

רק אתמול כתבתי את הדברים הבאים:
...הקבוצה הווירטואלית... היא מלכודת דבש. היא תעניק לך חום ואהבה, תלטף אותך ותדריך אותך בדרכך כל עוד תישאר נאמן לעקרונות המנחים שלה. נסה לחשוב אחרת, ליצור משהו מאתגר - ומיד תקבל מכה מכאיבה על היד. העניין הוא שקבוצות רבות, בוודאי אלה שמקדמות בברכה צלמים מעוטי ניסיון, "מקדשות" את הפניה אל המכנה המשותף הרחב ביותר...
והנה, אך חלפו עשרים וארבע שעות והדברים עולים וצפים באינצידנט קטן אבל מרגיז באחד הפורומים:
הפורום הזה הוא פורום חובבים ויש כאן נציגים שמצלמים ברמות שונות וגם בציוד שונה. החל ממצלפון וכלה באריות החבורה. ובהתאם גם ההתפתחות היא שונה. לא ייתכן להפוך אתגר חובבני וכייפי לתחרות רצינית שהקריטוריונים בה הולכים ומחמירים. השופט הנכבד משול לפרופסור שרוצה להחיל את תפיסתו על תלמידי בית ספר תיכון או פחות מזה. אם השופט לא יודע להתאים את עצמו לנבחנים שלא ישפוט. השופט יתאים את עצמו לנבחנים ולא את הנבחנים אליו. ואכן אל תשפוט.
(אלמוני)
מדובר בסך הכל בתחרות קטנה בין צלמים חובבים שאיננה נושאת פרסים. הדברים לא אמורים להפריע את שלוותי, אבל הם הצליחו לעשות זאת. מדוע זה קרה? אולי מפני שלדידי אין הבדל בין "אתגר חובבני וכיפי" לבין "תחרות רצינית שהקריטריונים בה הולכים ומחמירים". אולי בגלל ההתעקשות הלא מובנת לשמור על רמה נמוכה. אולי בגלל הכינויים שהוצמדו לי, "השופט הנכבד" ו"פרופסור". לא, כל אלה אינם העניין. מה שמפריע לי הוא השימוש במונח "נבחנים" על מנת לתאר אמנים. באמנות אין ולא תהיה "תשובה נכונה". אין ולא יהיו ציונים. ההצלחה ב"מבחן" איננה תלויה במידה בה העיפרון מחודד. למעשה היא אינה תלויה גם בידע או בשינון של חומר. הרעיון המופרך הזה מעציב אותי.
.

תגובה 1:

  1. ומה רע בשופט נכבד או פרופסור?
    נראה שכתבת את הדברים מהכרות מעמיקה עם הפורום,
    ובכל זאת אתה שב וחוזר אליו.
    אולי במקום דיסונס קוגניטיבי תכתוב פעם על סינדרום האשה המוכה.

    השבמחק

Google Analytics Alternative