שם המשחק: פונקציונאליות

אולי אני מקדים את המאוחר בשנה או בשנתיים, אבל אני מתרשם שאנחנו נכנסים לעידן בו אין עוד הבדלים פרקטיים מהותיים ב"איכות התמונה" שמצלמות שונות מציעות. נכון, הפוקוס הסלקטיבי היה ונשאר נחלתם של החיישנים הגדולים יותר. נכון, ברגישויות גבוהות מאד עדיין ניכרים הבדלים במידת הרעש בתצלומים. נכון, הטווח הדינאמי המוגבל נותר סוגיה בלתי פתורה במצלמות בעלות החיישן הקטן. העניין הוא שההבדלים נעשים יותר ויותר תיאורטיים, פחות ופחות מעשיים. כמעט כל המצלמות המתקדמות* שיוצרו בשלוש השנים האחרונות מסוגלות להתמודד בהצלחה רבה עם תנאי תאורה סבירים עד קשים במקצת (המבחן שאני משתמש בו הוא הדפסה לגודל של דף A4 סטנדרטי).

התכונות המעניינות יותר שמבדילות בין מצלמה למצלמה נכללות בהגדרה הכללית: 'פונקציונאליות'. הפונקציונאליות כוללת את התאמתה של המצלמה למשימות שונות, מצילום רחוב זריז ועד צילום נוף איטי, מצילום ספורט שמעמיד במבחן כל מנגנון מיקוד אוטומטי ועד צילום מאקרו שמחייב דיוק אבסולוטי של המיקוד הידני, מצילום טבע בתנאי מזג אוויר קשים ועד צילום סטודיו באקלים מלאכותי ומבוקר. הפרמטרים שמגדירים את הפונקציונאליות של מצלמה מגוונים. למשל:

• מהם מידותיה של המצלמה ומשקלה? האם אפשר לשאת אותה על הצוואר או על הכתף למשך זמן ארוך? האם יש לה "נוכחות" בולטת? האם היא נוחה לאחיזה בידיים ממוצעות? האם היא "צפופה" מספיק לאחיזה יציבה?
• האם המצלמה גנרית או מותאמת לשימושים ספציפיים? האם העדשות שלה מתחלפות? כמה עדשות אפשר להרכיב עליה? מהם השימושים שהעדשות האלה "מכסות"? אם העדשה אינה ניתנת להחלפה, מהו מפתח הצמצם שלה? מהו טווח אורכי המוקד שלה? מה גודלה? מהו מרחק המיקוד המינימלי שלה?
• האם המצלמה מצוידת בעינית? האם אפשר להרכיב עליה עינית חיצונית? האם העינית שימושית למיקוד ידני? לקומפוזיציה? האם היא מכסה את מלוא שטח הפריים? אם היא מאפשרת צפיה רק באמצעות המסך, האם הוא ניתן להטיה? האם הוא אינטראקטיבי (מסך מגע)?
• האם ממשק ההפעלה של המצלמה אינטואיטיבי? האם יש בו די מרכיבים אנלוגיים (חוגות ומתגים) עבור צרכיו של הצלם? האם ניתן לשנות במהירות את כל הפרמטרים של החשיפה (מהירות תריס, צמצם ו-ISO)? את הפרמטרים של המיקוד? האם על הצלם למקד את תשומת ליבו במסך המצלמה כדי לשנות אותם?
• באיזו מידה המצלמה עמידה לכוחות פיזיקליים? מאילו חומרים היא עשויה? האם היא אטומה לאבק ולטיפות מים? אם כן, האם אפשר לחבר אליה עדשות אטומות?
• ולבסוף, איזה גשטאלט יש למצלמה? האם היא נראית כמו מצלמה מקצועית? כמו מצלמה פשוטה? האם היא מעוצבת בקווים ישרים? מעוגלים? האם היא נראית "מודרנית"? "סופר מודרנית"? "קלאסית"? מה צבעה? איזה רחש משמיע התריס שלה?

עד לפני כמה שנים רבות מהשאלות האלה היו רטוריות. ההיצע כלל מספר קטן של קבוצות: רפלקס מקצועיות או חצי-מקצועיות, רפלקס ברמת הכניסה, ריינג'פיינדר, "דמויות רפלקס" וקומפקטיות. כשרכשת מצלמה היית מקבל "חבילת פונקציונאליות" שאיפיינה את הקבוצה אליה השתייכה אותה מצלמה. טכנולוגיית ה-EVIL הגדילה מאד את המגוון של חבילות הפונקציונאליות. ראו כמה קבוצות חדשות הופיעו בשנים האחרונות (הקישורים מובילים להשוואות גודל מול "סטנדרט הזהב" הארגונומי):

1. "הקומפקטית הגדולה" – מצלמות בעלות חיישן גדול ועדשת זום בלתי מתחלפת. הנציגה ההיסטורית של הקבוצה הזאת היתה Sony R1. הנציגה החדשה היא Canon G1X.
2. "מצלמת הרחוב" - מצלמות בעלות חיישן גדול ועדשת פריים נורמלית או רחבה, בלתי מתחלפת. הנציגות הבולטות של הקבוצה הזאת הן Sigma DP2x ו-Fuji X100.
3. "דמויית הקומפקטית" - מצלמות קטנות בעלות חיישן גדול ועדשות מתחלפות, חסרות עינית ודלות ממשק. הנציגות הבולטות של הקבוצה הזאת הן Sony Nex 5N, Panasonic GF3, Olympus E-PM1 ו-Nikon J1.
4. "המיני-קלאסית" - מצלמות מתכת קטנות במקצת בעלות חיישן גדול, עדשות מתחלפות, ממשק שרירי, נעל פלאש וחיבור לעינית חיצונית. הנציגות הבולטות של הקבוצה הזאת הן Olympus E-P3, Panasonic GX1 ו-Nikon V1 (האחרונה כוללת עינית אינטגרלית, אבל בכל זאת כללתי אותה כאן).
5. "המיני-רפלקס" - מצלמות שנראות ומתפקדות כמו מצלמות DSLR ברמת הכניסה, אבל קטנות יותר. הנציגות הבולטות של הקבוצה הזאת הן Panasonic GH2, Panasonic G3 ו-Samsung NX10.
6. "הקלאסית" - מצלמות מתכת בעלות עדשות מתחלפות שחותרות לגודל אידיאלי (על פי "סטנדרט הזהב" הארגונומי) וששמות דגש על ממשק אנלוגי בחלקו, על עיצוב רטרו וכוללות עיניות משוכללות. הנציגות הבולטות של הקבוצה הזאת הן Sony Nex 7 ו- Fuji X-Pro 1. מצלמות נוספות צפויות להצטרף לקבוצה זו בשבועות הקרובים.
7. "מצלמת הבוטיק" - כאן תמצאו מערכות לא שגרתיות המכוונות לפלח שוק מצומצם, דוגמת Pentax Q ו-Ricoh GXR. מצלמות נוספות צפויות להצטרף לקבוצה זו בימים הקרובים.

אמש ישבתי עם חבר, צלם מחונן שזנח את הצילום לפני כ-15 שנים. הוא מחפש מצלמה דיגיטלית שתתאים לצרכיו (המוגדרים היטב) וחיפושיו ברשת הצליחו לבלבל אותו לחלוטין. רציתי לומר לו שיהיה עליו להתפשר כי כיום לא מייצרים מצלמות המצויידות בצירוף התכונות המעניינות אותו, אבל כשחשבנו ביחד על האפשרויות השונות נוכחתי שבעצם יש מצלמה שתתאים בדיוק למידותיו. איזה כיף!

* קבוצת המצלמות המתקדמות כוללת, לצורך העניין, את כל המצלמות המצויידות בחיישן שאורך האלכסון שלו הוא 1/1.7 אינטש או יותר.

.

בלוז לים השחור

צפו בפוטו-פילם הבא מאת Rafal Milach וראו כמה עדינות ואנושיות הוא הצליח למזוג לתוך הקטסטרופה האקולוגית והחברתית שהוא מתאר.

אנחנו יודעים לקרוא אנגלית ולכן אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בתרבות האמריקנית, שנשלטת בידי הניוון והגרוטסקה. לתחושתי הדברים המעניינים בתחום האמנות (והצילום בפרט) נוצרים הרחק משם, הרחק מהרשת ובשפות אחרות. סתם מחשבה.

.

על aspect ratio ועל קומפוזיציה

ברשימה שהתפרסמה השבוע בבלוג The online photographer כותב Kirk Tuck על הקשר בין ה-aspect ratio לבין הקומפוזיציה. הוא מעלה על נס את הפורמט הריבועי. זה מה שקרה לו כשניסה לראשונה לצלם במצלמת פילם בעלת פורמט 6X6:

...And, in an instant, something somewhat magical happened: Everywhere I pointed the camera a perfect composition sprang into being. I could point the camera at the intersection of a concrete curb and the asphalt of a street and, there it was, perfect composition.

Kirk Tuck

Tuck גילה לעולם את אחד הסודות השמורים ביותר שלי. ככל שהתצוגה בעינית מאורכת פחות כך מלאכת הקומפוזיציה קלה עלי יותר. כאשר התצוגה ריבועית, הקומפוזיציה כמעט אוטומטית. שימו לב שאינני טוען שיש משהו בתצלומים ריבועיים שעושה אותם עדיפים בעיני על תצלומים מלבניים. כל מה שאמרתי הוא שהקומפוזיציה קלה לי יותר בפורמט הזה. אני לא יכול להסביר את זה. פשוט, כשאני מביט בעולם דרך חלון שרוחבו וגובהו שווים הסצנה "מסתדרת" ביתר קלות.
זה כמובן עניין אינדיווידואלי: אני מניח שרוב הצלמים מעדיפים ליצור את הקומפוזיציות שלהם בחלון מאורך. רבים טוענים שהיחס 3:2, הקרוב ליחס הזהב, הוא הטבעי ביותר עבורם. מצד שני, היחס הזה נפוץ כל כך עד כי מעטים ניסו אי פעם משהו אחר. רבים אחרים משמיעים טענה שונה לגמרי, שנשמעת הגיונית: ה-aspect ratio איננו משנה כהוא זה. כל מה שעליך לעשות הוא להשאיר שוליים מסביב לקומפוזיציה שראית בעיני רוחך. אחר כך תוכל לחתוך את התמונה כאוות נפשך, בנוחות, מול מסך המחשב. זו הרי הסיבה לכל הפיקסלים האלה. אבל אז, אני שואל, מה הטעם בקומפוזיציה מלכתחילה? לתחושתי כוחו של הצילום נמצא בדטרמיניזם שלו. בדמיון של התצלום למה שראית כשחשפת. מניסיוני הקומפוזיציה המשנית איננה אפקטיבית באותה מידה. בדרך כלל היא נראית אותנטית פחות, סינתטית. היא חסרה את הטמפרמנט ואת האנרגיה של הסצנה.

עד לפני כשלוש שנים ה-aspect ratio של מערכת התצוגה היה טבוע במצלמה שהשתמשת בה. צלמי פילם שהעדיפו עינית בעלת צורה מסויימת נאלצו לבחור מצלמה מתאימה או לחילופין לצבוע את שולי מסך המיקוד של העיניות שלהם. צלמים דיגיטליים נאלצו "לבלוע" את תצורת העינית, או המסך, של המצלמות שלהם. אבל אז, בשלהי שנת 2008, הופיעה העינית הראשונה שאיפשרה את שינוי ה-aspect ratio של התמונה המוצגת בה. על מנת להשיג זאת היה צורך בשבירת המסלול האופטי הישיר בין העדשה והעינית, וזה בדיוק הרעיון מאחורי המצלמה חסרת המראה. למרבה הפלא רק כמה מיצרני מצלמות ה-EVIL מציעים תצוגה גמישה בעינית. יתכן שחלקם רואים בזה גימיק זול שמבזבז פיקסלים יקרים ולכן הם מעדיפים להציע רק את התמונה המלאה הנקלטת בחיישן. לדעתי אפשרות הבחירה ב-aspect ratio משמעותית. זו אחת התכונות הבודדות של מצלמה שעשויות לתרום באופן אמיתי לאיכות התמונות שיפיק הצלם. אני בטוח שכמה מכם יצקצקו בלשונם לנוכח הקביעה הזאת, אבל כמו במקרים אחרים, כל עוד לא תנסו לא תדעו. אני, לפחות, לא באמת הבנתי את אוּמנות הקומפוזיציה עד שהבטתי בעולם דרך חלונית רבועה.

.

שתי הרגליים של היצירה האמנותית

בכל יצירת אמנות יש התייחסות, מדעת או שלא מדעת, לשני עיקרים: תשוקה ואמון.

התשוקה, עליה כתב כאן מיכאל, היא אותו צורך להביע רגש או תחושה או רעיון. בבסיסה היא נובעת מנפשו של היוצר ולא מן העולם החיצון ולכן היא מחייבת הפשטה. אינני מדבר על יצירות שמטרתן תיאור ריאליסטי של העולם, ויהיה התיאור מדויק ויפה ככל שיהיה. התשוקה סובייקטיבית. היא מאירה את אותם מרכיבים של המציאות שמדגישים את אותם רעיון, תחושה או רגש. נקרא לזה 'מסר'. והיא מכבה את כל השאר. מטבע הדברים הצילום איננו המדיום המתאים ביותר לביטויה של תשוקה. המהות שלו פיזיקלית, אובייקטיבית ולכן הוא לא יכול להוות "חומר ביד היוצר" כמו סוגות אחרות של אמנות שהן מופשטות יותר (שירה, מוזיקה ואפילו ציור ופיסול). מאידך, דווקא המגבלות המובנות במדיום הזה עשויות לתת בידי היוצר הכוונה קונקרטית, יתד להיאחז בה: מעטים הם בני האדם שיודעים לתת לתשוקתם ביטוי מוחשי כשלפניהם מונח דף, או בד, חלק. רובם זקוק לחומר מוחשי שניתן לעבדו, ליצור בו צורות, לחצוב ממנו משמעות. אבל השלמות של חומר הגלם הצילומי עלולה לבלבל את היוצר: לעתים היא יפיפיה. עד כדי כך שמטרתו הראשונית - ביטוי המסר שלו - נשכח. התשוקה הופכת לסנטינמטליה, הרגש הופך לאסתטיקה וכך האמנות הופכת לקיטש. רבים יטענו: "ומה רע בזה? הרי תצלומים שלמים הם יפים יותר, מובנים יותר, קומוניקטיביים יותר, אהובים יותר". ובכן, אם כל רצונך הוא להיות אהוב על הבריות אז שכח מכל ההתלבטות הזאת בדבר תשוקה. אינך זקוק לה. ציית לנוסחאות הבדוקות ותזכה בשפע של מחמאות. בוודאות גמורה.

ומה אם יצרת משהו באש תשוקתך ואינך שלם איתו? זה קורה לנו הצלמים לעתים קרובות: היצירות האמיתיות ביותר שלנו רחוקות מלהיות יפיפיות. האסתטיקה שלהן שונה מזו המוכרת והאהובה. בין האמיתי לבין היפה נפער פער מעיק, מציק. הוא מציק לנו מכיוון שאנחנו זקוקים לאישוש. אנחנו חסרי ביטחון ולכן דרוש לנו סטנדרט להשוואה. ומאחר שהאמנות איננה ניתנת למדידה אנחנו פונים אל התחליף הקרוב ביותר, הלא הוא הצילום המסחרי - הסטנדרט של "התעשיה". הפסקתי לספור את התצלומים הגולמיים, האמיתיים, שנוצרו מתוך השראה פנימית ושנרמסו ברגל גסה רק על מנת להתאים אותם לאסתטיקה הקונבנציונאלית. אתם מבינים, הצורה והתוכן של תצלום מתחרים ביניהם. כשאתה מחזק את הצורה (ע"י חידוד, הרוויה, ניקוי ועוד כהנה וכהנה) אתה מחליש את התוכן, מרדד את המסר, מקהה את הרגשות. אתה מסיט את תשומת הלב מהתשוקה שלך, שגרמה לך לחשוף מלכתחילה, אל הפלסטיקה ואל הקוסמטיקה של מראית העין. כוחם של תצלומים טובים באמת נמצא דווקא באינטואיציה שלהם, בהיעדר מחשבה. ואנחנו, במקום לדבוק בתהליך היצירתי הטבעי: לראות, להרגיש ולחשוף אנחנו הופכים אותו לתהליך של לראות, להרגיש, לחשוף, להשוות ולקשט. לאחר זמן מה ההשוואה נעשית לחלק מהתהליך הראשוני: לראות, להשוות ולחשוף. הסינדרום הזה לא היה קיים מאז ומתמיד. בעידן הפרה-היסטורי שתם לפני כעשור לא היתה הזדמנות שניה: החשיפה היתה קבועה בחומר ועל מנת לשנות אותה היה עליך לעבוד קשה עד כדי כך שרק לעתים רחוקות היה בכך הגיון. נאלצת להאמין בתצלומים שלך, להאמין ביכולתך לחשוף את התשוקה שלך לעיני אחרים, לסמוך על עצמך. באותו עידן קדמוני צלמים חובבים לא נחשפו באינטנסיביות כזאת לעבודתם של אחרים וצילו הגדול של "טעם הקהל" לא השפיע עד כדי כך על עבודתם שלהם. היזהרו, כי עד שתלמדו להאמין בעצמכם לא תוכלו עוד לנקות את מחזור הדם שלכם מה"סטנדרט".

Max Sher, from A remote, barely audible evening waltz

.

תפנו לעצמכם שעה. תהנו.

מחשבות על מכשירים חכמים, על רשומות ועל "טעם הקהל"

לא חשבתי שזה יקרה לי. הייתי בטוח שאני חסין. אבל לפני שבוע החליפו את מכשיר הטלפון הנייד שלי ועל שולחני הונח אחד המכשירים האלה שעושים כמעט הכל. אתם ודאי יודעים שאינני בדיוק חובב גאדג'טים מושבע. אני מעדיף לעבוד עם כלים חד-שימושיים שיודעים לעשות רק דבר אחד ועושים אותו היטב. מאידך, הפלא החדש, מסתבר, יודע לעשות היטב מגוון רחב של דברים, והמגוון הזה ניתן להרחבה. הוא יכול להחליף (אם ארצה בכך) את שעון היד, את מכשיר הניווט הלווייני, את נגן השירים, את פנס הכיס, את היומן, את השעון המעורר, את תוכנת הדואר האלקטרוני, את ספר המפות ואת המצלמה הקומפקטית. כן, המצלמה המותקנת במכשיר לא רעה. מלבד עדשת זום וממשק מפותח יש בה כל מה שצריך והיא אפילו מפיקה תצלומים לא רעים. יותר מזה, לאחר הצילום אפשר לערוך את התצלומים באותו מכשיר עצמו ולשגר אותם אל הרשת. מכשיר נחמד.

כשאני משחק בטלפון הזה אני פתאום מבין את התרבות הדיגיטלית, המקושרת שאנחנו חלק ממנה. הוא נועד על מנת לקיים את הזהות הכפולה שלנו: זו הפיזית, האוטונומית וזו המקוונת. המכשיר הוא מעין רשומון של חיינו. הוא יודע היכן היינו בכל רגע ושומר את התמונות שצילמנו לא רק כיצירות זעירות, עצמאיות אלא גם כאבני דרך קטנות בהיסטוריה הפרטית שלנו. כל תמונה מלווה בנתוני מיקום וזמן. שיגור שלה אל "יומן החיים" המקוון שלנו באחת הרשתות החברתיות יוסיף לו "אות חיים" קטן: הנה, הייתי כאן ברגע הנקוב וזה מה שראיתי. אנחנו חיים בעולם שהולך ונעשה קטן יותר. המרחק איננו מגביל עוד את התקשורת בין בני אדם, שנעשית לא רק מהירה יותר אלא גם נוכחת יותר בחיינו. כשאתה נושא מכשיר כזה בכיסך לעולם אינך לבד. אתה מקוון אם תרצה בכך או אם לאו.

גבירותי ורבותי, מהפכת הצילום הדיגיטלי נשלמה. לא בגלל האיכות של המצלמות החדשות ואפילו לא בגלל החינמיות (המדומה) של הצילום. מה שמשלים אותה הוא השיתוף. התרבות שלנו עתירת תצלומים, ויזואלית כפי שלא היתה מעולם. בכל פעם שאנחנו מתחברים לרשת עינינו נשטפות בזרם מקרי של תמונות. ואנחנו רואים, מפנימים ומחקים. עבור רוב האנושות התצלום משמש כרשומה – מעין תחליף ל"אלף מלים". מאידך, כשאני או אתם מעלים תמונה לרשת מטרתנו היא לנשוא חן בעיני כל אותם מתבוננים לרגע. כדי להנעים את זמנם אנחנו מוכנים לעשות כמעט הכל: להתחנחן, להתחנף, לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר. הכל על מנת לקבל הכרת תודה בדמותה של הקשה על כפתור ה-'Like' או על מקביליו המטאפוריים. מה יש בה בהערה "תמונה מדהימה" הנשלחת ממקלדתו של זר גמור שגורמת לנו לשביעות רצון כזאת? האם אנחנו עד כדי כך נרקיסיסטיים? התוצאה הבלתי נמנעת של כל זה היא רדידות. שממה ויזואלית נעדרת אישיות, אנונימית. גם כשמישהו נתקל במקרה בתצלום נאה שהעליתם לאתר כזה או אחר, ואפילו אם הוא נהנה ממנו מספיק כדי לשבח אתכם באופן פומבי, הוא לא יזכור את שמכם אפילו שלושים שניות. התצלום הנאה שלכם ישכח למראה התצלום הנאה הבא. "טעם הקהל" הוא מולך שדורש את ליטרת הבשר ולעולם איננו בא על סיפוקו. הוא לא יכיר לכם טובה. הוא לא יזכור אתכם משום מפרנסיו רבים כל כך עד שאין ביניהם עוד הבדל.

אז מהו הפתרון? צלמו עבור עצמכם. צלמו את מה שאתם אוהבים, בדרך שבה אתם רואים. זה לא עניין של מה בכך בימינו.

.

לימון

.

חד כתער: דעתי האמיתית

הצעקות שלי מאתמול, מיותר לציין, אינן מייצגות את דעתי על עניין החדות. כשדרושה חדות ללא פשרות, כמו למשל בסוג מסויים של צילום נוף, בצילום ארכיטקטוני ובצילום מדעי, אין לצלם ברירה אלא להשתמש בחצובה כבדה ובחשיפה מושהית או מרוחקת. עם כל ההתקדמות הטכנולוגית אין עדיין בנמצא שיטה יעילה יותר למניעת רעידה. המייצבים המותקנים בעדשות ובמצלמות עושים פלאים, אבל הם פחות אפקטיביים מן החצובה הישנה והנאמנה.

אבל הטענה חורגת מעבר לטכניקה. לדעתי אנחנו מייחסים לחדות חשיבות מופרזת. למעשה אינני זוכר אפילו תצלום אחד שמידת החדות שלו קבעה האם הוא "טוב" בעיני. הטשטוש הוא חלק מן השפה של המדיום הצילומי. הוא טבוע עמוק בתרבות הוויזואלית שלנו. הוא קשור בעיני המתבונן לתנועה, לדינאמיות ולאור חלש. המקרה היחיד בו טשטוש עלול להפריע להנאה של מהתבונן מתצלום הוא כזה בו חוסר החדות נובע ממיקוד לא מדויק. במקרה כזה מרכיבים בעלי חשיבות משנית בקומפוזיציה מתוארים כאשר הם חדים בעוד הנושא (הסטאטי) מטושטש.

אם תסתכלו בתצלומים שנחשבים בעלי חשיבות תרבותית או היסטורית תיווכחו שרובם הגדול איננו עומד בסטנדרט החדות הנוכחי: רבים מהם לא היו זוכים להתפרסם כיום בעיתונים או בכתבי עת שמכבדים את עצמם. חלקם "סובלים" מטשטוש נראה לעין אפילו כאשר הם מודפסים בגודל צנוע.

Nik Ut, 1972

Alfred Eisenstaedt, 1945

Josef Koudelka, 1968

Henri Cartier Bresson, 1961

André Kertész, 1972

בואו נערוך ניסוי קטן. ניקח את תמונתו הידועה של  André Kertész שצולמה בוונציה ב-1963:

ונחדד אותה במיטב הכלים הממוחשבים בניסיון "לשפר" אותה. הנה כך:

אין ספק שהגירסא השניה של התצלום חדה יותר, אבל האם היא "טובה" יותר? אינני בטוח. החדות הגבוהה מפנה את תשומת הלב של המתבונן אל המרקמים העשירים של האבן ושל הטיח בקדמת הסצנה. היא הופכת את התיאור שלה לריאליסטי יותר, אבל באותה שעה שואבת משהו מן הטמפרמנט של הסיטואציה. הבחור הקורא בספרו, שמשרה משלוותו על התמונה כולה, נראה פחות שלו כשהוא כלוא בין המרקמים הדרמטיים האלה. מורד הרחוב נראה כאילו הוא שטוף באור חזק מדי, אפילו מעיק. גם סירות הגונדולה שואבות יותר מתשומת לבו של המתבונן. לתחושתי, בתמונה מעין זו חוסר החדות הקל משפר את האינטגרציה בין מרכיביה השונים של הסצנה ומעניק לכל אחד מהם תפקיד תימאטי. החידוד גורם לפירוק של הסצנה לגורמיה. מעניין מה אתם חושבים.

איני טוען שחוסר החדות יפה לכל התצלומים, אבל גם החדות המושלמת, הקרה, אינה יפה לכולם. החדות, כמו הטונאליות והצבע, היא תכונה כמותית. תצלום יכול להיות יותר מאשר "חד" או "מטושטש". ישנם גם מצבי ביניים רבים שיכולים לשמש אותנו בשינוי האווירה והמסר בתצלומים שלנו. נדמה לי שדרגות הביניים האלה הולכות ונעלמות מהתרבות הצילומית. חדות גבוהה של הנושא נחשבת כיום לדרישה בסיסית מכל תצלום ללא קשר לז'אנר אליו הוא שייך ולמטרה אותה הוא משרת. יתכן שזו אופנה חולפת, אבל אני חושש שזה סימפטום נוסף של הטכניפיקציה שהמדיום הזה עובר בשני העשורים האחרונים. אנחנו רוכשים את הזכות לצלם תמונות חדות בכסף רב (חיישנים מפורטים יותר, אופטיקה איכותית יותר ומיקוד אוטומטי מהיר ומדויק יותר) ולכן אנחנו מפגינים את החדות בכל הזדמנות מבלי לחשוב האם היא באמת תורמת לכל תצלום.

.

חד כתער

רַבִּי יוסֵי הַגְּלִילִי אומֵר: מִנַּיִן אַתָּה אומֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות? בְּמִצְרַים מַה הוּא אומֵר? וַיאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעה: אֶצְבַּע אֱלהִים הִוא, וְעַל הַיָּם מה הוּא אומֵר? וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַים, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּיי וּבְמשֶׁה עַבְדו. כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּות.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ עֶשֶׂר מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֲר אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְשַׁלַּח בָּם חֲרון אַפּו, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה - אַחַת, וָזַעַם - שְׁתַּיִם, וְצָרָה - שָׁלשׁ, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - אַרְבַּע.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּות.

רַבִּי עֲקִיבֶא אומֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה ומַכָּה שהֵביִא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא על הַמִּצְרִים בְּמִצְרַים הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּות? שֶׁנֶּאֱמַר: יְִשַׁלַּח בָּם חֲרון אַפּו, עֶבְרָה וָזַעַם וְצַרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרון אַפּו- אַחַת, עֶבְרָה - שְׁתַּיִם, וָזַעַם - שָׁלושׁ, וְצָרָה - אַרְבַּע, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים - חָמֵשׁ.
אֱמור מֵעַתָּה: בְּמִצְרַים לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּות וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּות.

מתוך ההגדה של פסח

נו, אז באיזו מהירות תריס יש להתחיל לחשוב על ייצוב המצלמה?

בימי הפילם נהוג היה כלל ההופכי. כלומר, מהירות התריס הנמוכה ביותר המאפשרת חשיפה יציבה כשהמצלמה מוחזקת בידיו של הצלם היא המהירות ההופכית לאורך המוקד: עדשת 50 מ"מ איפשרה חשיפה יציבה ב-1/50 השניה וכן הלאה.

עם המצאת מצלמות החיישן הקצוץ השתנתה התמונה. כעת על הצלם לחלק את המהירות המותרת המזערית במקדם הקיצוץ של החיישן. כלומר, במצלמת APS-C, למשל, יהיה על הצלם המצוי להגדיל את מהירות התריס לכ-1/80 השניה על מנת להשיג חשיפה יציבה בעזרת אותה עדשת 50 מ"מ.

אבל, אם פעם המצלמות היו עשויות מתכת צפופה והעדשות היו עדשות מתכת כבדות ויציבות הרי כיום רוב המצלמות וכמעט כל העדשות עשויות סגסוגת פוליקרבונט קלילה ובעלת נטיה לרעידות. לכן המהדרין יוסיפו למהירות התריס המזערית עוד 50% ונקבל מהירות תריס מזערית של כ- 1/125 השניה כאשר נצלם באותה עדשת 50 מ"מ (שלגמרי במקרה היא מופת לתעשיית הפולימרים הקלה).

אין ספק שצלם מנוסה יסתדר עם מהירות תריס כזאת. אולם מה לגבי אותו תינוק של בית רבן שזה עתה נפלה לידיו מצלמת רפלקס ושעדיין אינו מיומן באחיזתה הבטוחה? ומה אם הצלם, רחמנא ליצלן, נמנה על אותה מחצית של האוכלוסיה שידיה יציבות פחות מאלה של המחצית השניה שלה? הרי נזדקק למרווח ביטחון כלשהו. נניח ש-1/160 השניה יספיקו לרוב הבריות.

אך אבוי, לא היא! כידוע לכל בר דעת חדותם של תצלומים איננה נבחנת אלא בהדפסות ענק או לכל הפחות בבחינה מדוקדקת של פרטים המוגדלים ל-100% על מסך הקומפיוטער. מהירות התריס של 1/160 השניה נכונה היתה לימים בהם צויידו החיישנים בשש מאות ריבוא פיקסלים בלבד. כיום אפילו הפשוט בחיישנים מפריד ללא קושי ברזולוציע כפולה ומכופלת. ומה הטעם במצלמה חדישה, בחיישן מפורט ובעדשה חדה ומדוייקת אם הצלם יכשל ברעידה? לכן יש לשוב ולהכפיל את מהירות התריס המזערית בשורש היחס שבין רזולוציית החיישן לבין המספר 6. במצלמה בת תריסר מגה-פיקסלים נזדקק למהירות תריס מזערית של כ-1/240 השניה על מנת להבטיח תצלום חד בעדשת 50 מ"מ. לעומת זאת במצלמה חדישה בעלת כ"ד מגה פיקסלים עלינו להקפיד שמהירות התריס לא תיפול לעולם מ-1/320 השניה. אחרת מי לידינו יתקע שהתצלומים שלנו יהיו חדים כדבעי?

אשרי אדם מפחד תמיד ולכן - תנו חכמים - לעולם יצא צלם מביתו ובצרורו תרי-רגל, או בלשון העם - חצובה.

.

התלהבות

ישנם שלושה מרכיבים שדרושים לאדם כדי להיות טוב במה שהוא עושה.

התלהבות, כשרון ועבודה קשה.

כדי להצליח, לאותו אדם דרושים רק שני מרכיבים מתוך השלושה, כל עוד המרכיב של ההתלהבות קיים. מבחינתי אם קיימת בי ההתלהבות, אזי ההתלהבות תגרום לי לרצות ללמוד עוד. כשאני לומד עוד, אני רוצה לעשות יותר דברים, דברים חדשים, לשפר את הדברים הקיימים, להבין יותר.

אם לאדם אין אפילו מעט התלהבות ממה שהוא עושה, אין לו סיכוי להצליח.

אי אפשר להכריח את עצמך להתלהב ממשהו.

תשאלו את עצמכם ממה אתם מתלהבים, מה אתם אוהבים,מה מושך ומעניין אתכם, מהדברים האלה תתחילו, תעשו אותם, תחוו אותם, צלמו אותם.

צילום: לאוניד וינשטיין 

(ומדי פעם מותר גם להתלהב מציוד)
.

איזו מצלמה יש לך?

הקישו על התרשים ועקבו אחר הקווים. זה יעזור לכם למצוא מצלמת פילם שתתאים לכם (ואולי אפילו מצלמה דיגיטלית). אם המותג החביב עליכם נעדר השלימו את החסר בעזרת דמיונכם ומנוע החיפוש הקרוב.

.

קישורים

המגזין המצוין Wired העלה באחד הבלוגים שלו סדרת פורטרטים של צלמי עיתונות. כל צלם מחזיק בידיו הדפס של התצלום החשוב ביותר שלו. מרשים.

Tim Mantoani, Elliot Erwitt

עבודת צביעה יוצאת מן הכלל מאת Sanna Dullaway. איזו גירסה אתם מעדיפים?

Photograph: Dorothea Lang; Art work: Sanna Dullaway

תמונת HDR שהתפרסמה בשער של ה-Washington Post ב-13 בינואר מעוררת מחלוקת בין עורך העיתון לבין אגודת הפוטוג'ורנליסטים. השטח האפור מתרחב. בסוף הוא יבלע את הכל.

האם שמעתם על Conscientious? אם לא, כדאי לכם לבקר באתר הזה לעתים קרובות. עורכו, Jörg Colberg, נחשב לאחד מהמבקרים החופשיים החשובים בדורנו של אמנות בכלל וצילום בפרט. ובצדק.

.

הפתעה בצהרים

.

יום יפה לפילם (מעודכן)

21/1/2012

יום יפה היה היום. שמש של ינואר. יצאנו לטייל. ביום בו כל הארץ לצפון נסענו דרומה (טוב, הכל יחסי). ימים כאלה יפים לפילם. באותו מקום, ביום שרב באביב של 1988, קרו דברים הרי גורל.

צילמתי היום גליל שלם של נגטיב, אבל הוא יאלץ לחכות מעט. בינתיים, הנה כמה תצלומים עם אותו גשטאלט. יום שמש חורפי. הניחוחות של השומר, של שום הבר ושל המרווה נדבקים בנעליים והם ריח ילדותנו.

3/2/2012

הבטחתי ולכן אקיים.
מסתבר שהמעבדות באזור שלי הפסיקו לפתח פילם. לכן נאלצתי לשלוח את הסרט בדואר ולהמתין. ממש כמו בשנות השבעים.

.

בוקר, חורף

.

השראה #25

פינת ההשראה מארחת היום את אודי ברם. אודי שלח סדרת תצלומים חורפיים מירושלים הקרה. הוא כתב כך (הוספתי מספר הערות משלי):

אמנם יש לשלוש התמונות מן המשותף, אך זו לא סדרת תמונות (לדעתי דווקא כן - העורך).

שתיים מהתמונות צולמו באוטובוס. אפשר להתייחס אליהן ביחד. התמונה השלישית, לעומת זאת, היא נפרדת, שונה. ובכל זאת, משהו באווירה ובסגנון של התמונות מאפשר להציג אותן ביחד (בהחלט).

לפי דעתי, בלוג צילום הוא מקום לדבר בו על טכניקה וציוד. רבים מעדיפים להתייחס לתוצאה הסופית בלבד ולראות בה מוצר שלם; אני מסכים עם גישה זו, אך לדעתי היא מתאימה לתערוכות ולא לבלוג צילום כמו זה (הבלוג הזה ממעט לעסוק בטכניקה משום שהיא מעניינת את עורכו ואת מרבית קוראיו פחות מן ההיבטים התרבותיים והפסיכולוגיים של היצירה הצילומית. יש ברשת בלוגים רבים שמתרכזים בה ואלה יבואו על הברכה, אבל אין פסול בנושאים אחרים). אז קצת על "מאחורי הקלעים" של התמונות:

שלוש התמונות צולמו בתנאי תאורה חשוכים, עם עדשת ניקון 35 1.8. שלושתן עברו עריכה קלה ביותר. השתמשתי בISO גבוה במיוחד - בין 1600 ל4000. אני לא עולה מעל ל1600 הרבה. את התמונה עם שתי הדמויות באוטובוס רציתי להבטיח שאתפוס גם בלי לפקס דרך העינית - לכן סגרתי צמצם לF8, והתוצאה היא ISO 4000.

התמונות גם צולמו בשחור לבן במצלמה, בjpeg, ולא עברו את "שיטת שלושת השלבים" הרגילה: מ-RAW דרך jpg צבעוני לjpg שחור לבן; הפעם צילמתי בשחור לבן מלכתחילה, והעריכה הקלה הייתה יכולה להתבצע בפיקאסה באותה המידה.

אשמח מאוד לתגובות וביקורות.

אודי ברם

ליצירת קשר וכד': https://www.facebook.com/udibram

דוויאנט ארט, למי שיש: http://bazzazx.deviantart.com/

ואימייל: udi_bram@walla.co.il

הערת העורך:

סדרת התצלומים הזאת מהווה ניסיון מעניין לעיסוק באווירה ובטמפרמנט של מקום וזמן מסויימים. הקונטרסט הזהיר, הטונים הכהים והדמויות המצועפות מדגישים את דוק הערפל שאפף את הצלם, את המרחק המנטלי שבינו ובין הסובב אותו, שמתגבר על הקרבה הפיזית. החזרה חשובה כאן: הסדרה כולה חזקה יותר מכל תצלום בודד.

לדעתי, ההיבט הטכני של יצירת התצלומים האלה לא מעלה ולא מוריד. אני מכיר היטב את הקושי שבקבלת תמונות חדות בתנאי תאורה בעייתיים, במיוחד כאשר החשיפה נעשית ללא הצצה בעינית וכאשר טבעת המיקוד של העדשה אינה מצוידת בשנתות מרחקים. מצד שני, על התצלומים לעמוד בזכות עצמם. כמות העבודה שהצלם השקיע אינה מעניינת איש.

.

שאלון: גרעיניות

תודה עבור ההשתתפות. לאחר מילוי השלאון תוכלו לצפות בסיכום התשובות. בכל אופן, בעוד כמה ימים אכתוב כאן על התובנות שלי מתוצאות השאלון.

.

התשוקה לגעת והתצלום

אנחנו משתוקקים לחוויות רב חושיות. חוויות כאלה מעניקות לנו ריגוש והנאה בגלל הסינכרוניזציה בין חושים שונים. כאשר אנחנו פורסים לנו פרוסה מכיכר לחם שחור שלא מכבר יצאה מן התנור אנו מתמוגגים מן הריח החמצמץ, מקול הפיצפוץ העולה מן הקליפה הפריכה ומחמימות התוך הגמיש והאוורירי. שילוב הריחות, הקולות ובמיוחד המרקמים מעלה לחלוחית בחלל פינו כשאנו רק חושבים על כך. כשאנו נוהגים במכונית מהירה אנחנו מתמסרים לרעש הרך של המנוע, לתחושת המומנט שמעסה את הגו בשעה שהמכונית מאיצה או בעיקולי הדרך, לויברציות של חיכוך הצמיגים בכביש ולתגובות של המכונית ללחיצה על הדוושות ולסיבוב ההגה.

החושים השונים נבדלים ביניהם באינטנסיביות שלהם ובמידת ההנאה (או הסבל) שהם גורמים לנו. החוש ה"חלש" מכולם הוא חוש הראיה: אנחנו מרבים להשתמש בו מכיוון שהוא יעיל במרחקים גדולים, אבל המרחק עושה אותו פחות מיידי מן החושים האחרים. חוש השמיעה "חזק" מעט יותר: מוזיקה נוטה לעורר בנו תגובה רגשית עזה יותר מאשר, נניח, רצף וידאו חסר קול. חוש הריח חזק עוד יותר: כאשר אנחנו מריחים פרח בעל ניחוח נעים במיוחד אנו עוצמים את העיניים; איננו זקוקים להן על מנת להנות מן החוויה שבריח - הן אפילו מפריעות לה. ולבסוף, שני החושים האינטנסיביים ביותר שלנו הם חוש הטעם וחוש המישוש, שדורשים מגע עם החומרים או עם הגופים המחוללים אותם.

מאז ומעולם התקשה האדם להבין מושגים טרנסצנדנטליים, מופשטים מדי. הדתות המונותיאיסטיות ששללו את השימוש בצלמיות ובאיקונין נכנעו עד מהרה לצורך בסמלים מוחשיים ופיתחו פולחנים מורכבים; המתימטיקאים המציאו את החשבוניה, את לוח הקלקולוס ואת המחשב; הפילוסופים המציאו את המדינה הדמוקרטית; הציירים המציאו את חוקי הפרספקטיבה ואת צבע השמן. עד שלהי המאה ה-15 כמעט שלא ניתן היה למצוא ציורים בבתיהם של אריסטוקרטים ופיאודלים אירופיים: חפצי האמנות הנפוצים ביותר היו פסלים בדמויותיהם של בני אדם ובעלי חיים. היה זה צבע השמן שהפך את הציור לפופולארי. טכניקת הציור בשכבות ומימד העובי האופייני לצבעים מן הסוג הזה איפשרו לאמנים להכניס בציוריהם מרקם, תכונה שנעדרת מן האקוורל שהיה חומר הצבע הנפוץ ביותר לפני המצאת צבע השמן. המרקם, או לפחות תחושת המרקם, הוא זה שהפך את התמונה המצוירת למדיום מוחשי (ונפוץ בבתיהם של בעלי הקרקעות והממון שהשתמשו בה כדי לתעד את רכושם). הביטו בציורו של Hans Holbein למטה: ניתן כמעט למשש את הבדים השונים המתוארים בו, לחוש את המרקמים והטמפרטורות השונים שלהם. לפני שנת 1500 לערך זה לא היה אפשרי. התצלום של ציורו של Holbein אינו משקף את הציור במובן זה שהוא אינו מיטיב לבטא את המרקם של משיחות הצבע. בתמונה המקורית, התלויה ב-National Gallery שבלונדון, האור האלכסוני מטיל צללים קלים שמדגישים אותן. תוכלו לצפות בפרטי הציור הזה כאן.

Hans Holbein, The ambassadors, 1533

ומה בדבר התמונה המצולמת? ובכן, היא שטוחה לחלוטין ולכן הגירוי החושי שהיא גורמת חלש. אולם אם עד לפני עשור בערך כמעט כל התמונות היו גם אובייקטים מוחשיים (הדפסים גדולים על נייר פוטוכימי עבה הציעו חוויה של מגע, שהגבירה את התגובה הרגשית למראה העיניים) הרי כיום לא נותר למתבונן אלא להשתמש בחוש הראיה שלו. חוויית הצפיה בתצלומים נעשתה עניה יותר, מרגשת פחות. אז מה הפלא שהמתבונן הממוצע בגלריות תמונות מקוונות מתעייף לאחר זמן קצר? במאמר מוסגר, דווקא מסכי המגע שנפוצים בשנים האחרונות, שמציעים למתבונן תגובה לפעולותיו הפיזיות, מפצים במידת מה על חסרונו של האובייקט. האם יתכן שזו הסיבה לפופולאריות העצומה של מכשירי הטאבלט למיניהם?

סיבה נוספת לכך שהתצלום האנלוגי מציע למתבונן חוויה עשירה יותר מאשר זה הדיגיטלי היא הגרעיניות האופיינית לו. בדרך כלל אנו רואים בגרעיניות ארטיפקט, תופעת לוואי בלתי רצויה שנובעת מרגישות מוגברת לאור. אבל הגרעיניות גורמת בעיני רוחו של המתבונן לתחושת מרקם. תצלומים גרעיניים נדמים לנו כמחוספסים ולכן מעצימים את חוויית הצפיה בהם. אנחנו לא רק רואים אותם וחושבים עליהם אלא חשים את מגעם בקצות אצבעותינו ושומעים את שריטת הציפורניים בהם. לעומת זאת, אין דבר שפוגם יותר בחוויית ההתבוננות בתצלום מאשר הטעם הפופולארי העכשווי שמעדיף את חדות הקצוות המלאכותית על פני הפירוט האורגני של המרקם.

Mario Giacomelli, from Presa di coscienza sulla natura, 1978

Photograph: Scott Kelby

נמאס לי להביט בגירסאות פלסטיק של העולם. נמאס לי מעור פניהן האנמי, חסר הפרטים של דוגמניות. נמאס לי מעיניהן הגדולות והריקות. נמאס לי מהשלמות החלולה של שקיעות בצבעים מופרזים, מכל השיממון המלוקק הזה. אני רוצה לראות מרקם אורגני ומלוכלך. אני רוצה לראות חיים. ואני רוצה אותם מודפסים על נייר אמיתי, גרגרי, עבה ורך במידה הנכונה.

.

שתי שאלות ושתי תשובות

1. מה אתה חושב על עריכת תמונות, לא ברמה פוטושופית, אלא משהו פעוט, ברמת פיקאסה? קצת חדות, או קצת הדגשת צבע? אתה לא מרגיש שזו קצת רמאות? אני יודעת שהיום זה כמו לשאול מה אתה חושב על לחם עם קמח, אבל עדיין מרגיש לי להראות תמונה שצילמתי, אחרי עריכה, כמו סוג של שקר...
2. אני רואה שאת מרבה מאוד לצלם אנשים... אתה מצלם ככה סתם ברחוב?
אתה מבקש מהם רשות? מאוד הייתי רוצה לצלם אנשים ברחוב, כלומר באמצע עיסוקיהם הטבעיים, מה שנקרא "ספונטני", אבל אני מרגישה שיש בזה משהו מאוד חודרני, פולש, ודי לא הוגן- אם אתה לא מבקש רשות (או במילים אחרות- אני די מתביישת לבקש מהם), אז... איך מתחילים לצלם אנשים ברחוב?
אולי כדי להסביר את השאלות אציין אני סטודנטית לאומנות בסה"כ בת 20, והניסיון שלי הוא חובבני לגמרי... עם אהבה ותשוקה גדולות מאוד לצילום אומנותי.

יעל

חשוב שתדעי שתמונות תמיד עוברות עיבוד כלשהו, אם זה בתוך המצלמה או על מחשב. גם בצילום בפילם תמונות עברו עריכה בחדר החושך, אם זה בזמן פיתוח הפילם או שלב ההדפסה על הנייר. בתקופה מאוחרת יותר של צילום בפילם, הנגטיב נסרק והמשך העיבוד בוצע בפוטושופ. תיקוני צבע, חדות קונטרסט וחשיפה עומדים בכל כללי האתיקה העיתונאית מאז ומעולם, אז אני חושב שהם מספיק טובים גם בשביל הצלם החובב. כעבודת אמנות אני גם לא רואה בעיה עם שימוש בעריכה כבדה יותר, ושוב גם בתקופה האנלוגית אמנים שילבו צילום וציור ובניית מונטאז'ים וכיו"ב.
לגבי צילום ברחוב, אם את רוצה לשמור על הספונטניות של התמונה אז אי אפשר לבקש רשות קודם... יש שלל דרכים לצלם ברחוב מבלי שירגישו בך, זה דורש אימון וסבלנות. אם את מרגישה שצילום אנשים זרים ברחוב זה חודרני ולא הוגן אז מדוע את רוצה לעשות זאת? אני חושב שצילום צריך להתבצע ממקום של נוחות (ואני לא מדבר על נוחות פיזית). אם לא נוח לך לצלם סיטואציה מסויימת אז אל תנסי, התוצאה לא תהיה טובה. עדיף שתתמקדי בלצלם נושאים שאת כן מרגישה בנוח איתם.

שגיא

בעידן הצילום הדיגיטלי (וגם בצילום האנלוגי, אם כי במידה פחותה) העיבוד לאחר החשיפה הוא חלק מתהליך יצירתה של התמונה. צלמים שונים נבדלים ביניהם בחשיבות שהם מייחסים לעיבוד הזה: ישנם כאלה שמבצעים רק תיקונים קלים בחדות, בבהירות ובקונטרסט. פעולות כאלה נחשבות "כשרות" בכל הז'אנרים של הצילום, כולל הצילום העיתונאי החדשותי. בקצה השני של הספקטרום תמצאי צלמים שלדידם "התצלום" ו"התמונה" הם שני מושגים שונים לגמרי זה מזה. העיבוד שלהם כולל לא רק שינויים בגימור של התצלום אלא גם שינויים בתוכן שלו. האם זאת "רמאות"? התשובה תלויה במטרתו של הצלם ובאופן הגשתה של התמונה. כל עוד ברור למתבונן שהיצירה שלפניו איננה 'תצלום' במובנו הפשוט אינני רואה בעיה אתית. מצד שני, יותר ויותר אנחנו נתקלים ביצירות חזותיות המוצגות כתצלומים, שאינן מייצגות את הסצנה שהיתה לפני המצלמה במידת השקיפות המתבקשת. השאלה בדבר עיבוד התמונה אנלוגי לעניין נוסף, מהותי יותר לדעתי, שיש לו קשר לשאלתך השניה: האם עלינו לבחון תצלומים אותנטיים באותן אמות מידה בהן אנו בוחנים תצלומים מבויימים? הרי אפשר להסתכל על הרכבתה של הסצנה המצולמת כעל מעין "עיבוד לפני החשיפה". איכותו של תצלום מבוים איננה גולמית אלא נסמכת על איכות ההצבה של הסצנה. במלים אחרות, האמנות כאן איננה נגזרת של הצילום אלא של משהו אחר. בשני המקרים (עיבוד התמונה לפני החשיפה או אחריה) אין גבולות ברורים בין "מותר" ו"אסור" (אני מתייחס לצורך העניין לצילום דוקומנטרי). כמוך, אני מעדיף להתבונן בתצלומים אותנטיים, "טבעיים", בהם הצלם ממלא תפקיד פאסיבי. ערכם של תצלומים כאלה שהם מוסרים למתבונן אינפורמציה על העולם דרך נקודת מבטו הסגולית של הצלם. הוא יכול לבחור את זווית ההשקפה שלו, את הפרספקטיבה הליניארית, את האופן בו מבוטאת בתצלום תנועה ואת רגע החשיפה, אבל הוא אינו יכול לקבוע את היחסים המרחביים בין מרכיבי הסצנה. תצלומים כאלה בדרך כלל אינם תלויים בעמידה בסטנדרטים אסתטיים מכיוון שהתוכן שלהם מספיק מעניין כדי ליצור במתבונן תגובה רגשית. אדרבא, תצלומים מהסוג הזה מאבדים מערכם (בעיני) אם הם "מלוקקים" יתר על המידה. כסטודנטית לאמנות את וודאי מכירה היטב את חשיבותה של היושרה הפנימית של האמן. לכן, אם את חשה בחוסר נוחות כאשר את מעבדת את התצלומים שלך פשוט הימנעי מלעשות זאת. רבים מן הצלמים האמנים הנחשבים ביותר כיום נוהגים כך.

לשאלתך השניה, אינני רואה בעצמי צלם רחוב מוכשר וכמוך אני סובל מעכבות בצילום בחטף של אנשים זרים. התצלומים שאת רואה בבלוג הזה נוצרו באופן שונה לגמרי. אני נמצא במחיצת האנשים במשך זמן מה לפני שאני מצלם אותם. אני משוחח איתם ומנסה להבין את המוטיבציה שלהם ואת רגשותיהם. אינני מסתיר את המצלמה והם מודעים היטב לנוכחותה ולמטרתה. כשאני מצלם אותם הם אינם מתעלמים ממני אלא מקבלים אותי. אינני מבקש את רשותם באופן פורמאלי, אבל יש בינינו הסכמה שקטה: הם ירשו לי להתקרב אליהם ואני אציג אותם באופן אמפתי (לאו דווקא "מחמיא". אינני נעתר לבקשות בנוסח "תעשה לי פוטושופ").

אני מקווה שעזרתי. בהצלחה.

שאול

.

המבוגרים מתעלמים מדברים חשובים

צילום: מיכאל פוקס.

"אם ספרתי לכם את הפרטים על אודות הכוכבית "ב-612" אף גיליתי לכם את מספרה הסידורי, לא עשיתי זאת אלא בגלל המבוגרים הללו. כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים?" ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמד על טיבו."

אנטואן דה סנט-אכזיפרי, "הנסיך הקטן"

מאז מעבר עולם הצילום למרחב הדיגיטלי נראה שמעולם לא התעסקנו כ"כ הרבה במספרים. מספר הפיקסלים, גודל החיישן, מספרי הISO. המצלמה הדקה בעולם, המצלמה הקטנה בעולם, כמות פריימים בשניה, מהירות תריס, ומאז כניסת הוידאו כסטנדרט במצלמות הסטילס הרשימה רק הולכת וגדלה מדי שנה.

נקודת האור היחידה באה מכיוונה של קנון שנראה שהפסיקה לעת עתה את המירוץ לכמות הפיקסלים, מה שלא ניתן לומר על סוני שכבר די עברה את גבול הטעם הטוב עם חיישן ה24 מגה פיקסל שלה ולא ברור אם היא מתכננת להעצר שם.

בעולם שבו כל המצלמות כבר מציעות הרבה מעבר למה שמשתמש מצוי באמת זקוק לו, זה הזמן לעצור, לפני שאנחנו רצים למצלמה עם כמות הפיקסלים הגדולה ביותר ולשאול האם המצלמה תהיה לי נוחה? לאיזה ז'אנר היא מתאימה יותר? האם ארגיש בנוח להסתובב איתה? האם קולה ערב לאוזן?!

יש לכם עוד רעיונות?

אשמח אם תגיבו.

.

איך ליצור תצלומים מעניינים יותר

דברו פחות, צאו לטייל, קראו יותר, האזינו למוזיקה, תפסו תנומה קצרה בצהרים ולכו לישון מאוחר יותר בלילה, התחברו לאנשים חכמים מכם, כבו את הטלפון ואת המחשב, הצטרפו לקבוצת תיאטרון, בקרו במוזיאון הקרוב, שוחחו עם אנשים שאתם לא מכירים, כתבו שירים, צאו להפגנה, לימדו שפה חדשה, הניחו למצלמה.

והפסיקו כבר להתאמן. החיים שלנו מתרחשים כעת, לא בעוד חודשיים ולא בעוד שנתיים. צלמו כאילו התמונות שאתם יוצרים הן האמנות שלכם, הזיכרון שלכם והמורשת שלכם לעולם.

Photograph: Guido Harari

.

על צילום ומיון אפרוחים

מקובל לחשוב שראיה צילומית היא תכונה מולדת וקשה עד לא ניתן לרכוש את המיומנות מלימוד. אבל, אולי בכל זאת קיים "מומחה" שיכול ללמד אותנו ראיה צילומית?

באחת הכתבות המרתקות ביותר שקראתי:"איך האינטואיציה עובדת?" שפורסמה באתר כלכליסט, טוען פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל ואבי הכלכלה ההתנהגותית כי "בכולנו מסתתרת טכנולוגיה רבת עוצמה שניתן לתכנת אותה לכל צורך... קיים בנו פוטנציאל לגאונות אינטואיטיבית בכל מה שנבחר להתמחות בו".

... ההוכחה האולטימטיבית לגמישותה של האינטואיציה היא מקצוע משונה בשם מיון אפרוחים. הוא נולד רשמית ב־1924, הודות לשלושה מדענים יפנים שמצאו לראשונה שיטה להבחין בין אפרוחים זכרים לנקבות כבר ביום הראשון לחייהם ולא בגיל ארבעה שבועות, כפי שהיה נהוג עד אז.

זו היתה בשורה קשה לתרנגולים הזכרים, אבל חדשות נהדרות למגדלי העופות ברחבי העולם, ששאפו תמיד להיפטר מהתרנגולים מוקדם ככל האפשר. אבל השיטה התגלתה כבעייתית: ההבדלים שהמדענים היפנים זיהו היו עדינים ולא חד־משמעיים וביותר מ־40% מהמקרים כלל לא הופיעו.

ובכל זאת היא עבדה מצוין. בתוך עשור שינו בוגרי השיטה היפנית את התעשייה כולה. הטובים שבהם מסוגלים למיין 8,000 אפרוחים ביום ב־99.7% דיוק. אבל איך הם עושים את זה, אם הטכניקה רעועה כל כך? אר.די. מרטין, כותב הספר "מומחה למיון אפרוחים", גילה שלתופעה אין הסבר טכני משביע את הדעת. הממיינים עצמם אינם מסוגלים להסביר במילים איך הם עושים את זה, וכשדוחקים בהם הם אומרים שהם פשוט מרגישים את מין האפרוח.

"יש רק דרך אחת ללמוד 'להרגיש' מין של אפרוח", מסביר מרטין בספרו. "הסטודנט לוקח אפרוח, בוחן אותו בזהירות ומניח אותו בסל המתאים. בהתחלה זה כמעט ניחוש מוחלט. המדריך, שעומד לידו כל הזמן, מסתכל ואומר לו בכל פעם 'כן' או 'לא'. את הפעולה הזאת הם עושים אלפי פעמים מדי יום. בשבועות הראשונים התלמיד טועה בחצי מהמקרים. אחרי חודש כמות ה'לא' יורדת לפחות מ־30%. אחרי כמה חודשים, אם הוא מוכשר, הוא לא שומע יותר את המילה 'לא' בכלל. זה מפסיק להיות משהו שדורש מאמץ מנטלי והופך למשהו אוטומטי לגמרי".

"זו", אומר כהנמן, "עיקר השיטה לתכנת את האינטואיציה: חוקיות, תרגול רב ופידבק מיידי ורציף מהמומחה הכי טוב שאתה יכול למצוא". אחד מהשלושה לא מספיק...

מתוך: "איך האינטואיציה עובדת?" http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3533866,00.html

ומהאפרוחים לתצלומים. החיפוש אחר מומחה שיגיד לנו 'כן' או 'לא' על התמונות שלנו מביא אותנו בצורה די אינטואיטיבית למקומות כמו פורום תפוז ודומיו, אתרי שיתוף והאתר מספר אחת שממנו קיבלתי עד היום רק 'לא' - 1X.com.הבעיה לפחות עם השניים הראשונים היא שצריך מומחה שיגיד לך מי המומחה שדעתו אובייקטיבית ואמינה ומי מונע ממניעים של פופולריות, מעמד וכו'...

תשאלו אולי איך למצוא את המומחה שיגיד מי המומחה? בשביל זה צריך מומחה...ומכאן לביצה והתרנגולת. 

The Library of Virginia

הרעיון של לימוד ראיה צילומית על ידי "תכנות אינטואיציה" נראה הגיוני ומלהיב בעיניי. עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך.

מיכאל פוקס


הערת העורך:
האם אפשר "לאמן" את האינטואיציה? האם בצילום (או באמנות בכלל) הדיכוטומיה של "נכון" ו"לא נכון" רלוונטית כפי שהיא רלוונטית למיון אפרוחים? ואם כן, מיהם בעלי הסמכות שישפטו? עורך האתר 1X? אוצר הגלריה? המצביע האנונימי בתחרות הפתוחה? הבוחן של מאגר ה-micro stock? מוביל הדעה ב"תעשיה"? המאסטר החי או המת?
האינטואיציה היא קופסה שחורה שמושפעת ממרכיבים פנימיים (תחושות, רגשות, טעם, ניסיון והשקפת עולם) וחיצוניים (כיצד "צריך" לצלם). "תכנות" שלה משמעו חיזוק ההשפעות החיצוניות תוך דיכוי המרכיבים ההומאניים שלה. כשאנחנו מפעילים כלים מתוכנתים אנחנו נצמדים לאלגוריתמים קבועים מראש, קשיחים, שאמורים להבטיח תוצאה אופטימלית. במדע ובתעשיה יש יתרונות ברורים לכלים כאלה. אפילו בצילום: כך נקבעים הפרמטרים של החשיפה ושל המיקוד האוטומטיים. מצלמת השנה של 'העין' מפעילה אפילו אלגוריתם לעריכה אוטומטית: היא בוחרת את התצלומים הטובים ביותר מתוך רצף של חשיפות. לא מן הנמנע שבעתיד יופיעו מצלמות שיתיימרו להציע אלגוריתמים של ראיה צילומית. נוכל להניח להן לבחור את הקומפוזיציה ואת רגע החשיפה ה"אופטימליים". אבל האם נרצה בכך?
הסיפא של הדברים הוא לדעתי פשרה מצוינת: "עם זאת אני חושב שאין דבר מספק יותר מלהגיע לשם בכוחות עצמך. וגם אם לא אגיע לשם לעולם אני בטוח שאהנה מהדרך."
.

יום של קור

.

על צילום ותחרות מלכת היופי

לפני כמה ימים העלה כאן שאול כמה טענות קשות על הצלם Scott Kelby. בעיניי הרשימת ציוד באתר שלו נראית די מגוחכת, אבל כמה גולשים כאן העירו בצדק שקלבי הוא אחד שמתפרנס מצילום ולכן זה כלל לא מגוחך ודי הגיוני שתהיה לקלבי רשימת ציוד כזאת.

מעבר לציוד טען שאול שהתצלומים של קלבי אמנם יפיפיים אבל "ריקים מהבעה". אני הולך לטעון את הדבר הבא: אם שאול (או כל אחד אחר כאן לצורך העניין) היה צריך להתפרנס מצילום, סביר להניח שהוא היה פועל כמו קלבי. זוהי ברירה טבעית ומובנת, והיא נובעת מהתמריץ שעל פיו פועל קלבי. כסף.

את ההסבר אביא מדוגמה מאוד מפורסמת של ג'ון מיינרד קיינס ,כלכלן בריטי ידוע.

נניח שמתקיימת תחרות של מלכות יופי באחד האתרים (פורום צילום של תפוז לדוגמא) ועליכם לבחור אחת מבין 20 מועמדות (הזוכה המאושרת כמובן תוכל לנסוע מסביב לעולם ולפעול למען שלום עולמי). מבין אלה שהצביעו למועמדת שתזכה במירב הקולות תוגרל מכונית ספורט יוקרתית.

עכשיו בואו נבחן מה יעשה שאול נשיץ (או אני , או כל אחד מאיתנו):

נניח שהמועמדת שהכי מוצאת חן בעינינו היא מועמדת מספר 10. האם עלינו לבחור בה?

אם חשוב לנו להגיד לשאר הקוראים מה דעתנו, אז כן. אם אנחנו רוצים שמועמדת מס' 10 תיסע מסביב לעולם ותפעל למען שלום עולמי, אז בוודאי.

אז האם נבחר במועמדת מס' 10?

ובכן אם ברצוננו להחנות רכב ספורט יוקרתי בחניה של הבית אזי התשובה היא בוודאי שלא. כי אם המועמדת שבחרנו לא תזכה, אזי כלל לא נוכל להשתתף בהגרלת המכונית. עלינו לחשוב את מי שאר הקוראים יבחרו, כלומר לחשוב מה הם חושבים.

קיינס גם טוען שזה כמובן לא מספיק, כי צריך לחשוב מה שאר הקוראים חושבים ששאר הקוראים חושבים ששאר הקוראים חושבים וכן הלאה... מי המועמדת הכי יפה. את העקרון אני מקווה שהבנתם.

קיינס אמנם נתן את הדוגמה הזאת בהקשר למניות, אבל התמריץ והחשיבה נכונים להמון דוגמאות אחרות בחיים. למשל במקרה של קלבי: כשמר קלבי צריך לבחור תצלום שלו מבין 20 מועמדים, האם הוא יבחר את זה שהכי יפה בעיניו? נניח של המשפחה שלו בארוחת חג? או את זאת שהוא חושב שקהל היעד שלו יאהב? נניח של דוגמנית סקסית שמחזיקה גיטרה. התמריץ של קלבי לא משאיר לו הרבה מקום לבחירה.

כשאנחנו רואים את רשימת הציוד שלו ,חשוב להבין. סביר מאוד להניח שמר קלבי בעצמו לא באמת חושב שכל הציוד הזה נחוץ לו, אבל הוא כן חושב מה הקוראים שלו חושבים. והוא עושה את זה ממש טוב, אחרת הוא לא היה מצליח כל כך.

מיכאל פוקס

הערת העורך:

אם להשתמש בדוגמה של קיינס עצמו, ככל שיותר מצביעים בתחרות מלכת היופי יתנו את קולם לאותה מועמדת  כך יקטן הסיכוי של כל אחד מהם לזכות בהגרלת המכונית. יותר מזה, כך גם יקטן הסיכוי שהמועמדת שהוא מעדיף בסתר ליבו תזכה.  ההתנהגות הזאת גורמת לדלות הרוח בתרבות שלנו, מפני שהיא מדכאת את הפלוראליזם ואת היצירה האותנטית. מאחר שהכל נבחן במונחים כלכליים, רבים וטובים חוששים להתרחק יותר מדי מן הקונצנזוס שכבר הוכיח את עצמו פעמים רבות. יש לכך דוגמאות רבות. אחת הבולטות שבהן היא תעשיית הסרטים בהוליווד שמזה שנים לא יוצרת עבודה מקורית ומעניינת. הסתכלו בתמונות המועלות לרשת: רבות מהן משתמשות באותה אסתטיקה מלוקקת וחנפנית מתוך הבנה שזהו "טעם הקהל" הדומיננטי. ככל שיותר צלמים יוצרים את אותו דומן ויזואלי חסר הבעה כך יקשה עליהם להגשים את שאיפותיהם הכמוסות להתפרנס מהצילום שלהם. לא בגלל שהם פחות טובים, אלא דווקא משום שהם דומים לכולם.

זאת כמובן דעתי הפרטית ואני מבין שהיא לא מקובלת במיוחד. חסידיו של Kelby בוודאי יחלקו עלי. גם משום שהם צעירים וגם משום שלרובם אין עניין רב ב"אמנות". אינני טוען לחובתו של Kelby עצמו, אבל הוא משלה את קוראיו ביותר ממובן אחד. הראו לי את אותם תלמידים שלו שמתפרנסים בכבוד מהצילום שלהם. אני מחכה.

.

בוקר יפה

.

המהפכה הראשונה של הצילום

הצילום אמנם הומצא כבר ב-1839, אבל בחמישים השנים הראשונות שלו הוא נחשב למלאכה מורכבת שדרשה מומחיות מיוחדת. לכן הוא שימש רק מעטים, בעיקר צלמי פורטרטים מקצועיים ואריסטוקרטים. בשנת 1888 קם יזם אמריקני בן העיר Rochester שבמדינת ניו יורק, George Eastman שמו, והפך את הצילום כמעט בן לילה לחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי של המעמד הבינוני. המנוף שאיפשר את השינוי הדרמטי במעמדו של הצילום היה המצאת סרט הצילום השקוף. עד אז הצילום דרש חשיפה של לוחות זכוכית מרוחים בתרחיף של כסף הלידי. התמיסה הרגישה לאור לא היתה יציבה ודרשה קיבוע מיד לאחר החשיפה. כתוצאה מכך נאלץ הצלם לפתח ולהדפיס את התצלומים שלו בעצמו. הפילם שימש מדיום יציב בהרבה ואיפשר שמירה על הנגטיב במצבו הבלתי מפותח במשך תקופה ארוכה. בהיותו גמיש, ניתן היה לגלגל אותו ולהציע למשתמש ריבוי חשיפות. המצלמה הראשונה שיצאה מבית החרושת של Eastman, ה-Kodak No 1, נמכרה כשהיא טעונה בגליל פילם בן מאה חשיפות. מעריכים שסרט אחד כזה איפשר צילום של פי 10 ממספר התמונות שהיו ברשות משפחה בורגנית אמריקנית ממוצעת בשנות השמונים של המאה ה-19. המצלמות שיועדו לצלם החובב היו פשוטות ביותר: הן נראו כקופסאות עץ שבקדמתן עדשה פשוטה, בצידן מחשף ובחלקן העליון ידית לגלילת סרט הצילום. הן חסרו מערכת צפיה. Kodak המליצה להשתמש בהן כשהן מוחזקות ביד רק באור יום מלא. בצילום בחללים סגורים היה על הצלם להניח את המצלמה על משטח יציב וללחוץ על המחשף למשך מספר שניות. לאחר חשיפתו של הסרט כולו נתבקשו המשתמשים להוציא אותו מתוך המצלמה ולשלוח אותו בדואר לבית החרושת ב-Rochester, שם עבר פיתוח והדפסה. ההדפסים נשלחו חזרה בדואר לאחר כמה ימים בצירוף גליל סרט חדש. הנה קטע מתוך גיליון יולי 1890 של כתב העת The Manufacturer and Builder, שמסביר את כל העניין (הקישו עליו כדי שתוכלו לקרוא):

המהפכה של קודאק, שהפכה את הצילום מגילדה מקצועית לתחביב נפוץ, מקבילה במובנים רבים למהפכה הדיגיטלית. בשני המקרים איפשרו פיתוחים טכנולוגיים את הפיכת הצילום לזול יותר, נייד יותר, גמיש יותר ואוטומטי יותר (ולכן גם נפוץ יותר). אלא שבשונה ממהפכת הצילום הדיגיטלי, המהפכה של קודאק יצרה תרבות חדשה לחלוטין. על מנת לשווק את מצלמות החובבים (ובעיקר את הפילם), קודאק הציעה שימושים שונים ומשונים לצילום. פרסומי החברה בעיתונים הנפוצים עודדו את המשתמשים, למשל, לתעד את רגעיהם היפים, לצלם ילדים ולצרף תצלומים למכתביהם.

מובן שהכל נעשה למען רווח כלכלי, אבל קודאק באמת תרמה משהו לתרבות של כולנו. החברה הזאת התמקדה תמיד במוצרים פשוטים, שווים לכל נפש, דמוקרטיים. לא פחות מכך, היא סייעה לעצב את הצילום החובבני ולעשות אותו חיזיון נפרץ. Eastman עצמו שם קץ לחייו ב-1932. ליד גופתו נמצא פתק בו נכתב בפשטות:

To my friends, my work is done. Why wait?

עבודתו אמנם תמה, אבל לא נשלמה. קודאק שלטה ללא מצרים בשוק סרטי הצילום במשך מאה שנים, אבל המהפכה הבאה של הצילום תפסה אותה לא מוכנה. המוצרים הדיגיטליים הראשונים של קודאק יועדו דווקא לשוק המקצועי. שינוי הפילוסופיה העסקית לא היטיב עם החברה והיא הולכת ומאבדת מכוח התחרות שלה. קודאק לא תיזכר בזכות החיישנים שייצרה עבור מצלמות כמו ה-Leica M9 וה-Pentax 645D. היא תיזכר בזכות אותה מצלמה פרימיטיבית שהושקה ב-1988 וששינתה את פניו של הצילום ללא הכר.

.

מחשבות על ציוד

את המצלמה הראשונה שלי קניתי... לפני 11 שנה, היא שירתה אותי בנאמנות עד לפני 3 שנים, אז, לאישתי נמאס סופית מההמתנה לפיתוח סרטי צילום והיא החליטה לקנות מצלמה דיגיטלית שאני אבחר. המצלמה שקניתי היתה רפלקסית קטנה, עם עדשה איכותית שקניתי מאוחר יותר.

היתי מרוצה ואם מישהו שאל אותי אם אני רוצה לשדרג, הייתי מסביר לו שאין לי עניין במצלמות ומה שיש לי בהחלט מספק אותי. יותר מזה, אמרתי שאם אחליף אי פעם, אזי זה יהיה למצלמה קטנה יותר ללא מראה. חלמתי איך המצלמה שלי נהיית מרופטת ושחוקה מרוב שימוש ולא הטרדתי את עצמי במחשבות על ציוד.

אבל הרבה יותר מהר מכפי שציפיתי הכל השתנה. פירסמתי את כל ציוד הצילום שלי למכירה. האינטנסיביות שבה כל זה קרה די מטרידה אותי, בד"כ אני עוצר ושואל את עצמי מה הם באמת הצרכים שלי, אבל הפעם לא בא לי. אני רוצה לעשות את זה בצורה אימפולסיבית. להיפטר מכל הציוד שלי ולקנות מצלמה קטנה ללא מראה.

אני אומר לעצמי שהפעם הזאת זה יהיה סופי, אבל מטרידה אותי השאלה מה יקרה אחרי שתהיה ברשותי המצלמה החדשה: האם אצליח להחזיק בה לאורך זמן? ואם אני עושה זאת עכשיו - איך אדע שלא אעשה זאת בעתיד?

האם החלום שלי של מצלמה ישנה ומרופטת שהולכת איתי שנים אינו אלא חלום באספמיה?

 

מיכאל פוקס
.

כותב חדש ב"העין"

אני שמח להציג לכם כותב חדש ב"העין", הלא הוא מיכאל פוקס.
מיכאל, בהצלחה וכמובן תודה.
.

משהו מביך

היכנסו לכאן.

לא, זאת לא חנות מקוונת. זאת רשימת הציוד של Scott Kelby, צלם מוערך, מומחה פוטושופ ומחבר סדרת המדריכים הפופולאריים לצילום The digital photography book (שהכרך הרביעי בהם צפוי לצאת לאור בעוד חודשיים) כמו גם ספרי הדרכה אחרים.

מהיכן להתחיל?

קודם כל, הרשימה הזאת ארוכה מדי עבור צלם שמכבד את עצמו. צלם מנוסה יסתפק ברבע מן הפריטים האלה אם לא פחות. נראה ש-Kelby הוא חובב צעצועים יקרים יותר מאשר צלם (והדוגמאות לעבודתו יעידו על כך, אבל זה כבר עניין של טעם). אין ברשימה הזאת התמקדות או התמחות או finesse.

שנית, Kelby גאה בציוד שצבר. כשאני פותח את ארגז הציוד שלי אני מתבייש: מדוע לעזאזל חשבתי שאני זקוק לכל זה? יש שם עדשות שלא נגעתי בהן בשנה שחלפה.

שלישית, רשימת הציוד תופסת מקום מרכזי באתר של Kelby. כאילו מה שעושה אותו לצלם מוצלח הוא קודם כל הציוד ואחר כך עיבוד התמונה, הטכניקה הצילומית והעין שלו. בסדר הזה.
רביעית, בספריו מרצה Kelby שוב ושוב על כך ששימוש מושכל בכלים פשוטים עשוי לחסוך את הצורך בכלים יקרים. רשימת הציוד שלו מעידה שהוא לא באמת מאמין למה שהוא מלמד.

ולבסוף, Kelby לא מבזבז אפילו שניה בדרך לארנק של קוראיו. לחיצה על פריטי הציוד ברשימה שלו אינה מובילה לדוגמאות של תצלומים שהופקו באמצעותם, לרשמים שלו כמשתמש בהם או אפילו לטבלאות של ספציפיקציות. היא תוליך אתכם הישר לאחת מחנויות צרכי הצילום הידועות ואל דאגה, Kelby יגזור חלק (אמנם קטן) מכל מכירה שתיעשה בהפניית האתר שלו.

נכון, רבים עושים זאת. שמו של אדם הוא נכס וזכותו למנף אותו לשם צבירת רווחה חומרית. אבל Kelby שקוף. הבלוג שלו דל בתוכן מקורי (רק בזכות הכותבים שהוא מארח כדאי לעיין בו לפעמים). הכל רדוד, פשטני, מרגיז. Kelby מייצג בעיני את עולמם הנאלח של אנשי המכירות עוטי חליפות הפסים סרות הטעם. הכל אצלו מראית עין. התצלומים שהוא מציג לראווה יכולים היו לנצח בכל תחרות תצלומים אבל הם ריקים מהבעה. הבלוג שלו רועש, צבעוני וראוותני אבל חף מעומק אינטלקטואלי. למרות כל הטרוניות שלי נראה שהנוסחה הזאת עובדת. אחרת לא היתה ברשותו רשימת ציוד מפוארת שכזאת.

Photograph: Scott Kelby

אם אתם חושבים שהבעיה איננה של Kelby אלא שלי, אתם צודקים. הוא מרגיז אותי. אני מתייחס לאמנות שלי ברצינות. אני מנסה ללמוד, לחדד את הראיה שלי, לזקק את החשיבה שלי. Kelby שונה. עבורו הצילום הוא אובססיה טכנולוגית שהפכה למקור הכנסה והוא מנסה ללמד אחרים כיצד "לעשות את זה". טיפוסים כמו Kelby לא רק שלא היו תורמים לי אילו נתקלתי בהם בשלבים מוקדמים של האבולוציה שלי, הם היו מפריעים, מסיטים אותי מדרכי לכיוונים שלא רציתי בהם. ספריו פופולאריים ביותר. מזה כמה שנים אני עוקב אחר רשימת הספרים המבוקשים ביותר בנושאי צילום ב-Amazon ו-Kelby תמיד נמצא בה במקום גבוה (נכון להיום יש לו שלושה נציגים ב-20 המובילים). יתכן שרוב חובבי הצילום המתחילים, אלה שמתעניינים בשאלות ה'איך', מחפשים הדרכה כזאת: מעשית וקולעת, חותרת אל השלמות הטכנית, אל האסתטיקה המסחרית, חפה מקישקושים תיאורטיים מיותרים. מאידך, בוודאי יש כאלה שצמאים למידע מסוג אחר. צלמים צעירים ונלהבים שמבינים שהטכניקה היא רק אמצעי. עבורם, למרבה הצער, לא נכתבים מדריכים.
.