יום שני, 21 בנובמבר 2011

קללת הגנריות וקללת הספציפיות

נמאס לי לצפות בתצלומים גנריים. אלה הם אותם תצלומים בהם הנושא, הקומפוזיציה וה"מראה" משועבדים לז'אנר מסוים. הם דומים למיליוני תצלומים אחרים. ה-raison d'être שלהם הוא האסתטיקה. הם יפיפיים (בהקשר של הז'אנר אליו הם רוצים להשתייך) ופונים אל המוכר והאהוב. לשם כך הם משתמשים בנוסחאות בדוקות לפני החשיפה ואחריה.
הבעיה העיקרית שלי עם הצילום הגנרי היא היותו אגוצנטרי. במלים אחרות, מי שעוסק בצילום כזה מטרתו לצלם תמונות יפות – כאלה שיזכו בתחרויות ויימכרו היטב. הצילום הגנרי נמנע במודע מעניינים אחרים כמו תיעוד או ביטוי אישי. הוא בלתי ספציפי לצלם מעצם טבעו וזו בדיוק התכונה שמתאימה אותו לזכיה בתחרויות ולמכירה: עודף ביטוי אישי או עודף משמעות נוטים להציב מחיצות ולכן גם לצמצם את קהל היעד. זאת עובדה: תצלומים "דקורטיביים" נמכרים במספר עותקים גדול יותר מתצלומים "מעניינים". הסיבה לכך פשוטה: הדפסים נרכשים בדרך כלל למטרת קישוט ולא על מנת לעורר מחשבה. על מנת שצלם יוכל למכור תצלום בעל משמעות בעיניו עליו להציע ערך מוסף כמו עניין ציבורי בנושא או ערך אספני (במקרה שהצלם מפורסם).
בעיני יש בצילום הגנרי משהו וולגארי. הוא בלתי מקורי ביודעין, מסחרי בכוונה תחילה. אין פסול בפניה אל "טעם הקהל", אבל אני מעדיף עבודות שעושות זאת מתוך נקודת השקפה אישית. כאלה שמכילות מרכיבים ספציפיים ליוצר, לזמן ולמקום ובעיקר התייחסות לקשרי הגומלין בין שלושתם. הרובד המשמעותי של תצלום עלול לפגום בשלמות הצורנית שלו (משום מה זה קורה כמעט תמיד ואינני יודע להסביר מדוע), אבל האסתטיקה ללא דופי היא לדעתי ערך שכדאי להקריב על מנת ליצור משהו מעניין.

המעבר מצילום גנרי לצילום ספציפי איננו שלב מובן מאליו באבולוציה של צלם. אני חושד שנקודת המוצא היצירתית של הצלם איננה תלויה בהשכלתו האמנותית או הטכנית, בניסיון שצבר או בכישוריו. צלמים מסויימים מתמחים בז'אנר. ככל שהם מתנסים ומשבחים את כישוריהם כך עבודתם נעשית מדויקת יותר ונאמנה יותר לאסתטיקה הגנרית. הדוגמה הבולטת ביותר לצלם כזה הוא Ansel Adams, שהקדיש את הקריירה הארוכה שלו לצילום נוף גנרי (אם כי עבודתו המעניינת ביותר, לטעמי, חרגה מן הסגנון הרגיל שלו). אחרים היו תמיד נאמנים לראיה הספציפית שלהם יותר מאשר לז'אנר כזה או אחר. צלמים כאלה סבלו מעליות וממורדות בקריירות שלהם מכיוון שנחשבו גחמניים ובלתי יציבים מבחינת תפוקתם המסחרית. Andre Kertesz ו-W. Eugene Smith מהווים דוגמאות בולטות לצלמים כאלה, אם כי ההיסטוריה של האמנות מלאה באישים שסבלו מאותן "בעיות".
ההבדלים האלה באים לידי ביטוי חריף במיוחד כאשר מדובר בז'אנרים שאינם מוגדרים היטב. "צילום הרחוב", למשל, מהווה עד היום סלע מחלוקת בין צלמים: ה"גנריים" מנסים לסייג את הז'אנר הזה בסיטואציות אפייניות, בסגנון אסתטי, באורך מוקד ובעומק שדה. ה"ספציפיים" מתעקשים לפרוץ את הגבולות ואינם ששים להשתמש במונח "צילום רחוב" (הם ממעטים לדבר על ז'אנרים בכלל). צילום בצוותא תמיד מדגיש את אלה המחפשים מסגרות ואת אלה המבקשים לנפץ אותן. למען האמת קשה לי להעלות בדעתי צלמים שנעים בין שני הזרמים האלה. זו אחת מאותן ברירות דיכוטומיות בהן אין דרך אמצעית: לגנריים ולספציפיים יש מוטיבציות שונות ולכן הם משתמשים בדיסציפלינות שונות, אם כי התוצאות שלהם עשויות להיות דומות למדי.

Ansel Adams, The Tetons and the Snake River, Grand Teton National Park, 1942
W. Eugene Smith, US Steel Pittsburgh, 1955
.

2 comments:

  1. האם אתה חושב שהתמונה השניה של סמית' פחות אסטטית מזאת של אדמס?

    אני מבין את מה שאתה אומר אבל חושב שהשימוש במונח אסטטי כפקטור מבדיל בין צילום "גנרי" ל"ספציפי" לפי הגדרתך הוא לא נכון לדעתי.

    ההבדל הוא יותר בין צילומים שמשדרים אך ורק אסטטיקה לבי צילומים שמשדרים בנוסף גם מסר. האסטטיקה קיימת בשני הסגנונות אחרת הן לא היו "עוברות מסך" אצל המתבונן, בין אם מדובר בצילום דוקומנטרי טהור ובין אם מדובר בצילום אמנותי קיטשי שישמש כפוסטר בחדר של בת 12 מתבגרת או בלוח השנה שתלוי בחדר השירותים (או כמו שקוראים לזה בעידן האינטרנט - תמונות סטוק.

    השימוש בצילום רחוב כדוגמה הוא בעייתי כי מדובר בז'אנר בלתי מוגדר וכל אחד מבין אותו כרצונו.
    אם כבר צילום רחוב אז אני יותר ויותר נוטה להגדרה או לחוסר הגדרה של ניק טורפין (מקים in public) בנושא - http://www.sevensevennine.com/?p=1599 (שווה קריאה). בסופו של דבר כשזה מגיע לצילום רחוב, לדעתי צריך להתרכז בשאלה האם מונח לפנינו צילום טוב או לא. אם הצילום הוא טוב אז ההתאמה לז'אנר כבר תגיע אוטומטית. האמת שכנראה שאפשר להגיד את זה על כל ז'אנר...

    לגבי מידת האכפתיות של הצלם מה אומרים אחרים, אני מודה שאני טוען שלא אכפת לי מה אומרים אבל מצד שני אני כן הייתי רוצה שהעבודות שלי יהיו מוערכות לטובה. אני חושב שבסופו של דבר זה רצונו של כל אמן שמחליט להפסיק ליצור למגירה ולפרסם את עבודותיו. אבל אני לא אשנה את סגנוני על מנת לקבל ביקורות טובות בפורומים או אפילו מגורמים מקצועיים כל עוד אינני מסכים איתם. אני חושב שזאת אמת קטנה שנכונה לכל יוצר גם אם הוא לא יודה בזה.

    אגב הכרה, שבוע שעבר ראיתי קליפ שבו וויליאם קליין מראה קונטקטים שלו ומתאר את תהליך החשיבה והיצירה שלו וכמובן הבחירה בפריים המנצח. הוא אמר שם משפט מאד מעניין - כל צלם מפיק כ 100 עד 200 צילומים טובים במהלך הקריירה שלו, אל אותם צילומים שמתפרסמים וזוכים להכרה והערכה בעולם. בהנחה שהממוצע שכל צילום צולם במהירות תריס של 1/125 שניה אז כל חייו של היוצר מסתכמים בשניה אחת או שניים. הצלם עובד כל חייו וכל מה שיזכרו ממנו זאת שניה אחת....

    השבמחק
  2. ההבדל בין צילום גנרי לצילום ספציפי הוא לאו דווקא בתוצאה, אלא בכוונה. מטרת הצלם הגנרי היא ליצור תצלומים "יפים", או במלים אחרות תצלומים שהאסתטיקה שלהם אופיינית לז'אנר אליו הם מכוונים. מובן שגם תצלומים ספציפיים יכולים להיות "יפים", אבל המוטיבציה ליצירתם אחרת. הצילום הספציפי עובד מלמטה כלפי מעלה, או יותר נכון מבפנים כלפי חוץ. הצילום הגנרי עובד מבחוץ כלפי פנים והוא מכוון תוצאה. אי מקווה שהבהרתי את כוונתי.

    צלמים גנריים נוטים להיות רגישים יותר לביקורת, אוהדת או קוטלת, מן הסיבה הפשוטה שהם מצלמים עבור הקהל הרחב ומנסים להחניף לו. צלמים ספציפיים מצלמים קודם כל עבור עצמם ולכן הם פחות מתרשמים מביקורת. למרות זאת, כל אחד רוצה שעבודתו תוערך. זה אך טבעי.

    לא הכרתי את Turpin ואני מודה לך עבור הקישור. דבריו קצת פלצפניים, אבל יש בהם אמת. העניין הוא שאינני רואה צורך לסייג ז'אנר כלשהו במערכת של כללים, שיטות עבודה וסגנון. הייתי מסתדר יפה גם ללא ז'אנרים.

    השבמחק

Google Analytics Alternative