משוב קצר

הקדישו בבקשה דקה למילוי השאלון הבא.



תודה, שאול.

קלאסיקה

החברה הבריטית המלכותית לצילום פירסמה קול קורא לתחרות השנתית ה-155 שלה. זאת לא טעות. מאה חמישים וחמש שנים. למעשה זו תחרות הצילום הוותיקה ביותר בעולם. בניגוד לתחרויות אחרות, המשתתפים מתבקשים לשלוח את התצלומים לשיפוט כהדפסים. בדואר. במעטפות קשיחות. טפסי ההשתתפות מיועדים למילוי בכתב יד ויש להכניס אותם למעטפה לצד ההדפסים.

התחרות פתוחה למשתתפים מכל העולם. עד חמישה הדפסים, עד 21 למרץ 2012. דמי ההשתתפות - 18 ליש"ט ועוד אי אלו שקלים עבור המשלוח לממלכה המאוחדת.

.

המלצה

The Image, Deconstructed הוא בלוג שבועי שבמרכזו ניתוח פסיכולוגי מעמיק של התהליך היצירתי שהביא ליצירתה של סדרת תצלומים מתחום הפוטוג'ורנליזם. בכל שבוע מופיעה בבלוג סדרת תצלומים חדשה מאת צלם אחר. התצלומים, ברובם, מרתקים. הראיונות עם הצלמים מרתקים עוד יותר כי הם חושפים את דרך המחשבה של היוצר וגם מעט מערכיו ומאישיותו. העיון בבלוג הזה דורש זמן וריכוז. קחו לכם חצי שעה וקראו את אחד הפוסטים האלה. לאחר כמה ימים קראו פוסט אחר. מומלץ בחום*.

Photograph: Bryan Derballa

* לא מומלץ אם אתם נמצאים בתהליכי הגדרת סגנון אישי.

.

איך לפתח סגנון אישי

"סגנון אישי" הוא משאת נפשו של כל צלם. זוהי אותה חתימה שעוברת כחוט השני בכל העבודות של צלם, מבדילה אותו מאחרים ומשמשת לו סימן זיהוי. הסגנון האישי דומה לקשת בענן: ככל שתצעד לקראתו הוא ישאר מחוץ להישג ידך, עד שיום אחד, דווקא בשעה שתהיה עסוק בדברים אחרים, הוא יזרח עליך באור יקרות.

לא כל צלם יפתח סגנון משלו. הצילום הוא מדיום טכנולוגי בעיקרו וככזה אין בו מרחב יצירתי גדול. כל התצלומים הם העתקים דו-מימדיים של סצנות מציאותיות (מלבד אותן יצירות פוטושופ פנטסטיות שאין בינן ובין צילום דבר). כל התצלומים משתמשים באותו אור ובמגוון מצומצם מאד של מסלולי קיבוע אלקטרוניים או כימיים. סגולתו העיקרית נמצאת בייצוגיות שלו, ב"אובייקטיביות" של התיאור שהוא מציע. על מנת להשתמש בצילום לצורך ביטוי אישי יש לשבור את האובייקטיביות הזאת באמצעים שמפשטים את התיאור המפורט והמדויק של המציאות. אפשר להגדיר את הסגנון האישי כ"נוסחה פרטית של אבסטרקציה". נוסחה כזאת תשתמש תמיד במעט האמצעים היצירתיים שהמדיום מציע (נקרא לזה טכניקה), אבל תהיה תלויה במידה רבה במגוון הנושאים החביבים על הצלם ובראיה הספציפית שלו (נקרא לזה הומאניות). השילוש של הומאניות, נושא וטכניקה, אם הוא ייחודי מצד אחד ועקבי מצד שני, עשוי להפוך לסגנון אישי בר זיהוי. ברם זה לא כל כך פשוט. כמעט הכל כבר נעשה, לפחות בהיבטים הטכניים והתימאטיים. מה שנשאר הוא ההיבט ההומאני שהוא מין קופסה שחורה שקשה להבינה.

כתבתי שלא כל הצלמים יפתחו סגנון אישי. אני חושש שרק מעטים משיגים זאת. הסיבות לכך רבות, אבל הראשונה שבהן היא "חשיפת יתר": כדי להשתמש במצלמה באופן יצירתי על הצלם להיות מנותק במידה מסוימת מעולם הצילום. לפני חמש עשרה שנה זה היה פשוט. היה עליך להתאמץ על מנת להיחשף לעבודתם של צלמים ולחידושים טכנולוגיים וטכניים. מעטים היו מנויים על יותר מכתב עת מקצועי אחד וכתבי העת הנפוצים היו מוגבלים בהיבטים שלהם. קל היה לעבוד ב"ואקום", על כל החסרונות והיתרונות שבכך. כיום עליך להתאמץ על מנת לבודד את עצמך מן החדשות האחרונות ומעבודות של אחרים .מובן שצלמים מתחילים עשויים להינות מן המידע הבלתי נדלה שזמין לעיניהם בחינם בכל רגע נתון, אבל ככל שתיחשף יותר כך תושפע יותר. אפילו אם כוונתך הפוכה לגמרי.

פיתוח סגנון אישי מחייב "מעבר פאזות" בשלב כלשהו של התהליך האבולוציוני. בתחילת דרכו, הצלם שותה בצמא כל פיסת מידע בנושאי טכניקה. הוא נוטה לאמץ מגוון של נוסחאות ו"כללים", בעיקר את אלה מביניהם שפשוטים להבנה ולביצוע. אימוץ של טכניקות בדוקות מקצר את עקומת הלמידה ו"משפר" עד מהרה את התוצאות שהצלם משיג בעקביות. מאידך, הנוסחאות האלה עושות את העבודה שלו במרבית המקרים שבלונית ונעדרת ביטוי אישי. הצרה היא שההרגלים שהצלם מאמץ בראשית דרכו נוטים "להידבק" וקשה להיגמל מהם. "מעבר הפאזות" חייב לכלול תהליך מתסכל של un-learning שעבור רבים מאיתנו הוא כמעט בלתי אפשרי.

המכשול השלישי נוגע למגוון הנושאים והטכניקות. אחד המאפיינים של צלמים מתחילים הוא הספקטרום הגדול של עבודתם. הם מצלמים הכל, מנופים ועד תקריבים של חרקים, מפורטרטים ועד טבע דומם; הם מנסים מגוון רחב של טכניקות מ-HDR ועד תאורת סטודיו, מזוויות אולטרה-רחבות ועד סופר טלה-פוטו. הסימפטום הבולט של התאווה לוורסטיליות הוא הפופולאריות של עדשות הסופר-זום הנחותות והיקרות. פיתוח סגנון אישי, לעומת זאת, מחייב התמקדות במגוון מצומצם של נושאים ספציפיים. הוא עוסק בהתעמקות, במחקר, בהתמחות. ההתמקדות מופיעה בשלב מאוחר יחסית באבולוציה ה"נורמלית" של צלמים ורבים אינם מגיעים אליה לעולם.

קושי נוסף בדרך לפיתוח סגנון אישי נעוץ בשיתוף של תצלומים ובנוהג הנפוץ של החלפת חוות דעת ברשת. הניסיון מלמד שתצלומים שיש בהם ייחוד מקבלים בדרך כלל ביקורות אוהדות פחות מאשר אחיהם הגנריים שנועדו עבור "טעם הקהל". בניית סגנון אישי היא תהליך ממושך שיש בו עליות ומורדות ובמהלכו על הצלם לגדל עור עבה שיסייע לו להתעקש על דרכו גם אל מול ביקורת נוקבת.

אם כן, שפע המידע, ההיזון ההדדי והאופנה הנוכחית אינם מסייעים לצלם לפתח סגנון אישי. ה"אקלים" של המיליה הצילומי מעולם לא עבד בכיוון הזה, אבל כיום ניתן לחוש ברוח נגדית חזקה. אז מה בכל זאת?

• התבונן בתמונות שצילמת בשנה האחרונה ובחר עשר מהן שאתה אוהב במיוחד. הדפס אותן. כעת נסה לבחון: האם הן חולקות במאפיינים מיוחדים? האם יש משהו שמייחד אותן מתצלומים שיצרו אחרים? סביר להניח שהתשובה ללפחות אחת מהשאלות האלה חיובית. כעת נסה לחקור את הייחוד שמצאת, לאפיין אותו ולחזק אותו בצילום שלך.
• חשוב כיצד היית מצלם סצנה מסויימת גם כשאין בידך מצלמה. אילו גירויים מושכים את תשומת לבך? אילו אלמנטים גרפיים היית מדגיש?
• התמקד בנושאים שאתה מבין ואוהב. אין צלם שיוכל לצלם באותה מידה של רגישות נוף, פורטרטים, פרחים ובעלי חיים בסביבתם הטבעית. התמחה.
• נסה לשכוח את כל מה שלמדת על קומפוזיציה, תאורה, הקפאת תנועה, ISO גבוה ומיקוד. הפסק לחשוב על כל הדברים האלה באופן כמותי או במונחים של "טוב ו"רע". גבש טכניקה צילומית שאתה חש איתה בנוח. אחת ש"עובדת" עבורך.
• האם שמעת פעם את המשפט "זה לא הציוד, זה הצלם"? ובכן, המשפט הזה נכון. אל תרשה לציוד להסיח את דעתך מהצילום. השתמש בכלים שיש ברשותך כמיטב יכולתך במקום לחשוב על מה שחסר לך.
• הימנע מחיקוי. הוא לא יוביל אותך לשום מקום.
• סבלנות. הסגנון האישי שלך יתברר לך באופן פתאומי, בדיעבד, לאחר שנים של חיפוש. אין לאן למהר.

 

.

על אינדוקציה ועל דדוקציה

אחד ההבדלים בין אמן מתחיל לאמן מנוסה הוא היכולת לאמוד את היצירה בצורתה הסופית. Minor White קרא ליכולת הזאת pre-visualization. הוא התייחס באופן ספציפי לצילום ודיבר על מעין סקיצה או סכימה שנקבעת במוחו של הצלם לפני החשיפה. במהלך החשיפה כל מה שעליו לעשות הוא להתאים את הבהירות ואת הקומפוזיציה לסכימה הזאת ולמלא אותה בפרטים. תהליך יצירתי כזה מדמה את הצילום לציור: תחילה נקבעת מטרה וכל ההחלטות היצירתיות מוכוונות לאורה. זהו תהליך לוגי דדוקטיבי שמאפיין 95% מן התצלומים המופקים למטרות מסחריות. בצילום המסחרי לסוגיו על הצלם להשביע את רצונו של מישהו אחר. על מנת שיוכל למלא את תפקידו ולהפיק את התצלום הנדרש הוא זקוק לדגם, אפילו ערטילאי, שיוכל להתייחס אליו. צלמים רבים, למעשה רובם הגדול, מאמצים את דרך העבודה הזאת גם בשעה שהם מצלמים למטרות אישיות, למען עצמם.

יתרונו הגדול של הצילום הדדוקטיבי נמצא במשמעת שהוא מכתיב. זהו תהליך סדור, אלגוריתמי, שיש בו תכנון, ביצוע וגימור. התכנון נובע מן היצירתיות של הצלם ומן ה"חוש" שלו לטעם הקהל; איכות הביצוע תלויה בכלים שברשותו ובמיומנות הטכנית שלו; והגימור תלוי בכישורי עיבוד התמונה שלו. הרי לכם: כל האספקטים בהם נמדד צלם מאוחדים לכדי תהליך ליניארי אחד, אבל בכל זאת נפרדים זה מזה. התצלום הופך להפקה ולמעשה אין מניעה שביצירתו ישתתפו אנשים רבים - כל אחד תורם ממומחיותו לשלב אחר בתהליך היצירתי.

Annie Leibovitz, Sopranos, 2006

הצילום הדדוקטיבי שם בראש מעייניו את ערך השלמות. מאחר שהוא מוכוון תוצאה, הוא נבחן במידת הדיוק שבהגשמת ה-pre-visualization. על פי רוב התוצאה שלו אסתטית מאד, אפילו נשגבת.

בקוטב השני של התהליכים היצירתיים ניצב הצילום האינדוקטיבי. צלמים שעובדים בדרך זו אינם חותרים לתוצאה מתוכננת מראש. הם מתחילים מדף חלק ונותנים לרגשותיהם להניע את התהליך היצירתי, שבבסיסו ביטוי עולמם הפנימי באמצעות סביבתם הממשית. התהליך האינדוקטיבי עשוי להיות מהיר מאד, אבל אין במהירות כדי להגדיר אותו. צלם הנוף Michael Kenna, למשל, הוא צלם אינדוקטיבי שזקוק למספר שעות על מנת ליצור תצלום משמעותי אחד.

Photograph: Michael Kenna

התהליך האינדוקטיבי איננו מובנה כמו זה הדדוקטיבי. הוא משתמש בכל היבטי הצילום - היצירתי, הטכני והגרפי - אבל הם משמשים בערבוביה ואין לכל אחד מהם טריטוריה מובהקת משלו. לעתים רחוקות מניב הצילום האינדוקטיבי תוצאה "מושלמת". ערכו דווקא בחוסר השלמות שלו, שנגזר מאופיו הדינאמי וההדרגתי. תצלומים אינדוקטיביים נוטים להיות ברורים פחות והטובים שבהם מעוררים במתבונן הרהור ורגשות.

הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת להעניק לתצלומים אינדוקטיביים את הליטוש האופייני להפקות דדוקטיביות, ובמקרים רבים הצלם "נופל" למלכודת הזאת. אסביר: הצילום האינדוקטיבי גולמי במהותו. תחושותיו של הצלם בעת החשיפה מהוות בו מרכיב משמעותי לא פחות מן ההיבטים התוכניים והגרפיים של הקומפוזיציה. לכן, עיבוד מוגזם של תצלומים כאלה עלול "להחליש" אותם. כפי שכתבתי קודם, ערכו של הצילום האינדוקטיבי נמצא דווקא בחוסר השלמות של התוצאה. חוסר השלמות הוא שמזמין את המתבונן להשקיע בתמונה משאבים אמוציונאליים ואינטלקטואליים, וזו הרי מטרתנו. הלא כן?

Andre Kertesz, Quartier Latin, Paris, 1926

.

עשרים וחמישה "טיפים" לצילום טוב יותר

1. אל תצלם לשם הצילום בלבד.
2. מעט בחשיפות: הכמות אינה מהווה ערובה לאיכות. להיפך.
3. אל תיתן לפעולת הצילום להסיח את דעתך מהסיטואציה.
4. התעניין בנושא שלך. למד אותו. תן לו לאלף אותך.
5. הרבה לצלם בשעות של התרגשות, של שמחה גדולה או של סערת רגשות.
6. שכח את "כללי הקומפוזיציה". הם מפריעים לך הרבה יותר מכפי שהם תורמים לך.
7. חתור לחשיפה מדויקת ולקומפוזיציה יעילה כבר בעת החשיפה.
8. השתמש בפלאש רק כשאין לך ברירה אחרת וגם אז השתדל לנתק אותו מהמצלמה.
9. צלם בעדשת פריים ותן לה להדריך אותך בתהליך הקומפוזיציה.
10. הימנע ככל האפשר משימוש בעדשות בעלות טווח רחב של אורכי מוקד.
11. מעט בהחלפת עדשות.
12. למד להכיר את עדשות הפריים שלך: את עומק השדה שלהן במפתחי צמצם ובמרחקים שונים, את המרחק ההיפרפוקאלי שלהן, את המיקרו-קונטרסט ואת הארטיפקטים שלהן.
13. השתמש בציוד קטן המימדים וקל המשקל ביותר שיספיק לצרכיך; אל תרשה לשיקולים לוגיסטיים להנחות את הצילום שלך.
14. הימנע מצפיה בתצלומים מיד לאחר הצילום.
15. למד כיצד להשתמש במגבלות הטכניות של הציוד שלך באופן יצירתי.
16. "מריחת" תנועה, גרעיניות, מונוכרום, low key, high key ועיוותים אופטיים הם חלק מהשפה הצילומית. השתמש בהם.
17. עבד את התצלומים שלך ככל הנדרש, אבל לא יותר.
18. היזהר מחידוד יתר ומהבהרה יתרה של הצללים.
19. הקפד על כך שכישורי הצילום שלך יעמדו תמיד צעד או שניים לפני כישורי עיבוד התמונה שלך.
20. למד לערוך סדרות קטנות של תצלומים. תמונות נעשות מעניינות יותר כשהן באות בקבוצות.
21. הרבה בקריאה על חייהם ועל עבודתם של אמנים שאתה אוהב.
22. הדפס מתצלומיך מידי פעם והשתמש בקירות ביתך כדי להתבונן בהם שוב ושוב ולהציג אותם לאורחיך.
23. הרבה לצלם עבור עצמך (גם אם אתה מתפרנס מצילום).
24. הימנע מהשתתפות בתחרויות צילום ברשת, בפרט אם הן נושאות פרסים.
25. התייחס בזהירות לביקורת שתצלומיך מקבלים. קח לתשומת לבך רק תגובות שתוכל ללמוד מהן.

 .

הסוראיה

.

צילום רחוב: נקודת מבטו של המצולם

John Carvill, צלם רחוב חובב, פירסם ב-Guardian רשימה נאה על צילום רחוב. היא שונה מאחרות בכך שהיא מתמקדת בתגובת הרחוב לצלם. נותרתי עם תחושה קלה של מבוכה. מומלץ לקרוא.

The novelist Saul Bellow once described his habit of recharging his creative energies by plunging into the New York subway and immersing himself in the crowd. He called it “taking a humanity bath”. That’s what we do when we take street photographs: we take a long hot bath in humanity. It’s just that we bring a little of the bathwater home with us.

John Carvill

Photograph: John Carvill

.

שני תצלומים

הם צולמו בזה אחר זה, מאותו מקום. האחד גנרי לחלוטין והשני ספציפי לחלוטין. השראה פתאומית.

.

.

שאלון: גנרי או ספציפי

אינטרפרטציה לניקוד

27-50 נקודות - אתה צלם ספציפי. קשה לך לקטלג את עבודתך על פי הז'אנרים הצילומיים המקובלים. אתה משתמש בשיקול דעתך בכל קומפוזיציה על מנת לבטא את מחשבותיך ואת תחושותיך הפנימיות. קרוב לודאי שיש לך זיקה לאמנות והמצלמה היא רק אחד מהכלים בהם אתה מביע את עצמך. התצלומים שאתה מציג זוכים בדרך כלל לתגובות מעורבות, אבל למען האמת דעתם של אחרים איננה גורמת לך נדודי שינה.

51-70 נקודות - קרוב לוודאי שהתחלת לצלם "ברצינות" רק לאחרונה. חשוב לך לצלם תמונות יפות, אבל אתה חש שחסרים לך ידע טכני, ניסיון וציוד על מנת להגיע לרמה גבוהה באמת. חבריך ובני משפחתך אוהבים את התצלומים שלך, אבל בפורומים ברשת מתלהבים פחות. אל תדאג, זה נורמלי. עוד תגיע למחוז חפצך.

71-100 נקודות - אתה צלם גנרי. האסתטיקה, הניקיון והנאמנות לז'אנר חשובים בעיניך ולכן אתה נוטה לאמץ נוסחאות טכניות בדוקות שמצליחות שוב ושוב. חבריך רואים בך צלם מעולה, ובצדק. אתה זוכה דרך קבע במקומות גבוהים בתחרויות צילום ויש סיבה טובה לכך שאתה מקפיד לחתום על התמונות שאתה מעלה לרשת.
.

קללת הגנריות וקללת הספציפיות

נמאס לי לצפות בתצלומים גנריים. אלה הם אותם תצלומים בהם הנושא, הקומפוזיציה וה"מראה" משועבדים לז'אנר מסוים. הם דומים למיליוני תצלומים אחרים. ה-raison d'être שלהם הוא האסתטיקה. הם יפיפיים (בהקשר של הז'אנר אליו הם רוצים להשתייך) ופונים אל המוכר והאהוב. לשם כך הם משתמשים בנוסחאות בדוקות לפני החשיפה ואחריה.

הבעיה העיקרית שלי עם הצילום הגנרי היא היותו אגוצנטרי. במלים אחרות, מי שעוסק בצילום כזה מטרתו לצלם תמונות יפות – כאלה שיזכו בתחרויות ויימכרו היטב. הצילום הגנרי נמנע במודע מעניינים אחרים כמו תיעוד או ביטוי אישי. הוא בלתי ספציפי לצלם מעצם טבעו וזו בדיוק התכונה שמתאימה אותו לזכיה בתחרויות ולמכירה: עודף ביטוי אישי או עודף משמעות נוטים להציב מחיצות ולכן גם לצמצם את קהל היעד. זאת עובדה: תצלומים "דקורטיביים" נמכרים במספר עותקים גדול יותר מתצלומים "מעניינים". הסיבה לכך פשוטה: הדפסים נרכשים בדרך כלל למטרת קישוט ולא על מנת לעורר מחשבה. על מנת שצלם יוכל למכור תצלום בעל משמעות בעיניו עליו להציע ערך מוסף כמו עניין ציבורי בנושא או ערך אספני (במקרה שהצלם מפורסם).

בעיני יש בצילום הגנרי משהו וולגארי. הוא בלתי מקורי ביודעין, מסחרי בכוונה תחילה. אין פסול בפניה אל "טעם הקהל", אבל אני מעדיף עבודות שעושות זאת מתוך נקודת השקפה אישית. כאלה שמכילות מרכיבים ספציפיים ליוצר, לזמן ולמקום ובעיקר התייחסות לקשרי הגומלין בין שלושתם. הרובד המשמעותי של תצלום עלול לפגום בשלמות הצורנית שלו (משום מה זה קורה כמעט תמיד ואינני יודע להסביר מדוע), אבל האסתטיקה ללא דופי היא לדעתי ערך שכדאי להקריב על מנת ליצור משהו מעניין.

המעבר מצילום גנרי לצילום ספציפי איננו שלב מובן מאליו באבולוציה של צלם. אני חושד שנקודת המוצא היצירתית של הצלם איננה תלויה בהשכלתו האמנותית או הטכנית, בניסיון שצבר או בכישוריו. צלמים מסויימים מתמחים בז'אנר. ככל שהם מתנסים ומשבחים את כישוריהם כך עבודתם נעשית מדויקת יותר ונאמנה יותר לאסתטיקה הגנרית. הדוגמה הבולטת ביותר לצלם כזה הוא Ansel Adams, שהקדיש את הקריירה הארוכה שלו לצילום נוף גנרי (אם כי עבודתו המעניינת ביותר, לטעמי, חרגה מן הסגנון הרגיל שלו). אחרים היו תמיד נאמנים לראיה הספציפית שלהם יותר מאשר לז'אנר כזה או אחר. צלמים כאלה סבלו מעליות וממורדות בקריירות שלהם מכיוון שנחשבו גחמניים ובלתי יציבים מבחינת תפוקתם המסחרית. Andre Kertesz ו-W. Eugene Smith מהווים דוגמאות בולטות לצלמים כאלה, אם כי ההיסטוריה של האמנות מלאה באישים שסבלו מאותן "בעיות".

ההבדלים האלה באים לידי ביטוי חריף במיוחד כאשר מדובר בז'אנרים שאינם מוגדרים היטב. "צילום הרחוב", למשל, מהווה עד היום סלע מחלוקת בין צלמים: ה"גנריים" מנסים לסייג את הז'אנר הזה בסיטואציות אפייניות, בסגנון אסתטי, באורך מוקד ובעומק שדה. ה"ספציפיים" מתעקשים לפרוץ את הגבולות ואינם ששים להשתמש במונח "צילום רחוב" (הם ממעטים לדבר על ז'אנרים בכלל). צילום בצוותא תמיד מדגיש את אלה המחפשים מסגרות ואת אלה המבקשים לנפץ אותן. למען האמת קשה לי להעלות בדעתי צלמים שנעים בין שני הזרמים האלה. זו אחת מאותן ברירות דיכוטומיות בהן אין דרך אמצעית: לגנריים ולספציפיים יש מוטיבציות שונות ולכן הם משתמשים בדיסציפלינות שונות, אם כי התוצאות שלהם עשויות להיות דומות למדי.

Ansel Adams, The Tetons and the Snake River, Grand Teton National Park, 1942

W. Eugene Smith, US Steel Pittsburgh, 1955

.

הילקוט

על תרמיל הציוד האידיאלי להכיל פריטים שיתנו פתרונות סבירים למרבית הסיטואציות בהן אנחנו אוהבים לצלם. מצד אחד, הציוד בו צריך להיות רב-גוני מספיק כדי שיתאים למרחקי צילום שונים, לנושאים שונים ולמצבי תאורה שונים. מאידך הוא צריך להיות קל משקל וקטן ככל האפשר (נקרא לו ילקוט, לא תרמיל), ומסוגל להפיק תמונות בעלות איכות סבירה במינימום מאמץ. רצוי גם שלא יהיה יקר מדי.

מובן שכל אחד מאיתנו אוהב לצלם נושאים מסויימים במקומות מסויימים ומתמחה בטכניקות מסויימות. למשל, צלמים המתמחים בנוף יחושו שחצובה טובה היא כלי חיוני עבורם. צלמי פורטרטים לא יוכלו לוותר על ציוד תאורה בסיסי. מי שמתמחה בצילום בעלי חיים מעופפים או בכלי טיס יראה בעדשה ארוכה וחדה פריט שאין לו תחליף. מובן שכל אלה יגרעו מן הקלות וממימדיו הקטנים של התרמיל שלהם עד כדי כך שיטילו בספק את חשיבות הניידות. במקרה הקיצוני, עבור צלם שמרבה להשתמש בעדשת 400 מ"מ אין היגיון רב בגוף מצלמה קטן. מצלמה כזאת לא תקטין באופן משמעותי את המשקל שעליו לשאת ואף תקשה עליו את מלאכת הצילום עצמה.

בכל מקרה, כאשר אנחנו לא מתכננים צילום למטרה מסוימת יש יתרון בילקוט קטן וזריז. עבורי הנוסחה האידיאלית היא מצלמה במימדים ארגונומיים (קרובה במימדיה ככל האפשר ל-130 מ"מ, 75 מ"מ ו-35 מ"מ - רוחב, גובה ועובי, בהתאמה) ושתי עדשות קטנות ומהירות באורכי מוקד שונים זה מזה. בדרך כלל אינני משתמש בפלאש או בחצובה וכאשר אני נושא אתי יותר משתי עדשות לפחות אחת נותרת ללא שימוש. אני מעדיף עדשות פריים על זומים מכיוון שהן קטנות יותר ובעלות צמצם רחב יותר. הדרישות שלי מן המצלמה, מלבד גודלה, הן כדלקמן:

• שתהיה בעלת עינית המאפשרת מיקוד ידני
• שתפיק תצלומים מפורטים ובעלי רמת ניקיון סבירה ב-ISO800
• שתפיק קבצי JPEG איכותיים
• שתכיל חיישן בעל רזולוציה של שמונה מגה-פיקסלים או יותר
• שתהיה בנויה היטב (רצוי ממתכת) ותתפקד גם בתנאי מזג אוויר לא אידיאליים
• מחיר - עד 800 דולרים (עבור מצלמה חדשה)

הדרישות האלה, כך אני מאמין, אינן מוגזמות. למעשה, כמה וכמה ממצלמות הרפלקס הדיגיטלית וה-EVIL שיצאו לשוק בשלוש השנים האחרונות יעמדו בהן בכבוד (הדרישות המגבילות נוגעות דווקא לעינית ולאיכות הבניה).

הדרישות שלי מהעדשות הן כדלקמן:

• חדות סבירה ב-f/2.8
• אורך שלא יעלה על שמונה ס"מ
• איכות בניה סבירה
• סקאלת מרחקים - רצויה
• מחיר - עד 500 דולרים

אינני זקוק לחדות עילאית ואפילו לא למיקוד אוטומטי, אבל העדשות חייבות להיות מהירות על מנת לאפשר שליטה מסוימת בעומק השדה ומהירות תריס מספקת בתנאי תאורה פחות מטובים (נניח חדר עם חלון לא גדול במיוחד).

הבה נבדוק מה כל אחד מן היצרנים המובילים (והמובילים פחות) יכול להציע לי:

קנון

מצלמה: 50D (גוף מתכת חזק, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG בינונית, גדולה מכפי שהייתי רוצה).

עדשות: 24/2.8, 85/1.8.

ניקון

מצלמה: V1 (גוף מתכת חזק, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG גבוהה, בדיוק בגודל הנכון).

עדשות: 10/2.8, 35/1.8 (עם מתאם שעדיין איננו נמכר).

פנטקס

מצלמה: K7 (גוף מתכת חזק, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG בינונית, גדולה מעט מכפי שהייתי רוצה).

עדשות: 21/3.2, 77/1.8 (עדשת הטלה יקרה מהתקציב שלי באופן משמעותי. העדשה הרחבה בקושי עומדת בתקציב וגם איטית מעט מן הדרישה שלי).

סוני

מצלמה: NEX 5N ועינית חיצונית (גוף מתכת, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG בינונית, קטנה מעט מכפי שהייתי רוצה. המצלמה יחד עם העינית יקרה מן התקציב שלי, אבל העדשות זולות יחסית).

עדשות: 16/2.8, 50/1.8 (העדשה הרחבה איננה איכותית מספיק לצרכי והתחליף האיכותי שלה - צייס 24/1.8 - יקר וגדול מדי. העדשה הארוכה קצרה מכפי שהייתי רוצה וגדולה מדי ביחס לגוף).

אולימפוס

מצלמה: E-P2 ועינית חיצונית (גוף מתכת, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG גבוהה, בדיוק בגודל הנכון).

עדשות: פאנסוניק 20/1.7, אולימפוס 45/1.8.

פוג'י

מצלמה: X100 (גוף מתכת, עינית גדולה מספיק, תמונה איכותית ב-ISO800, איכות JPEG גבוהה, בדיוק בגודל הנכון).

עדשה: 24/2 (אין עדשה ארוכה).

אילו היה עלי לבחור כיום מערכת היה עומד בפני שפע של אפשרויות. הרבה יותר מאשר לפני שנתיים ואפילו לפני שנה. למעשה נראה שהיצרנים שמעו אותי ואת שכמותי ומרעיפים על השוק עוד ועוד כלים שיעמדו בדרישות שלי. לא יעבור עוד זמן רב עד שכל יצרני ציוד הצילום יתפרו עבורנו, המינימליסטים, ילקוט מלא בכל טוב.

.

בית התה

הפאב שלנו נמצא עמוק מתחת לקרקע. כשאתה יורד לשם אתה מתנתק מן העולם שבחוץ. אין בו טלויזיה או אינטרנט. אי אפשר אפילו להשיג אותך בטלפון. אין לך ברירה אלא לשוחח עם הלקוחות האחרים (או לשבת ליד הבר ולצלם).

.

סגנון, אופנה וטכנולוגיה

Kirk Tuck הוא צלם ותיק ובלוגר מחונן. הרשימה שהעלה לבלוג שלו אתמול קצת מפוזרת, אבל היא מעלה שאלה מעניינת: האם יש קשר בין ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הצילום לבין הסגנונות השולטים בצילום המסחרי?

מובן שכצלם מסחרי Tuck מכיר את השוק היטב, בוודאי הרבה יותר מאשר אני מכיר אותו. קטונתי. לדבריו, השכלולים במצלמות בעשור האחרון מזרזים את חילופי ה"אופנה" הצילומית המסחרית עד כדי כך שתיקי עבודות בני כמה שנים שווים כקליפת השום. באופן היסטורי כלים טכנולוגיים חדשים מיהרו להופיע בצילום המסחרי וקבעו אופנות, אלא שכמעט תמיד ה"מראה" האופנתי איבד מחדשנותו במהירות. כמה דוגמאות:

• מצלמות הריינג'פיינדר הקטנות והמהירות שהופיעו במחצית השניה של שנות העשרים של המאה שעברה קיבעו את "הסגנון הפוטוג'ורנליסטי" לא רק בעיתונות אלא גם בפרסום.

• המצאת הסטרוב בסוף שנות השלושים והשימוש בו בידי Gjon Mili, צלם Time, במשך העשור הבא הביאו לריבוי תצלומים אופייניים בתחום הפרסום. בשנים האחרונות נפוץ השימוש בפלאשים קטנים מרובים ובג'לים צבעוניים.

• הופעת עדשות אולטרא-רחבות בשנות השישים הביאה לאופנה של צילום בפרספקטיבה חזקה בתחום האופנה.

• HDR. מיותר להרחיב את הדיבור על הטכניקה הזאת, אם כי נראה שחשיבותה בצילום המסחרי הולכת ופוחתת.

אם כך, מהי האופנה הבאה?

Tuck טוען כי מצלמות ה-SLR הולכות ומאבדות את ההגמוניה שלהן. כיום, כשניתן לקבל איכות תמונה גבוהה ממצלמות ועדשות פריים קטנות וקלות, צלמים מסחריים רבים מעדיפים להשתמש במערכות EVIL כשרק אפשר. הוא מזהה בשוק מגמה של צילום מינימליסטי, מהיר ורספונסיבי שמחליפה את ה"הפקה הצילומית" של העשור הקודם. במובן מסוים זוהי חזרה לימי הזוהר של הריינג'פיינדר. בשני המקרים פילוסופיית ה"טוב מספיק" עובדת וזה משמח אותי. מיותר לציין שגם האופנה הזאת תתחלף תוך מספר קטן של שנים, אם כי אינני רואה חזרה לסגנון שמחייב שימוש בציוד "כבד" בעתיד הנראה לעין.

.

Helen and Hula-Hoop: ניתוח תמונה

Chris Killip, Helen and Hula-Hoop, Seacoal Beach, Lynemouth, Tyneside, 1984

אילו נתבקשתם לצלם תמונה שתדגים את "כללי" הקומפוזיציה הצילומית קרוב לוודאי שלא הייתם מעלים בדעתכם קומפוזיציה כזאת. למעשה, רוב הצלמים לעולם לא יפיקו תצלום ש"שובר את הכללים" עד כדי כך. אנחנו נוטים לפתח רפלקסים שמונעים מאיתנו ראיה ישירה וחופשית ממגבלות, ואולי חבל שכך. האופק הנטוי הוא כאין וכאפס לעומת הפניה של הילדה המתוארת בתצלום "החוצה", החיתוך הגס של החישוק וערמות הפסולת הפזורות בנוף (שהצלם לא נקט באמצעים מינימליים כדי להסתיר).

מצד שני, הקומפוזיציה איננה העיקר בתצלום הזה. למען האמת גם "הרגע" איננו חשוב. התצלום אולי רגעי (כל התצלומים כאלה), אבל הוא מסמל סיטואציה רחבה בהרבה ולרוע המזל גם מתמשכת. התמונה הזאת אכזרית: מתוארת בה ילדה בת שבע או שמונה המשחקת בחישוק לא רחוק מחוף הים. אלא שבמקום החולות הזהובים, אור השמש והשמחה שהיינו מצפים להם הנוף נשלט בידי ערמות פסולת, שמיים אפורים וקדרות. אין כאן שמץ של עליצות. אין כאן סימן לתקווה. פניה של הילדה רציניים, נחושים. המשחק שלה מכאניסטי, חסר הנאה. לא כך אנחנו מדמיינים את ילדינו משחקים: לבדם, ברצועת חוף מלוכלכת ושוממת, מרוקנים משמחת חיים. אני מדמיין את הוריה של הילדה הזאת. לפחות אחד מהם חסר עבודה. חייהם נראים בעיניהם חסרי תוחלת. יום קר אחד רודף את קודמו. אין למה לצפות. הם אינם אוהבים את המקום בו הם חיים, את שכניהם העניים כמוהם. הם אינם אוהבים את עצמם. לא היתה להם סבלנות להקשיב לבתם אז הם הורו לה ללכת לשחק בחוץ וזה מה שהיא עשתה. פשוט וכואב.

יותר מהכל התצלום הזה מעיד על אפיסת כוחות. הוא מציג את סביבתם של אנשים שנואשו מלשפר את מצבם. התפוררותה של חברה שהיתה פעם גאה וחזקה*. מעניין שהאופק הנטוי מעניק לקומפוזיציה תחושה חזקה של תנועה. נדמה כאילו הילדה, עמוד החשמל שברקע והנוף כולו גולשים ימינה, אל מחוץ למסגרת התמונה. חוסר היציבות הזה רק משלים את האמירה ומציב בסופה סימן קריאה. הקומפוזיציה המרושלת של התצלום רק מגבירה את תחושת המועקה. כאילו לצלם לא היה עניין בצילום התמונה. כאילו החשיפה עצמה חסרת תשוקה ממש כמו משחקה של הילדה.

* המצב הכלכלי והחברתי בצפון מזרח אנגליה בתקופה שבין 1981 ו-1988 הוא עניינם של סרטים רבים, חלקם מצוינים. אם יזדמן לכם, צפו ב-Brassed off, ב-Billy Elliot או ב-Raining stones.

.

סתיו

הסתיו השנה אמיתי: קריר, קצת רטוב וקצת קודר. והאור שלו נפלא.

.

שאלון: פילם

תודה מראש למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתשובות.
.

החיפוש אחר המרחק הנכון

חזרתי. היה טוב. אחד היתרונות של המקצוע שלי הוא הקשר שלו למקומות יפים וקשה לי לחשוב על דבר יפה יותר מאשר דרום טירול בחודש נובמבר. אין ספק שזה מפגש מוצלח של זמן ומקום. בנסיעה האחרונה, באופן חריג, לא חסרו לי הזדמנויות לצלם. שותפי לנסיעה גילה סובלנות מרשימה לאובססיה הקטנה שלי ואפילו התעניין במעשי. אלא שנדרש לי זמן להפיק תצלומים שאני אוהב: התצלומים שצילמתי בימים הראשונים נראים כמו גלויות. תיאוריים ושטחיים. האסתטיקה שלהם נובעת מן הנושאים המתוארים בהם ואין בהם ראיה ספציפית, אישית. סנאפשוטס. רק לאחר ארבעה או חמישה ימים, לאחר שהפנמתי את המקום, את האווירה, את הטמפרטורה הרגשית, הצלחתי להתקלף מעט ולצלם תמונות שאומרות לי משהו. בסוף המסע הזה כבר הרגשתי בבית. נדרש לי שבוע שלם על מנת שאוכל לצלם כמו סדרה כמו 'Sirmione', שאני שלם איתה.

עבורי, צילום פורה הוא תוצאה של מרחק רגשי מדויק. כשאני מרוחק מדי הצילום שלי סובל מחוסר מרקם, כאילו הוא עטוף ביריעת פלסטיק דקה שחוצצת ביני לבין הסצנה ואיננה מאפשרת מגע. כשאני קרוב מדי אינני מבחין ביער, רק בעצים. הראיה שלי מצומצמת, מרוכזת, חודרת עמוק מדי. אבל כשאני במרחק הנכון הזרם בין החוץ והפנים הוא דו סטרי. כל המסננים מוסרים ואני חש צלול וחד.

אני מניח שצלמים שונים, אמנים שונים, חשים בנוח במרחקים רגשיים שונים. אחד הצלמים האהובים עלי, Edouard Boubat, דיבר על כוחה של ההתרשמות הראשונית. לדידו היום הראשון להגיעו למקום שלא היה בו קודם הוא הפורה ביותר. לעומתו, Steve McCurry ו-Michael Kenna מבקרים שוב ושוב באותם מקומות על מנת "למצות" אותם. זה כנראה עניין של טמפרמנט.

Photograph: Michael Kenna

במהלך השבוע צילמתי 320 תמונות, מתוכן כמאתיים לצרכי תיעוד (עבודה...) ועוד כ-120 אישיות. לפני עשרים שנה הייתי ודאי מצלם הרבה יותר (לו היו אז מצלמות דיגיטליות), אבל למדתי להמתין. זאת לא הסתפקות במועט. להיפך.

.

Sirmione, Lago di Garda

מקום שבו המים הם נפש.

.

Bolzano

.

Val Venosta, סתיו

.

מקומות רחוקים

עיירה קטנה בלב ההרים, חתולה בערפילי הבוקר. עלי העצים, זהוב וארגמן, נוצצים בגשם והאוויר תערובת של רקבובית שלכת מתוקה ואד נהרות. יכולתי להניח את ראשי באחו הריחני ולמות מרוב אושר.

.