יום רביעי, 27 ביולי 2011

עקרונות הקלפטוקרטיה ושכר הדירה

(הפוסט הזה חורג מהתכנים הרגילים בהם עוסק הבלוג, ועל כך הסליחה. הייתי חייב)

אם נצמצם את המחשבה המודרנית עד לתמצית שלה, נישאר פחות או יותר עם משפט יחיד: אפשר לשנות את העולם. המדינה היא ארגון חברתי משוכלל. בהגדרתה זוהי קלפטוקרטיה, כלומר האזרחים מקבלים על עצמם כללים מוסריים הנמצאים בקונצנזוס רחב ומתחזקים אליטה מצומצמת שתפקידה לחלק את המשאבים המשותפים בהתאם לאותו מוסר. האליטה הזאת פטורה מהחובה לייצר וציבור האזרחים לוקח על עצמו את עול פרנסתה. בתמורה לכך עליה להשאר נאמנה לכללי המוסר הציבוריים. יעילות המדינה כארגון חברתי תלויה, אם כך, במידת הקונצנזוס לגבי הערכים המשותפים. ככל שהקונצנזוס הזה רחב יותר כך המדינה יציבה יותר.
המודל הפשטני הזה מבוסס על שתי הנחות חשובות:
  1. חברה הומוגנית ושיוויונית. אדם שחי בחברה בה רוב בני האדם נהנים מרווחה חומרית ורוחנית בהיקף דומה יעדיף לשפר את מצבו האישי על ידי שיתוף פעולה עם זולתו. סביר להניח שערכיו המוסריים יימצאו בתוך הקונצנזוס, מה שיגביר את תחושת הסולידריות שלו עם פרטים אחרים בחברה ויעודד התנהגות אלטרואיסטית. דוגמה לרעיון הזה ניתן למצוא באבולוציה של הקיבוץ: כל עוד נשמר השוויון הבסיסי בין חברי הקיבוץ, די היה בתחושת הסולידריות והשייכות על מנת לשמור על הכללים. החברה הקיבוצית ב-60 השנים הראשונות לקיומו הצטיינה לא רק בלכידות פנימית אלא גם ברוח של תרומה למדינה בכללותה. אולם מרגע שהשוויון החומרי בתוך הקיבוצים הופר, נוצר צורך במערכת איזונים מלאכותית שהתפוררה עד מהרה.
  2. אליטה שלטונית נאמנה לקונצנזוס המוסרי. על האליטה השלטונית של קלפטוקרטיה מוטלת המשימה לגונן על החברה מפני האקלים המוסרי החיצוני באופן שהקונצנזוס הערכי הפנימי יוכל להמשיך ולעבוד בכל תנאי. כל שינוי בבסיס הערכי של החברה חייב לנבוע מתוך דיאלוג רחב ולהיכלל בקונצנזוס. לשלטון לא ניתנת הרשות להוביל שינויים מוסריים וערכיים, אלא רק לשרתם. תפקודה התקין של מדינה, או של קלפטוקרטיה כלשהי, תלוי בכך שהציבור יהיה האדון והאליטה השלטונית תשרת אותו. הפיכת היוצרות מסוכנת לשלמותה של החברה וההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך.
הכל טוב ויפה, אלא שמסתבר שהדמוקרטיה הקפיטליסטית מלאה בסתירות שפוגעות בשני התנאים שהוזכרו למעלה. למעשה 'דמוקרטיה' ו'קפיטליזם' הן שתי שיטות כמעט הפוכות. הראשונה מבטאת את ריבונותו של הציבור בקלפטוקרטיה. הפרדת הרשויות וכוחם של הרבים להשפיע על דמותה של האליטה השלטונית נועדו לנטרל את הסכנה של רודנות. המבנה הדמוקרטי מבטיח את זכותו של הפרט להנות מחרות ולחיות ברמת רווחה סבירה. מאידך, הקפיטליזם מבוסס על השאיפה לעושר בלתי מוגבל ומקריב בשמה את הזכויות הדמוקרטיות של הפרט. הקפיטליזם מחייב את קיומה של חברה מעמדית ומקדש את חוסר השוויון בין בני אדם ככוח המניע של האינדיווידואל. הדמוקרטיה הקפיטליסטית היא איפוא יציר כלאיים שנידון למאבקים אינסופיים בין האינטרסים האזרחיים שלו לבין אלה של בעלי ההון. הגדיל לעשות אבי החוקה האמריקנית James Madison, שתיאר את השלטון כגוף שתפקידו העיקרי להגן על בעלי ההון מפני הדרישה לחלק משאביה המשותפים של החברה באופן שוויוני.
אם נביט על המודל הקלפטוקרטי ועל התנאים לתפקודו התקין ניווכח שאין בו מקום לבעלי הון. בדמוקרטיה הקפיטליסטית הם מהווים שותף סמוי של האליטה השלטונית: בעלי ההון רוכשים את משאבי החברה בנזיד עדשים (ועוד נהנים מהטבות מס וכו') ובתמורה לכך הם מואילים בטובם להשקיע בפיתוח משאבים חדשים במדינה במקום לקחת את ההון שלהם למקום אחר. בדרך זו, האליטה השלטונית זקוקה למעורבותם הפילנטרופית-לכאורה של בעלי ההון בכלכלה על מנת שתוכל להישאר בשלטון. מצד שני, בעלי ההון זקוקים לשיתוף הפעולה של השלטון על מנת שיוכלו להמשיך ולהתעשר. החיבוק החם הזה ממומן בידי אותם פלבאים שממילא כבר מנוצלים על ידי הקפיטל.
מעגל הפלאים הזה יכול להסתובב כל עוד החברה מרשה שהערכים שלה ייקבעו בידי האליטה השלטונית. השינוי הערכי המובל בידי השלטון נעשה בדרכי עורמה, באמצעות תעמולה שיטתית וניצול משברים חיצוניים על מנת לצייר תמונה קודרת יותר מזו המציאותית. ישראל עברה בשלושים השנים האחרונות שינוי ערכי עמוק שמתבטא בכל תחומי החיים, אבל לא ניתן לשים את האצבע על ארוע מכונן שהביא למפנה. המעבר מסוציאל-דמוקרטיה לדמוקרטיה קפיטליסטית היה איטי והדרגתי. הציבור הרשה לבעלי ההון, באמצעות השלטון והתקשורת, לשנות את סולם הערכים של החברה. השאיפה להתעשרות, חופש הקניה וההגשמה העצמית גברו על השאיפה לסולידריות, חופש המחאה וההגשמה הקולקטיבית.
האם אפשר להחזיר את המצב לקדמותו? ודאי. אלא שכדי לעשות זאת לא די ביללות על מחירי הדלק, המזון ושכר הדירה. המחאה שקמה בשבועות האחרונים אמנם מדירה שינה מעיניה של האליטה השלטונית, אבל אין לטעות: כל עוד חלומו של הבורגני הממוצע איננו חורג מזכיה בפיס דבר לא ישתנה כאן. על המחאה לנבוע ממקור עמוק יותר. עלינו לעמוד על זכותנו לקבוע את סדר היום המוסרי והערכי של החברה שלנו. עלינו להתנגד לניסיון לטמטם אותנו באמצעות תקשורת רדודה שנשלטת בידי הון פרטי. עלינו להתנגד לשחיקה עד עפר של השירותים הציבוריים ולעלייתם של שירותים פרטיים מתחרים. עלינו להיאבק בהקפאת השכר. לדבר בקול רם על זכויותינו מתוקף היותנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית. העיסוק בזכויות העבודה, בהפרטה של נכסים ציבוריים ובתכנים המשודרים בטלוויזיה נראה אולי אפור וקנטרני, אבל דמותה של החברה שלנו תעוצב דווקא דרך הפרטים הקטנים והשוליים האלה.

אתמול צפיתי בהופעה של דנה ברגר. היא דיברה ושרה גם על הדברים האלה. על כך תודה (וכמובן, גם עבור המוזיקה).

.

2 comments:

  1. ודווקא התנאי שמדבר על לכידות מוסרית וערכית לא מתקיים כלל בישראל. לך תחבר חרדי מירושליים, חילוני מתל אביב, ערבי ישראלי משפרעם וערבי פלסטיני חסר זכויות מהסביבה של עוטף ירושליים.

    יפה כתבת, ובכך אני מקבל עוד הסבר לתחושת חוסר המוצא בסיטואציה הקיימת.

    השבמחק
  2. עופר,
    גם אני די מיואש. על מנת לחתור לצדק דרושה הגדרה מחדש של הקונצנזוס הערכי בחברה בישראל. נכון להיום הערך המשותף היחיד הוא ערכו של כוח הקניה.

    השבמחק

Google Analytics Alternative