סוף-גן

.

חפצים

.

משורר עם מצלמה

André Kertész לא נחשב אחד מגדולי הצילום. הוא כמעט נכלל בקטגוריה הזאת, אבל תמיד רק כמעט. אולי בגלל שמעולם לא הגביל את הצילום שלו לנושאים מסויימים או לזוויות מסויימות ולכן אין בנמצא "סגנון Kertész". אולי בגלל שהיה טיפוס מסוגר שמיעט לדבר ולכתוב. אולי בגלל היותו זר במקומות בהם יצר במשך מרבית חייו. ואולי משום שכשם שאיש לא הבין את דבריו בגלל המבטא ההונגרי הכבד, איש גם לא הבין את האמנות שלו במשך שבעים שנות יצירה. בכל אופן, לדעתי הוא לא רק היה אחד הגדולים אלא אולי הגדול מכולם.

Photograph: André Kertész, 1982

 Kertész הצטיין בפואטיקה שלו. הוא מצא בסצנות היומיומיות שצילם יופי ומקצב שרוב בני האדם פשטו לא מסוגלים לראות. התצלומים שלו מלנכוליים. רובם מתארים אדם בודד בתוך סביבה רחבה. תמיד כהה, תמיד לבד. החוש שלו לצורה דק וחריף. כך, אפילו תצלומים של חפצים או של טבע דומם הוא הצליח למלא במשמעות אמוציונאלית עמוקה. זה בולט במיוחד בסדרת הפולרואידים שצילם בסוף ימיו, לאחר מות אשתו.

הנה אוצר בלום: ראין שנערך עם Kertész לצורך תכנית טלוויזיה של ה-BBC. הראיון הוקלט ב-1984, כשנה לפני מותו ובו הוא מספר על תצלומים נבחרים שצילם ועל תולדות חייו. התכנית מחולקת לארבעה פרקים קצרים שכדאי לצפות בכולם. התרגשתי עד עומק לבי.

.

הכל במקום אחד

הצלם Mark Dubovoy חזר מספארי אפריקני בו השתמש בשתי מצלמות מעניינות שחורגות מהבחירה המקובלת בציוד למטרת צילום חיות בר. רשמיו מהציוד אמנם יעניינו את חלקכם, אבל לא הם הסיבה שבעטיה אני ממליץ לקרוא את המאמר שלו. בחלקה השני של הרשימה תמצאו מקבץ של עצות שימושיות לצילום טבע. רוב הדברים נכונים גם לז'אנרים אחרים ובכלל, יש בהם הגיון רב.

הסיפא של דבריו מצא חן בעיני במיוחד:

The most important and the most enjoyable Safari moments for me were those moments when I decided to step back, put the camera away and experience with all my senses the beauty of the bush and the wild animals within it.  In other words, the quiet moments when I was not photographing.

.

תקליטים

בבלוג The Online Photographer הופיעה היום רשימה מאת Ctein בה הוא מתאר את התלאות שעבר כשהמיר את התקליטים הישנים שלו לפורמט דיגיטלי. בראשית דבריו ציין הכותב שהוא אינו מאזין עוד לתקליטים בחדר האורחים שלו. ההערה הקטנה הזאת תפסה אותי לא מוכן - כמה שהוא צודק. האפשרות היחידה לשמוע מוזיקה בשנות ילדותי היתה להניח תקליט על הפטיפון, להפעיל אותו ולהניח בעדינות את מחט היהלום בשוליו. לא היתה אפשרות להאזין למוזיקה בעת הליכה או נסיעה (הכוונה למוזיקה שיכולת לבחור בעצמך. רדיו היה גם היה). בשעות הערב, בעיקר בחורף, היו הורי מאזינים לתקליט של מוזיקה קלאסית או לקולה של חוה אלברשטיין, הזמרת האהובה עליהם. כיום הבילוי הזה נראה מוזר: מי מאזין למוזיקה בבית? ועוד ללא מסך שאפשר להציץ בו?

נזכרתי בשירה הנפלא של רחל שפירא לפעמים זו אהבה:

ופתאום קר ומאוחר
הקריין הודיע
ממטרים פזורים ירדו מחר
יש עצבות בלתי מוסברת
אל תרחק אישה אומרת
וזוכרת לפעמים זו אהבה

אפלות שתי עיניה
לאיטה ניגשת
ותולשת דף מיומניה
העלים נושרים בשקט
וערגה דקה לופתת
מתהדקת לפעמים זו אהבה

הרציפים שחורים והעיר קודחת
ממזימות ופחד
לוקחת לא נלקחת
מתמקחת לפעמים על אהבה

הרחובות לחים והעיר רוחשת
חטאים וחשק
כובשת לא נכבשת
וילדיה מהמרים על אהבה

אחר כך לקחתי את המצלמה וצילמתי את מיה, שהיתה עסוקה במשחק קלפים. לזכר התקליטים.

.

Nan Goldin - ללא פוזות

ה-Guardian פרסם השבוע ראיון קצר עם Nan Goldin, הצלמת האמריקאית שריגשה את העולם בסוף שנות השמונים עם יומן מצולם מרתק. דבריה חסרי פוזה לחלוטין. התערוכה האחרונה שלה מורכבת מתצלומי ילדים. לגולדין אין ילדים משלה והיא מעידה על עצמה שצילום הילדים נועד למלא את החוסר. דברים כנים ועצובים.

בסיום הראיון היא מעידה על כך שיחסיה עם המצלמה עברו משבר מאז הופעת הצילום הדיגיטלי בגלל שהתוצאה בו צפויה מראש. ולקינוח - משהו על גישתה לאמנות פוסט-מודרנית.

I don't carry my camera so much these days: I don't have the same relationship with it. I've never considered photography one of the higher art forms. Everyone takes photos; now even phones can. The whole issue of digital is so depressing to me; my process is gone. There were all kinds of unknown things that could come out in a photograph, things you didn't know were there until you saw it; now it's all so flat... I certainly think that my work comes from a humanistic vision of the world, rather than some kind of manipulative, theoretical version of art. It's about the people and places I love, and that haunt me.

שווה קריאה.

.

עקרונות הקלפטוקרטיה ושכר הדירה

(הפוסט הזה חורג מהתכנים הרגילים בהם עוסק הבלוג, ועל כך הסליחה. הייתי חייב)

אם נצמצם את המחשבה המודרנית עד לתמצית שלה, נישאר פחות או יותר עם משפט יחיד: אפשר לשנות את העולם. המדינה היא ארגון חברתי משוכלל. בהגדרתה זוהי קלפטוקרטיה, כלומר האזרחים מקבלים על עצמם כללים מוסריים הנמצאים בקונצנזוס רחב ומתחזקים אליטה מצומצמת שתפקידה לחלק את המשאבים המשותפים בהתאם לאותו מוסר. האליטה הזאת פטורה מהחובה לייצר וציבור האזרחים לוקח על עצמו את עול פרנסתה. בתמורה לכך עליה להשאר נאמנה לכללי המוסר הציבוריים. יעילות המדינה כארגון חברתי תלויה, אם כך, במידת הקונצנזוס לגבי הערכים המשותפים. ככל שהקונצנזוס הזה רחב יותר כך המדינה יציבה יותר.

המודל הפשטני הזה מבוסס על שתי הנחות חשובות:

1. חברה הומוגנית ושיוויונית. אדם שחי בחברה בה רוב בני האדם נהנים מרווחה חומרית ורוחנית בהיקף דומה יעדיף לשפר את מצבו האישי על ידי שיתוף פעולה עם זולתו. סביר להניח שערכיו המוסריים יימצאו בתוך הקונצנזוס, מה שיגביר את תחושת הסולידריות שלו עם פרטים אחרים בחברה ויעודד התנהגות אלטרואיסטית. דוגמה לרעיון הזה ניתן למצוא באבולוציה של הקיבוץ: כל עוד נשמר השוויון הבסיסי בין חברי הקיבוץ, די היה בתחושת הסולידריות והשייכות על מנת לשמור על הכללים. החברה הקיבוצית ב-60 השנים הראשונות לקיומו הצטיינה לא רק בלכידות פנימית אלא גם ברוח של תרומה למדינה בכללותה. אולם מרגע שהשוויון החומרי בתוך הקיבוצים הופר, נוצר צורך במערכת איזונים מלאכותית שהתפוררה עד מהרה.
2. אליטה שלטונית נאמנה לקונצנזוס המוסרי. על האליטה השלטונית של קלפטוקרטיה מוטלת המשימה לגונן על החברה מפני האקלים המוסרי החיצוני באופן שהקונצנזוס הערכי הפנימי יוכל להמשיך ולעבוד בכל תנאי. כל שינוי בבסיס הערכי של החברה חייב לנבוע מתוך דיאלוג רחב ולהיכלל בקונצנזוס. לשלטון לא ניתנת הרשות להוביל שינויים מוסריים וערכיים, אלא רק לשרתם. תפקודה התקין של מדינה, או של קלפטוקרטיה כלשהי, תלוי בכך שהציבור יהיה האדון והאליטה השלטונית תשרת אותו. הפיכת היוצרות מסוכנת לשלמותה של החברה וההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך.

הכל טוב ויפה, אלא שמסתבר שהדמוקרטיה הקפיטליסטית מלאה בסתירות שפוגעות בשני התנאים שהוזכרו למעלה. למעשה 'דמוקרטיה' ו'קפיטליזם' הן שתי שיטות כמעט הפוכות. הראשונה מבטאת את ריבונותו של הציבור בקלפטוקרטיה. הפרדת הרשויות וכוחם של הרבים להשפיע על דמותה של האליטה השלטונית נועדו לנטרל את הסכנה של רודנות. המבנה הדמוקרטי מבטיח את זכותו של הפרט להנות מחרות ולחיות ברמת רווחה סבירה. מאידך, הקפיטליזם מבוסס על השאיפה לעושר בלתי מוגבל ומקריב בשמה את הזכויות הדמוקרטיות של הפרט. הקפיטליזם מחייב את קיומה של חברה מעמדית ומקדש את חוסר השוויון בין בני אדם ככוח המניע של האינדיווידואל. הדמוקרטיה הקפיטליסטית היא איפוא יציר כלאיים שנידון למאבקים אינסופיים בין האינטרסים האזרחיים שלו לבין אלה של בעלי ההון. הגדיל לעשות אבי החוקה האמריקנית James Madison, שתיאר את השלטון כגוף שתפקידו העיקרי להגן על בעלי ההון מפני הדרישה לחלק משאביה המשותפים של החברה באופן שוויוני.

אם נביט על המודל הקלפטוקרטי ועל התנאים לתפקודו התקין ניווכח שאין בו מקום לבעלי הון. בדמוקרטיה הקפיטליסטית הם מהווים שותף סמוי של האליטה השלטונית: בעלי ההון רוכשים את משאבי החברה בנזיד עדשים (ועוד נהנים מהטבות מס וכו') ובתמורה לכך הם מואילים בטובם להשקיע בפיתוח משאבים חדשים במדינה במקום לקחת את ההון שלהם למקום אחר. בדרך זו, האליטה השלטונית זקוקה למעורבותם הפילנטרופית-לכאורה של בעלי ההון בכלכלה על מנת שתוכל להישאר בשלטון. מצד שני, בעלי ההון זקוקים לשיתוף הפעולה של השלטון על מנת שיוכלו להמשיך ולהתעשר. החיבוק החם הזה ממומן בידי אותם פלבאים שממילא כבר מנוצלים על ידי הקפיטל.

מעגל הפלאים הזה יכול להסתובב כל עוד החברה מרשה שהערכים שלה ייקבעו בידי האליטה השלטונית. השינוי הערכי המובל בידי השלטון נעשה בדרכי עורמה, באמצעות תעמולה שיטתית וניצול משברים חיצוניים על מנת לצייר תמונה קודרת יותר מזו המציאותית. ישראל עברה בשלושים השנים האחרונות שינוי ערכי עמוק שמתבטא בכל תחומי החיים, אבל לא ניתן לשים את האצבע על ארוע מכונן שהביא למפנה. המעבר מסוציאל-דמוקרטיה לדמוקרטיה קפיטליסטית היה איטי והדרגתי. הציבור הרשה לבעלי ההון, באמצעות השלטון והתקשורת, לשנות את סולם הערכים של החברה. השאיפה להתעשרות, חופש הקניה וההגשמה העצמית גברו על השאיפה לסולידריות, חופש המחאה וההגשמה הקולקטיבית.

האם אפשר להחזיר את המצב לקדמותו? ודאי. אלא שכדי לעשות זאת לא די ביללות על מחירי הדלק, המזון ושכר הדירה. המחאה שקמה בשבועות האחרונים אמנם מדירה שינה מעיניה של האליטה השלטונית, אבל אין לטעות: כל עוד חלומו של הבורגני הממוצע איננו חורג מזכיה בפיס דבר לא ישתנה כאן. על המחאה לנבוע ממקור עמוק יותר. עלינו לעמוד על זכותנו לקבוע את סדר היום המוסרי והערכי של החברה שלנו. עלינו להתנגד לניסיון לטמטם אותנו באמצעות תקשורת רדודה שנשלטת בידי הון פרטי. עלינו להתנגד לשחיקה עד עפר של השירותים הציבוריים ולעלייתם של שירותים פרטיים מתחרים. עלינו להיאבק בהקפאת השכר. לדבר בקול רם על זכויותינו מתוקף היותנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית. העיסוק בזכויות העבודה, בהפרטה של נכסים ציבוריים ובתכנים המשודרים בטלוויזיה נראה אולי אפור וקנטרני, אבל דמותה של החברה שלנו תעוצב דווקא דרך הפרטים הקטנים והשוליים האלה.

אתמול צפיתי בהופעה של דנה ברגר. היא דיברה ושרה גם על הדברים האלה. על כך תודה (וכמובן, גם עבור המוזיקה).

.

הים של Sugimoto

Hiroshi Sugimoto הוא אחד הצלמים-האמנים החשובים ולא רק בארצו, יפן. הוא ניחן בכשרון מופלא להפשטה, מזקק במצלמה שלו את החומר עד שנותרת ממנו רק תמצית. האור הוא מרכיב חשוב בעבודתו, אבל זהו אור עכור שמקשה על ההבחנה בפרטים. המתבונן נאלץ לצמצם את עיניו ולחפש רמזים לפרטים. הקונטרסט ברבות מהיצירות דק כל כך עד שבמבט ראשון התמונה נראית כמשטח אפור. אבל המחסור הזה מביא אותנו להתבוננות "גדולה" יותר. בעודנו מנסים להבין, אנחנו נשאבים לתוך המלנכוליה המנחמת של המשטחים האפורים הגדולים. בבת אחת אנחנו מבינים מה ראה האמן, מה הוא חש. ואנחנו חשים כמוהו.

סדרת נופי הים של סוג'ימוטו מורכבת מכמה עשרות תצלומים. הוא מתאר בה מים ואוויר כשהאופק הוא האלמנט הגרפי היחיד. בכל התמונות האלה האופק עובר בדיוק באותו גובה. כשאני מתבונן בנופים הימיים הנינוחים האלה אני נפעם מהיופי האינסופי. מן ההרמוניה המושלמת בין חומר ואנרגיה, בין קיום והיעדר, בין מסה ותנועה. אני חש שהעולם מושלם גם בלעדי.

Hiroshi Sugimoto, Ionian Sea Santa Cesarea, 1990

.

שבת ביולי

.

סיפור מהאלפיון העליון

בימים לוהטים אלה, בהיעדר השראה, אני מוצא את עצמי מידרדר שוב אל תהומות הציוד. אתם מבינים, היצרן החביב עלי שחרר לאחרונה לשוק כמה פריטים נחמדים ואני שוב שומע קולות בלילה. כמובן, אינני זקוק לציוד נוסף. מה שכבר יש ברשותי יספק את כל צרכי עד סוף הימים.

בדרך כלל זמינות המידע ברשת איננה מסייעת למי שנמצא במצבי, אבל הבוקר נתקלתי בסיפור שמחזיר את הפיתוי לפרופורציות הראויות לו. לאחר שקראתי אותו, המחשבות שלי על ציוד הופכות להיות פילוסופיות יותר. עוד צעד קטן לקראת הגמילה.

.

עולם חדש ונפלא

כנראה שהפוקוס הידני הוא מלאכה שהולכת ונעלמת. אחרת קשה להסביר מדוע Ziess נאלצת להפיק סרטי הדרכה כאלה:

בקרוב: כיצד לחטט באף.
.

עוד תחרות

אתר ביקורת התמונות הנוצץ 1X הכריז על תחרות תצלומים שתיחתם ב-30 בספטמבר. תוכלו להעלות לתחרות כל תצלום בכל נושא שעולה על דעתכם. מספר התצלומים למשתתף איננו מוגבל. השופטת בתחרות תהיה אוצרת הצילום של המוזאון המודרני בשטוקהולם (לשם שינוי, הנה תחרות שבה השיפוט איננו מבוסס על אהדת הקהל). הפרס הראשון יהיה מצלמת רפלקס מקצועית (מתוך מבחר בן שתי מצלמות) או סכום כסף מקביל. שני הפרסים הבאים, השני והשלישי, יהיו סכומי כסף נמוכים יותר. אה, כן. שכחתי לציין שההשתתפות בתחרות כרוכה בתשלום של "רק" עשרה דולרים לכל תצלום.

כעת אתם מבינים מדוע אין הגבלה על הנושאים ועל מספר התצלומים למשתתף. מי אמר שקשה להתפרנס מצילום?

.

על מזון, אחריות ואנושיות

האו"ם הכריז הבוקר על מצב של רעב בשני מחוזות בדרום סומליה. ההכרזה הזאת היתה צפויה מזה שבועות רבים לאחר שבקרן אפריקה פגעה הבצורת הקשה ביותר ב-60 השנים האחרונות. מחוזות נוספים בסומליה, כמו גם אזורים נרחבים בצפון מזרח קניה ובדרום אתיופיה סובלים ממחסור חמור במזון ועלולים להידרדר למצב דומה במהלך החודש הקרוב. לפחות עשרה מיליוני בני אדם נמצאים בסיכון.

המחשבה על הסומלים האומללים מכמירת לב. מזה לפחות עשרים שנה אין בסומליה ממשלה. המדינה הזאת נמצאת בשליטת מיליציות שנלחמות זו בזו ואשר גוזלות מן התושבים הבלתי מעורבים את חירותם, את רכושם הדל ואת כבודם. למרבה האירוניה, שני המחוזות שהוכרזו היום כמוכי רעב נמצאים בשליטת כנופיות מילציית אל-שבאב המקורבת לאל-קעידה וארגונים בינלאומיים נמנעים מלהושיט שם סיוע מפני שאין מי שיערוב לבטחון אנשיהם. בצידו המערבי של גבול סומליה-קניה הוקם מחנה הפליטים הגדול בעולם, Dadaab, שבו מוגשים מזון, מים וסיוע רפואי. אלא שגם כאן המשאבים מצויים במחסור חריף וקיימת סכנה מוחשית של התפרצות מגפות.

השוליים הדרומיים של מדבר סהרה, הידועים יותר בשם סאהל, נפגעים מבצורת מדי מספר שנים. הגידולים החקלאיים החד שנתיים הנפוצים באזור סובלים בשנות בצורת מירידה חדה ביבוליהם וכתוצאה מכך נגרם מחסור חולף במזון לאדם ולחי. מאז שנות השמונים של המאה העשרים חלה עליה בשכיחות הבצורת בסאהל. השינוי מיוחס לגידול ניכר באוכלוסיית האזור שגרם להידלדלות הצמחיה הטבעית, לסחף קרקע ולנדידת חולות מהסהרה דרומה. בנוסף לכך, שינויים בטמפרטורת פני הים באוקיינוס האטלנטי הביאו להדרמה הדרגתית של חגורת הגשם הטרופית. ההבנה כי גל הבצורת הנוכחי נגרם, ולו באופן עקיף, מן הפעילות התעשייתית הענפה באירופה ובצפון אמריקה מחלחלת אל התקשורת במידה רבה יותר מאשר בעבר. בהתאם לכך, הסיוע לאזורים הנפגעים עשוי לקבל הפעם אופי מעט שונה: במקום להסתפק בסיוע הומאניטרי על בסיס התנדבותי, כמה מממשלות המערב נטלו על עצמן אחריות. ממשלת בריטניה אישרה השבוע תכנית סיוע בהיקף של 90 מיליון ליש"ט. לכך יש להוסיף את התחייבותן בחודש שעבר של מדינות ה-G20 להשקיע כ-22 מיליארד דולרים בקידום מחקרים ופרוייקטים חקלאיים שיסייעו לייצובה של חקלאות בת קיימא בחלקים נרחבים של היבשת. יש הטוענים ששורשיו של הסיוע הנדיב הזה אינם קשורים לנקיפות המצפון של המדינות השבעות אלא דווקא לחשש האירופי מפני ההשלכות הדמוגרפיות של משברי המזון החוזרים ונשנים באפריקה.

וכעת לענייננו.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את הנהירה של צלמים שוחרי אדרנלין מכל העולם אל מחנות הפליטים של מזרח אפריקה, שם הם יסתובבו בחודשים הקרובים בין רגליהם של אנשי ארגוני הסיוע בחפשם אחר הסצנות המלודרמתיות המוכרות: ילדים שצלעותיהם בולטות שוכבים בשמש, מכוסים בזבובים; אמהות אבלות זועקות אל השמים; מיליטנטים חמושים במקלעי קלצ'ניקוב מפקחים על פריקת המזון ממשאיות; פגרי בהמות מרקיבים מוטלים על אדמה סדוקה. שוב אותם סטריאוטיפים שחוקים של סבל, אפאתיה ואלימות (ראו גם כאן). שוב הדאגה המעושה לגורלם של יתומים מזי רעב בעוד המחשבה נתונה לפרסום ולתהילה.

הסנוניות הראשונות כבר מככבות בעיתונות.

Robin Hammond, A feeding centre in Mogadishu fills with refugees coming to the city to escape drought, 2011

Benjamin Chesterton, עיתונאי בריטי שעבד בעבר באתיופיה ובצפון קניה, טוען אחרת. לדעתו דווקא תצלומים אחרים, "נורמליים", כאלה שאפשר להזדהות איתם ביתר קלות ייטיבו לדבר אל דעת הקהל:

If you want to get to my heart, please, please give me someone to connect with.

 מה דעתכם?
.

הקיץ הארור הזה

מסתבר שישראל היא אחת הארצות שמציעות את התנאים הגרועים ביותר לצילום במהלך הקיץ. השילוב של קרינה חזקה, צללים קצרים וכהים במשך מרבית שעות היום ואוויר מלא בחלקיקים (אבק, זיהום אוויר או שניהם גם יחד, תלוי באזור) מעקר את ההנאה שבצילום. לכך יש להוסיף את הטמפרטורה ואת הלחות שממוססות כל שמץ של יצירתיות.

הנה מפת הקרינה הממוצעת העולמית לחודש יולי:

הטמפרטורה (ממוצע של יום ולילה):

וכמובן, המשקעים:

עשב חום-אפור, גדרות תיל וגללי פרות יבשים מקצה האופק ועד קצהו. נחכה לימים טובים יותר.
.

אאוריקה

אחת הדילמות הניצבות בפני צלמי רחוב מאז ומתמיד קשורה לשאלה כיצד למקד את העדשה אל המרחק הנכון. בפני הצלם עומדות, באופן כללי, שתי אפשרויות: הראשונה משתמשת בעומק השדה על מנת להגדיל את הסיכוי לכך שהסיטואציה המהווה את נושא התמונה תתואר בפירוט ובחדות מספיקים. צלמי הרחוב הוותיקים מכירים היטב את טכניקת המיקוד האזורי (zone focusing). היא מבוססת על בחירה באורך מוקד נורמלי או קצר יותר ועל סגירת הצמצם עד למפתח בינוני (מכירים את האימרה "F8 and be there"?). היכרות טובה של העדשה עשויה להביא את הצלם להערכה מדויקת למדי של מרחק המיקוד המתבקש, ועדשה המצוידת בסימני מרחקים על טבעת המיקוד שלה תאפשר מיקוד מבלי צורך להציץ בעינית. בדרך זו יכול הצלם לשמור על קשר עין רציף עם הסצנה ולחשוף ברגע הנכון. מובן שצילום ספונטאני כזה, מגובה החזה או מזווית קונבנציונאלית פחות, איננו מאפשר קומפוזיציה מדוייקת. אבל בצילום רחוב הקומפוזיציה היא עניין משני לתזמון של החשיפה. האפשרות השניה למיקוד מדוייק בעת צילום ברחוב עושה שימוש בעינית. הצלם מרים את המצלמה אל העין, ממקד, מקמפז מחדש וחושף. התהליך הזה ממושך יותר ומושך יותר תשומת לב אל הצלם, אבל הוא מאפשר קומפוזיציה ומיקוד מדויקים גם במפתחי צמצם רחבים ובוארכי מוקד גדולים יותר. רבים יטענו ששימוש בעדשה ארוכה ובמפתח צמצם רחב מנוגד לעצם הרעיון של צילום רחוב (מה שנכון), אבל לעתים תנאי התאורה אינם מאפשרים סגירה של הצמצם או שפשוט לא ניתן להתקרב לנושא התמונה במידה מספקת. 

אולם, האם קיימת דרך ביניים? האם ניתן למקד את העדשה באופן מדויק מספיק - מבלי להשתמש בעינית - גם בצמצם פתוח או באורך מוקד גדול יותר? הדעת נותנת שלפחות באופן תיאורטי הדבר אפשרי. אלא שעומק השדה בתנאים כאלה רדוד מכדי להעריך את המרחק אל הנושא במידת דיוק מספקת. נסו זאת בעצמכם: הרכיבו על המצלמה שלכם עדשת טלה-פוטו קצרה המצוידת בשנתות מרחקים וקבעו מפתח צמצם של f/2.8 (עדשת 50 מ"מ המורכבת על מרבית דגמי מצלמות הרפלקס הדיגיטליות תתאים לניסוי הזה). כעת נסו למקד את העדשה באופן ידני אל חפץ המרוחק מכם ארבעה או חמישה מטרים. אל תשתמשו בעינית; העריכו את המרחק, כוונו את המיקוד על פי שנתות המרחקים של העדשה וחשפו. האם הנושא שלכם חד דיו? כך חשבתי.

כאן בא לעזרת הצלם אחד הפיתוחים הטכנולוגיים המושמצים ביותר בשנים האחרונות: זיהוי הפנים. כן כן, אותה תכונה חובבנית שהוכנסה במצלמות החדשות. צלמים שלוקחים את עצמם ברצינות לא יעלו בדעתם להשתמש בטכנולוגיה הזאת: מלבד התפישה הרווחת כי היא מיועדת להדיוטות גמורים, היא גם פוגעת בעצמאותו של הצלם בנוטלה ממנו את השליטה על מדידת האור ועל המיקוד. אבל אם תחשבו על זה, היא עשויה לסייע לצלם להבטיח מיקוד מדויק בצילום של אנשים כאשר הוא נמנע משימוש בעינית. גם במפתחי צמצם רחבים ובאורך מוקד נורמלי ואף יותר מכך. הצלם John Kennerdell כתב על כך מאמר בבלוג המצוין The Online Photographer וככל שאני חושב על כך אני מגיע למסקנה שהוא צודק. המצלמות הדיגיטליות מציעות לנו שלל כלים שעושים את מלאכת הצילום קלה יותר ועמידה יותר לשגיאות. לעתים קרובות הסתמכות עיוורת על הכלים האלה גורמת לכך שהצלם מפסיק לחשוב והופך ל-operateur ותו לו. מצד שני, אין סיבה להימנע משימוש מושכל ואינטליגנטי בטכנולוגיה. אם היא עוזרת לצלם להשיג תצלומים ראויים בתנאים קשים - מדוע לא בעצם?

בתצלום זה המיקוד הושג באמצעות טכניקת המיקוד האזורי שאיפשרה חשיפה מבלי לאבד את קשר העין הישיר עם הסצנה

.

יום המים

.

זכרונות

אין ספק שכוחו הגדול של הצילום הוא בתיעוד. ההיסטוריה של העולם לפני 1840 מורכבת בעיקר ממסמכים כתובים, מציורים מעטים למדי וממעט החפצים ששרדו עד היום. ההיסטוריה של העולם ב-170 השנים האחרונות עשירה ומגוונת הרבה יותר. יש לכך גורמים רבים: הזמן הקצר יותר שחלף, השכיחות הגבוהה יותר של ידיעת קרוא וכתוב, הגידול העצום שחל באוכלוסיית העולם והמצאת המחשב. אבל הגורם העיקרי לגידול בכמות האינפורמציה שמצויה בידינו אודות העבר הוא המצאת הצילום. שבריריותו של הזיכרון האנושי, הפרטי והקולקטיבי כאחד, מתבררת כשאנחנו מתבוננים בתצלומים ישנים. התצלום לא רק מזכיר לנו מקומות וארועים שהזמן עירפל. הוא מחליף את הזיכרון. מרגע שהצצנו בו נזכור את התצלום באופן בהיר יותר מאשר את החוויה עצמה.

זאת אולי הסיבה לכך שרבים מתעדים את חייהם בתמונות. יומנים אישיים כאלה נעשו נפוצים בשנים האחרונות, אבל הרעיון איננו חדש. Jamie Livingston, אמריקני צעיר, תיעד את חייו מ-1979 ועד יום מותו ב-1997 (הוא נפטר בגיל 41 בלבד, כגילי כיום). סיפור חייו בתמונות (תמונה אחת לכל יום) מתאר יותר מתקופה בהיסטוריה של המאה העשרים. הוא מתאר את חייו של אדם אחד. התצלומים האלה ברובם אינם מרשימים במיוחד או מרגשים במיוחד בפני עצמם, אבל הסיפור שמאחוריהם גדול יותר. אם יש לכם שעתיים פנויות, הקדישו אותן לעיון בתצלומים האלה - אחד אחרי השני, לאט לאט. זאת חוויה מזככת.

מאחר שאנחנו כבר עוסקים בזכרונות של אחרים, הנה המלצה נוספת: Awkward Family Photos הוא בלוג אליו מועלות תמונות משפחתיות מביכות. אני אמנם חש חוסר נוחות מסויים בהצצה אל זכרונותיהם של אחרים, אבל הבלוג הזה פשוט מצחיק (בעיקר קטעי הטקסט הקצרים שמלווים את התצלומים). מעבר לזה, חלק גדול מהתמונות מחזיר אותי אל התרבות החשוכה של שנות השמונים: שנים של אימפריאליזם אמריקני כוחני (שהשפיע רבות גם על ישראל) ותסרוקות שהשטן לא ברא. תהנו.

אגב, שני האתרים שהמלצתי עליהם ממחישים עד כמה האיכות הטכנית של תצלום בלתי רלוונטית להנאה שאנחנו מפיקים ממנו, או לחילופין לעוצמת הרגשות שהוא מעורר בנו.

Jamie Livingston, 22-01-87

.

אבו גרייב

מתוך הספר "הבלדה על אבו גרייב":

...הרמן, התפלאה שדווקא דמותו של גיליגן, בתצלום שצילם פרדריק - מבורדס, מכוסה בשכמייה ועומד על הקופסה ועומד על הקופסא מחובר לחוטי חשמל - היא בסופו של דבר נעשתה הסמל של אבו גרייב, ואולי הסמל המוכר ביותר של המלחמה בטרור אחרי מגדלי מרכז הסחר העולמי. התמונה צצה בכל רחבי העולם בהעתקים ובגרסאות רבות מספור, בעיתונות, כמובן, אבל גם בציורי קיר ובכרזות, על גבי חולצות טי ולוחות מודעות, על קירות מסגדים ובגלריות לאומנות. כעבור שנים אפילו הרמן עצמה עשתה לה קעקוע של גיליגן על זרועה, אבל זה היה לדעתה עניין אישי. מה שהתקשתה להבין הוא הקסם שהילך התצלום של גיליגן על הציבור, דווקא הוא מכל התמונות שצולמו באבו גרייב... אבל מלבד העובדה שתצלומים של מוות ועירום, עם כל ערכם החדשותי, אינם זוכים לסיקור רק בעיתונות, העניין הוא שכוחה של תמונה טמון לאו דווקא במה שהיא מתארת. תצלום של גוויה מרוטשת, או של אדם ערום נקשר כמו חבילה ומתייסר בכאבים, אף שהוא עשוי לזעזע ולקומם,לעורר מחאה ולגרור חקירה, איננו משאיר מקום רב לדמיון. תצלום כזה עשיר אולי במידע מעשי, אבל אין לו שום משמעות רחבה יותר. גם אם הוא מציג נסיבות או תנאים החורגים ממנו עצמו, הוא מציג אותם כנוסחה כללית. רוב התצלומים האלה מעוררים רתיעה משום שהם חוזרים על עצמם בפשטנות נוראה. מכל הבחינות, למעט הבחינה המשפטית, הם חד משמעיים, סוג של פורנוגרפיה. הם מה שהם מראים, זה הכל. הם לא מעבירים לנו שום מסר, וכאשר מנתקים אותם מהקשרם הם מציעים מעט מאוד חומר למחשבה, אם בכלל, ואינם מעודדים פליאה. אין להם שום ערך כסמלים.

תצלום הוא דבר אמיתי מדי ואיננו מאפשר לראות בסבל חוויה נאצלת ומאצילה. התצלום שצילם פרדריק את גילגן שואב את כוחו מן העובדה שאין רואים בו את הגוף האנושי חשוף, הוא מגומד לכדי חומר גולמי ותו לא; תחת זה הוא יוצר דימוי מקורי של חוסר אנושיות שאיננו פתוח לפרשנות מיידית, מובנת מאליה. כוח הקסם העיקרי שלו טמון בנעלם ובחידתי שבו - בכל מה שמסתתר מאחורי כל מה שגלוי. זו תמונה קרנבלית: הגוף הזקוף המכוסה מלמעלה עד למטה; חוטי החשמל; התנוחה, המזכירה כמובן את מעשה הצליבה; והברדס המחודד שמעורר שורה ארוכה כל כך של אסוציאציות מעורפלות ומבהילות. רואים בעליל שהעמידה מלאכותית ותיאטרלית, ונראית כשייכת לפולחן אפל כלשהו, תמונה קדמונית של שעיר לעזאזל. התמונה מרתקת אותנו משום שהיא נראית כאמת, אבל כשאנחנו מביטים בה אנחנו יכולים רק לדמות לנו מהי האמת הזאת: עינויים, הוצאה להורג, תמונה שבוימה בשביל המצלמה? אנחנו נאחזים אפוא בדמותו של גילגן כסמל שמייצג את כל מה שהיה פסול באבו גרייב ואת כל מה שאיננו יכולים - או איננו רוצים - להבין על האופן שבו הגיעו הדברים  לידי כך.

הצצה אל העתיד

למרבה השמחה, מירוץ המגה-פיקסלים עומד לפני סיומו הבלתי נמנע. הסיבה לכך פשוטה: כאשר קוטרו הפיזי של כל פיקסל על החיישן מתקרב ל-5 מיקרון כושר ההפרדה של העדשות, אפילו המשובחות שבהן, מתחיל להגביל את מידת הפירוט שניתן לקבל בתצלומים. פיקסלים בקוטר גבולי שכזה אופייניים לחיישני 4/3 ברזולוציה של 12 מגה-פיקסלים, לחיישני APS-C ברזולוציה של 18-20 מגה-פיקסלים ולחיישני 35 מ"מ ברזולוציה של כ-45 מגה-פיקסלים. יש לזכור כי ככל שהיחס אורך/גובה גדול יותר כך המרחק הממוצע היחסי של הפיקסלים ממרכז היטל העדשה גדול יותר ואיבוד הפירוט בשולי הפריים בולט יותר. לכן מגבלת ההפרדה של העדשות מופיעה למעשה ברזולוציה נמוכה עוד יותר סמוך לשוליים (בעיקר בחיישני ה-APS-C וה-35 מ"מ). לא מאמינים? ובכן, השוו בין דוגמאות שצולמו במצלמות מיקרו 4/3 ברזולוציות של 12 ו-16 מגה-פיקסלים (למשל כאן - שני החלונות העליונים מייצגים שתי מצלמות כאלה). מידת הפירוט זהה. לפיקסלים הנוספים אין כל תרומה*.

אין ספק שמידת הפירוט המתקבלת ממצלמות חדישות בעלות רזולוציה של 12-18 מגה-פיקסלים מספיקה לרוב רובם של השימושים. ניתן להגדיל תצלומים כאלה למימדי ענק וגם, רחנא ליצלן, לגזור מתוכם כהוגן. יחד עם זאת, אפליקציות מסויימות כגון צילום נוף וצילום מדעי דורשות מידת פירוט נוספת. לא במקרה צלמים העוסקים בז'אנרים האלה מעדיפים מצלמות בעלות חיישנים גדולים יותר. חלקם אפילו משתמשים בפורמט בינוני. אבל מסתבר שיש פתרון לרזולוציה המוגבלת גם בחיישנים בעלי מימדים צנועים יחסית. הרעיון הוא כזה: אמנם אי אפשר לקבל אינפורמציה נוספת ע"י הוספת פיקסלים, אבל אפשר גם אפשר להפיק יותר אינפורמציה מכל פיקסל. במקום להשתמש ברשת של פילטרים צבעוניים המסננת את האור המגיע לכל פיקסל כדוגמת פילטר Bayer אפשר להשתמש בתכונת הבררנות הספקטראלית של הסיליקון. מסתבר שאור אדום חודר דרך סיליקון לעומק רב יותר מאשר אור ירוק וזה חודר לעומק רב יותר מאור כחול. אם נמדוד את עוצמת האור בעומקים שונים של החיישן נוכל להעריך את הבהירות והגוון של האור בכל נקודה ונקודה.

תיאור סכימאטי של דגם Bayer המשמש ברוב המצלמות הדיגיטליות

תיאור סכימאטי של הבררנות הספקטראלית של סיליקון ומבנה החיישן מטיפוס X3

חיישנים רב שכבתיים כאלה, המכונים חיישני X3, מיוצרים מזה קרוב לעשור ונמצאים בשימוש במצלמות מתוצרת חברת Sigma. הם מצטיינים במידת פירוט גבוהה ביחס לרזולוציה הנומינאלית שלהם ומציעים הפרדת צבע מצוינת. יתרון נוסף שלהם על פני החיישנים החד שכבתיים המצויידים במערך Bayer הוא חוסר הצורך בפילטר AA שתפקידו לטשטש את התמונה על מנת למנוע הופעת ארטיפקטים מסוג moiré. מובן שלחיישנים האלה יש גם חסרונות, ביניהם רעש דיגיטלי מוגבר בערכי ISO בינוניים וגבוהים וצורך בחישוב מסובך של הצבע, התלוי בין השאר בתאורה ובזווית הפגיעה של קרני האור בחיישן באזורים שונים שלו. יחד עם זאת, חיישנים רב שכבתיים מציעים כיום את הפתרון היחיד למגבלת הרזולוציה של הזכוכית.

לאחרונה יצאה לשוק מצלמת רפלקס מתוצרת Sigma, המכונה SD1. היא מצוידת בחיישן APS-C מטיפוס X3 בעל 15 מגה-פיקסלים, רזולוציה העולה בהרבה על זו של חיישני X3 קודמים אבל דומה לזו של המצלמות המקבילות בנות הדור הנוכחי. Sigma גרמה למורת רוח רבה כאשר הודיעה על מחיר המצלמה החדשה - 6,000 דולרים. מחיר זה מעמיד את המצלמה הזאת בשורה אחת עם המצלמות המקצועיות בעלות חיישני ה-35 מ"מ. Sigma איננה ידועה באיכות גבוהה. למעשה, רבות מהעדשות שהיא מייצרת סובלות מבקרת איכות לקויה ונחשבות לנחותות. המחיר של ה-SD1 גרם להרמת גבה של כל המעורבים בשוק המצלמות הדיגיטליות. הגדיל לעשות Michael Reichman, בעל הבלוג הפופולארי The Luminous Landscape, שהגיע למסקנה לפיה המנהלים ב-Sigma נגועים בשגעון גדלות. אבל אז הגיעה לידיו מצלמה כזאת והוא בדק אותה וניסה. ונראה שהיא מוצאת חן בעיניו. מאד.

* זה לא מדוייק לגמרי. ציפוף החיישן מעבר לכושר ההפרדה של העדשות מסייע להפחית את הרעש הדיגיטלי. מצד שני הוא פוגע בטווח הדינאמי של החיישן.

השראה #22

פינת ההשראה מארחת היום את ישי פרסול.

ישי כתב:

שמי ישי פרסול, אני חבר קיבוץ נערן, עוסק בחינוך ציוני חלוצי. בין מפגש חינוכי למשנהו אני מסתתר מאחורי המצלמה החבוטה שלי ומציץ על חברים, מדבריות וארכיטקטורות קיבוציות.

ישי ניחן בעין רגישה לארכיטקטורה טבעית ואנושית. אתם מוזמנים לעיין בגלריה שלו.

.

ערכו של המטען התרבותי

אתר התמונות החברתי Flickr מציע לחבריו שרות בשם 'DeleteMe'. זוהי קהילה שמזמינה את המשתתפים להעלות תצלומים המיועדים למחיקה מן הדיסק הקשיח שלהם. המשתתפים האחרים מעלים טיעונים בעד ונגד המחיקה ונערכת מעין הצבעה. גורלה של התמונה נחרץ כשעשרה משתתפים מצביעים בעד מחיקתה. לחילופין, התמונה "ניצלת" אם עשרה משתתפים מצביעים בעד שמירתה. זוהי דרך לקבל ביקורת מהירה על תצלומים.

לפני מספר שנים חמד לו אחד המשתתפים בקהילה לצון והעלה להכרעה את אחד מתצלומיו של Henri Cartier Bresson. כצפוי, עד מהרה נמצאו עשרת המקטרגים שהצביעו בעד מחיקת התמונה (רק ארבעה הספיקו להצביע בעד הצלתה). הטיעונים למחיקה נגעו לחוסר החדות הכללי בתמונה ולעומק השדה הגדול מדי. היה אפילו מי שהציע לחזור ולביים את הסצנה, והפעם להשתמש בחצובה.

Henry Cartier-Bresson, Hyères, 1932

 מעבר לערך הבידורי שבסיפור הזה, עולה כאן שאלה בדבר מה שנקרא באנגלית literacy, או בתרגום חופשי "המטען התרבותי". כל מי שלמד אמנות יודע שהשנה הראשונה (ולפעמים גם השניה) ללימודים מוקדשת בעיקר להקניית ידע בתולדות האמנות. ההיכרות המעמיקה עם זרמים אידאולוגיים וסגנוניים באמנות, כמו גם עם עבודתם של יוצרים בולטים, נחשבת ליסוד הכרחי על פי האסכולה האקדמית הקלאסית. יש בכך היגיון רב: התעמקות בתולדות האמנות מעניקה ליוצר הצעיר פרספקטיבה שמעמידה את האמנות שלו ביחס למה שנעשה בעבר ונותנת בידיו כלים ביקורתיים משוכללים. אחת הרעות החולות של ביקורת התמונה המקוונת היא הבורות: מרבית המבקרים ניחנים בכישורים אנליטיים דלים למדי שמתבטאים בביקורת שטחית. במקרים רבים הביקורת אינה מגיעה לקרסוליה של היצירה העומדת לחוות דעת (כפי שקרה גם בדוגמה שנידונה למעלה). לימודי האמנות הקלאסיים כוללים גם צד מעשי. כל אחד מהתלמידים נדרש לדעת כיצד ליישם טכניקות שונות, מהעתקה מדויקת ועד שימוש בפרספקטיבה ליניארית (הצלם Alain Briot כתב מאמר מדכא למדי על הדרישות האקדמיות בהן נתקל משהתקבל ללימודים ב-École Nationale Supérieure des Beaux-arts בפריס). המיומנות הטכנית נתפסה, לפחות בעבר, כרגל השניה של האמן (בצד ההיכרות עם עבודתם של המאסטרים). הדרך אל הגדולה עברה דרך שנים של חיקוי ושל עבודה תחת חסותם של אושיות הדור (או לפחות של הליכה בעקבותיהם). על פי האסכולה הקלאסית, שילוב של היכרות תיאורטית עם אמנות העבר ושל פיתוח "מיומנויות סדנא" (atelier) הוא תנאי בסיסי שבלעדיו אין אדם יכול להיחשב לאמן ראוי לשמו. יש לשים לב לכך שהאומנות והאמנות בלתי ניתנות להפרדה לפי תפיסה זו.

הדרישות הפומפוזיות האלו הן במידה רבה נחלת העבר. הולדת האמנות המודרנית בסוף המאה ה-19 בישרה על שחרור של הרוח מכבלי ה-atelier. אומנות החיקוי ירדה מאד בחשיבותה והעסקת שוליות יצאה לחלוטין מן האופנה. בהתאם לכך, בתי הספר המודרניים לאמנות שוב אינם דורשים מתלמידיהם להצטיין בטכניקה מעשית קלאסית. למרבה השמחה הם מציבים במרכז תכנית הלימודים שלהם דווקא את החשיבה ואת היצירתיות. מאידך, המטען התרבותי לא איבד מחשיבותו אפילו במעט. להיפך: כל אמן נדרש כיום למקם את יצירתו במרחב התרבותי, ההיסטורי והאידאולוגי אם הוא רוצה שיקחו אותו ברצינות. במלים אחרות, עליו לומר משהו באמצעות האמנות שלו.

Egon Schiele, Agony, 1912

כמי ש"חי" בקרב קהילת הצילום המקוונת אני מקונן על החזרה לימים הבתר-מודרניים. המקבילה הצילומית של ה-atelier, הלא היא הטכניקה להיבטיה השונים, שבה ותופסת מקום מרכזי במה שנקרא בטעות "אמנות הצילום". כללי האצבע הפשטניים של הקומפוזיציה הופכים לחוקים שדרושה סיבה טובה להפר אותם; החדות, הנקיון וטשטוש הרקע הופכים ל"איכות התמונה"; החיקוי הפשוט, הוולגארי, הופך לגיטימי; המצלמה מחליפה את האדם שמאחוריה. ככלל, מגבלות המדיום שהיוו את הבסיס ל"שפה הצילומית" במשך יותר ממאה שנים מקבלות יחס של מכשלות שיש להתגבר עליהן באמצעות רכישת ציוד חדיש יותר (ומן הסתם יקר יותר). ומה על האמירה? על המסר? מה על ההתייחסות לדורות הקודמים? מה על המטען התרבותי של הצלם/אמן? קול דממה דקה.
אינני מהפורמליסטים. אינני חושב שכל מי ששואף ליצור אמנות חייב ב"רשימת קריאה" כזאת או אחרת. אבל לדעתי השכלה הומאנית רחבה תסייע לכל אמן לפתח את הראיה שלו. הרחבת האופקים היא מעין מפעל חיים. היא מעניקה לנו את האפשרות ללמוד גם מניסיונם של אחרים. היא הופכת אותנו אמתפיים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר. והיא מסייעת לנו ליצור אמנות קומוניקטיבית ומשפיעה יותר. לכן, קראו הרבה. שירה, רומנים, ספרי אמנות, ביוגרפיות. החזיקו כל העת ספר בתיק ועוד אחד או שניים ליד המיטה. הפיקו את המירב מהיותכם בני אדם.

.

השראה #21

פינת ההשראה שמחה לארח היום את אבשלום בן צבי.

אבשלום כתב:

שמי אבשלום
אני חבר קיבוץ משעול בנצרת עילית, עוסק בהדרכה בתחום הרעיון הציוני, רוב הזמן מעבד תמלילים: קורא (הרבה), כותב (פחות), ועורך.
בזמן הפנוי מצלם בצורה חובבנית, לפעמים דברים גדולים ובד"כ דברים קטנים, כמעט לעולם לא אנשים.

אבשלום מתמקד בפרטים שרובנו חולף לידם מבלי לראותם. התרשמתי מתשומת הלב שלו לצבע, לצורה ולמרקם. בתצלומים שלו ניכר הקשר לאדמה ולכל מה שהיא מצמיחה. עוד מעבודתו של אבשלום תוכלו למצוא בגלריה שלו.

.

פלאי פלאים

היתה לי הרגשה שזה יבוא. החנות המקוונת Photojojo מציעה למכירה מתאם מיוחד שמאפשר הרכבת עדשות SLR על מכשירי טלפון סלולאריים מסוג מסויים (אתן לכם ניחוש אחד באילו מכשירים מדובר). הרעיון נחמד ואני מתאר לעצמי שרבים יקפצו על המציאה הזאת ויזמינו מתאם כזה. הוא לא רק מעניק לטלפון זום אמיתי (אם מרכיבים עליו עדשת זום כמובן) אלא מאפשר אורכי מוקד אקוויולנטיים עצומים (טשטוש רקע, כבר אמרנו?). עם מתאם כזה, "המצלמה שתמיד אתך תהפוך לדבר האמיתי" (יותר מדי סיסמאות בפחות מדי מלים, אבל מילא). הבעיה היא שכדי לעשות שימוש בפלא החדש הזה תזדקקו לחצובה (המייצבים המובנים בעדשות יהיו חסרי תועלת בהיעדר מקור אנרגיה) ויותר חשוב - לעדשה אחת לפחות. יש לי תחושה מציקה שככל שמכשיר יודע לבצע יותר פעולות הוא גורם למשתמש בו להרגיש יותר כמו אידיוט.

וכעת, לסיכום "שבוע העדשות" של העין, הבהרה קטנה: כתבתי על אלמנטים א-ספריים ועל תרומתם להדירות של החדות ושל המיקרו קונטרסט, אבל שכחתי לציין את השפעתם על הבוקה. ובכן, העדשות שמצטיינות בבוקה שלהן חסרות אלמנטים כאלה. צלמי פורטרטים, למשל, מקפידים להשתמש דווקא בעדשות בעלות מבנה אופטי פשוט. כזה שמאפשר חדות גבוהה במרכז התמונה וקונטרסט "שטוח" בשוליה.

לסיום, צפו בסרטון הבא, שמציג את המועמדים הסופיים לזכיה בתחרות Leica על שם Oskar Barnack לשנת 2011 (ביניהם אדי ג'רלד הישראלי). שגיא, תודה עבור ההמלצה.

.

איך מייצרים עדשות?

יש משהו קמאי ביצירת עדשות. לוקחים חול מסונן, מתיכים אותו, יוצקים אותו, חותכים ומלטשים. אחרי כל הטכנולוגיה, האלקטרוניקה והמיחשוב מה שיקבע כיצד התמונה "תצוייר" הוא תערובת פשוטה של תחמוצות של צורן, נתרן וסידן. המינרלים הנפוצים ביותר על פני כדור הארץ. הנה:

.

הכר את העדשה שלך

שתי התכונות המוכרות והמדוברות ביותר של עדשה הן אורך המוקד שלה (או טווח אורכי המוקד) ומפתח הצמצם המירבי שלה. הראשונה תשפיע על הוורסטיליות שלה, כלומר על התאמתה לסיטואציות ולסצנות שונות. היא תשפיע גם על הפרספקטיבה הליניארית של תצלומים המופקים באמצעותה, על המרחק של הצלם מן הנושא שלו ועל מידת הדחיסה של ציר העומק. השניה תשפיע על מהירות התריס ועל רגישות החיישן הדרושות לשם חשיפה נכונה בתנאי אור מצוי. שתי התכונות ישפיעו על האפשרות לשלוט בהפרדת הנושא באמצעות טשטוש הרקע. עד כאן הכל ידוע ומוכר, אבל לעדשות יש תכונות נוספות שאמנם מדברים בהן פחות אבל הן לא פחות חשובות למראה התצלום.

מיקרו קונטרסט: זהו כושר ההפרדה הטונאלית של העדשה בין אזורים קטנים, אבל לא קטנטנים (בקוטר אופייני של 40-60 מיקרון על החיישן או על סרט הצילום). המיקרו קונטרסט משפיע על הדרך בה העדשה מציירת מרקמים. ככל שהמיקרו קונטרסט גבוה יותר, כך המרקם ייראה "תלת מימדי" יותר והתמונה בכללותה תיראה עשירה יותר בפרטים ובגרדציות טונאליות מקומיות. רוב העדשות אינן מצטיינות במיקרו קונטרסט מרשים במיוחד בצמצם פתוח. למען האמת, עדשות זולות אינן מצטיינות בכך גם בצמצם סגור יותר (קיים מתאם גבוה בין מחיר העדשות למיקרו קונטרסט שלהן). גורם נוסף המשפיע על המיקרו קונטרסט מלבד העדשה הוא שטחו של המדיום הרגיש לאור. ההבדלים האלה לא בולטים במיוחד בין מצלמות דיגיטליות שונות, אבל לא ניתן לטעות בהם כאשר משווים, למשל, תצלום שהופק באמצעות מצלמת 35 מ"מ לתצלום שהופק במצלמת 4X5 (שלא לדבר על 8X10). יתרון המיקרו קונטרסט הוא הסיבה העיקרית לכך שיצרני המצלמות הדיגיטליות בפורמט בינוני קובעים מחירים עד כדי כך גבוהים למרכולתם. מבין העדשות ה"קלאסיות", אלה המיוצרות ע"י Zeiss ידועות במיקרו קונטרסט גבוה במיוחד.

מרקם: עבור רוב הצלמים, האזורים שמחוץ לתחום עומק השדה אינם מעניינים. הם מחפשים בוקה נימוח, חסר פרטים לחלוטין. אלא שלא כל מה שמחוץ לפוקוס יכול לקבל אופי כזה. במרבית הסיטואציות משטחים רבים אינם מרוחקים מספיק מהנושא כדי שייראו ככתמי צבע בלתי ניתנים לזיהוי. עדשות מסויימות מעניקות למשטחים הנמצאים מחוץ לגבולות עומק השדה "מרקם" שמסייע למתבונן להבחין בינם לבין משטחים הנמצאים בתחום עומק השדה. אותו מרקם גם מפחית את הניגודיות בין האזורים המוארים לצללים ברקע. מבין העדשות הקלאסיות, אלה המיוצרות ע"י Leica מצטיינות במרקם אופייני. לעומתן, עדשות Voigtländer חסרות מרקם לחלוטין.

המרקם ה"גבשושי" של עדשת לייקה אופיינית

ציור הבוקה: ככלל, הבוקה נעשה בעייתי יותר ככל שהצמצם פתוח יותר (יש להבחין בין עומק השדה לבין איכות הבוקה), ככל שמרחק המיקוד קטן יותר, ככל שהרקע מרוחק יותר וככל שהרקע ניגודי יותר. הבעייתיות באה לידי ביטוי בקונטרסט גבוה מדי באזורים שמחוץ לעומק השדה שלא רק מושך תשומת לב מיותרת אלא אף מלווה באברציות כרומטיות בולטות מסביב לאזורים בהירים. עדשות שונות "מכילות" את הקונטרסט במידה שונה של הצלחה. לא יפתיע אתכם לדעת שעדשות יקרות נוטות לעשות זאת טוב יותר מעדשות זולות.

חדות: ככל שהדבר נוגע לעדשות, אין תכונה שמטרידה את מנוחתם של יותר צלמים מאשר החדות. כושר ההפרדה של מרבית העדשות נמצא בתחום שבין 6-6.5 מיקרון, כלומר ששתי נקודות שהמרחק בין היטליהן על סרט הצילום או על החיישן קטן מ-6 מיקרון ייראו בתצלום כנקודה אחת. רק עדשות מעטות מסוגלות להפריד 5 מיקרון ויחידות סגולה הן בעלות כושר הפרדה של 4.5 מיקרון. כושר ההפרדה של העדשה משפיע רבות על מידת הפירוט של התצלום ברמת הפיקסל, במיוחד כשהחיישן עתיר פיקסלים. לעומת זאת, הגורם המשפיע ביותר על מראה התמונה בכללותה הוא המיקרו קונטרסט. למרבה הצער, עדשות בעלות כושר הפרדה גבוה וקונטרסט נמוך נפוצות הרבה יותר מעדשות בעלות קונטרסט גבוה וכושר הפרדה בינוני. שוב, מספר עדשות מתוצרת Zeiss בולטות לטובה מבחינה זו.
הדירות: מידת החדות והקונטרסט של עדשה אינה שווה בכל שטחה. ככלל, כושר ההפרדה והמיקרו קונטרסט במרכז התמונה גבוהים יותר מאשר בשוליה. הדבר בולט במיוחד בעדשות ישנות המיועדות לשימוש על מצלמות פילם (הפילם רגיש פחות לזווית פגיעת קרני האור מאשר חיישנים דיגיטליים ולכן תופעות איבוד החדות בשוליים וה-vignetting אינן באות בו לידי ביטוי באותה המידה) ובעדשות פריים מהירות מאד (עדשות כאלה ממוטבות לחדות גבוהה רק באזור מרכז הפריים במפתחי צמצם רחבים). הדירות גבוהה של החדות והקונטרסט בעדשות מהירות מחייבת הרכבה של אלמנטים אופטיים א-ספריים. הליטוש של מרכיבים אלה הוא ברוב המקרים ידני ולכן הם מייקרים מאד עדשות שעושות בהם שימוש. אחת הדרכים לגלות האם עדשה מסויימת מכילה אלמנטים א-ספריים היא לבחון את הסימטריה של "בועות" האור באזורים שמחוץ לתחומי עומק השדה בצמצם פתוח: עיגולי אור סימטריים מעידים על כך שהעדשה מכילה זכוכית כזאת. לעומת זאת, עיגולי אור אליפטיים מעידים על מבנה אופטי פשוט יותר.

"התנהגותה" של עדשה ביחס לכל התכונות האלה יוצרת את האופי שלה. שתי עדשות בעלות ספציפיקציות דומות לכאורה עשויות לתת לתצלומים המופקים באמצעותן תכונות שונות לחלוטין. למשל, נסו לצלם פורטרט בעדשת מאקרו ובעדשת טלה-פוטו בינונית שאיננה מיועדת למאקרו ותיווכחו שהתחושה העולה משני התצלומים שונה לחלוטין. קיימות עדשות שצירוף התכונות שלהן ייחודי עד כדי כך שניתן לזהות תצלומים שהופקו באמצעותן. למרבה הצער, אופי הוא עניין יקר ככל שזה נוגע לעדשות.

הגעתם עד כאן? מצוין. כעת קחו את מה שכתבתי למעלה וציירו מסביבו סוגריים עבים. כל הניואנסים האלה אינם ברורים למי שאינו יודע כיצד לחפש אותם. תכונות העדשה הן כאין וכאפס לעומת הראיה והיצירתיות של הצלם. למעשה הן יהיו משמעותיות רק בתצלומים שהמתבונן יתעכב עליהם מסיבות אחרות לגמרי.

Mario Giacomelli, Paessagio No. 17, 1956

.

צילום רחוב

לאחרונה התחלתי לקרוא יותר ולחפש חומר על צילום רחוב - מדיום שלא מעט נכתב, סופר ולא מעט גם צולם.

אם אני אהיה כנה - כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על נושא זה ואפילו התחלתי לרשום פוסט על Henri Cartier-Bresson, אחרי שמצאתי סרטון לא קצר שבו ברסון מדבר על הצילום שלו (משום מה הורידו את הסרטון הזה די מהר מהאינטרנט). אבל אז  הרגשתי קצת דל בחומר וברוח ולכן פניתי לאינטרנט ושם נתקלתי בספרון Street Photography for the Purist , מדובר בספר שניתן להורדה בחינם שבו הצלם Chris Weeks אסף מאמרים שכתבו צלמים מכל רחבי העולם בנושא של צילום רחוב. טרם סיימתי לקרוא אך הוא מומלץ בחום.

תוך כדי הקריאה בספר הגיע הפוסט של שאול שהמליץ , ובצדק, לקוראים הנאמנים של בלוג זה לקרוא את הספר The Practice of Contemplative Photography.

וכך הגעתי למצב שבו מתוך רצון לכתוב משהו בנושא התחלתי לקרוא יותר מדי ופחות מדי לעשות (מכירים את זה?)

ולכן סגרתי את הספרים ולקחתי את המצלמה שלי ויצאתי לרחוב - פייר, התאכזבתי.

אף אחד לא חיכה לי שם שאצלם אותו וגם גיליתי שאולי אני לא עשוי מהחומרים של צלם רחוב.

אבל גם הבנתי שלכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו...

I love getting close to people. smiling. creating a contact. only after having one this - making conversation - I will pull out the camera, and perhaps, make a photograph.

Rainer Pawellek from Street Photography for the Purist

וכך פגשתי את אלכס...

זה היה יום ארוך מדי, שבסופו עליתי על אחד מהאוטובוסים האחרונים בדרכי מאי שם לאי שם, וכמו שתמיד עושים על האוטובוס, חיפשתי מקום טוב לשבת בו... ואז קלטתי בחור צעיר שיושב ומנגן על הגיטרה שלו. התיישבתי בסמוך, הורדתי את האוזניות והתחלתי להקשיב. הוא ניגן קצת מכל סוג - היה שם רוק, בלוז וגם קצת ג'אז. התחלתי לגלגל שיחה להיכרות (לא מעמיקה יותר מדי - היה לי עשרים דקות נסיעה), גיליתי ששמו אלכס ושהוא בכלל ראפר. לאחר שהוא השמיע לי שיר של B.B. King, שלפתי את המצלמה מהתיק ושאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן שאני אצלם אותו. הוא ממש התלהב.

צילמתי מספר תמונות ולקחתי את המייל שלו.

עמדתי במילתי ושלחתי לו את התמונות - אך טרם קיבלתי תשובה. ולגבי צילום רחוב. אני משתדל להתאמן...

קשה? (מחשבות מפוזרות*)

כמה זמן ומאמץ יש להשקיע בתצלום? יש בינינו מי שכל אחד מהתצלומים שלו נועד להיות יצירת מופת. הוא מתכנן את הקומפוזיציה בדקדקנות, בוחן את התאורה שוב ושוב (ומתקן אותה אם הוא יכול), רושם לפניו אילו תיקונים יידרשו בזמן העריכה, חושף חמש או שש פעמים ליתר ביטחון ואחר כך מעבד את התמונה במשך חצי שעה - מחדד פה, מגביר את הרוויה שם, מלטש ומרטש. ויש בינינו מי שרואה, שולף את המצלמה, חושף פעם אחת ואחר כך מעבד במשך עשר שניות. שני טיפוסים שונים בתכלית (שבדרך כלל אינם סובלים זה את זה).

אז מי צודק? שניהם. התהליך היצירתי הוא אישי. המבנה שלו תלוי במבנה הנפשי של היוצר, בחינוך שלו ובסביבתו. העניין הוא שהדרך לא חשובה. כפי שכתבתי לא מכבר, שאלות כמו "באיזה פרופיל lightroom השתמשת?" או "כיצד הצבת את התאורה?" הן לא שאלות שראוי לשאול ג'נטלמן. לא רק מפני שהן גסות וסרות טעם אלא מכיוון שברוב המקרים התשובה לא תפגוש את השאלה באותו מפלס. על מנת לצלם כמו צלם זה או אחר, לא די לצלם באותו מקום, מאותה זווית, באותה תאורה ובאמצעות ציוד דומה. עליך לראות, לחשוב ולהרגיש כמו אותו צלם וגם אם תוכל לעשות זאת, אינני בטוח שתרצה בכך.

קשה? לא הפקת תצלום ראוי לשמו בחודש האחרון? נכון. לפעמים האור חזק מדי. הנפש עייפה. הראיה עמומה ועסוקה ומסוכסכת. לך לישון. או קח לך יום מחלה (אתה באמת חולה) ולך לים. צלול אל תוך המעמקים הכחולים. לא לחשוב, רק להרגיש. רק להיות.

*סלחו לי על פיזור הדעת. מחר אחזור לעצמי.

.

רק לשם ההשוואה

העיתונאי הבריטי Johan Hari נתפס על חם כשהשתמש בציטוטים מתוך ספרה של פעילת זכויות האדם האפגנית Malalai Joya בראיון ש(לכאורה?) ערך עימה ושפורסם לפני כשנתיים ב-Independent. אין צורך לתאר את ההמולה ששטפה את עולם העיתונות בעקבות הפרסום הזה (במורד הדף תוכלו למצוא את הראיון, בו מודגשים 42 הציטוטים הבעייתיים). לדעתי יש מידה רבה של צדק בביקורת על Hari, שהגיב בטענה מעניינת לפיה השתמש בציטוטים מן המוכן מפאת הזהירות שלא לסלף את דבריה של המרואיינת (שהאנגלית שבפיה איננה רהוטה): כאשר אתה מצטט אחרים, המינימום שעליך לעשות הוא להפנות אל המקור. זה עניין של יושרה בסיסית. לזכותו יש לומר שהוא לא שם דברים בפיה של המרואיינת שלו, טקטיקה מקובלת למדי בצהובונים כאלה ואחרים.

הפרשה הזאת רק מדגישה את השקט שמסביב לאתיקה הפוטוג'ורנליסטית. אף אחד כבר לא מרים גבה כשהתצלומים המופיעים בעמודי החדשות של העיתון ערוכים ואין לדעת באיזו מידה הם מתארים את הארועים. אפילו כשמישהו עושה את צרכיו מהמקפצה, העניין נשכח כעבור יום-יומיים. נראה שהקשר בין פוטוג'ורנליזם לפוטושופ אמיץ כל כך עד שאנחנו מפסיקים להתייחס אל התמונה המצולמת כאל תאור אמיתי של המציאות. הכתובת כבר מזמן על הקיר. אפילו בארץ.

התפרסם בדי צייטונג, 6 במאי 2011

.

העין בן שנה

ההחלטה לפתוח בלוג לענייני צילום ואמנות היתה אימפולסיבית. זה היה יותר עניין של "למה לא" מאשר של "למה כן". היה לי הרבה מה לומר על הקשר בין צילום לבין ביטוי אישי. רציתי לפרק את התהליך היצירתי לגורמים. היה לי גם מה לומר על החשיבות הרבה (מדי) המיוחסת להיבטים טכנולוגיים של הצילום ביחס להיבטים הפסיכולוגיים שלו. אבל יותר מכל, קיויתי שהכתיבה תסייע לי להבין.

לפני שנה, כשהתחלתי, השתעשעתי ברעיון לכתוב ספר על צילום. לא מדריך צילום למתחילים, אלא טקסט מעמיק יותר שיתייחס לתהליך היצירתי ולפיתוח "ראיה צילומית ספונטאנית". חשבתי שספר כזה, בעברית, יוכל להעשיר את קהילת הצילום ההולכת וגדלה בארץ. המאמרים הראשונים שהופיעו בבלוג נועדו, בחלקם, להיות פיגומים לפרקים בספר. למשל הסדרות שעסקו באיזון ובתהליך היצירתי. קיויתי שהפורמט הזה, בלוג מקוון, יסייע לי לחשוף את החומר לציבור קטן של קוראים ולקבל משוב. התכנית המקורית היתה לכתוב בלוג בעל אורך חיים קצוב - שנה אחת בדיוק. אילו הדברים היו מתנהלים כסדרם, הייתי מודיע כאן היום על סיום חייו של "העין" (אולי באמת מוטב לפרוש לפני ההידרדרות הבלתי נמנעת?).

אלא שהדברים התפתחו אחרת. הבלוג הרחיב את ה-scope שלו והקוראים, אלה שהגיבו באופן פומבי ואלה שכתבו אלי באופן פרטי, הפכו מציבור אנונימי חסר פנים לאינדיווידואלים בעלי אישיות, רצונות ודעות. המונולוג המתמשך היה לדיאלוג. הטקסט הכמו-אקדמי, המאוזן והשקול פרש את כנפיו. ככל שהקוראים, ובעיקר המגיבים, התרבו הבנתי ש"העין" כבר איננו רק יציר כפי. הוא שייך לקוראים לא פחות מאשר הוא שייך אלי. במהלך השנה האחרונה קראו ב"העין" קצת למעלה מ-6,000 קוראים שונים. קבוצת הקוראים הקבועים הולכת וגדלה באיטיות. נכון להיום היא מונה כ-150 איש ואשה שחוזרים אל הבלוג לפחות אחת לשבוע. אינני מכיר את הקוראים שלי באופן אישי, אבל אני יודע שאתם שם וחושב על דרכים "לפתות" אתכם להשתתף (הסקרים והשאלונים המופיעים כאן מידי פעם הם אחת הדרכים שלי להכיר אתכם).

שנה לאחר הקמתו, "העין" עדיין מקרטע. הוא תלוי בי יותר מכפי שהייתי רוצה. לשמחתי, אייל הצטרף ככותב נוסף בבלוג והוא הופך אותו למגוון יותר. עדיין, "העין" זקוק לכותבים נוספים. הייתי רוצה שיישמעו בו דעות נוספות, רעיונות חדשים. הייתי רוצה לעשות אותו פלורליסטי ודמוקרטי יותר. אם אתם מעוניינים להצטרף, אתם יודעים כיצד לפנות אלי.

את השיר הבא אני רוצה להקדיש לכם, הקוראים.

.