יום שלישי, 15 במרץ 2011

צרות מוחין

כנראה שאי אפשר להימנע מזה: אזורי אסון ומלחמה מושכים אליהם חובבי אדרנלין, "עיתונאים" מטעם עצמם או שליחים של אמצעי תקשורת מגלומניים. פניהם עוטים הבעה של דאגה מעושה, של אמפתיה מזוייפת. הם ששים לשרת את המולך, "זכות הציבור לדעת". לשיטתם הזכות הזאת מצדיקה הכל: ממציצנות פרברטית לתוך הנפש הסובלת, דרך הפרעה למשטרה ולאנשי חילוץ ועד הסתכנות שלא לצורך שעלולה לעלות במשאבים יקרים.
Rick Madonic, צלם העיתון Toronto Star, תיאר את ההוויה העיתונאית בימים אלה בעיר בנגאזי שבמזרח לוב. על פי דבריו מאות העיתונאים המערביים בעיר מרוכזים בשני מלונות. רובם צעירים מאד וחסרי ניסיון בסיקור זעזועים פוליטיים כאלה ובסיקור בינלאומי בכלל. רבים אינם שומרים על כללי זהירות מינימליים, מסתכנים ומסכנים גם אחרים. אבל מעבר לכך עולה כאן שאלה אחרת: האם בתנאים כאלה, בהם דיווח פחות-או-יותר חופשי מתאפשר רק בצד אחד של הקונפליקט, אפשר לקיים את רמת האתיקה המתחייבת מדיווח עיתונאי? יש לי תחושה ששאלות כאלה אינן מטרידות אותם. הם הרי נסעו ללוב בעקבות האדרנלין.
המאורעות המתרחשים בימים אלה בחוף המזרחי של יפן הם הרי גורל. המשברים ההומניטריים והאקולוגיים, זה שכבר ארע וזה שעלול להתרחש בכל יום, כבדים. יפן היא מדינה מתוקנת. אזרחיה נהנים ממידע חופשי ומכל יתר הזכויות האזרחיות. ובכל זאת, מאז יום שישי האחרון נוהרים אליה אלפי עיתונאים וצלמים על מנת לחטט בפצעים הפעורים ולספק להמונים בארצותיהם את ליטרת הבשר הדרמטית היומית. אפילו מישראל הקטנה יצאו ליפן כמה צוותי טלויזיה, כאילו חסר לנו מידע. אתמול שודר ברדיו ראיון עם כמה ישראלים חכמולוגים שיצאו עם רכבם לאזור שנפגע יותר מכל כדי לראות את הזוועה מקרוב. מקולם עלתה טרוניה על סגירת הכבישים בידי כוחות ההצלה ועל הקושי להצטייד בדלק. מדוע עלי להאזין למטומטמים האלה? בראיון רדיו אחר דיבר צלם 'הארץ' אלכס ליבק, שנשלח ליפן בדחיפות, על "שבלונות", על צילום ציבורי לעומת צילום פרטי ועל הקושי ליצור קשר רגשי לנוכח הקולוסאליות של הארועים. דבריו הצלולים והכנים נשמעו שונים מאד מהאורגיה התקשורתית מזרת האימים אליה אנחנו חשופים.
עוד בעניין המשבר ביפן, כמה וכמה בלוגים החלו לדון בשאלה כיצד ישפיעו הארועים על הייצור וההפצה של ציוד הצילום שאנחנו כל כך אוהבים. אתם מבינים, כמעט כל המצלמות והעדשות הידועים לאדם מיוצרים ביפן ע"י תאגידים יפניים ומפעלים רבים, גם כאלה שלא נפגעו פיזית מרעידת האדמה, צפויים לסבול מבעיות באספקת החשמל במשך החודשים הקרובים. מ-Thom Hogan לא ציפיתי למשהו אחר, אבל Mike Johnston? ההצהרות בדבר השתתפות בכאבו של העם היפני וכיו"ב בפוסטים האלה הן רק עלה תאנה. מה שנמצא בראש מעייניהם של הכותבים הרבה יותר פרגמטי: המחסור הצפוי במצלמות ובעדשות ועוד יותר מכך, הדחיה של הכרזות חדשות. ההתייחסות של DPreview, למשל, אצילית יותר.

ואני אומר, אם כבר לעסוק בשטויות אז עד הסוף.
.

7 תגובות:

  1. האמת שבדיוק חשבתי על זה השבוע שכבר כמעט ולא רואים פוטוז'ורנליזם טוב שלא עוסק במלחמות/אסונות או בביבים האנושיים. נכון שהציבור אשם לא מעט בכך בגלל שהוא צמא דם ואוהב להזדעזע אבל אני קצת מתגעגע לתיעוד שמח יותר. דווקא היום שקשה יותר למצוא את הרגעים האלו זה צריך לאתגר יותר מאשר לתעד רעידת אדמה שנראה שכדור הארץ מתברך באיזה שניים בשנה בזמן האחרון והמלחמות מעולם לא פסקו מאז שקין רצח את הבל...

    השבמחק
  2. וואו, מזל שאני לא בעלת טלויזיה.
    אבל.. במחשבה שניה, רוב תצלומי העיתונות הגדולים והחשובים במהלך ההיסטוריה, כמו גם המדויקים והמרגשים תמיד מלווים בהסתכנות הצלם, בחציית גבולות, בשבירת מוסכמות.
    האם מה שמפריע כעת הוא הכמות? הציניות?

    השבמחק
  3. שגיא,
    התצלומים שמגיעים מיפן כמעט כולם שטחיים, חסרי אמפתיה אמיתית, רובוטיים. אפילו המוות הופך לקלישאה.

    A wind,
    בכל התצלומים שראיתי בשבוע האחרון, מלוב ומיפן, אין אחד שהיה כרוך בהסתכנות ובחציית גבולות. זה דומה יותר ל"צילום המרפקים" של אתרים מפורסמים. בלוב, למשל, העיתונאים מתרכזים בערים ה"בטוחות", אלה שנמצאות בשליטת הצד ה"נכון". הדיווח מיפן חסר לחלוטין מימד אמוציונאלי. זאת לא הכמות, זה היעדר האמפתיה.

    השבמחק
  4. כואב לי הלב על היפנים. אני חושבת שיקח להם המון זמן להתאושש מהמכה הזו ואני לא מתכוונת לציוד הצילום אלא דווקא לאנשים. בתקופה האחרונה אני מרוכזת בצפייה בסרטים יפניים, יש בתרבות הזו משהו מאוד יפה ומתחת לאסטטיקה יש כח אצור ועוצמה בלתי שבירה. קשה לשקף את האיכויות האלה אם לא ממש קרובים לתרבות הזו ומתעניינים בה באמת מעבר לציוד הצילום.
    אני עוד מקווה יום אחד לטייל ביפן ואני מקווה שהשינוי שם לא כזה מהותי שהם לא יוכלו להתגבר עליו

    השבמחק
  5. התרבות היפנית שונה מאד מזו שלנו. יש בה דברים יפים (איפוק, צניעות, השלמה, אסתטיקה מינימליסטית) ודברים פחות יפים (צייתנות, כוחניות, כבוד, נאמנות, סדר). החשיפה שלי לתרבות הזאת החלה עם ספריו של הרוקי מורקמי, למרות שהוא לא ממש מייצג אותה.

    השבמחק
  6. אני מסכימה איתך שהרוקי מורקמי לא מייצג את התרבות היפנית הוא חיי בארה"ב רוב חיו והוא כותב מארה"ב.
    אני חושבת שאין הרבה ספרים מתורגמים על יפן עצמה אלא על מהגרים שעזבו את יפן והתקשו להסתגל למציאות החדשה: כמו נוף גבעות חיוור שמתאר את סיפרה של יפנית שעזבה לאנגליה. ובכל זאת אתה יכול לנסות להשיג את קוקורו של נאטסומה סוסקי שהוא מגדולי הסופרים היפנים או את הספר התפוררות של נאטסואו קירינו שעוסק בחברה היפנית המודרנית, אישה בחולות של אבה קובה ספר נפלא! בעניי שמתאר את ההוויה היפנית ואלה רק על קצה המזלג :)

    השבמחק
  7. תודה עבור ההמלצות. רשמתי לפני ואקרא.

    השבמחק

Google Analytics Alternative