יום חמישי, 3 במרץ 2011

על חדות, "הגורם במחסור" וכוחם של ניואנסים

מהי מידת החדות הנדרשת בתצלום?
התשובה לשאלה הזאת איננה טריוויאלית. קודם כל, חדות היא תכונה שקשה למדוד ולכן המונח "מידת החדות" איננו אומר הרבה. שנית, תפיסת החדות משתנה ממתבונן אחד למשנהו: לא כולנו ניחנו בראיה מושלמת ורבים מאיתנו סובלים מהפרעת ראיה קלה שאפילו איננו מודעים לה. לבסוף, חדות היא תכונה יחסית: ברוב התצלומים רק אזורים מסויימים נהנים מחדות גבוהה ותפיסת החדות שלהם תלויה בהבדלי החדות בינם לבין אזורים אחרים יותר מאשר ב"חדות המוחלטת" שלהם.
חוסר חדות הוא תכונה המייחדת את המדיום הצילומי מכל יתר המדיה החזותיים. הוא נובע משני גורמים עיקריים:
  • מאפייני האופטיקה: עדשות בנויות כך שהן מתארות באופן חד אובייקטים המרוחקים מהן בטווח מרחקים מסויים. הטווח הזה משתנה בהתאם למאפיינים פיזיקליים שונים, אבל אין עדשה שעומק השדה שלה בלתי מוגבל. אובייקטים הנמצאים מחוץ לעומק השדה יופיעו בתצלום כשהם מטושטשים.
  • תנועה: החשיפה תמיד אורכת זמן. תנועת המצלמה כמו גם תנועת אובייקטים בסצנה המצולמת תוך כדי החשיפה יגרמו להופעת טשטוש בתצלום.
אם תעיינו במגזין משנות השישים, השבעים או השמונים של המאה שעברה תגלו שהנושאים בכל התמונות המוצגות בו חדים כתער. כיום תמצאו במגזינים מודפסים הרבה יותר סובלנות לטשטוש תנועה. שני שינויים הביאו לכך: ראשית, הקהל הרחב מנוסה יותר בצילום כיום מכפי שהיה בעבר. רוב האנשים מבינים את הסיבות להופעתם המטושטשת בתצלומים של אובייקטים בתנועה ובמיוחד את הקשר שבין כמות האור הזמינה למהירות התריס. שנית, השיפורים הטכנולוגיים במצלמות המאפשרים לצלם לבחור את רגישות המדיום מביאים למצב בו מהירות התריס היא אחד משלושה משתנים במשוואת החשיפה במקום אחד משניים.
בעבר, כל מדריך צילום הכיל טבלה ובה מהירויות התריס המינימליות הדרושות להקפאת תנועתם של אובייקטים מסוגים שונים. הצלמים המקצועיים נהגו להיצמד למהירות המומלצת ויהי מה. יתרונם על פני צלמים חובבים היה בנגישות שלהם לעדשות מהירות (ויקרות) ולסרטים מהירים (ויקרים). גורמים נוספים שסייעו להם להשיג חדות גבוהה היו מצלמות מדוייקות יותר שהצטיינו בטולראנס מזערי לאי-הקבלה בין מישור העדשה למישור הסרט וסרטי צילום בעלי שכבת אמולסיה דקה יותר (דוגמת קודאכרום). למעשה, האפשרות להקפיא אובייקטים בתנועה הבדילה בין צלמים מקצועיים לחובבים ולכן ניתנה לה חשיבות מיוחדת בצילום המקצועי.
כיום ניתן להגיע לחדות גבוהה מספיק גם ללא ציוד יקר, בין השאר בזכות אלגוריתמים מתוחכמים בהם נעשה שימוש בכלי עריכת התמונה הממוחשבים. הקפאתה של תנועה הפכה במידה רבה לעניין של בחירה: במצלמות מודרניות ניתן להגיע למהירות תריס מספקת ללא קושי מיוחד ודווקא משום כך יש היום מקום רב יותר לחריגה מהסטנדרטים הנוקשים של מהירות התריס המינימלית. מצב עדיפות התריס בחוגת המצבים של המצלמה נעשה כמעט מיותר.
במאמר מוסגר, הסטנדרט המקצועי מדגיש תמיד את חשיבותו של "הגורם במחסור". פעם היתה זו החדות, ובמיוחד הקפאת התנועה. כיום הגורם במחסור הוא ה"ניקיון" מרעש דיגיטלי (כפי שנוכח לדעת כל מי שמנסה להעלות מפרי יצירתו למאגרי תמונות). אין לי ספק שלאחר שיימצא פתרון סביר לבעיית הרעש הדיגיטלי (בעוד מספר קטן של שנים) יקרו שני דברים:
  1. ההתנגדות לתצלומים "רועשים" תפחת באופן דרמטי והם יתקבלו בברכה בפורמטים מודפסים ודיגיטליים. למעשה הסגנון החזותי הזה יזכה להכרה נוסטלגית כ"מראה שנות ה-2000" (ממש כמו הצבעים המוזרים שאפיינו פילם זול שפותח במכונות אוטומטיות בשנות השבעים של המאה הקודמת).
  2. מהר מאד יימצא "גורם במחסור" חדש שיבדיל בין ציוד יקר לציוד זול ויהפוך לחזות הכל בצילום המקצועי (אולי הטווח הדינאמי?).
לדעתי רצוי להתייחס למידת טשטוש התנועה כאל משתנה כמותי בעל שתי סקאלות: מידת הטשטוש (עד כמה האובייקט הוא בר זיהוי) ושטח הטשטוש (איזו פרופורציה משטח הפריים "סובלת" מטשטוש תנועה). בין שתי הסקאלות האלה נוצר מרחב יצירתי שעשוי לשמש את הצלם. באופן דומה, תכונות אחרות כמו הרוויה והקונטרסט יוכלו להפוך למרחבים יצירתיים אם נעניק להם סקאלות כמותיות.

.

2 comments:

  1. אני ממש אבל ממש אוהבת צילומים מגורענים. יש לי פטיש היסטרי לצילומים מגורענים סתם בכדי להדגים עד כמה עמוקה השריטה שלי, כשבתחילת הסרט "ברבור שחור" היו פריימים מגורענים (בכוונה הבמאי בחר בצילום מגורען) שבהם רואים את רקדנית הבלט רוקדת למול ספוט, זלגו לי דמעות של התרגשות מרוב שהם היו יפיפיים.

    השבמחק
  2. Sivi,
    גם אני אוהב גרעיניות. ככל שהיא כבדה יותר כך עדיף.

    השבמחק

Google Analytics Alternative