יום שני, 21 בפברואר 2011

W. Eugene Smith: תיעוד או יצירה?

אופיו המכאני של המדיום הצילומי עושה אותו נוח לעבודה תיעודית. זה היה סוד קסמו של הצילום מראשיתו: הקלות והמהירות בה ניתן ליצור תמונה מדוייקת של המציאות. התיעוד הוא בבסיסו תיאורי. הצלם הוא בבחינת operateur, כפי שהסברתי ברשימה "איזה מין צלם אתה?". הוא נבחן ביכולת להימצא במקום הנכון בזמן הנכון. וזהו. תצלומים תיעודיים הם בעלי ערך ארכיוני, היסטורי: עליהם לשמש עדויות לכך שמה שמתואר בהם אכן התקיים. ההישג שלהם הוא בעצם "הקפאת הזמן".
האם צילום עיתונאי הוא בהגדרתו תיעודי בלבד או שמא יש בו ערך מוסף? 
תשובה אחת לשאלה הזאת מיוצגת בעמדתו של Henry Luce, העורך המייסד של מגזין Life, שקבע את המוטו של כתב העת ב-1936:
To see life; to see the world; to eyewitness great events; to watch the faces of the poor and the gestures of the proud; to see strange things — machines, armies, multitudes, shadows in the jungle and on the moon; to see man’s work — his paintings, towers and discoveries; to see things thousands of miles away, things hidden behind walls and within rooms, things dangerous to come to; the women men love and many children; to see and to take pleasure in seeing; to see and be amazed; to see and be instructed….
המוטו של Life מתאר את העיתונות בכלל ואת הפוטוג'ורנליזם בפרט באופן פסיבי. מטרתן לראות ולדווח. אין כאן התייחסות לנקודות מבט או לסלקטיביות; על העיתונות לגלות לעיני הציבור את כל האמת.
11 שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר קמה רביעיית צלמים וקראה תגר על הגישה הזאת. מקימי סוכנות Magnum היו מפוכחים יותר בדרך ההסתכלות שלהם על המושג "אמת" והבינו שכוחה של העיתונות הוא לא רק במסירת העובדות אלא בפרשנות שלהן. Henri Cartier-Bresson, אחד מארבעת מקימי מגנום הגדיר את הסוכנות כך:
Magnum is a community of thought, a shared human quality, a curiosity about what is going on in the world, a respect for what is going on and a desire to transcribe it visually.
ההגדרה הזאת מרחיבה את תפקיד הפוטוג'ורנליזם מעבר לתעודה. קרטיה-ברסון מדבר על חשיבה, על סקרנות ועל תרגום של ארועים לשפה חזותית. מגנום היא סוכנות ששייכת לצלמים החברים בה. זו איננה מערכת של עיתון כזה או אחר ולכן עבודתם של צלמיה עמידה בפני עריכה הרבה יותר מעבודתם של צלמי מערכות עיתונים כאלה ואחרים. צלמי מגנום עוסקים אמנם בצילום עיתונאי לכל דבר, אבל זהו צילום עצמאי שנוקט עמדה ואינו סר למרותם של בעלי המאה. אם צלם Life הוא operateur (לפחות זו היתה הכוונה בימיו הראשונים של כתב העת) הרי שצלם מגנום הוא auteur; צלם Life הוא משקיף בעוד צלם מגנום מעורב.

הקונפליקט בין שתי הגישות השונות לצילום עיתונאי בא לידי ביטוי באופן כמעט טראגי במקרה של W. Eugene Smith (י1918-1978). הצלם האמריקני הזה היה ידוע בעקשנות ובפרפקציוניזם שלו. כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלו הוא פוטר מהשבועון Newsweek בשל סירובו להשתמש במצלמת פורמט בינוני. ב-1939 הצטרף סמית ל-Life ופוטר לאחר זמן קצר עקב חיכוכים על העורך, אבל בשנת 1942 שב ונשכר ע"י המגזין בזכות כשרונו. הוא צילם כמה מהתמונות החשובות ביותר של מלחמת העולם השניה באיי האוקיינוס השקט. ב-1948 נשלח סמית לעיירה קטנה במדינת קולורדו על מנת לצלם כתבה על רופא כפרי. סמית הבין שעל מנת להעביר לקורא את עולמו של הרופא עליו להבין מיהו ולא רק מה הוא עושה. הוא ליווה את הנושא שלו, רופא צעיר בשם Ernst Ceriani, במשך 23 ימים ולילות עד שהפרוייקט השביע את רצונו. מובן שאיחר להגיש את הנגטיבים לעורך, אבל עבודתו "Country Doctor" זכתה להערכה ציבורית ומקצועית רבה ונחשבת ל-photo essay הראשון מאז ומעולם. ב-1954 התחולל ויכוח מר בין סמית לאחד העורכים ב-Life שנסב על אופן השימוש בתמונה מסויימת והוא עזב את כתב העת באופן סופי. ב-1955 הצטרף סמית למגנום. בפרוייקט הראשון שלו הוא התבקש ע"י העורך Stefan Lorant לצלם מאה תצלומים בעיר Pittsburgh, מרכז תעשיות כבדות חשוב. הקונפליקט בין השניים לא איחר לבוא: סמית ביקש לעסוק בעיר התעשייתית כ"ישות חיה", בעוד Lorant התכוון לתיאור ויזואלי פשוט של העיר המשתנה והאנשים שמאחוריה. הפרוייקט, שאמור היה להימשך שלושה שבועות, נמשך שלוש שנים. סמית הפיק כ-10,000 נגטיבים והדפיס כ-2000 מהם, אבל בסופו של דבר פורסמו רק 88 מהם בשנתון צילום זניח. במהלך עבודתו על "Pittsburgh" נטש סמית את משפחתו והחל לשתות ולהשתמש באמפיטמינים על מנת שיוכל לעמוד במחסור בשינה. הוא מעולם לא הצליח לקבץ את העבודה העצומה הזאת לכדי אוסף בעל משמעות בעיניו והגדיר אותה כ"תבוסה מוחלטת". הפרוייקט האחרון של סמית, "Minamata", התרכז בכפר דייגים יפני שתושביו סבלו הרעלת כספית בעלת תוצאות נוראות. הוא עבר להתגורר ביפן במשך שלוש שנים, בין 1971 ו-1973. סמית נפטר ב-1978 לאחר שלקה בשבץ מסיבי שנגרם משנים של צריכת אמפיטמינים ואלכוהול.
W. Eugene Smith היה createur בנשמתו, אבל נאלץ להתפרנס כ-auteur בזמן שציפו ממנו שיהיה בסך הכל operateur. והקונפליקט הזה הרג אותו.

W. Eugene Smith, Untitled from Pittsburgh, 1955

9 תגובות:

  1. אגב מגנום, קמה לה ממש לאחרונה קבוצה ישראלית על עקרונות דומים בשם PUNC-TUM. המקימים/חברים הם אדי ג'ראלד, אלכס ליבק, פאבל וולברג, יובל טבול ופליקס לופה.

    "..We do not pretend to document reality; we merely reflect our limited and personal notes stemming out of and consisting of - reality.
    In some way, to see is to know. And here lies the essence of our photography. As it will continue to van...ish, we shall know less about ourselves.." Punc-Tum manifes

    השבמחק
  2. יו איזו תגובה ארוכה כתבתי והיא לא נקלטה!! לכל הרוחות. טוב אני אנסה לשחזר את העיקרים שלה:

    אני מאמינה שהאמת נמצאת על הרצף שבין להיות באזור הנוחות של הצלם לבין להיות באזור המטרד עד כדי טירוף שלו והשאלה היא עד כמה האמן מוכן לשלם את המחיר ואם זה מחיר כלכלי או גם מחיר אמנותי של אי הכרה בעבודות שלו.

    לגבי הקבוצה ששגיא ציין, אני חייבת להעיר הערה קצת בוטה וגם שתכניס את הדברים לפרופורציה: להשוות את החבורה הזו לחבורה שהקימה במקור את מאגנום זה פשוט לתת להם קרדיט יותר ממה שהם ראויים לו. עם כל הכבוד לאלכס ליבק ולפליקס לופה וגם ליובל טובול הם עדין לא הנרי קרטיה ברסון.

    ויש לי עוד הרבה מה לאמר על החיפוש אחרי כבוד, פרסום, יוקרה, עד כדי כך שמוכנים לנאום תחת כל עץ רענן והאי התעסקות באמנות לשמה אלא באיבוד הדרך המודרני שמוביל את רוב החברה הישראלית: פשרה וממון.

    אבל שתקתי.
    רק אם הם היו כאלה כוכבים ומייצרי מציאות הם מזמן היו במאגנום, אבל נו שויין גם פאנקטום כנראה זו פשרה, הsecond best...

    השבמחק
  3. שגיא,
    חידשת לי. תודה. השם (ה-punctum של Barthe?) והמניפסט קצת יומרניים, אבל כל ניסיון של אנשי מקצוע להציב סטנדרטים הוא מבורך לטעמי. אני מקווה שזה לא נעשה רק מתוך שיקול כלכלי קר.

    Sivi,
    במקרה של Smith המחיר היה בעיקר אישי (בריאותי, משפחתי), אבל גם כלכלי בתקופות מסוימות. מבחינה אמנותית, הוא תמיד זכה להכרה. אני חושב שהוא עסק בתחום הלא נכון: Smith היה אמן על כל הייסורים והנון-קונפורמיזם הכרוכים בכך. בחירתו בפוטוג'ורנליזם פגעה בו שוב ושוב. הוא היה צלם עיתונות מצוין, אבל הפרפקציוניזם שלו וחוסר היכולת לקבל מרות עשו את העבודה איתו בלתי אפשרית. כמו כל אמן אמיתי הוא בחר שלא להתפשר ושילם מחיר איום כדי לשמור על האינטגריטי שלו.

    להערתך על הקבוצה החדשה, קשה להבין מהן מטרותיה מתוך המניפסט הקצר הזה. אני רוצה לקוות שהמטרה היא יצירת גוף עצמאי שיציב סטנדרטים מקצועיים בצילום העיתונאי המידרדר וידאג לזכויותיהם של הצלמים. עם זאת, יכול להיות שאת צודקת בכך שכל מה שהם מחפשים הוא "כבוד, פרסום ויוקרה". אני לא יודע. אשמח אם תאירי את עיני.

    השבמחק
  4. אני לא חושב שלרגע הם מנסים להשוות את עצמם למאגנום, אני מאמין שרק לקחו את הרעיון שמאחורי הקבוצה.

    חבל שאת מזלזלת בכשרונות הישראלים, לפי דעתי יש בארץ צלמים שלא נופלים מהרמה של חברי מאגנום, אני חושב שתערוכת ה world press האחרונה שהוצגה לצד עדות מקומית הוכיחה שיש בארץ צלמים ברמה מאד גבוהה. היו עבודות בעדות מקומית שהיו ברמה הרבה יותר גבוהה מחלק העבודות אשר הוצגו בצד הבינלאומי.

    לפי הבנתי, הרעיון הוא ליצור גוף שנותן מענה של צילום דוקומנטרי בארץ ויתן לגופי מדיה שונים בארץ ובעולם כתובת על מנת לקבל חומר מצולם.
    כשהעיתונות הישראלית מתחילה להשען על צילומים גרועים של חובבים שבקושי יודעים מזה צילום, הרי שכל יוזמה שכזאת הרי היא מבורכת. אם בסופו של יום החברים גם מתפרנסים מזה אז מעולה, לא צריך לקטול אותם בגלל זה, גם מאגנום הוקמה על מנת לקבל חופש ושליטה אמנותית וכלכלית.

    הציטוט שהבאתי הוא רק חלק מהמניפסט שאדי העלה לפייסבוק שלו. אגב, הגישה של אדי, של אלכס ושל פליקס (אני פחות מכיר את השאר) כשזה מגיע לצילום תיעודי דומה לגישה של מקימי מאגנום בכך שאין תעוד פאסיבי, הצלם מביא בעצם את הסיפור שהוא רוצה לספר עם האמירה שלו.

    שאול, הגוף רק בחיתולים. אני שמעתי על זה לראשונה מפליקס שהיינו בקובה ולא אמרתי כלום עד שראיתי שאדי התחיל לזרוק קצת תמונות וציטוטי מניפסט (כולל שם הקבוצה)בפייסבוק בשבוע האחרון.

    השבמחק
  5. טוב כנראה שהוא לא מסוגל לשאת כאן תגובות ארוכות כי הוא שוב מחק לי את התגובה הארוכה שכתבתי לשגיא.
    אני לא מכירה את כל הקבוצה אני מכירה את העבודות של פיליקס לופה, אלכס ליבק ויובל טובול.
    בגדול אני לא מזלזלת אני פשוט חושבת שכל הצלמים האלה הם צלמים טובים אבל הם כולם נמצאים באזורי הנוחות שלהם, הם עסוקים בלהתמסחר ולהצליח כדי להרוויח, בלהעביר סדנאות ולתת הרצאות ולא עוסקים ביצירת אמנות משמעותית שתשנה את המציאות.

    כמה מהם ישנו ברחוב חודשים עם הקבצנים? סתם דוגמית?

    כך שלמעשה הקבוצה הזו נראית לי שוב כעוד גילדה, כמו גילדה של רו"ח או עו"ד. ולעיניין הדברים של שאול לא נראה לי שעוד גילדה תסייע באמת לשנות את המצב של אמנות הצילום בארץ שעברה הזנייה קשה בשנים האחרונות בשל גורמים כמו פופולאריות ומחירי החצי מקצועיות. מה שנקרא כל דאלים מלך...
    לצערי.
    זה במילים מעטות שהאתר הזה מסוגל לקלוט :-)
    אגב, עדות מקומית, אני לא מתפלאת שהעבודות שם טובות יותר. לרוב מדובר בצלמים שלא מתפרנסים מצילום או מהעברת סדנאות או מהעברת הרצאות על צילום.

    לעדות מקומית יש אג'נדה ספציפית כך שהעבודות נבחרות בצורה כזו שהן חייבות לייצג מציאות ופרשנות שלה.

    השבמחק
  6. Sivi, אני חש מרמור לא מובן ממך, אז מה אם צלם מעביר סדנה? את חושבת שבעולם זה לא קורה ע"י מיטב הצלמים? המציאות הנוכחית של צלמים תעודיים דוחפת אותן למציאת דרכים חלופיות לפרנס את משפחתם. אני לא רואה את זה כדבר הפוגע באמנותם או ביושר האמנותי. איפה כתוב שאמן צריך לסבול ולרעוב?
    אפילו הצלמים המסחריים הכי מוכשרים בעולם הגיעו עד ארצנו הקטנה להעביר סדנאות, את חושבת שזה בהתנדבות?

    את כנראה ממש לא מכירה את הנפשות הפועלות. אדי ג'ראלד משמש כצלם עבור האו"ם הוא מבלה חלק גדול מזמנו באזורי מוכי מלחמות ואסונות. פליקס לופה בילה חודשים רבים ברחוב עם הומלסים על פרוייקט אחד ועוד חודשים רבים עם האוכלוסיה של התחנה המרכזית על פרוייקט אחר. את לילותיו חודשים האחרונים הוא מבלה מחוץ לבית על פרוייקט נוסף. פליקס נמצא היום במדינה שאף ישראלי לא יכול להכנס, אני לא ארחיב, חכי לכתבת הטלויזיה ולפרסום בעיתונות.

    אלכס הוא חיה אחרת, הוא הצלם היחידי שנמצא במקום משלו, היחידי שיש לו טור קבוע. אפשר להסתכל עליו כאחד שעדיין עובד על פרוייקט מתמשך של 30 שנה של תעוד החברה הישראלית.

    אני מאחל לכל צלם להצליח ולהגיע לאזור הנוחות שלו...

    השבמחק
  7. שגיא,
    אין בי שום מרמור. הזכרת לי בפיסקה הראשונה שלך את מה שקורה לסופרים, היום סופרים נדחפים להעביר סדנאות כתיבה והרצאות. זה אומר שזה נכון? זה אומר שזה טוב לאמנות שלהם? אני חושבת שמי שמשקיע את המרץ שלו ביצירת פרנסה לא יכול להיות דדיקייטד לאמנות שלו הוא תמיד יהיה עסוק בפרנסה.

    יש בי סלידה קשה מהניסיון לייצר הילה של גילדה בזמן שמעטים מהצלמים בארץ שאפשר לאמר שהם באמת מקדשים את החיים שלהם לאמנות שלהם.

    שאלה מפגרת שלי כי אולי אני בורה ולא מבינה, למה לאדי ג'ראלד לבלות זמן רב באזורים מוכי אסון? בארץ אין איזורים כאלה? אין נושאים חברתיים בוערים? אין איזורי מלחמה קשה וחיכוך? אני שואלת אותך בכנות ובלי להכיר את העבודה שלו בכלל.

    אני מרגישה שאתה נעלב ממש מהדברים שלי ויוצא להגנתם כקולגות שלך, אבל אל תקח את הדברים שלי כמופנים אליך אלא בכלל כסוג של אני מאמין ותסתכל עליהם ממקום שאני כותבת אותם כמי שיש לו אספירציות לראות כאן אמנות משפיעה ומשמעותית ולא איזו פשרה שנובעת מהצורך הדוחק לפרנס. כשמתדרדרים לפרנסה ממש קשה לדבר על אומנות. ממש.

    לצלם מתוך רווחה כלכלית ונוחות לא מייצר אמנות משפיעה. רק כשרעב אוכל את הבטן (רעב במובן פיזי וגם מטאפורי של שאיפה להשיג את הייצוג החתרני והמדוייק ביותר בלי להתפשר) אפשר לייצר אמנות משפיעה. וברור לך שלבלות מחוץ לבית ולחיות עם הסובייקטים שלך המשמעות שונה לחלוטין בדיספוזיציה שאתה מייצר כשאתה מתנתק מכל מה שאתה מכיר זה כבר שונה.
    או ששוב אני מצטיירת לך כבחורה הזויה שמנותקת בדרישות שלה מהאמן?

    השבמחק
  8. sivi, ראשית אני לא נפגע והחברה הנ"ל לא קולגות שלי, קטונתי מלהיות באותו מעמד שהם נמצאים בו.

    אם תכירי את אדי ג'ראלד ואת עבודתו אז תדעי שהוא גם עובד הרבה בארץ, אבל לא חסרים עיתונאים ישראלים שמסקרים ארועים באצות אחרות עבור גופים כאלו או אחרים ובינהם כמובן התקשורת הישראלית.

    הגישה היום של העיתונות מבחינת צלמי פוטוז'ורנליזם שכבר לא מספיק להביא תמונה (ואלכס ליבק הוא אחד האחרונים בעולם שנהנה ממעמד שכזה). אלא הצלמים הם לרוב עצמאיים שיוצאים וצדים את הסיפור שלהם, התמונות מגיעות למערכות התקשורת השונות כבר מלוות בטקסט ואף צילומי וידאו ערוכים למקרה של ערוצי טלויזיה. הצלם היום הוא עיתונאי לכל דבר והמערכות מקבלות מוצר מוגמר, רק נשאר לפרסם. האמן הפך לאיש אשקולות שצריך כשרון כתיבה, עריכה ועוד. צלם כזה שעוד מוצא את הזמן להעביר סדנאות צריך לקבל צל"ש...

    הדברים שלך מאד מזכירים לי את התפיסה של תעשיית המוזיקה ע"י בני נוער ומעריצי מוזיקה. מהכרותי עם תעשיית המוזיקה מקרוב (בארה"ב) אולי אני אנפץ כאן עוד אשליה אבל מוזיקה זה קודם כל ביזנס, קודם כל כסף! רק אח"כ אמנות. להקות ואמנים הם חברות בע"מ אשר מנוהלות בהתאם ונכנסות לאולפן ע"פ חוזים ולא על פי צורך רגשי לכתוב שירים, כל נושא האמנות מסתיים עבור אמן צעיר ברגע שהוא חותם בחרת תקליטים ומוציא את אלבומו הראשון...
    Sad but true

    אותו דבר בצילום, ברגע שצלם מגיע למעמד שהוא מועסק ע"י גוף כלשהו, בין עם זה מערכת עיתון או סטודיו לצילום ארועים, הצילום הופך לביזנס. את האמנות עושים בזמן הפנוי. יש כאלו שמשאירים זמן לאמנות ויש כאלו שאין להם זמן יותר מכל מיני סיבות.

    יצירת תאגיד שכזה של צלמים בדומה למגנום דווקא יכול לאפשר לצלם לאזן יותר בין מחוייבות עסקית ללקוחות לבין עשיית אמנות ע"י חופש כלכלי ואמנותי שלא תלוי במערכת שיש לה שיקולים אחרים. זה בדיוק מה שגרם להקמת מגנום.
    נושא הפוסט הזה של שאול הוא דווקא דוגמה מצויינת לאיך צלם חבר תאגיד לקח משימה יחסית פשוטה ועשה עם זה מה שהוא רוצה, פרוייקט פיטצבורג כמעט ורושש כלכלית את סוכנות מגנום...

    היום מדובר בסוכנות שרק קמה לה ועתידה לא ידוע, אם היא תוכל לבוסס את עצמה כגוף כלכלי מרוויח אני מבטיח לך שכל החברים בה יזנחו או לפחות ימזערו את עיסוקם בסדנאות צילום ויתמקדו בהגשת עבודות איכות ללקוחות ויציאה לפרויקטים עצמאיים בין לבין.

    מילה אחרונה על סדנאות ולימודים, אני חושב שזה אחת מן הדרכים שיש לטפח את הדור הבא של הצלמים. אני מעדיף ללכת לסדנה שמועברת ע"י איש מקצוע שיש לו הרבה ניסיון שטח לעומת איזה מרצה זקן שפעם אחרונה שראה שטח היה בתקופת המנדט או לחילופין איזה ילדון שרק גמר קורס צילום והחליט לעשות כסף מהיר מבועת קורסי הצילום שחוגגת בזמן האחרון

    השבמחק
  9. דווקא ראיתי את הצילומים שלך ואתה פשוט צנוע מידי :-)

    בוא נסכים שיש דברים שאנחנו מסכימים עליהם (הסיפא שלך - רק בתוספת שהכל תלוי במינון ובאיזון) ויש דברים שאנחנו לא. וזה בסדר גמור באמת.

    השבמחק

Google Analytics Alternative