אתמול נסעתי לצפות במשחק כדורגל. אני לא עושה את זה לעתים קרובות. רק משחק אחד בשנה. פחות או יותר. הקבוצה שלי היא לא אחת מ"הגדולות". למעשה, אני לא חושב שהייתי אי פעם במשחק שבו ניצחה. אתמול היא הגיעה למשחק באזור אז חשבתי: למה לא. משחק חוץ נגד קבוצה חזקה יותר. רוב הסיכויים שנפסיד, אבל בכל זאת חוויה. לקחתי גם את בתי על מנת שתחווה את הצריבה שבהפסד (זה היה משחק הכדורגל הראשון שלה).
זה המקום לומר שהסיבה שבגללה אני נוסע לפעמים למשחקים של הקבוצה שלי היא האוהדים. אנשים טובים. אני מכיר כמה מהם מאז שנות השמונים. במשחקי חוץ קטנים כאלה אתה נתקל באלה שהקבוצה היא חלק מהאישיות שלהם. אנשים עצובים, למודי סבל. אפילו ניבולי הפה שלהם רכים. מנומסים כאלה. חינוך טוב לילדה. ישבנו ליד אביו של אחד השחקנים. הוא סיפר לי שהבת שלו, בת גילה של בתי, רצתה לבוא והוא ריחם עליה וביקש ממנה להישאר בבית. היה ערב קר. לפני ישב איש אחד מבוגר ממני. מרצה באוניברסיטה. מאז שהתגרש הוא מגיע כמעט לכל משחק. והיה נוער. הדור הבא של השבט המוזר והעצוב הזה. החבר'ה הצעירים עדיין עוטים גרדרובה מלאה, צעיפים והכל. הם עדיין מקווים.
מדי פעם הגנבתי מבט אל הילדה. זה היה המשחק הראשון שלה וכבר היא חיה אותו, מעודדת את הקבוצה בכל פה, מתרגשת, צועקת "צהוב" בלחיים סמוקות. חיבקתי אותה. היא כבר מבינה. יש באהבת הכדורגל משהו מעניין: הקבוצה עוברת מדור לדור כאילו זו היתה תכונה גנטית. ומרגע שבחרת לך קבוצה, בגיל שבע או שמונה, היא כבר תישאר אתך למשך שארית חייך. מונוגמיה. אם תבחר בילדותך קבוצה שמרבה לנצח יהיו לך חיים קלים יותר, אולי אפילו מאושרים יותר. אבל אם יפול בגורלך שהקבוצה שלך תהיה מאנית-דפרסיבית, תלמד להכיר את טעמה החמוץ של התבוסה ואת האושר העילאי של הניצחון הלא צפוי. וחייך יהיו מלאים יותר. התשובה לשאלה "זנב לאריות או ראש לשועלים" איננה עניין של בחירה - היא עניין של קבוצת כדורגל.
אתם שואלים מה קרה במשחק? ובכן, הקבוצה שלי ניצחה שלוש אחת.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה