יום שישי, 11 בפברואר 2011

על מחקר יצירתי

המבנה הפשוט ביותר של פעולת היצירה הצילומית מיוצג בתהליך ליניארי: לראות, להרגיש ולחשוף. מובן שאפשר להרחיב את האלגוריתם הזה לכלל היצירה האמנותית. קיימים בה שלושה שלבים:
  • שלב חושי בו נקלטים גירויים מהסביבה
  • שלב מנטלי - אמוציונאלי של עיבוד הגירויים
  • שלב אקטיבי בו הגירויים המעובדים מקבלים ביטוי חיצוני ומוחשי
התהליך הזה כללי מאד, אבל חשבתי שהוא יכול לתאר את כל היצירה האמנותית באשר היא. זו הדרך בה אני יוצר.
לפני כמה שבועות, בתגובה לרשימה שכתבתי על "slow pgotography", העירה אחת הקוראות (A wind, שוב תודה לך) שבתהליך היצירה שלה יש מרכיב נוסף: מחקר. במלים שלה: "הדוגמה שאני תמיד נותנת היא אספרגוס. מאין הוא מגיע? איפה הוא גדל? באיזו עונה? מה הטעם מזכיר לנו? מה הוא משדר? איזה רגש הוא מעורר בנו?"
אני מודה שלא הבנתי. כשאני מצלם או כותב אני יודע פחות או יותר כיצד יראה המוצר המוגמר. זה נראה לי מובן מאליו. דבריה המשיכו להטריד אותי. חזרתי ועיינתי בתצלומים שבבלוג שלה. התצלומים של A wind אסתטיים ונקיים, אבל יש בהם משהו נוסף: דיוק. אין כל ייחוד בסצנות הטבע הדומם והמזון שהיא מצלמת ובכל זאת, מן התצלומים עולה התחושה שזו הדרך היחידה בה אפשר היה לצלם אותן. התצלומים האלה מושלמים. הם מושלמים בגלל שקדם ליצירתם תהליך עמוק של ניסוי וטעיה, תהליך שמאזן בין המהות החומרית של האובייקטים לבין ההקשרים האסוציאטיביים שלהם. תהליך היצירה הזה אינטואיטיבי, אבל איטי.

צילום: A wind

Malcolm Gladwell כתב ב-2008 ב-New Yorker על שני סוגי אמנים: אלה שניחנים בראיה צלולה ומגיעים ליצירה הסופית בקלות ובמהירות ואלה שקורעים בד ציור אחרי בד ציור ומתייסרים במשך תקופות ארוכות לפני שהם חשים שלמים עם יצירה כזאת או אחרת.
הוא מציג את פאבלו פיקאסו כדוגמה לאמן מן הסוג הראשון. כשפיקאסו הגיע לפריס כבחור בן עשרים בשנת 1906 הוא התבלט מיד כיוצר מקורי וחדשני. עבודותיו נמכרו תמורת סכומי כסף גבוהים כבר בראשית הקריירה שלו. מאידך, יצירתו המאוחרת פחות מקורית וגם פחות מבוקשת. פיקאסו אמר פעם: "אינני מבין את החשיבות שניתנת למלה 'מחקר'. לדעתי אין לחיפוש משמעות בציור. למצוא - זה הדבר".

Pablo Picasso, Les demoiselles d'Avignon, 1907
פול סזאן מייצג עבור Gladwell את הדוגמה ההפוכה: סזאן "התגלה" רק בשנות השישים לחייו. הוא מעולם לא הצטיין ברישום ועבודותיו המוקדמות פשוט גרועות. אלא שבזכות התמדה וחברים טובים ונדיבים הוא הצליח בסופו של דבר למצוא את ה"ניצוץ" שבו לאחר חיפוש שנמשך עשרות שנים. סזאן היה פרפקציוניסט חסר תקנה. למשל, נדרשו לו 150 "ישיבות" של פטרונו, Ambrose Vollard, על מנת לצייר דיוקן אחד שלו. בסופו של דבר זנח סזאן את הדיוקן הזה בזעם מבלי שהשלים אותו. פול סזאן לא היה חסר כישרון בשום אופן. להיפך, הוא באמת ובתמים היה אחד האמנים הגדולים של ראשית המאה העשרים. אבל הוא היה זקוק לזמן כדי לפרוח.

Paul Cézanne, Les grandes Baigneuses 1900-1905
אין ספק שיש משהו משחרר במחקר היצירתי. יש בו יסוד של הפתעה: לעולם אינך יודע כיצד תיראה היצירה הסופית. הצלם הספיריטואליסט Minor White תאר את הראיה הצילומית כ-previsualization (מונח שמיוחס בטעות לאנסל אדאמס). ה"הדמיה המוקדמת" הזאת מסייעת לקצר את התהליך היצירתי ולפשט את הזרימה שלו, אבל היא גוזלת מן האמן את החופש לשנות את העלילה. האם אפשר "לפסוח על שתי הסעפים" ולבחור את התהליך הרצוי בכל פעם? אני חושב שלא. התהליך היצירתי טבוע באישיות של כל אחת ואחד מאיתנו.

.

5 תגובות:

  1. לפי הבנתי (או אולי חוסר הבנה) נראה לי שמה ש AWIND ואתה מתכוונים במחקר זה קצת שונה.

    אם אני אפרש את הכוונה של AWIND אז אני מניח שלמחקר יש צדדים חיובים וגם קצת פחות.
    לפני שנסעתי לקובה, חשבתי לעשות "מחקר" וללמוד על המדינה ועל האנשים על מנת שאוכל להגיע למה שאני רוצה להשיג בזמן קצר יותר, גם ככה שמונה ימים לא מספיקים על מנת למצות את הפוטנציאל האדיר שם מבחינה צילומית.
    כבר בתחילת המחקר שלי התחלתי לחשוב על לזנוח את המחקר ולתת לקובה להפתיע אותי, מהלך שכזה הוא ניגוד מוחלט לאופי שלי שבד"כ לפני נסיעה הכל מתוכנן לפרטים, אולי העובדה שהיה מדובר בטיול מאורגן עם צוות הדרכה פלוס קורטוב של עצלנות גרם למחשבות האלו לחלחל פנימה.
    באותו הזמן הגיע לביקור בארץ הצלם אלכס ווב ונכחתי בהרצאה שלו. אלכס נשאל איך וכמה הוא מתכונן לפני שהוא יוצא ליעד חדש. התשובה שלו התחלקה לשניים:
    1. אם הוא נשלח ע"י לקוח שמצפה לקבל תוצאות מסויימות אז מתבצע מחקר מעמיק.
    2. אם הוא נוסע בשביל פרוייקטים אישיים הוא לא מבצע שום מחקר. הגישה שלו היא לבוא עם ראיה בתולית, והכי חשוב ללא דעות קדומות. זה מאד חשוב כשמגיעים למדינות עולם שלישי ולמשטרים שמאד שונים ממה שרגילים מבית.

    הגישה הזאת קסמה לי (ושוב נוסיף את קורטוב העצלנות) ואני מוכרח לציין שאהבתי להגיע לא מוכן, אהבתי ללכת לאיבוד בסמטאות של הרחובות ולהגיע במקרה על סצנות מאד מרגשות ומיוחדות. אפילו לא תרחתי ללמוד קצת ספרדית (למרות שקניתי שיחון) רציתי להסתדר בדרכי התקשורת הכי בסיסיים שיש.

    אם נתייחס לשלושת השלבים המצויינים למעלה בהקשר לפעולת היצירה אז הרי שמחקר דיי מחסל את שני השלבים הראשונים. זה אמנם מתאים לצילום סטודיו או כל צילום מבויים שבו יודעים מראש (ע"י מחקר) מה רוצים לצלם ואיך ובטח שמתאים לציור או פיסול אחרת מתבזבז הרבה זמן יקר שלא תמיד יש.
    באופן אישי היכולת לעבור את שלושת השלבים הנ"ל באפס זמן ולתפוס רגע שבלתי ניתן לביום מפיקים את הצילומים שנחקקים במוח המתבונן לעד בעוד צילום שהוא תוצאה של מחקר ברוב במקרים מקבל WOW ונשכח כשעוברים לבא בתור.

    השבמחק
  2. שגיא,
    תודה לך עבור המחשבות האלה. אני לא בטוח שירדת לסוף דעתי: המחקר שהפוסט הזה עוסק בו הוא לא מחקר מקדים. הוא חלק משלב העיבוד של התהליך היצירתי. קשה לי להסביר, כי גם אני אינני עובד כך.

    השבמחק
  3. יכול להיות באמת שלא הבנתי אותך. התייחסתי יותר לדברי של AWIND:
    "הדוגמה שאני תמיד נותנת היא אספרגוס. מאין הוא מגיע? איפה הוא גדל? באיזו עונה? מה הטעם מזכיר לנו? מה הוא משדר? איזה רגש הוא מעורר בנו?"

    אני מבין את הדוגמה הזאת כצורך במחקר מקדים על מנת להבין את האובייקט טוב יותר שנוכל לצלם אותו בצורה שהולמת אותו הכי טוב והכי מתאים לאובייקט. מצד שני, ללא אותו מחקר ובלי לדעת מהו בדיוק האובייקט אפשר לתת לדמיון והיצרתיות של הצלם להתחיל לעבוד והתוצאות יכולות להיות מאד מעניינות ולא שגרתיות.

    שוב, שתי השיטות לגיטימיות בהתאם לצרכים.

    השבמחק
  4. תודה שאול וגם שגיא, מתנצלת שלקח לי זמן להגיב.
    אולי כדאי שאסביר קצת יותר את תהליך ה"מחקר" שאני עוברת.

    ה"מחקר" אינו חייב להיות איטי או יסודי מאוד, זה יותר דין וחשבון רגשי בזמן צילום. זה לאו דווקא אומר שהכל מתוכנן מראש או שאני רואה את התוצאה בעיני רוחי. אלא בעצם, להיות נוכח בהווה הצילומי.

    דווקא הניסוי וטעיה שאתה מדבר עליו לרוב לא קורה אצלי, אבל אני כן שמה לב שכשאני "נוכחת" ומרגישה את מושא הצילום הצילום יוצא טוב יותר (לראיה, התמונות שלי שבחרת לפרסם אצלך, לאורך הבלוג, הן לאו דווקא אחרי מחקר דידקטי אלא אחרי זכרון של רגש).

    הדיוק שאתה מדבר עליו אינו דיוק טכני או דיוק בידע, אלא דיוק רגשי (בעיני לפחות).

    אני חושבת שמחקר במובן הקלאסי של המילה הוא חשוב מעין כמוהו, אבל את פירות ההצלחה של המחקר רואים רק אחרי שהמידע עוכל ונטמע אצלנו.

    אני לא טובה כמוך בהתבטאות טקסטואלית, אבל מקווה שהצלחתי להסביר את כוונתי. אם יש עוד תהיות אשמח להשיב.

    השבמחק
  5. לפעמים התהליך היצירתי קל ופשוט, יש לי חזון או vision אני יודעת איך להגיע אליו ואני מגיעה אליו. לפעמים הוא מורט עצבים. עבדתי לא מזמן על סידרה מאוד מורכבת שניסיתי להעביר בה סוג של רגש וזה היה מאוד קשה ובמקום מסויים מאוד נלחצתי עד שהגעתי להתחלה של אחיזה בקצה החוט איך הסידרה הזו אמורה להראות.
    לצערי העבודה עליה הוספקה בשל נסיבות סובייקטיביות שלי שאני לא יכולה לפרט. עדין לפעמים אני מהרהרת מה הייתי יכולה להוציא לאורך זמן

    השבמחק

Google Analytics Alternative