שאלון: כשהיצירתיות יוצאת לחופשת מחלה

. .

להכיר את ההיסטוריה - ואולי לא

Brooks Jensen, איש מגזין הצילום היוקרתי LensWork כתב בשבוע שעבר על שיחה שערך עם צלם צעיר. אותו צלם השלים  זה לא מכבר את לימודי הצילום שלו באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה האמריקניים, אך במהלך השיחה התברר שהיכרותו עם ההיסטוריה של המדיום לוקה בחסר עד כדי כך שלא שמע על Edward Weston. זה הרתיח את דמו של Jensen, שביקש להטיח בראשו של הפרחח מצלמת עץ גדולה. למחרת, כששיקול דעתו שב אליו, הוא כתב מאמר שמסביר מדוע חשוב שכל צלם יכיר את ההיסטוריה הצילומית לעומקה.

אני מוצא שתי בעיות בגישה של Jensen. הראשונה היא בעיית הקנון: למי ניתנה הסמכות לקבוע מיהו צלם "חשוב"? כפי שהדברים עומדים כיום, ההיסטוריה המקובלת של הצילום מושתתת על פועלם של כעשרה צלמים בלבד, מ-Atget ו-Stieglitz בראשית המאה העשרים ועד White, Frank ו-Cartier-Bresson בשנות הששים. ההשקפה הזאת, שנלמדת בקורסים אמריקניים רבים לתולדות הצילום, צרה מדי לדעתי. הקנון הזה קצר מדי בזמן, אמריקני מדי והירואי מדי. הוא אמנם מייצג את הענפים העיקריים של הצילום, מצילום דוקומנטרי ועד צילום ספיריטואליסטי, אבל אין בו מקום למגוון. נעדרים ממנו צלמים חשובים כמו חלוץ הצילום הצבעוני Ernst Haas, ז'אנרים משמעותיים כמו הצילום החברתי לגווניו (Robert Adams, Bruce Davidson, Gordon Parks ואפילו Nan Goldin), זרמים אירופאיים ואסייתיים חשובים (כמו ה-Neue Sachlichkeit, הצילום הקונסטרוקטיביסטי, ה-Bauhaus, הצילום הסובייטי החדש, אסכולת דיסלדורף והצילום היפני החברתי של Tomatsu, Moriyama וחבריהם) ותקופות מכריעות (למשל הצילום הממוחשב של המאה ה-21).

הבעיה השניה נוגעת לרוחב היריעה של המדיום: הצילום תופס רק רצועה צרה בספקטרום העצום של הביטוי האמנותי. לדעתי יש חשיבות רבה להשכלה מולטי-דיסציפלינרית. אילו הדבר היה בידי הייתי מחייב כל סטודנט לתואר ראשון, בין אם הוא לומד ספרות צרפתית או פיזיקה גרעינית, להשתלם במהלך לימודיו במקצועות מגוונים מתחומי הרוח, המדע הניסיוני והמדע התיאורטי כאחד. השכלה רחבה מלמדת את האדם לשאול שאלות טובות ומגוונת את החשיבה. והדברים האלה באים לידי ביטוי גם בהבעה האמנותית. ככל שהידע שלך נרחב יותר כך מקורות ההשראה שלך מגוונים יותר. צלם שמכיר היטב את הדרך שסללו האבות הרוחניים הקנוניים של התרבות הצילומית אבל אינו קורא ספרים, אינו נחשף לסוגות אמנותיות אחרות ואינו מורגל בחשיבה מדעית ביקורתית תמיד ישאר מוגבל.

זה מביא אותי לשחק במחשבה הבאה: אולי היכרות עם תולדות המדיום איננה חשובה כלל? אם נבחן את הדברים ללא דעה קדומה ניווכח שהיכרות מעמיקה מדי עלולה להביא ליצירה שבה הפרשנות מחליפה את המקוריות. זה בא לידי ביטוי בשנות השמונים של המאה הקודמת, שנות הפריחה הגדולה של הצילום התיאורטי. באותו עשור אירעה התפוצצות אוכלוסין בתוכניות ללימודי צילום גבוהים בארצות הברית והתוצאה, במישרין או בעקיפין, היתה השתלטותו של זרם פוסט-מודרניסטי דלוח במיוחד על שוק הצילום האמנותי. לעומת זאת, הגדולים שבצלמים רכשו את ההשכלה שלהם בתחומים אחרים. מי יודע אם Kertész, Cartier-Bresson, Steichen, Giacomelli, Sugimoto, Sander ואפילו Salgado היו מפתחים את הראיה הגולמית שלהם אילו נחשפו לעבודתם של קודמיהם בגיל מוקדם?

מה שנדרש על מנת ליצור תצלום טוב הוא לראות, להרגיש ולחשוף. את אלה אי אפשר ללמוד משיטוט באתרי צילום ברשת או אפילו מניתוח הקומפוזיציות של קרטיה-ברסון. הראיה היא בחלקה תכונה מולדת ובחלקה תוצאה של ניסיון חיים ושל השכלה רחבה. התחושה היא עניין של זיכוך רגשי ושל ריכוז. החשיפה תלויה במעורבות רגשית ובחוש למקצב. אף אחת מאלה לא קשורה לעבודתו המרשימה כשלעצמה של Edward Weston.

Sebastião Salgado, Serra Pelada, State of Para, Brazil, 1986

.

אפשר לעשות את זה פשוט

לפניכם קול קורא לצלמים שהוציאה השבוע גלריית Side Gallery בניוקאסל שבצפון מזרח אנגליה. זאת לא ממש גלריה נידחת. היא הגדולה והחשובה מסוגה באזור ואף זוכה לתמיכת המועצה הבריטית לתרבות. ההדגשות מטעם מערכת "העין".

We are continually looking for bodies of work that fit within our programming agenda at Side Gallery.

If you would like to submit work for consideration, please see the notes below:

1. As Side Gallery dedicated to documentary photography in the tradition of the concerned photographer, please do not submit fine art or conceptual proposals.
2. It may help to have a look at our list of previous exhibitions, if you are unsure whether or not your work is suitable. Please see my Notes tab or visit www.amber-online.com
3. Images & narrative are far more important to us than CVs.
4. We accept submissions through the post, email or in person. Please note that unless a SAE is provided, we will be unable to return any submissions.
5. We accept submissions in a variety of formats eg. Disc, contact sheets, prints, email or links to websites. Note: Having said that, please take into account that we receive a lot of submissions which can be quite time consuming to work through, so please be considerate and make your work easily accessible. (ie. no 2gb image files that have to be opened up individually on disc please).
6. The Side Gallery exhibition selection panel only meet up every few months, so if you don’t get a response immediately, please be patient with us, we’re only a small team.
7. Photographers who exhibit at Side Gallery are always paid an exhibition fee.

We look forward to hearing from you.

Please send proposals to:

Kerry Lowes
Director
Side Gallery
9 Side
Newcastle upon Tyne
England

בארצנו הקודחת עליך להיות חבר, או לפחות חבר של חבר, או לזכות בפרס בינלאומי או למות ורק אז תזכה להזדמנות כזאת. אולי.
.

מסיבת החתונה - אהבה גדולה ופלירטוטים קטנים

.

מסיבת החתונה - הקשיים והפתרונות

זהירות: פוסט טכני.
 

כזכור, התבקשתי לצלם מסיבת חתונה בפאב הקטן שלנו. אינני צלם מקצועי וודאי שאינני רואה בעצמי צלם אירועים. לפני כמה שנים צילמתי מספר אירועים תמורת תשלום והחוויות האלה אינן זכורות לי לטובה: לא מצאתי כל עניין בצילום מבוים של זרים המישירים את מבטם אל המצלמה או כאלה שיושבים אל השולחן בין בקבוקי שתיה קלה וצלחות עמוסות. אבל המסיבה שנערכה ביום שישי האחרון היתה שונה. ראשית, אני מכיר היטב את בעלי השמחה והכרתי גם את רוב האורחים. העובדה הזאת סייעה לי להכניס איכות רגשית בתצלומים במקום להסתפק בפורמאליות הוויזואלית המאפיינת אירועים שכאלה. שנית, הפאב ממוקם אי-אלה מטרים מתחת לפני הקרקע. אין בו קליטה של טלפונים ניידים וזה מונע הפרעות חיצוניות. כולם היו עסוקים בלשמוח. שלישית, כולם היו מבוסמים מעט מן היין שהוגש ללא הגבלה. הדבר גרם לרוב המצולמים לזנוח שאלות כמו איזה צד של פניהם פוטוגני יותר או עד כמה עליהם לזייף חיוכים. מעט אלכוהול מסייע לכל צלם (אל תטעו, הצלם עצמו רצוי שישאר פיכח לחלוטין, במיוחד אם הוא משתמש במיקוד ידני).

בעקבות הערות הקוראים לפוסט בו הצגתי את ההתלבטויות שלי (ועל כך תודתי הכנה) הצטיידתי בשתי מצלמות: מצלמת רפלקס גדולה ועליה עדשת הזום החביבה עלי – עדשה רחבה-נורמלית מהירה למדי. הצטיידתי גם בפלאש הניתן להפעלה מרוחקת תוך מדידת אור אוטומטית. המצלמה השניה שלקחתי אתי היתה מצלמת EVIL קטנה עליה הרכבתי, לחילופין, עדשת פריים נורמלית ועדשת פריים ארוכה, שתיהן מהירות. מטרתי היתה לשלב בין צילום "מתערב" מקרוב באמצעות פלאש מוחזק ביד לבין צילום דיסקרטי יותר, ללא תוספת תאורה.

מהר מאד התחוור לי שלא אוכל להשתמש במיקוד אוטומטי. עדשת הזום נזקקה לשתיים-שלוש שניות על מנת להתמקד כהלכה בתנאי התאורה המצויים מה גם שקשה היה להעריך את המיקוד דרך העינית. לכן סגרתי את הצמצם לערך בינוני ומיקדתי ע"י שינוי מרחק המוקד על טבעת המרחקים של העדשה. אורך המוקד שקבעתי היה קטן מספיק כדי להבטיח חדות גבוהה של הנושאים המצולמים גם כשצילמתי מקרוב (מרחק הצילום נע בין חצי מטר למטר וחצי). השימוש בטכניקת ה-zone focusing איפשר לי לוותר על הצצה בעינית לפני החשיפה, מה שתרם מאד למהירות התגובה שלי לסיטואציות המשתנות במהירות. מנגנון ההפעלה המרוחקת של הפלאש עבד היטב ונתן חשיפה מדויקת ללא קשר למרחק שבין הפלאש והנושא. מצד שני, המיסגור של הפריימים לקה בחסר. הקומפוזיציות ברוב התצלומים שהפקתי בדרך זו הן לא בדיוק פאר היצירה, אבל אני מקווה שהתחושה הדינאמית שלהם מחפה על כך. למעשה המראה הספונטאני של התצלומים תואם את האווירה העליזה והקופצנית שהיתה שם.

מצלמת ה-EVIL שימשה אותי לצילום מבוקר יותר. העינית שלה בהירה יותר מזו של מצלמת הרפלקס והדבר איפשר לי למקד את שתי העדשות הידניות באופן מדויק (בדרך כלל) גם במפתח צמצם רחב מאד. עומק השדה הרדוד ומהירות התריס הנמוכה (בין 1/10 ל-1/30 השניה) מנעו ממני לצלם בדרך זו סיטואציות מהירות, אבל האינטימיות שבתצלומים האלה מחפה על הסטאטיות היחסית שלהם. התצלומים האיטיים והאינטימיים נועדו להשלים את אלה התזזיתיים שהופקו בעזרת המצלמה הגדולה.

במהלך הערב עברתי כמה פעמים ממצב למצב. מצאתי שהטכניקה בה השתמשתי השפיעה על הלך הרוח שלי ("רועש", חברותי ואינטנסיבי לעומת שקט, ממוקד ו"פרטי"). בכל פעם אחזתי במצלמה אחת בלבד: כשצילמתי במצלמה הגדולה הקטנה הוטמנה בתיק ולהיפך. אתם מבינים, אינני יכול לשנות את עורי כהרף עין. עלי להתרגל וזה דורש זמן. לראשונה בחיי צילמתי גם קטע וידאו בן מספר דקות. איש לא הודיע לי מראש על קיומו של חלק אמנותי ולכן צילמתי במה שהיה בידי באותו רגע. התוצאה? בינונית, אבל יכולה היתה להיות גרועה יותר (הסרטתי ב-f/1.4). עוד משהו ראוי לציון? לא צילמתי ב-RAW. העיבוד הפרטני הכרוך בזה הרתיע אותי יותר מאשר הסיכון שאקבל תוצאות בלתי שמישות. בדיעבד, צבעי העור מניחים את הדעת והחשיפות טובות. רק מילת אזהרה: לא הייתי מעיז לצלם ב-JPEG בלבד אלמלא סמכתי על המצלמות שיעשו את עבודתן בהיבט הזה.

צילמתי הרבה: כ-180 חשיפות במצלמה הגדולה וכ-250 חשיפות במצלמה הקטנה. מתוכן אגיש לזוג המאושר (כולי תקווה שישאר מאושר גם אחר כך) כ-300 תצלומים ובאוסף התצלומים האישי שלי אשמור כ-50. פחות מכפי שאני שומר בדרך כלל, יותר מכפי שציפיתי. זהו. את מיכסת הצילום שלי לקיץ הקרוב נראה שכבר השלמתי.

דוגמאות לתוצאות שהתקבלו תוכלו למצוא כאן.

.

מסיבת החתונה

היה שמח. לא רק שמח - מאושר. והיה מאתגר ומעניין ומלמד.

המשך יבוא.
.

על מולטי-דיסציפלינריות ועל יושרה

Ron Haviv הוא צלם רב מעללים. כאחד ממקימי סוכנות הצלמים VII הוא ידוע כפוטוג'ורנליסט עצמאי חסר מעצורים, אבל הוא גם מלמד ומרצה במספר מוסדות יוקרתיים. צד פחות מוכר שלו הוא הצילום המסחרי: Haviv מצלם חומר תדמיתי שמשמש פירמות במגוון ענפים. בין השאר, תצלומיו הופיעו בקמפיינים מסחריים של חברת כרטיסי אשראי, של יצרן מעבדי מחשבים, של פיצריה, של ערוץ טלוויזיה ידוע ושל שני יצרני הנשק הגדולים בעולם. אין ספק שהוא איש עסוק ולמען האמת לא חסר לו כישרון.

רגע רגע... יצרני נשק? כיצד זה משתלב עם מטרותיה של סוכנות הצילום שבהקמתה השתתף והוא עדיין חבר פעיל בה? הרי המנכ"ל שלה מדגיש שוב ושוב את מחוייבותם של צלמיה ליושרה עיתונאית ולחתירה ל"שינוי חיובי". James Nachtwey, שותפו וחברו של Haviv כתב פעם:

If you make an honest picture of war, it will be an antiwar photograph.

Haviv עצמו הגיב על הדברים וציין, בקצרה, שאין קשר בין פעילותו כפוטוג'ורנליסט ערכי בסוכנות בה הוא משמש כשותף מייסד לבין פעילותו הפרטית כצלם מסחרי.

הסיפור הזה, שהועלה לדיון ע"י Benjamin Chesterton מבעלי הבלוג המשובח Duckrabbit, מעלה בי הרהורים. האם היושרה העיתונאית היא "כובע" שפוטוג'ורנליסט חייב לחבוש רק בשעה שהוא עוסק בפוטוג'ורנליזם? האם מותר לו לפשוט את הכובע הזה לאחר יום העבודה? האם צלם שהופך את עורו בהתאם ללקוח שלו יכול להמשיך ולהנות מן האמון העומד בבסיסה של העיתונות? אלה הן שאלות קשות, אבל לתחושתי יש כאן בעיה אתית אם לא מוסרית. אינך יכול להפנות את דעת הקהל למוראות המלחמה, להזדעק נוכח סבלם של קורבנות ביום שלישי, לסייע בשיווק של פצצות ביום רביעי ולהרצות בפני תלמידיך על מקצוע הפוטוג'ורנליזם ביום חמישי. כלומר, אתה יכול לעשות זאת אבל אל תתפלא אם מעשיך יתקלו בביקורת. יתכן מאד ש-Haviv לא היה מודע לשימוש שייעשה בתצלומים שלו. אלא שבמקום לנזוף בסוכן שמכר אותם לתאגידי נשק הוא בחר להציג את הקמפיינים האלה באתר האינטרנט שלו במטרה למשוך לקוחות נוספים. זאת לא טעות מצערת. זה חוסר הבנה של כללי האתיקה העיתונאית במקרה הטוב וקלקול מוסרי במקרה הפחות טוב.

עניינו של Ron Haviv מריח למרחוק, אבל זו רק דוגמה אחת לבעיה רווחת: עולם המסחר מלא בשקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים, שקרים לבנים ושקרים שחורים. כאשר אתה משמש כצלם מסחרי אתה נושא באחריות מסויימת לשקרים האלה. זה מתחיל מריטוש פגמי עור, ממשיך בהצרת מתניים של דוגמניות ובהגברת הברק של מוצרי מזון ומסתיים בפרסומת לפצצה המשמשת ל"סיכול ממוקד" שעלולה להופיע על תצלום שהפקת:

It’s PNAV (precision navigation). A key feature of Lockheed Martin’s Small Diameter Bomb. Providing corrected GPS coordinate so weapons can strike targets with twice the accuracy of traditional GPS. With its data link, PNAV can give Smaller Diameter Bombs and other strike weapons the all-weather ability to hit moving targets and also provide warfighters  an ability to monitor weapons after launch. Small Diameter Bomb. PNAV. Proven technology. Only from Lockheed Martin -the low risk solution for the U.S Air force.

כשאתה מוכר תצלום פרי יצירתך לכל המרבה במחיר (או יוצר אותו לפי הזמנה) לכל הפחות ברר אם המוצר שתסייע בשיווקו עולה בקנה אחד עם הערכים שלך.

.