ארכיטקטורה של מלחמה

הצלם ההונגרי Attila Floszmann יצא ללוב יחד עם גדודי הפוטוג'ורנליסטים שהציפו את המדינה השסועה הזאת בחורף האחרון. אבל Floszmann לא התעניין בתיעוד לוחמי המיליציות המורדות. הוא לא התעניין אפילו בקורבנות הקרבות. הוא ערך מסע בן 1400 ק"מ לאורך חוף הים התיכון, מטוברוק עד טריפולי. לאורך הדרך צילם את הצלקות שהותירה המלחמה בנוף הטבעי ובנוף התרבותי. התצלומים האלה שקטים ורועמים, מתוקים וחמוצים, אובייקטיביים וסובייקטיביים בעת ובעונה אחת. יש בהם פשטות נפלאה: הם דו-מימדיים כמו ציורים של ילדים, עם שמיים גדולים וגרוטאות מתכת וקירות וחול ללא סוף. אחרי המלחמה באים האמנים.

.

שבועות בים

הקיץ בפתח ואיתו נפתחת עונת הרחצה, כמיטב המסורת בילינו את החג על חוף הים.

שיר לקיץ

הלוואי שיהיה לכם קיץ טוב, נוטף עסיס אפרסקים צהוב, שטוף ברוח ים ועתיר לילות מאושרים. זכרו לרענן את הנפש מידי פעם בספר טוב או בשיחה עם מישהו חכם מכם. ואם אתם כמוני, צלמו רק כשאתם מוכרחים.

.

דילמה

שיחה.

ע: אתה יודע שאני מתחתן בעוד שבועיים...

אני: כן, סיפרת לי. מזל טוב שוב.

ע: אנחנו עומדים להתחתן בטקס אזרחי קטן בחו"ל, אבל אחר כך נערוך מסיבה והייתי רוצה שתצלם.

אני: (כבר מתחיל להבין לאן הרוח נושבת, אבל שואל בכל זאת) היכן תיערך המסיבה?

ע: בפאב שלנו.

אני: (בולע רוק; הפאב קבור עשרה מטרים מתחת לפני הקרקע והתאורה הקבועה בו מציעה שלושה או ארבעה EV. התקרה הנמוכה והכהה מונעת כל אפשרות להשתמש בתאורת פלאש עקיפה והמקום צפוף, רועש ואפוף עשן. במיוחד במסיבות חתונה) אני לא יודע... כמובן שאשמח לצלם, אבל יהיה לי קשה לערוב לתוצאות. בכל זאת, זה ארוע מיוחד עבורכם וחבל שלא תישאר לכם ממנו מזכרת יפה. אולי יש צלם אחר? אתה מכיר אותי. לא אתנגד לצלם קצת, אבל הסגנון שלי הוא לא בדיוק מה שהיית מצפה לו מצלם אירועים. במיוחד בתנאים שיש בפאב.

ע: כן, אני מכיר אותך והסגנון שלך הוא בדיוק מה שהיינו רוצים. יש לך יד חופשית.

אני: אתה מודע לזה שהרבה צבע לא יהיה שם.

ע: אה... האם בכל זאת תוכל לצלם מעט בצבע?

אני: נראה מה אוכל לעשות (וכבר עולה המחשבה בראשי: כיצד לעזאזל אצלם ב-ISO3200 בצבע? האם בכל זאת להשתמש בפלאש? אולי מרוחק?). ואני לא מצלם פוזות פורמליות.

ע: נו, אל תהיה קשה. צריך גם משהו לאלבום.

אני: (העיקר שהם אוהבים את הסגנון שלי...) נו, טוב. בשמחה (גם כן שמחה).

ע: יופי. אנחנו סומכים עליך! מה תשתה?

עברו שבועיים. יום המסיבה הולך ומתקרב ועדיין אני אובד עצות. מצד אחד אני רוצה לרצות את ידידי. הוא איש טוב. מגיע לו. מצד שני אני יודע שאיכות הצילום שלי תהיה תלויה ביושרה שלי ובמידת ההנאה שלי. מעט אלכוהול יכול לחולל פלאים, אבל בסופו של דבר לא אוכל להפוך את עורי ולהתחיל להנות פתאום מדרך עבודה שאני מתעב. אינני מצטיין בצילום "ציבורי". אני לא בנוי למאות חשיפות בערב. לא אוהב פלאש. אני זקוק לזמן על מנת ליצור מידה של אינטימיות, של הזדהות לפני כל חשיפה. אני אוהב לחוש את האווירה ולהתערב בה. אני זקוק לשקט נפשי. ובעיקר אני אוהב לצלם כרצוני, להתמקד במה שנראה בעיני מעניין ולא בסימון של V ליד פריטים ברשימת משימות.

אז מה אעשה? אני יודע שככל שהציוד שלי יהיה מינימלי כך אוכל להתערבב ולהנות. אוכל לקחת איתי שתי מצלמות, כל אחת מהן מצוידת בפלאש אימתני ועליו מרכך. על אחת מהן אוכל להרכיב עדשת זום כלשהי ועל השניה עדשת פורטרטים. זה יכסה את כל הסיטואציות הפוטנציאליות שיעמדו בפני. מצד שני אוכל לקחת איתי רק מצלמה אחת - את הקטנה שבהן - ולהרכיב עליה עדשת פריים נורמלית. ללא פלאש, ללא מרככים וללא התלבטויות. אני חושב שאבחר באפשרות השניה. אולי התוצאות לא יהיו חדות לחלוטין או חלקות לחלוטין, אבל לפחות אדע שעשיתי כמיטב יכולתי. אינני פוחד, רק מעט טרוד.

.

על עקרון האקוויולנטיות והשלכותיו

ריבוי הפורמטים של חיישני תמונה דיגיטליים המותקנים במצלמות מהווה מקור לבלבול אצל חלק מן הצלמים. הבלבול הזה נובע מן הצורך להשוות את תכונותיהן של עדשות לסטנדרט, שהוא עדיין (ולמרות כל התהפוכות שהביא עימו העידן הדיגיטלי) פורמט ה-135 שנרשם ע"י חברת קודאק עוד ב-1934. עקרון האקוויולנטיות מתאים את אורך המוקד ואת עומק השדה של כל שילוב בין עדשה וחיישן לסטנדרט זה.

לכאורה, הכל פשוט: אורך המוקד מוכפל בשורש היחס שבין שטחו של פריים 135 (24X36 מ"מ) לבין שטח החיישן הרלוונטי. המכפלה מבטאת את אורך המוקד האקוויולנטי. עומק השדה האקוויולנטי הוא עומק השדה שיתקבל על גבי פריים 135 אם נכפיל את מפתח הצמצם באותו יחס. הבעיה היא שמפתח הצמצם (מספר ה-f), שמשפיע לא רק על עומק השדה אלא גם על כמות האור העוברת דרך העדשה, הוא יחס פיזיקלי ולכן אינו ניתן להכפלה.

לשם הפשטות נניח חיישן ששורש יחס השטחים שלו לעומת סטנדרט 135 (בלשון העם crop factor) הוא 2. כעת ניקח עדשה המיועדת לאותו חיישן שאורך המוקד שלה הוא 25 מ"מ ומפתח הצמצם המירבי שלה הוא f/1.4. מהן תכונותיה של העדשה הזאת? ובכן, זווית הראיה שלה היא כ-46 מעלות ולכן מקבילה לעדשת 50 מ"מ (נורמלית) המורכבת על מצלמה שמשתמשת בפילם 35 מ"מ או בחיישן דיגיטלי בעל שטח זהה לו. עומק השדה האקוויולינטי הוא כזה הניתן ע"י צמצם מירבי של f/2.8 על מצלמת 35 מ"מ. מעניין שאם נחלק את אורך המוקד למספר ה-f נקבל בשני המקרים מפתח צמצם פיזי זהה – 17.86 מ"מ. אלא שיעילות העברת האור של עדשה תלויה במפתח הצמצם היחסי שלה ולא במפתח הפיזי; שטחו של המפתח הזה מכסה 115% משטחו של החיישן הקטן, אבל רק 29% משטחו של החיישן הגדול. עדשת 50/2.8 תדרוש משך חשיפה ארוך פי ארבע מאשר עדשת 25/1.4 באותם תנאי תאורה ובאותה רגישות של המדיום הקולט ושטחו של מישור הפוקוס (הסרט או החיישן) לא ישנה זאת. על מנת להשוות את שתי העדשות בדוגמה שלמעלה יש להשוות את כל הפרמטרים המעורבים. מעתה אמור: עדשת 25/1.4 על חיישן בעל שורש יחס שטחים של 2 ב-ISO100 אקוויולנטית לעדשת 50/2.8 על חיישן 135 ב-ISO400.

חסידי האקוויולנטיות (קבוצת צלמים שחופפת פחות או יותר את משתמשי מצלמות החיישן ה"מלא") מוטרדים בעיקר מן ה"מרמה" שבמפתח הצמצם של עדשות פריים מהירות המיועדות לחיישנים קטנים יותר. לטענתם השליטה בעומק השדה שעדשות כאלה מציעות לצלם מוגבלת בהרבה מכפי שמפתח הצמצם המרבי המוצהר שלהן מרמז. למען האמת יש משהו בטענה הזאת, אבל רק מנקודת הראות הצרה של סטנדרט ה-135. עומק השדה, בניגוד להעברת האור, תלוי במפתח הצמצם הפיזי - קוטרו האבסולוטי של ה"חור" בעדשה. הוא איננו תלוי בגודל המדיום הקולט. עדשת 50 מ"מ שמפתח הצמצם שלה נקבע ל-f/2 ומרחק המוקד שלה נקבע לשלושה מטרים תתאפיין באותו עומק שדה ללא קשר לחיישן שבמצלמה עליה היא מורכבת. ההבדל בין חיישנים שונים הוא אורך המוקד האקוויולנטי בו אפשר לקבל "טשטוש רקע" משמעותי בתנאים נורמליים (מרחק מוקד בינוני ורקע שאינו מרוחק מאד מן הנושא). אם נניח שמפתח הצמצם הפיזי הדרוש להפרדה משביעת רצון של הנושא הוא 18 מ"מ (הנחה שמרנית למדי) ושבידי הצלם עדשה הפתוחה ל-f/2.8, אורך המוקד האקוויולנטי המזערי הדרוש לקבלת האפקט האסתטי הרצוי יהיה 50, 75 ו-100 מ"מ למצלמות X1.5, X1 ו-X2, בהתאמה. העניין הוא, כפי שנראה בהמשך, שקל יותר להתגבר על המגבלה הזאת באמצעות הרחבת הצמצם במצלמות בעלות חיישן קטן יותר. בכל אופן, קיים סף מסויים של מפתח צמצם פיזי שממנו והלאה קשה יותר לקבל עומק שדה גדול מספיק מאשר עומק שדה קטן מספיק. הייתי אומר שהסף הזה נמצא בקירוב טוב בין 18 ו-20 מ"מ (בסיטואציות צילומיות רבות). עדשות שמפתח הצמצם הפיזי שלהן גדול וקטן מסף זה, בהתאמה, נבדלות ביניהן במידה ניכרת במאפיינים האסתטיים של התצלומים המופקים באמצעותן. על מנת לסבר את האוזן, עדשת 24 מ"מ, אפילו אם היא מצויידת בצמצם שמפתחו המרבי הוא f/1.4, תאלץ את הצלם לנקוט בגישה קיצונית למדי כדי שיקבל את אפקט הפרדת הנושא מהרקע. לעומתה עדשת 200 מ"מ תאפשר עומק שדה הגון רק במפתח צמצם קטן מ-f/11. מכיוון שמפתח הצמצם הפיזי אינהרנטי לעדשה, לגודל החיישן אין עליו השפעה כלשהי.
אחת העדשות שמציפות את המחלוקת הזאת מחדש בשבוע האחרון היא עדשת 75 מ"מ f/1.8 המיועדת למצלמות בעלות חיישן קטן יחסית. כל בר דעת מבין שעדשה כזאת תציע טשטוש רקע משמעותי. חישוב פשוט מראה שבפורטרט אופייני המצולם ממרחק של שלושה מטרים בצמצם פתוח עומק השדה יהיה בן שמונה ס"מ, בקושי מספיק על מנת לכלול בו את קצה אפו ואת אוזניו של אדם ממוצע. הטענה לפיה השליטה בעומק השדה של עדשה כזאת היא "מוגבלת" נטועה רק בניסיונם המוגבל של המלינים בסיטואציות צילומיות אמיתיות. בנוסף לכך - וללא קשר ישיר לסוגיית השליטה בעומק השדה - אינני בטוח שעומק שדה רדוד הוא המפתח לצילום "טוב".

 
לאקוויולנטיות יש צד נוסף, אפל, שאיננו מקבל תשומת לב מספקת. הוא נוגע לקשר שבין מפתח הצמצם לחדות: באופן תיאורטי אפשר לתכנן ולבנות עדשות שיפיקו תצלומים חדים בכל שטחם ללא קשר לגודלו של המדיום הקולט, אבל הניסיון מלמד שככל שהחיישן גדול יותר כך מפתח הצמצם שבו מתקבלת תמונה חדה קטן יותר. הדבר נעוץ בשיקולים מעשיים של מתכנני העדשות. להלכה, עדשה המיועדת להיות מורכבת על מצלמה בעלת חיישן "מלא" צריכה להיות כפולה בקוטרה ובעלת משקל גדול פי ארבע מעדשה אקוויולנטית המיועדת להיות מורכבת על מצלמת crop factor X2 על מנת שתהיה מקבילה לה ב"ביצועים" האופטיים. למעשה, רק עדשות מעטות מאד עומדות בתנאי הזה. מיותר לציין שהעדשות האלה ענקיות וכבדות מאד. רוב רובן של העדשות מייצג פשרה בין איכות אופטית לבין נוחות שימוש וככל שהן מיועדות לחיישנים גדולים יותר כך הפשרה עמוקה יותר. הפועל היוצא הוא שעדשות המיועדות לפורמטים קטנים חדות יותר מאשר עדשות המיועדות לפורמטים גדולים יותר. כך, מפתח הצמצם השימושי-מבחינה-טכנית של מצלמות 4/3 הוא f/1.4 בעוד מפתחי הצמצם השימושיים של מצלמות APS-C ו-FF הם בערך f/2 ו-f/2.8, בהתאמה (המספרים האלה מייצגים ממוצעים והם משתנים בין עדשות שונות, אבל לא בהרבה). ראוי להדגיש שוב: אין כאן חוקים פיזיקליים קשיחים; זוהי מציאות השוק.

. 

שוב העונה האיומה הזאת

.

תמונות מבית השיכר

.

ציטוט

טרי מהיום:

...Finally, if you are shooting art for yourself you really only need one lens. Not an all purpose lens but a lens you can believe in. A lens that, when you look through it, makes everything look more exciting and more real. A lens that matches the vision in your heart. All the other lenses are bullshit. They make them so professional photographers can do stuff the way clients want it. Really. If you don't get paid to do this stuff just narrow down and narrow down until you find a lens that makes your vision sing and then sell the rest. You'll argue and you won't believe me but if you do it you'll be so much happier with your work five years from now. Honestly. It's the one thing I've learned chasing business and clients. You compromise your vision. One lens is all you need. In fact more lenses just cloud everything up.

The best fashion shooter I ever met just had one lens. It was a Hasselblad 150. The front element looked as though someone had put a cigarette out on it. She didn't own any other lens so she never had to think about which lens she would use or how she would work. She just did her work and it was stellar. No choices, just the right choice. No confusion just vision. Amazing. But now we're all so fearful we feel like we need to have "all of our bases covered" even when we're just doing this for fun. That's why it's not as much fun.

 Kirk Tuck

אולי זה לא נשמע מספיק נכון בעברית.
.

מהו הצילום עבורך: תוצאות השאלון

לפני שבוע שאלתי אתכם אילו תפקידים ממלא הצילום בחייכם. 29 קוראים השיבו לשאלון והגיע הזמן לסכם. התפלגות התשובות דומה לזו שלה ציפיתי: מרבית המשיבים הם חובבים שרואים בצילום מוצא יצירתי, דרך לתעד את חייהם ועיסוק פנאי מהנה. מיעוטם (כ-28%) מתייחסים לצילום כאל מקור פרנסה, אם כי מספר המשיבים עבורם מהווה הצילום מקור פרנסה עיקרי קטן יותר (כ-10% בלבד). מעניין שכמחצית מן המשתתפים ציינו את העניין שלהם בצד הטכנולוגי של הצילום. בנוסף, כמחצית מהם הודו שהעניין שלהם במדיום הזה "נגוע" במאפיינים בלתי-רציונאליים.

על מנת לאפיין את הצרכים המשמעותיים יותר שהצילום עונה עליהם, בחנתי את התפלגות התגובות ה"חזקות" לכל אחד מהם. התמונה הכללית מתבררת מן הטבלה הבאה:

יש לשים לב לשלושה ממצאים:

• שיתוף התמונות עם אחרים איננו מהווה גורם משמעותי במיוחד לכך שאנחנו מצלמים; הרבה יותר משתתפים מזדהים מאד עם הגורם היצירתי מאשר עם גורם השיתוף. יחד עם זאת, יש קשר בין השניים כפי שתראו מיד.
• בעיניהם של יותר ממחצית המשיבים הצילום איננו מתקשר עם פרנסה בהווה או בעתיד בכל דרך שהיא.
• רבע מן המשתתפים מרותקים לטכנולוגיה שמאחורי הצילום. האם זה מעט או הרבה? אילו שאלתי על מכונות כביסה, על כלי רכב ממונעים או על מוזיקה השיעור היה נמוך יותר. אילו שאלתי על מעבורות חלל או על צוללות גרעיניות השיעור היה קרוב לוודאי גבוה יותר.

 
בשלב הבא נכנסתי לעומק התשובות וחיפשתי קשרים פנימיים בין סיפוקים שונים שהצילום מציע. לא אלאה אתכם בסטטיסטיקה המורכבת. רק אומר שמצאתי ארבעה "טיפוסים" של צלמים (עניינה של הסטטיסטיקה בהכללה. היא נוטה "להחליק" מקרים אינדיווידואליים חריגים ולכן, אם אינכם מוצאים את עצמכם בין ארבעת הטיפוסים האלה האשימו את הסטטיסטיקה ולא את עצמכם):

• לטיפוס הראשון נקרא "היוצר השאפתן". הוא רואה בצילום שלו קודם כל יצירה אמנותית ורק אחר כך דרך לתעד את חוויותיו. הוא מרבה לשתף אחרים ביצירה שלו ומייחל בסתר ליבו שיום אחד יזכה להכרה שתתבטא גם בתמורה כלכלית למאמציו. היוצר השאפתן איננו מצלם בגלל ההנאה שבדבר, אלא למען אידיאלים נשגבים יותר.
• הטיפוס השני הוא "הטכנולוג". זהו צלם שמתעניין לא רק בטכנולוגיה אלא גם בטכניקה הצילומית. גם הוא מרבה לשתף את התצלומים מעשה ידיו עם אחרים, אבל אין לו עניין בהיבטים האמנותיים והתיעודיים של הצילום אלא בהפקת תצלומים משובחים מבחינה טכנית. הוא נהנה מפעולת הצילום עצמה ורואה בצילום שלו מקור הכנסה פוטנציאלי בעתיד, כנראה באחד הענפים המסחריים של המדיום.
• הטיפוס השלישי הוא "המקצוען הציני". זהו צלם שמתפרנס מן הצילום שלו באופן חלקי או מלא. ההיבטים הטכנולוגיים, התיעודיים והחברתיים של הצילום אינם מעניינו. הוא אפילו אינו נהנה לצלם מחוץ למסגרת העבודה. יחד עם זאת, יש לו נטיה אמנותית והוא מתוסכל מחוסר היכולת לבטא אותה בעבודתו המסחרית.
• הטיפוס הרביעי והאחרון, הנפוץ ביותר בקרב המשיבים לשאלון, הוא "החובב המושבע". הוא מצלם על מנת לתעד את חוויותיו ואת האנשים הקרובים לו, על מנת לנצור זכרונות יקרים ולשתף בהם אחרים. אין לו עניין בביטוי יצירתי והוא אינו רואה בעצמו "אמן". בניגוד לטיפוסים האחרים, לחובב המושבע אין שאיפות להפוך את הצילום שלו למקור הכנסה. הוא ניחן בסקרנות בריאה כלפי הטכנולוגיה שמאחורי הצילום וממהר להודות שיש משהו בלתי רציונאלי בתחביב שלו.

כעת לא נותר אלא לשאול:
(ואל תתפסו דווקא לעניין הפרנסה והקריירה)

.

מעט פטישיזם

הכלים בהם אנחנו משתמשים צריכים לעמוד בכמה קריטריונים: הם צריכים לעשות את מלאכתם במידה רבה של דיוק ושל הדירות; הם צריכים להיות אמינים, כלומר לא להתקלקל בקלות רבה מדי גם כשהם נדרשים לעבודה מאומצת ונחשפים לתנאים פחות ממיטביים; והם צריכים להיות מותאמים לאדם המשתמש בהם כדי שלא יכבידו עליו או יכאיבו לו יותר מן הדרוש. אה, כן. שכחתי משהו. עליהם להיות יפים. לפחות כשמדובר בכלים המשמשים ביצירת אמנות.

קרוב לוודאי שברגע זה איבדתי את מחצית הקוראים, אז אבקש ממי שנשאר כאן להתקרב.

הסכיתו ושמעו. המצלמה, עבורי, היא יותר מאשר מכונה להפקת תצלומים. לקווי המתאר שלה, למגע המשטחים המכסים אותה, לצבע שלה ולשלמות הצורנית שלה יש השפעה על הדרך בה אני משתמש בה. מצלמה יפה תגרום לי לרצות לאחוז בה ולהשתמש בה. מצלמה יפה פחות תיראה בעיני ככלי עבודה ותו לו. הדבר נכון גם לעדשות: הפרופורציות של כמה מהן מעוררות בי רצון עז להרכיב אותן על המצלמה ולעטוף אותן בכף ידי השמאלית. יותר מזה, אני חושב שהמראה של מצלמה ושל העדשה המורכבת עליה ישפיע בסופו של דבר גם על התצלומים שאפיק באמצעותן. אני יודע, יש בזה משהו פטישיסטי ומגונה, אבל כך בנוי מוחי המתנוון.

מיותר לציין, אסתטיקה היא בראש ובראשונה עניין של טעם ושל אופנה. מצד שני, אלמלא ידעתם על שתי המצלמות הבאות דבר, איזו מהן הייתם מרימים מן השולחן שלפניכם?

את זאת:

או את זו?

תודה רבה. אני מניח את המזוודה שלי.

.

השראה #27

פינת ההשראה גאה לארח היום בשנית את דניאל וינטר. לדניאל יש אתר חדש שמציג את צילומי הנוף והאווירה הנפלאים שלו. פנו לעצמכם חצי שעה, הגיפו את התריסים ונשמו עמוק לפני שתצללו. מדובר בצלם מוכשר ביותר בעל ראיה ייחודית וספציפית.

דניאל כתב:

ברשותך אני מצרף למכתב חמישה צילומים שונים אך הפעם בשחור לבן, לצילומים בשחור לבן יש אופי וייחוד משל עצמם. העוצמה והדרמה, הרגש, המסר והרעיון עומדים בזכות עצמם ללא ה"רעש" של הצבע בצילום.

על כן זה בד"כ קשה ומורכב יותר לצלם בשחור לבן לעומת צבע. זו גם אחת מהדרכים שבהן אני מנסה לבחון ולבקר את צילומי. אני שואל את עצמי: האם הפריים הזה שצילמתי יהיה מעניין ומיוחד גם בשחור לבן?

אני מקווה שכן. נכון, זה לא מתאים לכל צילום אבל זה עוד כלי שעוזר לי לבדוק ולבקר את צילומי. דרך אגב, כל הצילומים המצורפים קיימים גם בצבע.

זה נכון. ההמרה לשחור לבן של תצלומים מסוימים גורמת להם לדבר אלינו ברמה יסודית יותר. המונוכרום שקט. ומים שקטים, כידוע, חודרים עמוק. צילום הנוף איננו ז'אנר שמתקשר באופן מוכני למונוכרום. להיפך, בדרך כלל אנחנו מעדיפים להתבונן בתצלומים כאלה כאשר רוויית הצבעים שלהם חזקה. דניאל מצליח לרגש אותי משום שהתצלומים האלה מגישים לא רק את מראה הנוף. הדרמה שלהם נובעת ממקור אחר. אמוציונאלי. פנימי.

.

זומים ופריימים, הרחבה וצמצום

בחברת השפע שלנו אנחנו נהנים מכל טוב. הכל מצוי, בכמויות גדולות ובמגוון עצום. השפע הזה מבלבל אותנו: כיצד לבחור? איך נדע מה ״טוב יותר״? מה טומן בחובו ״תמורה טובה יותר״? דומה שלאיש אין תשובה.

כשזה מגיע לצילום, אחד הפתרונות הוא האספנות. היא אופיינית בעיקר לצלמים התקועים בשלבים מוקדמים של האבולוציה שלהם לאורך כמה וכמה שנים ומתבטאת בצורך האובססיבי להשלים סדרות. תיק הצילום שלהם חייב לכסות את כל האפשרויות העולות בדמיון, מצילום נופים אפריקניים אדירי מימדים ועד תיאור מפורט של השערות על רגלי הדבורה; מפורטרטים בסטודיו עתיר תאורה מלאכותית ועד צילום רחוב באישון לילה. לא תתפסו אותם בלתי מוכנים. העדשה הרלוונטית לכל סיטואציה תימצא בהישג ידם תמיד. העובדה שהם מרבים בהתחבטות איזו עדשה להרכיב על המצלמה שלהם (בדרך כלל זה יהיה סופר-זום או זום סטנדרטי משמים) אינה מטרידה אותם במיוחד. הם הרי ״מכוסים״. 

אינני מאמין במינימליזם סגפני, אבל אני בהחלט חושב שבנקודה מסויימת החיסרון שבנשיאת ציוד רב ומגוון עולה על היתרונות שבה. קשה להגדיר את אותה נקודת איזון. היא תלויה במידה רבה בנכונותו של הצלם לוותר על הזדמנויות צילום. אתם מבינים, טיול משפחתי בחיק הטבע יזמין סגנון צילומי מסוים (שישתנה כמובן מצלם אחד למשנהו). ל״צילום רחוב״ יש  גשטאלט שונה לגמרי, ממנו מתבקש שימוש בכלים אחרים. כשאתה יוצא לצלם עליך לבחור את מטרתך. זה קשה, נכון, אבל זה הכרחי על מנת שתוכל להתמקד. והמטרה שלך היא זו שתכתיב אילו פריטים תיקח אתך בציקלונך. תוכל לשאת על גבך הכל, אבל קח בחשבון שברוב המקרים העדשה המורכבת על המצלמה שלך לא תהיה המתאימה ביותר לצילום הסצנה שתתפוס את עינך. ככל שהציוד שלך יהיה ממוקד יותר כך הצילום שלך יהיה ממוקד יותר ולכן ״טוב״ יותר. הדוגמה הקיצונית לכך היא שימוש בעדשת פריים: היא תאלץ את הראיה שלך לעבוד בזווית מסוימת ולכן תיטיב להבחין ב״תמונות״, גם אם הן מזדמנות. שימוש באורך מוקד קבוע יקל עליך לאמוד את הפרספקטיבה הליניארית ואת עומק השדה בתצלומים שיתקבלו ולכן הצילום שלך יהיה אוטומטי יותר ומתוכנן פחות. מן הסתם גם ה-tunnel vision יעיב פחות על שביעות רצונך מן התוצאות. 

תורת הזן היפנית גורסת כי השלמות אין משמעותה שאין עוד דבר להוסיף אלא שאין עוד דבר לגרוע. יש בכלל הזה הרבה חוכמה, אבל הוא מסובך יותר מכפי שהוא נראה בתחילה. כיצד תדע שאינך זקוק לדבר מה בטרם ניסית אותו? הרי זה דומה להעמדת פירמידה על ראשה. התרבות שבה גדלנו שמה במרכזה את ההיפך הגמור. More is better. אבל השפע יכול להיות מקולל כאשר הוא אינו מאוזן במידה הגונה של ריסון עצמי, כאשר איננו יודעים מה לעשות בו. כשהתחלתי לצלם היתה ברשותי רק עדשה אחת, עצמית זולה של 50 מ"מ. במשך שנתיים צילמתי בה הכל (לא, לא כל מה שרציתי, רק כל מה שצילמתי). העדשה הצנועה הזאת לימדה אותי את מה שאני יודע על השפעתם של המרחק ושל מפתח הצמצם על עומק השדה, על השפעתה של מהירות התריס על ביטוי של תנועה ועוד עניינים טכניים. אבל עוד יותר מזה היא לימדה אותי לראות: להתייחס אל הרקע, להמתין לרגע הנכון. והיא לימדה אותי לוותר על מה שאינני יכול להכיל בעינית כמו גם על מה שרחוק מדי. התמזל מזלי שעדשות הזום היו אז יקרות וגרועות. כיום הרבה יותר קשה ללמוד לראות; עדשות הזום נכנעות לרצונו של הצלם ללא כל התנגדות, אבל זו בדיוק הצרה איתן. הן לא "מחנכות" לריסון עצמי ולהסתפקות במועט אלא להדוניזם צילומי. הן מנציחות את ה-tunnel vision ומעסיקות את הצלם במיסגור במקום בהתבוננות. אז מה עושים? קנו לכם פריים נורמלי זול (לאו דווקא 50 מ"מ) ולפעמים, כשתנוח עליכם הרוח, חברו אותו למצלמה וצאו לצלם בלי אף עדשה נוספת. בהתחלה תחושו כבולים למגבלות שלו, אבל לאט לאט תתרגלו אליו (והוא אליכם) ותלמדו לראות כפי שמעולם לא ראיתם. עד מהרה הזום הסטנדרטי שלכם ישכב במגרה ללא שימוש. כך יקרה לרוב הזומים שלכם משעה שתחליפו אותם בעדשות פריים. זה תהליך שאורך שנים, אבל אם אתם נחושים להיות צלמים יצירתיים ומקוריים חוששני שהוא בלתי נמנע.

 .

אמור לי מיהו יצרן המצלמה שלך

ואומר לך מי אתה. אל תיעלבו, כן?

קנון

מצלמת החלומות: D800

עדשת החלומות: 100-400

מספר זומים בתיק: 2-3

מספר פריימים בתיק: 0-1

עדשת פשרה: 15-85

יעד טיולים מועדף: תאילנד

אלכוהול: לאגר

סיגריה: מרלבורו לייט

ספורט: פלייסטיישן

ניקון

מצלמת החלומות: D800E

עדשת החלומות: 14-24

מספר זומים בתיק: 2

מספר פריימים בתיק: 1

עדשת פשרה: 18-105

יעד טיולים מועדף: בוליביה

אלכוהול: גינס

סיגריה: וינסטון

ספורט: אופניים

סוני

מצלמת החלומות: NEX FF

עדשת החלומות: 10-300

מספר זומים בתיק: 2

מספר פריימים בתיק: 0

עדשת פשרה: 18-200

יעד טיולים מועדף: ארצות הברית

אלכוהול: לא שותים

סיגריה: לא מעשנים

ספורט: הטסת מסוקים מונחי רדיו

פוג'י

מצלמת החלומות: לייקה M9

עדשת החלומות: סומילוקס 35

מספר זומים בתיק: 0

מספר פריימים בתיק: 0

עדשת פשרה: נו, זאת שמחוברת ל-X100

יעד טיולים מועדף: אפגניסטן

אלכוהול: ג'יימסון

סיגריה: נובלס

ספורט: אנגריבירד

פנטקס

מצלמת החלומות: האסלבלאד H4D-50

עדשת החלומות: 31 מ"מ

מספר זומים בתיק: 0-1

מספר פריימים בתיק: 2-3

עדשת פשרה: 16-50

יעד טיולים מועדף: ארצות הברית (רובם נולדו שם)

אלכוהול: ג'ק דניאלס

סיגריה: מקטרת

ספורט: כדורסל

אולימפוס

מצלמת החלומות: OM4Ti

עדשת החלומות: OM 40/2

מספר זומים בתיק: 2

מספר פריימים בתיק: 1-2

עדשת פשרה: 14-54 II

יעד טיולים מועדף: ערבות אסיה המרכזית

אלכוהול: רום סיינט ג'יימס

סיגריה: ששש... לא מדברים על זה

ספורט: טניס שולחן

לייקה

מצלמת החלומות: S2

עדשת החלומות: 50 נוקטילוקס

מספר זומים בתיק: 0!

מספר פריימים בתיק: 4-5

עדשת פשרה: פוטלנדר 35/1.2

יעד טיולים מועדף: צפון אירופה

אלכוהול: רמי מרטן

סיגר: קובני, מהסוג העבה

ספורט: מצנחי רחיפה

לפעמים נחמד לשחק בהכללות. כל הסטראוטיפים באחריותי בלבד.

.

רעש

Bruce Davidson, Girl with kitten, London 1960

מהי המחשבה הראשונה שעולה בראשכם לנוכח התצלום שלמעלה?

אני, למשל, נתפסתי למבטה הישיר והחודר של הנערה. על מה היא חושבת? אולי "היכן אשן הלילה"? באותה מידה יכולתי להתמקד במגעם החמים של גור החתולים ושל ידי הנערה אלה באלה - שני יצורים אבודים בעיר גדולה, זרה וקרה.

הרעש? הוא "נסלח". משום שהכותרת מציינת את השנה בה נוצר התצלום הזה ובמו עינינו אנחנו יכולים לראות שהשעה היתה שעת ערב (המכוניות בכביש מטושטשות ופנסיהן דולקים). אבל הרעש בתצלום הזה הוא יותר מאשר תוצר לוואי של סרט מהיר: הוא דבק שמגבש את כל חלקי הסצנה לכדי תמונה, לכדי סיפור. בלעדיו היינו אולי רואים כמה מן הפרטים ביתר בהירות, אבל היינו מרגישים פחות. הגרגרים הקטנים האלה גורמים לתחושה מחוספסת בגרוננו ואולי אפילו לדמעה בזווית העין. עוד נתגעגע אליהם.

.

מדוע אנחנו מצלמים?

האם אתם מצלמים כדי לומר משהו חשוב לאנושות? כדי להתפרנס בכבוד? כדי לנצור זכרונות יקרים? כדי לקבל הכרה וכבוד מאנשים שאינכם מכירים? יכול להיות. כל אלה הן מטרות חשובות בפני עצמן, אבל הן משניות. הן אינן מסבירות את הצורך שלנו להרים את המצלמה אל העין או אל מול פנינו וללחוץ על המחשף. זאת מחווה אוטומטית, כמעט בלתי רצונית. אנחנו יכולים לדמיין אותה בקלות אפילו כשאין בידינו מצלמה כלל.

מדוע ילדים קטנים מציירים כאשר נותנים בידיהם טוש ודף נייר? מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו משרבטים בשעת ישיבה או שיעור משעממים? מדוע אנחנו שורקים, מזמזמים או שרים בשעת המקלחת? מדוע אנחנו משחקים בחפצים קטנים שמתגלגלים לידינו? הרי אין להרגלים האלה כל תכלית. לעולם לא נתוגמל עליהם; לא כל מי ששר במקלחת הוא זמר מקצועי שמאמן את גרונו. אני חושב שהצילום, עבור רובנו, דומה לשירה. שניהם ממלאים בנו צורך יסודי: הצורך ליצור.

האדם הוא אורגניזם יצירתי. אנחנו נהנים מיצירה של דברים. היא מעניקה לנו גירוי חושי, אתגר אינטלקטואלי ותחושת סיפוק. העיסוק בפעילות יצירתית, אפילו אם היא אגבית ובלתי מודעת, מפעיל את שתי אונות המוח שלנו בעת ובעונה אחת. יש ביצירה שני צדדים: קוגניטיבי ויצרי. לכן היא משרה בנו תחושה של איזון פנימי ושלמות. הפעולות היצירתיות המוזכרות למעלה (ציור, שרבוט, משחק, שירה, שריקה וכיו"ב) פשוטות ביותר: אינך זקוק לכלים חיצוניים כדי לשיר. אינך צריך להיות זמר או צייר מוכשר במיוחד כדי להנות מן היצירה שלך. מקור ההנאה בפעילות עצמה ולא ב"איכות" התוצאה. מובן מאליו שאינך צריך להרשים איש בזמרתך או בשרבוטים שלך. הם ישכחו במהרה או יושלכו לפח האשפה, תלוי במדיום.

אם כך, מדוע הצילום שונה? מדוע אנחנו חשים שהתצלומים שלנו חייבים לעמוד בסטנדרטים בלתי תלויים? הרי כל שנדרש מאיתנו לעשות הוא לראות וללחוץ על כפתור. תן מצלמה לילד בן ארבע וזה בדיוק מה שהוא יעשה. מדוע אנחנו מסבכים את עצמנו? לדעתי יש לכך כמה גורמים:

אופיו הטכנולוגי של המדיום: צלמים רבים, בעיקר כאלה שמגיעים אל הצילום מכיוונים טכנולוגיים, סבורים שאם אפשר ללמוד כיצד המצלמה עובדת אזי באותה מידה אפשר גם "ללמוד לצלם". זה מוביל אותם לחיפוש בלתי נלאה אחר "חוקי הפיזיקה" של הקומפוזיציה, התאורה ו"איכות התמונה". כמובן, מי שמחפש מוצא לבסוף את מבוקשו. מצד שני, אינני בטוח בערכם של הדברים האלה.

השקעת המשאבים: ציוד צילום הוא עניין יקר ואנחנו חשים שעלינו "להצדיק" את המשאבים שהשקענו בו. לכן, ככל שיש בידינו ציוד יקר ומשוכלל יותר כך אנחנו הופכים את מלאכת הצילום לעניין מסובך יותר. רוב צלמי המכשירים הסלולריים אינם משקיעים מחשבה רבה בתצלומים שלהם; רוב הצלמים שמשתמשים בציוד מן הרמה ה"מקצועית" מתייחסים לצילום שלהם ברצינות רבה ונוטים לבחון את יצירתם על בסיס "סטנדרטים", מסחריים ואמנותיים כאחד.

אורך החיים של התצלום: בניגוד לדרכי יצירה פשוטות אחרות התוצר המוגמר של הצילום - התצלום - הוא נצחי, או כך לפחות הוא נתפס בעינינו. לכן אנחנו חשים שהוא מייצג אותנו כבני אדם, כיוצרים, כאמנים. אנחנו חשים מחוייבים לתצלומים שלנו. אנחנו אוגרים אותם, יוצרים מהם עותקים ונעלבים כאשר הם זוכים לביקורת.

הסיכוי (הקלוש) להתפרנס מזה: התרבות שלנו נעשית יותר ויותר ויזואלית והחברה זקוקה לצלמים. צלמים צעירים רבים מוקסמים מן הרעיון שיוכלו להתפרנס מן היצירה שלהם - מן התחביב שלהם - ולכן האבולוציה שלהם מקבלת כיוון מסחרי. בשנים האחרונות המגמה הזאת מקבלת מימדים של מגפה: רובם הגדול של התצלומים שאני נתקל בהם ברשת נעתר לאסתטיקה מסויימת מאד בעוד הביטוי היצירתי של הצלם הולך לאיבוד.

אני מייחל ליום שבו הצילום יהיה פשוט כמו פיזום של שיר, כמו קשקוש של עולל בעפרונות צבעוניים על דף נייר. יש בזה יצירתיות צנועה, אורגנית ובעיקר אמיתית. יצירתיות שמבטאת בפשטות את היותנו בני אדם ולא את השאיפות הפומפוזיות שלנו לקבל הכרה מצד הממסד ולהתעשר.

.

שאלון: אילו תפקידים ממלא הצילום בחייך?

הצילום הוא מדיום רב פנים שמרכז סביבו טיפוסים מגוונים. במיוחד כיום. מעניין אותי לדעת מה מקור העניין שלכם בצילום. בעוד כמה ימים אכתוב משהו על התובנות שלי מתוצאות השאלון הזה. תודה עבור ההשתתפות.

.

קרב הטיטאנים

תארו לכם שבמוחם הקודח של מהנדסי אחד משני היצרנים הגדולים של ציוד הצילום המקצועי היה עולה רעיון העיוועים הבא: ״היצרן המתחרה מציע ללקוחותיו כמה וכמה עדשות נפלאות שאין להן אח ורע במערכת שלנו. הלקוחות הכבדים שלנו מתחילים לברוח לנו מבין האצבעות משום שהחיישן האחרון של המתחרה עולה על זה שלנו. מדוע שלא נפנה אל המתחרים ונציע להם לפתח ביחד מתאם שיאפשר את הרכבת העדשות שלהם על המצלמות שלנו, כולל תמיכה במיקוד אוטומטי, שליטה בצמצם והעברת נתוני exif? כך כולם ירוויחו: הלקוחות שלנו יפסיקו לזלוג והם יוכלו למכור יותר עדשות״. אילו הייתי מנהל את היצרן השני הייתי מחכך את כפות ידי בשביעות רצון ומאמץ בחום את ההצעה. הייתי משחק את הקשה להשגה: מאלץ את המתחרה שלי לשאת בכל הוצאות המו"פ ועוד מכריח אותו לשלם לי תמלוגים נדיבים עבור כל מתאם שימכור ללקוחותיו.

מובן שזה לא יקרה; בתרבות העסקית היפנית אין מקום לשיתוף פעולה כזה. לא אתפלא אם החוק ביפן קובע עונש מוות בעוון מעשים כאלה. באירופה, לעומת זאת, זה מקובל ואפילו נפוץ. וזה קרה. 

לייקה, יצרנית מערכת הפורמט הבינוני S2, סובלת כנראה ממשבר במכירות של המצלמה הזאת. רוב המתחרים שלה מציעים מצלמות בעלות גב נפרד שיש להן יתרון משמעותי. ב-S2, לעומת זאת, החיישן הוא חלק בלתי נפרד מגוף המצלמה והמשתמש מאבד חלק גדול מהגמישות שמאפיינת מערכות מודולריות. בנוסף לכך החיישן הקבוע במצלמה של לייקה ניחן ביחס רוחב לגובה של 3:2 שאיננו חביב במיוחד על צלמי הפורמט הבינוני. כל זה, בתוספת העובדה שלייקה חסרה את המסורת הארוכה ואת מגוון העדשות של מתחרותיה, עושה את ה-S2 למצלמת כניסה נחותה (עד כמה שזה נשמע מוזר). לכן, לפני שנתיים פנו מנהלי לייקה אל היצרן השבדי המתחרה האסלבלאד בהצעה לשתף פעולה בפיתוח מתאם שיאפשר את הרכבת אחת עשרה העדשות המשובחות שעומדות לרשות לקוחותיו על ה-S2. האסלבלאד אפילו לא טרחה להשיב על הפניה הזאת וכך קרה שמהנדסי לייקה נאלצו לשבת ולהנדס לאחור את פרוטוקול התקשורת בין עדשות הצייס של האסלבלאד לבין הגוף, כמו אחרוני הסינים:

We had to reverse-engineering this product. This adapter translates the Leica language to Hasselblad language, and vice-versa. In order to achieve this, we had to do some detective work. Basically, we used logic analysers and looked at what would happen to the lens when you gave it a specific command. For example, we would look at the message being transmitted by the lens when you put it at a certain shutter speed or aperture. We recorded that information and studied it. It involved a lot of trial and error, but after some time you know how it works.

 Stephan Schultz, Leica

המתאם, שהוכרז השבוע, מאפשר הרכבה והפעלה מלאה של עדשות אלה על המערכת של לייקה, כולל מיקוד אוטומטי. אבל לייקה היא לייקה: למרות ההשפלה (או אולי בגללה?) לייקה תגבה עבורו סכום ששקול לכ-9000 שקלים. 

אתם ודאי סקרנים לדעת מה היה למנהלי האסלבלאד לומר על זה. ובכן, הודעה בטמפרטורה נמוכה שיצאה משבדיה ציינה רק שהמהלך של לייקה מוכיח את העליונות האופטית של האסלבלאד:

We are delighted with Leica's decision to launch an adapter that provides their customers with a compelling opportunity to embrace the acknowledged ultimate superiority of our medium format H System lenses. Every Hasselblad lens has been designed and produced to the most exacting and meticulous standards and discerning photographers worldwide are well aware that the image quality of any camera is only as good as the lens that forms the image.

Dr. Larry Hansen, Hasselblad

לא צריך להיות גרמני על מנת לחוש עד כמה ההערה הזאת מכאיבה ללייקה.

מה אפשר ללמוד מזה? ראשית, ביונטים משותפים הם רעיון טוב. אלמלא התעקשה לייקה על פיתוח ביונט משלה כל הפיאסקו הזה היה נמנע. הדוגמה הבולטת לכך מצויה דווקא בשוק ה-EVIL הבזוי, שם שיתוף פעולה מתברר כיתרון משמעותי (היצרן הראשון בדוגמה ההיפותטית שלמעלה עומד ללמוד זאת על בשרו, כנראה). שנית, לייקה היא אולי הלייקה של הצילום העממי, אבל היא הסיגמה של הפורמט הבינוני (לא שיש לי משהו נגד סיגמה - או נגד לייקה). הכל יחסי. 

באמצעות British Journal of Photography

 .

"אם אתה מריח כלב רטוב אבל לא רואה כלבים בסביבה - ברח"

John MacPherson הוא צלם סקוטי שכותב מידי פעם בבלוג המצוין Duckrabbit. והוא יודע לספר סיפור. היכנסו לכאן ובלו בנעימים.

גם התצלומים שמלווים את הסיפורים שלו ראויים לתשומת לבכם, אבל הם לא העיקר. זה מביא אותי לשאלה הנצחית: האם על תצלום לעמוד בזכות עצמו או שמא גם לקונטקסט שלו מותר לתרום לו את חלקו?

התשובה תהיה ספציפית לז'אנר, לצלם עצמו, למקום הצגת התצלום וכמובן למתבונן. תצלומי חדשות יחטאו למטרתם אם לא ילווו בביאור טקסטואלי מקיף. תצלומים המוצגים בתערוכה יחטאו למטרתם אם לצידם יופיע תאור מילולי כזה. ברם* רוב התצלומים הנוצרים בכדור הארץ אינם כאלה ואינם כאלה. תחושתי היא שיש לנו מה להרוויח מתוספת של כותרת או של תאור קצר לתצלומים. זה יעזור למתבונן להתמצא ויתן בידיו נקודת משען לוגית בשעה שיתבונן בתצלום. אין צורך בהרבה. ציון של זמן ומקום, אולי שמם של המצולמים וזה הכל. הנתונים היבשים האלה יקבלו משמעות ביום מן הימים. לא חובה, אבל חישבו על זה.

I can do anything © John MacPherson

* תמיד רציתי להשתמש במלה הזאת - ברם, אבל רק היום אזרתי אומץ.

** כמעט שכחתי: הציטוט שבכותרת הפוסט הזה לקוח מכאן.

.

להיות ג'נטלמן

להיות ג'נטלמן פירושו להיות הגון והוגן.

להיות ג׳נטלמן פירושו להצהיר מראש על כוונתך אם יש לך כזאת. לומר את האמת. לשחק על פי החוקים גם כשאפשר אחרת.

להיות ג'נטלמן פירושו לתרום את חלקך לחברה ולקהילה - לא עד כדי פילנתרופיה, אבל מה רע במעט אלטרואיזם?

להיות ג'נטלמן פירושו להצניע את יתרונך.

להיות ג'נטלמן פירושו להיות מחויב להשקפת עולם מוצקה ולמחול על אינטרסים קצרי טווח.

להיות ג'נטלמן פירושו לדבר באיפוק, בשקט ובנחת.

להיות ג'נטלמן פירושו להיות משכיל במידה מספקת כדי לנהל שיחה ערה עם מגוון של אנשים, מנוסה במידה מספקת כדי לדעת מתי לדבר ומתי להקשיב וחכם במידה מספקת כדי להבין מי עומד לפניך תוך עשרים שניות.

להיות ג'נטלמן פירושו לדבר ולכתוב בלשון עשירה ומדויקת, נקיה מניבול פה אבל חדה מספיק על מנת לומר משהו.

להיות ג'נטלמן פירושו להחזיק בחוש הומור מעודן ובאירוניה עצמית בריאה.

להיות ג׳נטלמן פירושו להתרחק מהזדמנויות אקראיות. לא לחטוף, לא לקחת, לא להשתמש במרפקים.

להיות ג׳נטלמן פירושו להתייחס לתחרות כאל ספורט ולא כאל מלחמת הישרדות.

להיות ג׳נטלמן פירושו לשמור על נימוסי שולחן גם כשאתה רעב, לפתוח את הדלת בפני אשה גם כשאתה ממהר, לברך לשלום את בנו של השכן גם אם הוא מפריע את מנוחתך בין שתיים לארבע.

להיות ג׳נטלמן פירושו לדעת שיצר האדם טוב מנעוריו. לתת אמון בכל אדם עד שיוכח שאינו ראוי לו.

תכנו אותי פוץ מתנשא, אבל כן, אני משתדל לנהוג כג׳נטלמן. זה לא קל בחברה המרפקנית שלנו. איך אומר זאת, אינני מקבל הרבה חיזוקים חיוביים. אבל זאת דרך חיים שכבר אינני יכול (או רוצה) להיגמל ממנה. והבלוג הזה, עם כל החריקות שלו, הוא חלק מהעניין.

הייתי רוצה לצרף כותבים נוספים. אנשים שמרגישים שותפים לרוח הזאת. אם אתם מעוניינים, כתבו לי.

.