דייויד ברונט

דייויד ברונט הוא פוטוג'ורנליסט וותיק, התבוננתי בתמונות שלו ופשוט התמוגגתי.

בעידן שבו בכל יום אני מוצף בתמונות, כשהתבוננתי בתצלומים של ברונט הם פשוט התבלטו על פני כל השאר.
זוויות הצילום, עומק השדה-הכל מתחבר לסיפור מושלם. אני רוצה להגיד שזה לא קורה לי הרבה שאני מאוד מתעניין באיך עשו תמונה כזאת או אחרת. בתחילת דרכי דברים כאלה עניינו אותי ,אך זה רק טבעי שההתעניינות הזו פחתה וכמעט ונעלמה עם הזמן. במקרה של ברונט המנהג המגונה של בדיקת הציוד איתו נעשה הצילום חזר אליי. עשיתי חיפוש קצר והגעתי לקטע וידאו (קישור בסוף הפוסט). מאוד אהבתי איך דיוויד מסביר על הציוד שלו. המראיין אמנם מאוד מתעניין בתיק ובגלגלים, אבל בין היתר מעניין לשמוע את דייויד מדבר על מצלמת ההולגה הפשוטה וכמה הוא אוהב לצלם איתה, על מצלמת ה Pacemaker ועדשת הKodak Aero-Ektar משנת 1943(!), שבמקרה הזכרתי אותה בפוסט שלי לפני שבוע, על עדשות הפריים ועל צילום בכלל.

חופשה

שלום. אני נוסע.

שבועיים וקצת ללא טלפונים, ללא חיבור לרשת, חופשה אמיתית. על מנת שלא תשתעממו בלי "העין", תזמנתי כמה פוסטים לתקופת היעדרותי. לא משהו כבד, אבל כדאי לעקוב. גם אייל ומיכאל ודאי יכתבו משהו.

אני נוסע עם מצלמה קלה ושתי עדשות קטנות. זה לא "מסע צילום", אבל גם אם היה אינני חושב שהייתי אורז אחרת. תיק מלא זכוכית עלול להסיח את הדעת מן הדברים החשובים. למען האמת אני מואס בציוד הצילום שלי בזמן האחרון. לא, הוא לא זקוק להחלפה. אדרבא, הייתי שמח להיפטר ממחצית העדשות שיש ברשותי. לא הייתי חש בחסרונן. ובכל זאת אינני מעמיד אותן למכירה, כאילו אני זוכר להן חסד נעורים או עדיין חושש להישאר חשוף בשעת הצורך. אולי זו רק רכושנות פשוטה ומכוערת. אתם ודאי חושבים: מה הוא מקשקש? איזה חיסרון יכול להיות במגרה מלאה עדשות, פלאשים, מתאמים ושאר פיצ'פקעס? ובכן, המגרה הזאת עלולה להוות משקולת לפעמים. במקום להנות מן החרות שבמגבלה אני מוצא את עצמי חושב: מדוע השארתי את העדשה הזו בבית? או: פלאש היה פותר עבורי בעיה. אומרים שהעובר האנושי עובר ברחם את כל שלבי האבולוציה שהביאונו עד הלום. תאוות הציוד היא זכר לשלבים מוקדמים באבולוציה שלי כצלם. על פי רוב אני מצליח לדחוק אותה לפינה הראויה לה, אבל לעתים, שלא ברצוני ולא בטובתי, היצרים הקמאיים האלה מכים בשכל הישר. אולי כשאחזור אעשה משהו בעניין.

בכל אופן, זאת ההזדמנות האחרונה עבורי לאחל לכם חג שמח ואביב מלא ברגעים יפים. שמרו על עצמכם.

.

מלים חכמות

מתוך ראיון עם הפוטוג'ורנליסט הוותיק David Burnett:

In all the years of darkroom work, there came to be a number of accepted printing techniques (burning, dodging) that were invented primarily because of the technical inability of the camera to get what the photographer "saw." And now, in a world which questions the veracity of everything, the ability we have to alter the look of a picture in seconds, using software, adds even great question marks. Yet, there are times when the most simple of techniques can make a picture approachable, and perhaps believable. Raw files are just that, and they need to be moved to the next step to actually become that final product for publication.

In the end, when  you analyze the characteristics of Tri-X, Kodachrome, and every digital camera made now, each had its way of interpreting a scene. I think the real challenge we face is to try to create something which stays close to the real scene, which is a representation of what happened, and which avoids making the photograph just about the photographer. That is, of course unless the photographer is an "artist" and the photo is just the jumping off point where they add their own vision. We live in grey areas, but I think it's important to at least maintain a feeling of honesty about our work.

באמצעות The Online Photographer.

Photograph: David Burnett

 .

"העין" מחפש כותבים

אם יש לך מה לומר על צילום, על אמנות או על ההקשרים החברתיים-תרבותיים שלהם, אם אתה חש שהעולם זקוק להגיגיך, מקומך כאן. מגוון הדעות כאן זקוק להרחבה. אני לא מצפה למחוייבות או ל"תפוקה". רק לעושר מחשבתי, לסקרנות ולרעיונות מעניינים.

פשוט שלחו אלי דואר אלקטרוני ואני כבר אדאג לכל השאר.

תודה,

שאול

.

בין קישוט לאמנות: האוטוריטה

מה עושה יצירה לטובה בעינינו?

זאת שאלה גדולה. כמעט כמו לשאול "מהי אמנות", או לחילופין – "מהי אהבה". אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת מסובכת ומשתנה מאדם לאדם, אבל בכל זאת אנסה להיכנס לעובי הקורה. על יצירה טובה "לשוחח" אתנו: התוכן שלה צריך ליצור בנו תגובה רגשית והמאפיינים הצורניים שלה צריכים להתייחס באופן כלשהו לאותו תוכן מצד אחד ולתרבות ולהיסטוריה של המדיום מצד שני. כל יצירה – יהיו אלה ציור, פסל, שיר, נובלה, יצירה מוזיקלית, סרט קולנוע, תצלום, קטע מחול, מיצג או מדיום יצירתי שעדיין לא הומצא – מורכבת מן המשולש הזה: תוכן, עטיפה והקשר תרבותי. אני מדגיש זאת מפני שקיומם של שלושת המרכיבים האלה ביצירה כלשהי איננו עושה אותה "טובה" יותר או פחות. היא מאפיינת כל יצירה. הייתי אומר אפילו שיצירה בה לא ניתן ביטוי לכל המרכיבים האלה, אם במודע ואם לא, איננה יצירה שלמה. אם נתמקד בצילום, הרי שתצלום כזה, למשל:

איננו יכול להיחשב ל"יצירה". נכון, הוא אסתטי. אפילו משובב נפש עבור חלקנו. כשאנחנו מתבוננים בו אנחנו יכולים לחוש בדקירת האוויר הקריר, באיוושת הרוח ובריחה הטרי של האדמה. אבל אין בו ערך מוסף. אין לו "אריזה" ייחודית ואין בו התייחסות תרבותית או היסטורית. היוצר (במקרה זה אני) לא תרם לתצלום הזה דבר. הוא לחץ על כפתור ובזה סיים את חלקו. הערך שלו דקורטיבי בלבד. זה בסדר גמור כמובן. תצלומים רבים אינם נוצרים אלא כדי לשמש כקישוט. אבל אנא, אל תטענו שאלה יצירות אמנות.

היכן נמצא הגבול בין האורנמנט לאמנות? כיצד אפשר לדעת? ובכן, מה שאני מחפש בתצלומים הוא אוטוריטה: טביעת אצבע אנושית וספציפית. התצלום שלמעלה הוא פלגיאט. העתק ותו לו. אמנות, לעומת זאת, תלויה בסימביוזה בין הנושא לבין הצלם: "תפקידה" של הסצנה בתהליך הזה הוא לשמש חומר גלם, מין לוח חלק שגם אם נבחר בקפידה, ואפילו אם הורכב במיוחד עבור התצלום, איננו יכול לעמוד בפני עצמו. "תפקידו" של הצלם הוא למזוג לתוך הסצנה את רגשותיו ואת מחשבותיו. לשרטט בה קווים, לחרוץ בה חריצים, לקמט אותה וליצור אותה מחדש בצלמו ובדמותו. הצלם זקוק לסצנה שמולו והסצנה זקוקה לו. אין להם קיום נפרד ביצירת אמנות.

בסוגות אחרות של אמנות זה מובן מאליו: הצייר זקוק לבד, למכחול ולצבעים על מנת ליצור משהו פיזי. הפסל זקוק לחומר. המשורר זקוק למלים. המלחין זקוק לתווים. הצלם, לעומת זאת, איננו זקוק לדבר. אבל אם לא ישקיע מעצמו בתהליך הצילום התוצאה תהיה מקבילה להקלטה של ציוצי ציפורים: היא אולי נעימה לאוזן, אבל זאת לא מוזיקה.

התצלום הבא נוצר באותו מקום בו צולם זה שלמעלה, אם כי בזמן אחר.

כבר איני זוכר מה חשתי כשצילמתי אותו, אבל כשאני מתבונן בו אני חש שהוא קומוניקטיבי יותר (ככל שתצלום נוף יכול להיות קומוניקטיבי). יש בו איכות מסויימת שאינה נובעת מן הסצנה המצולמת בלבד. השקט שלו עמוק יותר. הצלילות שלו אינה רק צלילות האוויר אלא צלילות הדעת. אינני יכול להגדיר בדיוק את המרכיב שמבדיל בין שני התצלומים, אבל הוא שם. האם גם אתם חשים בזה?

האמצעים העומדים לרשות הצלם כדי לבטא את האוטוריטה שלו על הסצנה שהוא מצלם דלים. המכאניזם הצילומי איננו עשיר כמו סוגות אמנותיות אחרות. להיפך, הוא מתאפיין בנוקשות רבה. כתוצאה מכך קשה הרבה יותר לצלם יצירת אמנות מאשר לצייר אותה. הצלם יכול "לשחק" בחמישה פרמטרים על מנת להשפיע על התחושה של התצלום: נקודת ההשקפה, הפרספקטיבה הליניארית, התזמון, ההתפלגות הטונאלית ויחסי החדות והטשטוש. אם נקודת המוצא שלך היא טכנית הרי שזה המון. קיים אינסוף אפשרויות של קומבינציות בין חמשת הפרמטרים האלה והשליטה בכולם בעת ובעונה אחת כמעט בלתי אפשרית (הבחירה האופטימלית בנקודת ההשקפה לבדה דורשת לימוד ותרגול שעלול להימשך שנים רבות). אבל אם הגישה שלך יצירתית הרי שבמצבים רבים תיתקל בקיר. למשל, הצילום אינו מתאים במיוחד לביטוי של אבסטרקציה או של מטאפורה או של ריתמוס. לעומת זאת, הצילום מתאים מאין כמוהו להקפאה של רגעים. האם אנחנו יודעים להפיק את המירב מן המדיום הזה? אני סבור שלא. מדוע אנחנו מתרכזים בגיאומטריה של התהליך היצירתי ומזניחים את ההיבטים הטמפוראליים שלו? אולי מפני שקל לנו יותר להבין אותה? מפני שהיא נענית ביתר קלות לכללים מתמטיים ליניאריים? כל תצלום הוא מפגש של מקום וזמן, אבל גם של הלך רוח ושל טמפרטורה ושל קול וריח. וכמובן של אור. האם אנחנו יודעים להביא לידי ביטוי את כל אלה בתצלומים שלנו? עלינו לפתח לנו קוד ספציפי שבכוחו לתרגם טמפרמנט לשפה ויזואלית. למשל: טמפרטורה גבוהה = קונטרסט נמוך, רעש = טונאליות כהה, אינטימיות = שדה רדוד, ביקורתיות = נקודת השקפה גבוהה וכיו"ב. כל עוד אין בידינו אוטוריטה על הצילום שלנו נמשיך ליצור בעיקר דקורציה. לא אמנות.

.

על חשיבותה של העריכה, מאת שגיא קורטלר

יש הרבה סיבות מדוע לחצנו על המחשף ברגע נתון אבל אפשר לתמצת אותן לשתיים בלבד: כי "חשבנו" או "חשנו" שיש מולנו סצנה ששווה הנצחה.
חשנו וחשבנו, אם לא היה ברור, אלו שני דברים שונים שמהווים שתי גישות שונות לצילום. האחת אומרת: חשוב לפני שאתה חושף. השנייה גורסת, כפי שגם ברסון טוען: החשיבה היא דבר מסוכן והצילום הוא אינטואיטיבי, תוצאה של רגש שגורם לנו לחשוף. בהרבה מקרים, כשבוחנים את התמונות בדיעבד מתגלה שמה שנגלה לנו ברגע החשיפה או חלקיק רגע לפני החשיפה לא מתורגם כל כך טוב לפורמט הדו-מימדי של התצלום.
העידן הדיגיטלי שהוזיל את עלות התצלום בסך הכל השווה את כמות הקליקים שצלם חובב מבצע לזה שמקצוען מבצע ולזה שמקצוען ביצע גם בתקופת הפילם.
האומדן שלי של כ-3% תמונות טובות לאחר סינון נובע מהניסיון שלי ובחינה סטטיסטית של עבודות שלי אבל גם בבחינה של קונטקטים של צלמים אחרים. צלמים מקצועיים שפרסמו את הקונטקטים שלהם מראים לרוב בחירה של תמונה אחת עד שלוש מתוך רול של 36 או 24 תמונות. למעשה אנו לא רואים רולים שלמים שנגנזו, כך שאחוז הסינון יכול להיות נמוך בהרבה עבור צלמים מקצועיים, בעבר ובהווה.
 

אישית, אני חושב שעדיף לחשוף ואח"כ למחוק או לגנוז מאשר לתהות אם התמונה תצא טובה ובדיעבד לפספס תמונה מנצחת. הצילום הדיגיטלי מאפשר לנו לצלם על בסיס אינטואיציה ומבלי לחורר לנו את הכיס. אני חושב שזאת מעלה ולאו דווקא מגרעה הצילום הדיגיטלי.
הבעיה מתחילה אחר כך, ביכולת או בחוסר היכולת של הצלם לבצע סינון אגרסיבי ורציני על מנת באמת להישאר רק עם התמונות הטובות. אצל חובבנים זה קשה יותר והתוצאה היא שאנו מוקפים במה שמכונה - פוטוזבל...
לגבי מחיקה או גניזה של החומר שנשאר על רצפת חדר העריכה - אני חושב שעם הוזלת עלויות מדיות האחסון חבל למחוק. לא אחת חוזרים לארכיון ומגלים תמונה שפתאום נראית לנו טובה שמשום מה פספסנו בעבר. זה יכול להיות בגלל שינוי גישה לצילום כחלק מהאבולוציה שלנו כצלמים, למשל הבנה שטשטוש תנועה זה לא דבר רע ומה שפסלנו בעבר מקבל ערך אחר בהווה.
סיבה נוספת יכולה להיות ניתוק הקשר המיידי לתצלום. הגישה המהירה שיש לנו היום לתמונות משפיעה על יכולת הסינון כי קיים עדיין קשר רגשי לרגע המצולם. בפילם, כשהיינו צריכים לחכות כמה ימים לתוצאות, הקשר הזה נחלש ויכולנו לעשות סינון אובייקטיבי יותר. לכן אני ממליץ תמיד לסנן תמונות ולערוך אותן רק למחרת יום הצילום ולא למהר לחזור הביתה למחשב (אם כי אני חוטא בכך בעצמי לעיתים). תמונה שנראית לנו טובה מייד לאחר הצילום יכולה להראות לנו פחות טובה יומיים אחרי וגם להפך - תמונה שבהתחלה אנו פוסלים, אחריי יומיים או שנתיים מתגלה לנו באור שונה. כך שלא רק שאני חושב שכדאי לשמור את כל התמונות שלא עברו סינון אלא ממליץ בחום לחזור אליהם מדי פעם...

הערת העורך

אולי זה נאיבי מצדי, אבל שיעור "הצלחה" של 3% נראה בעיני נמוך מאד. זה תלוי כמובן במטרת העבודה: לא כל מה שאנחנו מצלמים נועד להצגה ברבים ולעתים קרובות אנחנו יוצרים תצלומים פונקציונאליים וחסרי כל ערך "יצירתי". עם זאת, במקרים בהם יש לנו כוונה "אמנותית" הייתי מצפה (מעצמי) ל-20% לפחות. מובן שזה עניין סובייקטיבי שקשור להרגלי העבודה, לז'אנר ולנושא המצולם.

בעניין דחיית העבודה על התצלומים אני מסכים לחלוטין. מוטב להניח להם "לישון" במשך כמה ימים כדי לבחון אותם באופן שקול ומרוחק יותר.

.

על מעלי גירה וזבל דיגיטלי

מה יקרה אם נשמור במחשב / נעלה לתצוגה ברשת רק תצלומים שאנחנו אוהבים עד כדי כך שהיינו מדפיסים אותם ותולים על אחד מקירות ביתנו? לצעד כזה יהיו השלכות מיידיות על הצילום שלנו.

סביר להניח שכמות התצלומים שאנחנו יוצרים תרד במידה ניכרת. כמה אתם חושפים? כמה תצלומים יצרתם בטיול האחרון שלכם? אני מניח שהממוצע עומד על כמה מאות טובות, אולי אפילו אלף. כמה מן התצלומים האלה הגיעו לשלב של עיבוד? שלושים? ארבעים? כמה מהם הדפסתם במימדים העולים על 10X15 סנטינטרים? לכל היותר שלושה או ארבעה. אתם מבינים לאן אני חותר. רוב התצלומים שלנו, לפחות שמונה מכל עשרה, אינם ראויים כלל לתצוגה. הם בבחינת זבל דיגיטלי שממלא את המחשבים שלנו, אבל מאחר שכבר יצרנו אותם אנחנו שומרים אותם ב"ארכיון" ואפילו מגבים אותם. אולי פעם נזדקק לתצלום כלשהו מסיבה כזו או אחרת. ובכן, האמת המרה היא שלא נזדקק לאף אחד מהם. הם לעולם לא ימלאו אותנו בחדווה כמו התצלומים הנבחרים שלנו. לעולם לא נתגאה בהם ולא נציג אותם לראווה. לא, אינני מציע לכם למחוק אותם. מה שנעשה נעשה. השאלה שאני שואל פשוטה: מדוע צילמנו אותם? הרי ברוב המקרים עוד לפני שחשפנו היה ברור לנו שהתצלום שניצור אחד יהיה דינו. כשכל פריים עלה לנו שקל או שניים היתה בנו מעט משמעת. חשבנו פעמיים לפני שחשפנו. זה מובן. האם העובדה שכיום המחיר השולי של התצלום הבודד אפסי שינתה משהו? האם יצירתו של תצלום "טוב", כזה שגורם לנו הנאה מיוחדת ופונה אל הרגשות/האינטלקט/המטען התרבותי שלנו הפכה לפונקציה של הסתברות סטטיסטית עם המעבר שלנו לצילום דיגיטלי? כמובן שלא.

היכולת להציץ בתצלום מיד לאחר החשיפה אמורה היתה להקטין את כמות התצלומים שאנחנו יוצרים: מרגע שהפקנו מן הסצנה שלפנינו משהו שמניח את דעתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות מכפתור החשיפה ולתת למוחנו הקודח לנוח קמעא. ובכל זאת אנחנו ממשיכים. אולי בגלל משהו שקראנו באיזשהו בלוג או ספר. אולי משום שאנחנו אוהבים להביט בעולם בעין אחת דרך חלון קטן. אולי מפני שאנחנו אוהבים את מגע המצלמה בכפות ידינו ואת קול נקישת התריס. מניסיוני, האיכות נמצאת ביחס הפוך לכמות. על מנת לצלם היטב עלינו להישאר רעננים, פתוחים לראיה שלנו, ערניים לסצינה שלפנינו. כמעט בכל תצלום טוב יש הפתעה - מרכיב לא מתוכנן, קומפוזיציה שאיננה נעתרת לכללים, אינטראקציה בלתי צפויה בין שני אלמנטים בפריים. ההפתעות האלה מתרחשות לנגד עינינו כל הזמן, אבל אנחנו לא רגישים מספיק על מנת לצפות אותן מראש או אפילו לראות אותן. מדוע? מפני שהעין שלנו עייפה מהצצה ממושכת דרך העינית או מפני שאנחנו פה כדי לצלם משהו אחר או מפני שלא הספקנו למקד את העדשה ולקמפז מחדש. לכן אנחנו חוזרים אל הפעילות האגבית, המוכרת היטב, של העלאת גירה יצירתית. רק כך נוכל למלא את "המכסה היומית" שלנו. כן, גם אני אשם בזה לפעמים. מודה.

כשאני קורא פוסטים ישנים שכתבתי אני תמיד מיצר על נימת הטרוניה שעולה מהם. לא ידעתי שאני עד כדי כך נרגן. אז על מנת להימנע מעוד פוסט שכולו תוכחה, הנה תרופה להרגל המגונה של חשיפת היתר: רכשו לכם קופת חיסכון שבראשה חריץ דרכו אפשר לשלשל לתוכה מטבעות. כזאת למשל:

כעת, שלשלו לתוכה שקל אחד עבור כל תצלום שתפרקו לכונן המחשב שעל שולחנכם (כן, שקל. פחות ממחירו של תצלום בפילם, כך שעשיתי לכם הנחה). קחו לכם מן הקופה שני שקלים בתמורה לכל תצלום שתעלו לרשת ועשרה שקלים בתמורה לכל תצלום שתדפיסו. אני בטוח שבסוף השנה ישאר לכם סכום שיספיק להשתתפות בסדנת צילום נחמדה...

.

רעיון

חשבתי על האפשרות לערוך סדנת צילום שתשים במרכז את דרך החשיבה של "העין". משהו קטן. שמונה עד עשרה משתתפים, כמה שיחות, עבודה אינטנסיבית, אוכל טוב, בילוי משותף. סדנה שתתבסס על הפריה הדדית ורב שיח, לא על העברת מידע חד סטרית. מה דעתכם?

.

Ignorance is bliss

אזהרה: אני כותב את הדברים מנקודת ההשקפה של משתמש בציוד צילום המיוצר בידי אחד היצרנים המושמצים ביותר. אל תקחו אותם באופן אישי. נסו להתייחס אליהם ברמה הפילוסופית.

 
לפעמים נדמה לי שיושבי הפורומים שעניינם ציוד צילום הם חבורה של פגועי נפש. הם סובלים משלל קונדיציות: מאניה-דפרסיה, תסמונת אספרגר, תסמונת טורט וסכיזופרניה. כמה מהם מפגינים יותר מתסמונת אחת, אומללים שכמותם. אחרת לא ניתן להסביר את ההתנהגות המופרעת שלהם. למה אני מתכוון? לפניכם מספר דוגמאות נפוצות:

תסמונת הפסילה: תסמונת זו מתגלה כאשר תכונה אחת בודדת ושולית של פריט כזה או אחר מטרידה את מנוחתו של משתתף עד כדי פסילה מוחלטת לא רק של אותו פריט ספציפי אלא של כל הציוד שיוצר בידי אותו יצרן מאז ומעולם. אותו משתתף ממילא לא השתמש בציוד מאת היצרן המושמץ כך שלא היתה לו ההזדמנות להיפגע באופן אישי, אבל העובדה הזו אינה מפריעה לו לחזור על טענותיו שוב ושוב. דוגמאות לכך יכולות להיות מיקומם של תפסני הרצועה, צבעה של עדשה, נקודת חולשה בנעילה של דלת כרטיס הזכרון, מיקום לא נוח של כפתור ה-chimping ועוד כהנה וכהנה. לעתים הופכת הפסילה הזאת למוסכמה כללית (ראו מקרה "הכדורים הלבנים" באחת המצלמות שיצאו לשוק בשנה האחרונה ומקרה "הנקודות האדומות" במצלמה אחרת), למרות שהעילה לה לעולם לא תתגלה בשימוש סביר בציוד. משעשע במיוחד לחזות בתופעת ההיפרבולה: כיצד עניינים שוליים כאלה תופחים תוך זמן קצר למימדים מפלצתיים.

תסמונת המיקרוסקופ: כל מי שנחשף מפעם לפעם למאמרים מדעיים, למצגות עסקיות או לדוחות רבעוניים נתקל בתופעת המיקרוסקופ. זוהי שיטה המשמשת את מציג המידע על מנת להסב את תשומת הלב של הקורא לפרטים מסויימים בעודו מפחית מחשיבותם של פרטים אחרים. ניקח, למשל, דוח השוואה בין רבעונים. אם עלי להציג שיפור בתוצאות, סביר להניח שאצייר גרף כזה:

לעומת זאת, אם חלה הרעה בתוצאות, אעדיף להציג את הנתונים בדרך זו:

בפורומים האלה נהוג להציג הבדלים קלים בין מוצרים דומים באופן מודגש ומופרז. שוב, תשומת הלב המלאה ניתנת לתכונה אחת בלבד של הציוד המדובר תוך התעלמות מוחלטת מהבדלים אחרים שעשויים להפוך את התמונה על פיה. למשל, הבוקר נהניתי לקרוא על כך שמצלמה אחת היא עפר לרגליה של מצלמה שניה רק על סמך ההבדלים בכמות הרעש האלקטרוני של החיישנים שלהן ב-ISO3200. זאת על אף העובדה שלרשות משתמשי מצלמה א' עומד מגוון גדול של עדשות מהירות שמשתמשי מצלמה ב' יכולים רק לחלום עליו. בנוסף לכך, אני מניח שרובנו הגדול אינו רואה צורך בהגברת רגישות החיישן לערך כזה לעתים קרובות. האם לא מוטב היה להשוות את שתי המצלמות בתנאים שימושיים יותר? עולה בי חשד קל שהכותב מתעניין בהבדלים בין מצלמות הרבה יותר מכפי שהוא מתעניין בשימושים שלהן. הלוואי שהוא היה היחיד: למעשה רוב הדיונים בפורומים המדוברים נסובים על הבלים שאין בינם לבין צילום דבר וחצי דבר. בדרך כלל ההבדלים הנידונים קטנים כל כך עד שאי אפשר להבחין בהם בעין בתצלומים מודפסים. לעתים קרובות הכותבים נזקקים למבחנים מקצועיים אנליטיים על מנת לשים את האצבע על הבדל כזה או אחר ב"ביצועים" של שני פריטי ציוד. מה שמעציב אותי הוא הרצינות בה מתקבלים ההבלים האלה – רבים מחליטים על רכישת ציוד על סמך מבט ביקורתי דרך עין המיקרוסקופ במקום להתייחס לתכונות שימושיות שעשויות לתרום לצילום שלהם במידה משמעותית.

תסמונת הכשל הקוגניטיבי: יושבי הפורומים מייחסים חשיבות עליונה למלה הכתובה. הם מתעקשים להבין הכל ברמה המילולית ואינם מתיימרים להתעלות לתפקודים קוגניטיביים גבוהים יותר שיאפשרו להם להבחין במטאפורה, באירוניה או בהומור. אם תכתוב שהלחמת אל המצלמה שלך עדשה מסוימת יטענו כנגדך שהוויתור מצדך על האפשרות להחליף עדשות הוא טפשות לשמה, מה גם שהלחמה עלולה לגרום נזק בלתי הפיך למעגלים האלקטרוניים ולכשלים בתקשורת שבין המצלמה והעדשה. יתכן שדבריך אף יזמינו דיון מלומד שעניינו סוג האלקטרודות המועדף בהלחמת עדשות למצלמות. אם תכתוב שהמצלמה שלך עונה על צרכיך ולכן לא תחליף אותה בדגם חדש שיצא זה עתה לשוק תקבל תגובות שיטנה שיוכיחו לך עד כמה אתה טועה ויוכיחו אותך על הניסיון הנואל להטעות אחרים. ביטוי נוסף לכשל הקוגניטיבי הוא האפקטיביות של שימוש בלשון בוטה: כל דאלים גבר. לא חשוב אילו שטויות תכתוב, אם תחזור עליהן מספיק פעמים ותשתמש בביטויים חזקים כדי שלא תותיר מקום לספקות באשר לעמדתך – סופך שתשכנע את לב הקונצנזוס בצדקתך. במיוחד אם תמצא מראה מקום, ולו איזוטרי, שיתמוך בדבריך במספרים.

כבר מזמן הגעתי למסקנה שהשתתפותי בפורומים כאלה מיותרת. זאת מאורת צפעונים שאין בה מקום לבני תרבות - שומר נפשו ירחק. הבוקר רק הצצתי ומיד נפגעתי.

.

גדות הירדן

.

החיישן השחור לבן: חסרונות, יתרונות ומי צריך את זה בכלל?

השמועות מדברות על כך שלייקה, היצרנית הוותיקה והאקסקלוסיבית של ציוד מכאנו-אופטי, עתידה להכריז בעשרה במאי על מצלמה חדשה ובה חיישן חסר מטריצת צבעים. משמעות הדבר שהמצלמה הזאת תוכל להפיק תצלומים מונוכרומטיים בלבד. זה נראה מוזר: מי ירכוש מצלמת שחור לבן בעשור השני של המאה ה-21? זאת אפילו לא שאלה של מחיר (לא שהמצלמה הזאת, אם אכן תופיע, תהיה זולה). באופן פרדוקסלי, אם ברצונך ליצור תמונות מונוכרומטיות כדאי שחומר הגלם שלך יהיה צבעוני. התצלום הצבעוני מאפשר גמישות רבה בהמרה למונוכרום, שכן ניתן להשתמש בגוון כבמשתנה רציף שעל פיו תוגדר הטונאליות של התמונה המונוכרומאטית. ניתן להקצות לכל אחת משכבות הצבע משקל משלה, שיבוא לידי ביטוי בדרגת הבהירות של כל גוון בתמונה המומרת. הדבר דומה לשימוש בפילטרים הצבעוניים אותם הרכבנו על העדשות בימי קדם כשצילמנו על גבי פילם שחור לבן. כל צלם מתחיל ידע שפילטר אדום מכהה את השמיים ומגביר את הניגודיות ביניהם לבין העננים בימי הקיץ. כשצילמנו פורטרטים נהגנו להשתמש בפילטרים ירוקים שהדגישו את השפתיים בפני המצולמים והכהו במקצת את העור. פילטרים כתומים שימשו על מנת להקטין את השפעות האובך על הקונטרסט בתצלומי נוף ובעת שימוש בעדשות טלה-פוטו ולחילופין, פילטרים כחולים נועדו לקבלת תצלומים מעורפלים במקצת.

תצלום צבעוני

המרה עם הדמיה של פילטר אדום

המרה עם הדמיה של פילטר ירוק

הפילטרים הצבעוניים ששימשו בצילום שחור לבן היו גסים למדי. לא ניתן היה לשלוט במידת ההשפעה שלהם על התצלום ורק צלמים מנוסים מאד ידעו לצפות מראש כיצד תיראה התוצאה. כלי העיבוד הדיגיטליים המצויים בידינו כיום משוכללים לעין שיעור: לא רק שאפשר לקבוע את עוצמת האפקט, אלא שניתן לדמות "ערבוב" של פילטרים בצבעים שונים וליישם את השפעתם רק בחלקים נבחרים של התמונה.

חיישן חסר מטריצה צבעונית יהיה שחור לבן ברמה הבסיסית ביותר: אפילו קבצי ה-RAW שהוא יפיק יחסרו את נתוני הצבע. הערכים הטונאליים של התצלומים ייקבעו על פי ערכי הבהירות של הסצנה המצולמת ואם ירצה להשפיע עליהם, יאלץ הצלם לחזור לימי הפילטרים הצבעוניים הפיזיים. מכאן יוצא שלא רק שמצלמה כזאת לא תוכל לצלם בצבע, אלא שאפילו התצלומים המונוכרומטיים שהיא תפיק יהיו, לפחות באופן בסיסי, קשיחים יותר מאשר אלה שניתן להשיג במצלמה צבעונית וקשים יותר למניפולציה. ובכל זאת, למצלמה כזאת יהיו גם שלושה יתרונות מהותיים על פני כל מצלמה קונוונציונאלית:

• רמת הפירוט של החיישן תהיה גבוהה מאשר זו שמאפיינת חיישנים "צבעוניים" בעלי מניין מגה-פיקסלים דומה: ראשית, חיישן שחור לבן ימנע את הצורך בפילטר AA ושנית, חסרונן של שכבות הצבע ימנע את הצורך באינטרפולציה (אותו תהליך המכונה de-mosaicing).
• רמת הרעש הדיגיטלי בערך רגישות נתון תהיה נמוכה יותר ויהיה קל יותר "לנקות" ממנו את התמונות (היעדר רעש כרומאטי).
• הטווח הדינאמי האפקטיבי של החיישן יהיה גדול יותר עקב הסרת המגבלה הנובעת מרגישותו הדיפרנציאלית של הסיליקון לאורכי גל שונים.

כתבתי שהיתרונות האלה יהיו מהותיים, אבל האם הם יהיו גם שימושיים? אינני סבור כך. כיום אפשר להשיג תוצאות מצוינות גם במצלמות הקונוונציונאליות והשיפורים הצפויים באיכות התמונה ישארו אקדמיים. רק פרפקציוניסטים חסרי תקנה וטכנולוגים מובהקים יטרחו ולו לחפש את ההבדלים בפירוט, בטווח הדינאמי ובנקיון הקבצים מרעש אלקטרוני.

ואף על פי כן יימצאו רוכשים רבים למצלמה הזאת. אלה יכללו כמובן את אותם בעלי ממון משוגעים לדבר שלא יוכלו לסבול את קיומה של מצלמת לייקה שאינה נמצאת ברשותם. אחרים – כבר דיברתי עליהם למעלה – יזדקקו ליתרונות האובייקטיביים שחיישן שחור לבן עשוי להציע, אפילו אם הם בעיקר תיאורטיים, לצורך שלוותם הנפשית. ויהיו גם אותם אמנים שמחכים מזה זמן רב לתחליף הדיגיטלי של פילם שחור לבן. צלמים כאלה זקוקים למגבלות שמצלמה כזאת תציע להם על מנת שיוכלו למקד את התהליך היצירתי שלהם בדברים החשובים. אני יודע שזה נשמע מופרך (הרי אפשר "להורות" לכל מצלמה שתפיק תמונות מונוכרומטיות), אבל עבור אחדים מאיתנו, שאינני נמנה איתם, יצירה של אמנות אמיתית דורשת מגבלות אמיתיות. אני מבין את זה ומכבד אותם עד מאד.
לעתים אנחנו נתקלים בצלם המשתמש בציוד שאיננו נכלל בזרם המרכזי, אם זו מצלמה קומפקטית, עדשה מיושנת, מצלמת פילם או מצלמה לומוגרפית (ובעתיד אולי מצלמת שחור לבן דיגיטלית). אנחנו מתפתים לרמוז לו בעדינות שהגיע הזמן לעבור הלאה, שהכלים החדשים ירחיבו את מרחב האפשרויות שלו מעל ומעבר לזה שעומד לרשותו, שהעולם עובד אחרת. כל כך קל לנו להניח שאותו צלם חולק איתנו את אותם צרכים. איך יכול להיות אחרת? ובכן, לפעמים אנחנו לא מבינים. וזה בסדר גמור. יחי המגוון.

André Kertész, Carrefour, Blois, 1930

.

שתי המלצות חמות

ידידת המערכת Aya Wind פרסמה באתר שלה סדרת תצלומים חדשה בשם Beit Zvi - Performing Arts. הסדרה מהווה הישג עריכתי (יש מלה כזאת?): תחושת המועקה הולכת ומתחזקת מתצלום לתצלום עד שהיא כובשת אותך. יחד עם זאת, האתנחתות השזורות פה ושם עושות אותה שקטה ומעודנת מכפי שעלולה היתה להיות. התצלומים מלאים באלימות מרומזת. קל היה להיגרר אחריה וליצור סדרה דרמטית וצעקנית, אבל הטיפול של הצלמת בחומר המצולם יצר עבודה שנעים להתבונן בה. הטעם הנותר בפה אינו מר אלא רק מריר.

Aya כתבה:

הסדרה (...) מבוימת לחלוטין על ידי, במשך כחודשיים בביקורים חוזרים בבית צבי. בכל צילום כזה נכחנו המצולם (סטודנט למשחק), אני והמצלמה. התעקשתי על אינטימיות ושקט בכל אינטרקציה. ההנחיה הבסיסית היתה, "לשחק" מוות, מתוך הבנה כי השקט הטונוסי, הפיזי, הריק המחשבתי, וניטרול ה"משחק" היומיומי שלהם יביא את מהותם אל פני השטח.

Photograph: Aya Wind

Volcman (ג'וש ת"ג), ידיד נוסף של המערכת, מתאר בסדרת פוסטים מעניינת בבלוג שלו את קורותיו בעת צילום פרוייקט אישי שנושאו חיי הלילה של תל אביב. הפרוייקט עדיין רחוק מהשלמתו, אבל ההצצה לתוך תודעתו של צלם שיוצא לחקור נושא לא מוכר מרתקת אותי. בדרך כלל אנחנו נחשפים לפרוייקטים כאלה רק לאחר שהם נחתמים. לעומת זאת, במקרה של Volcman אנחנו מוזמנים להתלבט יחד איתו בשאלות הנוגעות למיקוד העבודה (היכן לצלם ובאילו נושאים ספציפיים לבחור), למאפיינים הצורניים שלה (למשל, צבעוני או שחור לבן) ולקשיים פיזיים ופסיכולוגיים איתם עליו להתמודד (עייפות, קור, חששות לבטחונו והקושי להתקרב לזרים ולפתוח איתם בשיחה). עד עתה התהליך מעניין יותר מהתוצאה, אבל אני משוכנע שהפרוייקט של Volcman יעלה יפה.

Photograph: Volcman

.

מופע שורשים, כתה ז

.

יצירה

צולם בשחור לבן.

חייו של הפוטוג'ורנליסט: האמת הכואבת

Ed Kashi, צלם ה-New York Times, פרסם לאחרונה את ספרו Witness Number 8: Photojournalisms. זהו קובץ מכתבים ש-Kashi שלח לאשתו בזמן ששהה בנסיעות עבודה במשך שני העשורים האחרונים. לרגל יציאת הספר לאור פורסם ב-Lens, הבלוג של ה-New York Times לענייני צילום, ראיון עם הצלם בו מתגלה לעינינו חוויה שונה לחלוטין מזו שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על המקצוע הזה. Kashi מדבר על הגעגועים למשפחתו, על התחושה שהחמיץ את שנותיהם היפות של ילדיו, על הבדידות של חדרי מלון נידחים ועל הדיכאון. אין בו הירואיות. אין בו כמיהה לפרץ של אדרנלין. הוא מלא בכנות נוגעת ללב ואולי אפילו בחרטה.

I spent more than half my life in hotel rooms alone. There is a loneliness with that, but when I come home, I sometimes feel even more lonely. Even though I am in their physical midst, it becomes so clear how I feel neglected. They are not asking any questions, it’s just like: “Oh, Dad’s home. Bye, I gotta go. I got a date,” or “I am gonna hang with friends,” or “I have a soccer game or a baseball game.

I guess that it’s healthy, but I wish felt good about it.

Ed Kashi

בלוגים רבים, בעיקר אלה שעוסקים בהיבטיו המעשיים יותר של הצילום, קוראים לי לצאת ולצלם. מאות תצלומים. אלפים. רק תרגול מפרך יעשה אותי צלם ראוי לשמו. קשה באימונים - קל בקרב. אבל אני, בעוונותי, הפסקתי מזמן לשמוע בקולם. אני לא רוצה "להתאמן". מה אעשה בכל התמונות שאצלם ללא צורך? האם לא חבל על כל הזמן שאכלה באימונים? האם לא כדאי לנצל אותו למטרות חשובות יותר? Ed Kashi משכנע אותי יותר ממאה בלוגרים.

עד כמה הצילום הוא חלק חשוב בחיינו? הוא לא באמת חשוב. הקשר שלנו עם הקרובים לנו חשוב יותר. המגע האינטימי, היומיומי עם בני משפחתנו, עם שכנינו, עם מכרינו, עם עמיתינו לעבודה הוא הדבר שמחזיק אותנו בחיים. אם כבר תרגול, אני מעדיף לתרגל הקשבה מאשר לתרגל חשיפה. ככל שזה נשמע טריוויאלי ופלצני, אני מעדיף ללמוד להיות אדם טוב יותר מאשר ללמוד לצלם טוב יותר. שיחה איכותית אחת עם בתי הצעירה טובה בעיני יותר מאלף לייקים של קוראים שאינני מכיר.

יש בו משהו, בצילום, שעושה אותו מנוכר. אולי זו האובייקטיביות המכאנית שלו או אולי השכיחות הבלתי נתפסת שלו. בכל אופן, זהו מדיום שקשה לבטא באמצעותו מחשבות, תחושות ורגשות. למרבה הצער לא ניתן לכופף את הקושי הזה ע"י שינון ותרגול של טכניקה חדשה או ע"י החלפת העדשה. אפילו לא ע"י קריאה תכופה בבלוגים. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להקשיב. במלוא תשומת הלב. ללא ביקורת, ללא ציניות, ללא צורך להעיר. להקשיב לעצמנו ולאחרים. ולהבין. ולקבל. ולבטא את זה בכנות גמורה. צלם טוב הוא אדם טוב.

Photograph: Ed Kashi

.

זה מסביר הכל...

Sergei Smironov, מדען שעובד באחד ממצפי הכוכבים החשובים בפדרציה הרוסית, מסביר מדוע לדעתו הסיכויים לכך שנפגוש חייזרים בעתיד הקרוב קלושים. לדבריו, בציוויליזציות חוץ-ארציות רווחת הדעה שאנחנו אידיוטים גמורים ושאין ליצור איתנו קשר כלשהו. מלבד זאת, הבדלים בכוח המשיכה עלולים לגרום כאב ראש למארגני אליפות העולם האינטר-פלנטרית הראשונה בכדורגל.

אין לזה שום קשר לענייני הבלוג, אבל חשוב שתדעו.

במחשבה שניה
חבל. חישבו לרגע אילו יתרונות עשויה להציע לנו טכנולוגיית החיישנים של נפטון, שעוצמת קרינת השמש הממוצעת בו נמוכה בערך פי אלף מאשר אצלנו.

Photograph: Voyager 2, 1989

.

ורסטיליות ויצירתיות: שאלות ותשובות

אחד המשפטים שאתה חוזר עליהם המון ובכל מקום הוא שעדשת פריים מכריחה אותך להיות יותר יצירתי. אני אף פעם לא מצליח לרדת לסוף דעתך. הרי בדיוק להיפך:

אם אני מחליט על סצנה שאני רוצה לצלם. ליצן ברחוב נניח.

אם אני עם עדשת זום, אני יכול להחליט אם אני רוצה לצלם פורטרט רציני שלו ב50 מ"מ, אם אני רוצה תמונת גוף מלא ב35, אם אני רוצה לפתוח עד ה18 ולצלם אותו עם הסביבה ואולי בזווית יותר "מעוות קצת" או ללכת לזום המלא שלי, לצלם אותו מסוף הרחוב ולבודד אותו מהרקע לחלוטין (מובן שיש עוד מלאנתלפים אופציות בערך, הלכתי על הקיצוניות ביותר).

אם אתה בא עם עדשת פריים, אתה הרבה יותר מוגבל, לא?

A&A

עדשת זום תציע לך את האפשרות לבחור במסגור המדויק של הפריים מבלי לזוז ממקומך, אבל יחד עם המסגרת ישתנו גם הפרספקטיבה ועומק השדה. שניהם כמובן ניתנים למניפולציה: את תחושת הפרספקטיבה אפשר לשנות (במידת מה) באמצעות הגבהה או הנמכה של נקודת ההשקפה. את עומק השדה אפשר לשנות (במידת מה) באמצעות פתיחה או סגירה של הצמצם. עם זאת, עליך להיות צלם מנוסה למדי על מנת שתוכל לצפות מראש את השפעת התיקונים האלה על התצלום. מספר המשתנים פשוט גדול מכדי שאפשר יהיה להתחשב בכולם באופן אינטואיטיבי בעת החשיפה. עדשת פריים תגביל אותך אמנם במסגור, אבל דעתך תתפנה למשתנים האחרים, שהשפעתם על התוצאה משמעותית לא פחות מאשר השפעתו של אורך המוקד. הדברים רלוונטיים בעיקר לאורך מוקד נורמלי (35-50 מ"מ במונחי 35 מ"מ) שכן באורכי מוקד אלה השפעתם של נקודת ההשקפה ושל מפתח הצמצם על ה"תחושה" של התצלום היא גדולה.

שימוש תכוף בעדשת פריים מסוימת מביא איתו היכרות אינטימית. עם הזמן תדע לאמוד לא רק את שדה הראיה שלה אלא גם את המרחק ההיפר-פוקאלי שלה במפתחי צמצם שונים, את מאפייני עומק השדה שלה במרחקים שונים של הנושא ואת הפגמים הקלים מהם היא סובלת. כל אלה יאפשרו לך להגיב מהר יותר לסיטואציה שסביבך ולקמפז אף מבלי להציץ בעינית או במסך האחורי. יצירתיות אין משמעה רק יצירת קומפוזיציה נאה ומקורית אלא גם בחירה מדויקת של רגע החשיפה. עדשות פריים, ככלל, מהירות יותר מעדשות זום לא רק במהירות התריס. הן מאפשרות לצלם תגובה מהירה יותר לסביבתו הדינאמית ומגדילות - באופן ניכר - את סיכוייו לחשוף בדיוק בזמן. מהירות התגובה איננה קשורה לטכנולוגיה. לעומת זאת יש לה קשר הדוק לדרך החשיבה של הצלם בשעת החשיפה. שוב, הקטנת מספר המשתנים מפנה את דעתו של הצלם להיבטים נוספים של עבודתו. כל זה לא מעלה ולא מוריד בצילום איטי ומחושב, אבל הדברים משמעותיים בז'אנרים הריאקטיביים יותר.

לבסוף, ואולי יותר מכל, עדשת פריים תאלץ אותך להתאמץ על מנת ליצור קומפוזיציות מעניינות. אינני מדבר רק על מאמץ מנטלי אלא על מאמץ פיזי ממש: עם העדשה הנכונה תמצא את עצמך מתקרב ומתרחק, מטפס וכורע ואפילו שוכב. התנועה הבלתי פוסקת תגרום לך להיות מעורב יותר בסצנה וערני יותר למתרחש בה. היכולת ליצור תצלומים מעניינים נגזרת מן המעורבות לא פחות מאשר היא תוצאה של נקודת השקפה מוצלחת. ראה את Henry Cartier-Bresson בפעולה בסרטון הבא. הוא נמצא בתנועה מתמדת, מתמתח, מתכופף, מקפץ ומהדס. קשה לחשוב על מידה כזו של מעורבות עם עדשת זום.

אין ספק שלגמישות יש ערך: היא תאפשר לך יותר דרגות חופש ותשמור את מירב האפשרויות פתוחות. מצד שני, לעודף אפשרויות יש נטיה לרדד את רובד ההחלטות של הצלם ולהגביל אותו לבחירה ביניהן. היצירתיות מתאפיינת דווקא בחריגה ממעגל האפשרויות. ביצירת אפשרויות חדשות. לכן המגבלה איננה יריב; אם תלמד להכיר אותה היא עשויה להתברר כידידה טובה.
.

עדשות רדיאקטיביות

הנה משהו מעניין שלא ידעתי על עדשות. מסתבר שהחל משנות ה-40 ועד לשנות ה-70 מספר משמעותי של עדשות הכילו חומר רדיואקטיבי. בעיקר הוסף לעדשות חומר בשם טוריום אוקסיד. הוספת החומר הנ"ל אפשרה לשנות את זווית שבירת האור, ומכאן להקטין באופן משמעותי את תופעת ה-dispersion או לחלופין להשקיע פחות בעיצוב גיאומטריית העדשה ולקבל פיזור אור מתקבל על הדעת. טוריום פולט קרני אלפא, בטא וגמא, כאשר המסוכן ביותר (מסרטן) הם קרני הגמא. כאשר מביטים במצלמה דרך עדשת Takumar לדוגמא, נחשפים לקרינה שהיא פי עשר מקרינת הרקע, כלומר אם מביטים דרך עדשה כזאת במשך דקה אחת , זה כמו לא להביט דרכה במשך 10 דקות :). הדעות באם כמות הקרינה עלולה להזיק לאחר שימוש ממושך הן חלוקות ולא ניתן לקבוע בוודאות אם אכן העדשות האלה מסוכנות, אך זה לא המקרה אם גם העינית מכילה חומר רדיאוקטיבי כפי שהיה מקובל במכשירים צבאיים שונים (תוך כדי הגילוי הזה נזכרתי שבצבא היתה לי כוונת שהכילה טריטיום, שמטרתו הסתכמה בציון נקודה זעירה וזוהרת בכוונת). היצרן הפעיל ביותר של עדשות רדיאקטיביות היתה חברת קודאק שבין דגמיה ניתן לציין את מצלמת הפוני, Signet ו-Instamatic. העדשה הרדיאוקטיבית המפורסמת ביותר היתה ה-Kodak Aero Ektar.
 

Photo: International Combat Camera Association.

הגיע הזמן לשאלון

תודה מראש לכל מי שיטרח וישתתף בשאלון. תוכלו לצפות בסיכום התשובות הקודמות מיד לאחר שליחת הטופס.
.

על התמחות

אין צורך לדחוק. זה לא עובד כך. יום אחד אתה מגלה שבעצם אתה חש בנוח עם נושאים מסויימים מאד. זה לא דבר חדש כמובן, אבל לא הצלחת לשים על זה את האצבע קודם לכן. ואז, לאט לאט, אתה מתחיל להתמחות ולזנוח (אף פעם לא לגמרי) דברים אחרים שעשית. יותר עדשות מעלות אבק בארון, אתה "מתעסק" פחות בתצלומים שלך ומוצא את עצמך מצלם פחות ופחות, עד שאתה מגיע למעין steady state שבו הצילום והחיים שלך אינם מפריעים זה לזה. מצד שני, אתה לא מצלם פחות תמונות שאתה אוהב. אולי אפילו יותר מאשר קודם.

מצויינות? היא תלויה בהשוואה לאחרים. אין צורך בציונים. די בכך שאתה נהנה ממה שאתה עושה ואוהב את התוצאות.

.

שיח צלמים

ר: סליחה, איזו מצלמה זו?

אני: (אומר לו את שם הדגם)

ר: אפשר?

אני: ודאי. (מוריד אותה מהצוואר ומגיש לו)

ר: יותר כבדה מכפי שהיא נראית. (בוחן אותה מכל הכיוונים ומכוון אלי). איפה הזום?

אני: אין זום. זאת עדשת פריים.

ר: ומה תעשה אם תרצה לצלם משהו רחוק?

אני: אין לי כוונה לצלם מרחוק היום.

ר: העדשה שלי מתאימה לכל סוגי הצילום. 18-270 (מראה לי כיצד היא מתארכת ומתקצרת בסיבוב טבעת הזום).

אני: יפה מאד.

ר: תגיד, החיישן של המצלמה שלך לא קצת קטן? אני יכול לעלות ל-1600 וזה אפילו לא מזיז ל-(דגם המצלמה שלו).

אני: כן, הוא באמת קטן יותר מהחיישן במצלמה שלך. אבל העדשה מהירה.

ר: איזה F יש לה?

אני: 1.7.

ר: פששש (מביט בה בהשתאות), כל כך קטנה ו-F/1.7? יש לה בוקה יפה?

אני: לא רע, אבל היא קצרה. זאת לא "עדשת בוקה".

ר: אז למה אתה משתמש בה?

אני: היא מתאימה לסוג הצילום שתכננתי להיום. לא חשבתי לטשטש את הרקע. (מראה לו) אתה רואה, כיוונתי את הצמצם ל-F/8.

ר: אז מה הטעם בחיישן גדול? אני תמיד מצלם עם בוקה (מחזיר לי את המצלמה, מגדיל את אורך המוקד עד המקסימום, מכוון אל אשתו שעומדת במרחק מה ויורה רצף של שתי חשיפות). תסתכל איזה יופי (מראה לי את הפורטרט שצילם זה עתה).

אני: יפה מאד.

ר: תגיד, כמה היא עלתה לך?

אני: (מוסר לו את האינפורמציה)

ר: וואו, במחיר הזה יכולת לקנות (שם של דגם ברמת הכניסה) עם שתי עדשות. החיישן שלה הרבה יותר טוב ויכולת לקבל את כל טווח הזום.

אני: (מחייך) כן, אני יודע.

ר: אתה מבין, העדשה שלי לא כל כך מהירה אבל עם ISO כמו שיש לי אני יכול להשתמש בה בלי פלאש גם בתוך הבית. אולי אקנה השנה (דגם של עדשת זום מהירה). למצלמה שלך אי אפשר להרכיב הרבה עדשות, נכון?

אני: יש לי כל מה שאני צריך.

ר: ואיך איכות התמונה? אתה מרוצה?

אני: כן, היא מספיקה לי.

ר: מאז שהתחלתי להשתמש ב-(תוכנה פופולארית לעריכת קבצי RAW) כאילו החלפתי מצלמה. לא תמצא בתמונות רעש בכלל. באיזו תוכנה אתה משתמש?

אני: אני מצלם JPEG.

ר: (בוהה בי מזועזע) אין לך מושג מה אתה מפסיד. זה עולם אחר.

אני: יכול להיות. עלי לנסות. בכל אופן, אני מרוצה מהאיכות הטכנית של התצלומים שלי. אפילו בהדפסה.

ר: אתה עדיין מדפיס?

אני: כן. פחות מכפי שהייתי רוצה, אבל מידי פעם...

ר: כמה מגה-פיקסלים יש במצלמה שלך?

אני: (מוסר לו את האינפורמציה)

ר: וזה מספיק להדפסות גדולות? נניח – 40X60?

אני: אני לא מדפיס בגדלים כאלה, אבל אני חושב שזה מספיק, כן.

ר: ומה עם קרופים? עם עדשה כזאת אתה בטח קורפ הרבה.

אני: לא כל כך. אני משתדל להמעיט בזה.

ר: במצלמה שלי אין בעיה לקרופ. יש לה (כך וכך) מגה-פיקסלים.

אני: אני מתאר לעצמי.

ר: טוב, אשתי מחכה. בפעם הבאה שתחליף את המצלמה שקול לקנות (שם של יצרן מצלמות פופולארי). אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אלה מצלמות אמיתיות. (לוחצים ידיים והוא הולך לדרכו)

וזהו. דיברנו על צילום במשך עשר דקות ולא החלפנו מלה אחת על צילום.
.

מחרוזת אסוציאציות חופשיות

If it is only photographer and people involved in the industry really looking at the images and doing something about it then what’s the point? I don’t need a Magnum photographer to tell me my image is well composed or nicely seen and powerfully shot, although I’d be fucking thrilled if they did. What I need is Joe public to tell me that my image made him get up off his wobbly chair, forget his thirst for overpriced lager and go out and help make change.

Nia Haf

...

כמה קל לתרץ את העיסוק האינסופי שלנו בעצמנו בקלישאה לפיה הימים בהם ניתן היה לחולל שינוי באמצעות המצלמה חלפו לבלי שוב אי שם באמצע שנות הארבעים של המאה שעברה. נכון, סיכוייו של צלם בודד (או יוצר כלשהו) להשפיע על האנושות הנם אפסיים, אבל בעצם כך היה תמיד. זה אידיאל אוטופי שאי אפשר ליישם. חלום באספמיה. קשת בענן. האנשים אינם רוצים להשתנות. טוב להם ללכת בדרכם, אפילו אם היא רעה. די בכך שהתצלומים שלנו ישנו את התנהגותו, אפילו את עמדתו, של אדם אחד. זה יהיה הישג כביר. אנחנו כבר מכירים את האדם הזה. הוא יקר לנו ולכן אנחנו מוכנים להתאמץ עבורו - לבטא את אהבתנו, את הדאגה ואת המסירות שלנו כלפיו. בתצלומים.

...

 

לתמונה יש תכונה מוזרה: היא מדברת במקומות בהם המלים אילמות. לא, היא אינה יכולה להחליף את המלים, אבל מלים לא יכולות להחליף אותה. היא דוברת שפה שונה. והיא מובנת בשפתה. כמו מוזיקה.

...

 

תצלום טוב איננו המצאה; הוא תגלית. הוא פותח צוהר אל משהו שכבר היה כאן לפניו אבל איש לא נתן עליו את דעתו. יש רגעים בהם הרוח האפורה בה אנו שרויים מפסיקה לנשוב פתאום. ראייתנו מתבהרת, מתחדדת. ואז אנחנו פנויים להתרשם. לנשום. לגלות.

...

...

פרס נובל לצילום: Watson and Crick, 1962

...

Art: Andy Warhol

...

Art: Joseph Beuys

...

כמה ציפיה יש ביריעת קנווס מגולגלת. אינך יודע אילו צבעים תגלה, אילו אוצרות. האושר שבפריסתו; המגע הקשה של הבד העבה, המרוח בשכבות-שכבות של צבע שמן; טביעות אצבע שחורות, כחולות, אדומות וירוקות. וחומות.

...

אם לכל חודש היה צבע משלו, איזה מן החודשים היה חום? אולי חודש חשוון. שם מוזר, חשוון. מה מקורו? אולי פרסי? (בדקתי) לא, אכדי: וַרְחֻ-שַׁמְנֻ. הירח השמיני. העידן השני למלכותה של אלת הירח נינגל. אין סיבה למהר. יש עוד ארבעה אחריו. ארבעת ירחי הגשם והרוח והשקט.

...

דוד שחר. יותר מדי זמן עבר מאז קראתי בספריו. מעניין יהיה לקרוא אותו שוב. אולי את המסע לאור כשדים. האם אוהב אותו שוב? האם עדיין יש זכר למלים האלה בירושלים?

...

...

כמה זמן עבר מאז הלילה הקסום ההוא? אולי שנתיים. יש לירושלים הרגעים שלה. ירושלים שנואת נפשי שבלעה את כל אהבותי.

...

...

התרשמויות

Photograph: J.E. Naschitz

.

אמנות או קיטש?

אחת הרעות החולות ששוטפות את ספירת הצילום באינטרנט היא ההתמסרות לטעם הפופולארי. גודש התצלומים אליו אנחנו נחשפים כל הזמן פוגע ביכולתנו לחשוב בשקט, להעמיק, ליצור אמנות. הצילום הופך לדידנו לעוד דרך בה נוכל "לשווק" את עצמנו לעולם. כמו בשיווק של מוצרים, המסר צריך להיות אסתטי, נאמן לטעם הקהל, סנטימנטלי ובעיקר פשוט. זהו צילום שמבוסס על טכניקה ועל "מראה". אין צורך באמירה פילוסופית עמוקה על מנת לסחוט את ה-Wow (איזו מלה מתועבת) מקהל הצופים האלמונים. למען האמת קיטש יעשה זאת טוב יותר. לכן אנחנו יוצרים קיטש. איננו עושים זאת במודע - אנחנו לא עד כדי כך ציניים - אבל אנחנו נחשפים לכמויות גדולות כל כך של קיטש עד שכושר השיפוט שלנו מתערער. ואז אנחנו נסחפים במערבולת ומתחילים ליצור אותו בעצמנו. רק כדי לסבר את האוזן, קיטש הוא לא רק שמלות מלמלה ורודות, בלונים בצורת לבבות או תצלומים של שקיעת השמש. קיטש הוא כל מה שנוצר על מנת לפנות אל הסנטימנטים של ההמונים. הוא משתמש בתרבות הזרם המרכזי על מנת להשיג אהדה. כמו השיווק של מוצרים מסחריים.

קיטש

עוד קיטש

ועוד קיטש

יש עוד סיבה לכך שאנחנו יוצרים כל כך הרבה קיטש: הצילום per se (בלטינית - כשלעצמו). כמה פעמים יצאתם לצלם כדי ליצור תצלומים יפים? אני בטוח שאתם עושים זאת לעתים קרובות. ובכן, כשאנחנו מצלמים למען הצילום עצמו, כשהצילום הופך מאמצעי למטרה, מה שניצור יהיה כמעט בהכרח דל, שטחי ובלתי משמעותי (בהקשר זה זכורה האימרה של Gary Winogrand: "אני מצלם כדי לראות איך הדברים נראים כשהם מצולמים"). זה קורה מפני שאנחנו מקדישים את מלוא הריכוז שלנו לעבודת הצילום במקום להפנות אותו למה שמתרחש מסביבנו, לניואנסים הדקים של אור וצל, לריחות, לטעמים, לפני האנשים, לקולנו הפנימי. על מנת ליצור אמנות עלינו להתכוון. להיות מונעים בכוחו של צורך לומר משהו חשוב.

הצילום משרת מטרות רבות: אנחנו מצלמים על מנת לזכור טוב יותר כיצד נראו האנשים היקרים לנו, על מנת ליצור רשומות אישיות, על מנת לשתף אחרים בחוויות שלנו. יש מי שמצלם כדי לתעד את ההיסטוריה הציבורית, יש מי שמצלם על מנת להתפרנס, אחרים משתמשים בצילום כדי ליצור אוסף נתונים ורבים אחרים מצלמים על מנת שיהיו להם חפצים יפים לקשט בהם את קירות ביתם או את הבלוגים שלהם.

לעתים רחוקות אנחנו מצלמים כדי לבטא את המחשבות הכמוסות שלנו, את השמחה או את הכאב שאנחנו חשים. רק כשאנחנו מצלמים כדי לממש את המטרות האלה אנחנו יוצרים אמנות, בין אם אנחנו מציגים אותה לראווה ובין אם לא.

.

חידושים והמצאות

יצרני המצלמות מתאמצים להכניס במוצרים שלהם תכונות מגוונות ככל האפשר על מנת לפתות רוכשים לבחור דווקא בהם. כצלם ותיק למדי, אני נוטה להעדיף מצלמות פשוטות להפעלה. כאלה שקל "לנהוג" בהן. אינני משתמש כלל ברוב התכונות של המצלמות שלי. אני זקוק רק לדרך נוחה ומהירה לקבוע את מפתח הצמצם ואת מהירות התריס, לכפתור נעילת חשיפה, לעינית גדולה ובהירה ולמיקוד אוטומטי מדויק במהירות סבירה (בעצם יכולתי להסתפק במיקוד ידני ברוב הסיטואציות). רוב הפירוטכניקה המוצעת במצלמות החדשות (אלה שיוצרו בשלוש השנים האחרונות) אינה יותר מסדרת גימיקים חביבים יותר או פחות. כך לפחות חשבתי. כמה מן התכונות האלה מקלות מאד על עבודת הצלם ובעיקר מזרזות אותה באופן ניכר.

קחו למשל את תכונת הפנורמה האוטומטית שנתמכת כיום במצלמות רבות, מקומפקטיות וטלפונים סלולאריים ועד מצלמות SLR חצי מקצועיות. נכון שאפשר לתפור את הפריימים בעזרת תוכנות מחשב שלא רק ימצאו עבורכם את קווי החפיפה המדויקים אלא גם "יחליקו" את ההבדלים הטונאליים בין הפריימים המרכיבים את הפנורמה. מצד שני, אם אפשר לעשות זאת תוך כדי הצילום אז למה לא? הזמן יקר. המצלמה אפילו תנתח עבורכם את הסצנה. כל שעליכם לעשות הוא להטות את המצלמה באיטיות והיא כבר תרים את התריס בעצמה, בדיוק במקום הנכון.

המיקוד האוטומטי המבוסס על השוואת פאזות היווה פריצת דרך כמעט פלאית בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים. מאז, במשך קרוב לשני עשורים הוא לא השתנה בהרבה במצלמות המתקדמות. נכון, המצלמות הדיגיטליות הקומפקטיות השתמשו בעיקרון אחר כדי למקד את העדשות שלהן, אבל המיקוד שלהן תמיד היה איטי מדי עבור רוב השימושים. והנה, לפני שלוש וחצי שנים הוצג לראשונה מנגנון מיקוד אוטומטי שהסתמך על איתור הקונטרסט (כמו במצלמות הקומפקטיות) אבל היה מהיר כמעט כמו מנגנוני השוואת הפאזות החדישים ביותר. והוא גם היה מדויק יותר. אינני יודע אם אתם מודעים לכך, אבל רוב המקרים של חוסר חדות בתצלומים, מעבר לרעידת המצלמה כמובן, נובעים ממיקוד אוטומטי שגוי. המיקוד האוטומטי במצלמות רפלקס נעשה במסלול אופטי אלטרנטיבי ועושה שימוש בחישובים מסובכים על מנת להביא את קבוצת המיקוד של העדשה למקומה הנכון. מיקוד אוטומטי מדויק דורש הרכבה מדויקת ביותר של המצלמה ושל העדשה. במקרים בהם שני המסלולים האופטיים, זה היוצר את התצלום וזה שמשמש את המיקוד, אינם קרובים זה לזה במידה מספקת התוצאה הבלתי נמנעת תהיה מיקוד "מפוספס". רק כיול מחדש של גוף המצלמה עם העדשה הסוררת יפתור את הבעיה באופן מלא. יתרונו של המיקוד המבוסס על איתור קונטרסט בכך שהוא אינו מניח דבר מראש: הוא מורה למנוע המיקוד של העדשה לדחוף את קבוצת המיקוד קדימה או אחורה רק במעט, וחוזר חלילה עד השגת קונטרסט מירבי. מנגנון מיקוד כזה איננו "יודע" כמה על קבוצת המיקוד לנוע. כל צעד כזה נבחן בהשוואה לצעד הקודם.לכן אין צורך בתקשורת דו כיוונית מורכבת בין הגוף והעדשה על מנת להשיג תוצאה מדויקת. יתרון נוסף של מיקוד הקונטרסט הוא שפע האינפורמציה: מנגנון המיקוד עושה שימוש בחיישן התמונה הראשי של המצלמה, שהוא מפורט בהרבה מחיישני המיקוד של מנגנוני הפאזות. לכן הוא מאפשר זיהוי דגמים, שאיננו אפשרי בחברו. השימוש בזיהוי דגמים מודגם, למשל, במיקוד עוקב: הצלם יכול לנעול את נקודת המיקוד הנבחרת על מקטע מסויים של הסצנה והמצלמה תעקוב אחר אותו מקטע ותבטיח שישאר ממוקד אף אם יזוז ממקומו. הנה כך. יישום נפוץ אחר של זיהוי דגמים הוא זיהוי הפנים והעיניים והמיקוד שלהם. החיסרון הגדול של מיקוד הקונטרסט נמצא בחוסר ההתאמה שלו, לפחות לפי שעה, לצילום של אובייקטים שנעים במהירות לכיוון המצלמה או ממנה והלאה. המעבדים פשוט אינם מהירים מספיק על מנת לחשב תנועה כזאת, במיוחד תוך כדי חשיפה רציפה. אחדים מן היצרנים פתרו את הבעיה בכך שציידו כמה מהמצלמות שלהם במערכת מיקוד אוטומטי כפולה. מיקוד הקונטרסט המדוייק פעיל כל עוד הצלם מתמקד באובייקט נייח. כשהאובייקט מתחיל לנוע הפיקוד ניתן למנגנון השוואת הפאזות, המהיר יותר. השכלולים האחרונים במיקוד האוטומטי אינם מעניינים אותי במיוחד למעט העובדה שהם הופכים אותו למדויק יותר. בדרך כלל אינני מצלם גופים שנעים במהירות ואין לי צורך בזיהוי פנים אוטומטי. אני יודע לזהות אותם בעצמי ואפילו למקד את העדשה אליהם.

תכונה אחרת בה מצוידות לאחרונה מצלמות רבות היא מסך המגע. ראו אותו כאן. יש לו שני שימושים: הראשון מטרתו לעשות את הניווט בהגדרות המצלמה מהיר ואינטואיטיבי יותר ולהקטין את המצלמה ע"י חיסכון בפקדי שליטה. למרות שלאחרונה אני משתמש בטלפון סלולארי "חכם", אינני חסיד של הממשקים האלה. הם דורשים קואורדינציה בין העין והאצבע ומקשים על השימוש במצלמה באור חזק. השימוש השני של מסך המגע הוא בחירה מהירה ואינטואיטיבית של נקודת המיקוד. במצלמות מסוימות אפשר להשלים את העבודה באופן אוטומטי, כלומר כל נגיעה במסך תפעיל את מנגנון המיקוד וכשזה יושלם החיישן יחשף. כמה נחמד שאפשר לצלם מבלי לגעת במחשף. לפעמים אתה לא רוצה שיידעו ובמקרים אחרים זה יכול להוות טריק מסיבות חביב.

החידוש הטכנולוגי המשמעותי ביותר בשנים האחרונות (לדעתי) הוא העינית האלקטרונית האיכותית. העינית הזאת היא למעשה מסך קטן, מהיר ומפורט שמציע לצלם הצצה על החיישן בזמן אמת. היתרון הגדול של צפיה דרך עינית כזאת על פני צפיה בעינית אופטית הוא התצוגה המוקדמת של התצלום הסופי. עוד לפני החשיפה. שינוי פרמטרים כמו פיצוי החשיפה, האיזון הלבן, ה-aspect ratio והרוויה בא לידי ביטוי בתצוגת העינית ומאפשר רמה גבוהה יותר של שליטה בתוצאה. בעינית כזאת אפשר להציג הרבה יותר אינפורמציה מאשר בעינית אופטית. ניתן לבקש מהמצלמה שתבליט את קווי הגבול בין משטחים באזורים הנמצאים בפוקוס (peaking), שתסמן את האזורים הצפויים להופיע בתצלום הסופי כהבהקים לבנים או כצללים שחורים או להציג את הפלס האלקטרוני בעינית (עוד חידוש מרענן). העיניות האלקטרוניות החדשות בהירות יותר מאלה האופטיות בתנאי תאורה לקויה או כאשר הצמצם סגור (במקרים בהם מורכבת על המצלמה עדשה ידנית). יתרון נוסף שלהן: הן אינן זקוקות לפריזמת זכוכית גדולה ובמקרים מסויימים אפשר אפילו להסיר אותן מהמצלמה כשאין בהן צורך. וכמובן, הן מאפשרות הקרנה פרטית (מאד) של תצלומים השמורים בכרטיס הזכרון.

עוד לא דיברתי על ה-HDR האוטומטי (הבזוי), על ה"מצבים היצירתיים" שנוספו למעבדי התמונה, על ה-live bulb החדשני ועל כישורי הסרטת הוידאו שנוספו פתאום למצלמות הסטילס המתקדמות אבל אתם כבר מבינים: חווית הצילום הולכת ונעשית משוכללת יותר, מאתגרת יותר ומהנה יותר. לפעמים אני נהנה לשחק עם הפונקציות האלה, אבל עדיין אין תחליף לנעילת חשיפה פשוטה. הטכנולוגיה עלולה, אם לא נזהר, להסיח את דעתנו מן האמת בצידה השני של העדשה.

.

אם התמונות שאתה יוצר לא טובות מספיק...

אחת מאמרות השפר הידועות ביותר בז'רגון הצילומי מיוחסת ל-Robert Capa:

If your pictures aren’t good enough, you’re not close enough

קאפה (1913-1954) ייסד במידה רבה את הפוטוג'ורנליזם המודרני. דמותו נערצת עד היום ומהווה מודל לחיקוי בקרב זן מיוחד של צלמי עיתונות, הלא הם "צלמי המלחמות" (גם כשהם מצלמים בעיתות שלום הם נותרים במהותם צלמי מלחמה. אתם יודעים על מה אני מדבר). קראתי את האוטוביוגרפיה של קאפה. הוא היה הרפתקן עם מצלמה ביד, מכור לאדרנלין, אדם חסר סבלנות, אגוצנטרי ובודד. הוא נמשך לסיטואציה, לסכנה ולדרמה שבה. האנשים הבודדים שפעלו בסיטואציות שצילם עניינו אותו פחות. הם שימשו לו ניצבים, חסרי ערך בפני עצמם, אנונימיים. אתם מכירים את התצלום הזה:

Robert Capa, Loyalist Militiaman at the Moment of Death, Cerro Muriano, September 5, 1936

העניין שלנו בסיטואציה המתוארת בו הוא פלקאטי. האיש שמופיע בו אלמוני. קאפה מעולם לא טרח לברר מיהו אותו חייל שהנציח ברגע מותו, מהו סיפורו, האם השאיר אחריו ילדים? שירים? יומן? כל אלה לא עניינו אותו. מרגע שיצר את אותו תצלום דרמטי, אייקוני, סיים את עבודתו. אפשר להמשיך הלאה, אל החייל המת הבא.

אבל לאמרה של קאפה יכולה להיות משמעות נוספת. מה אם נחשוב על סוג אחר של קירבה, כזאת שאיננה פיזית בלבד? זה הרי יעשה את המשפט הזה נכון עוד יותר. ככל שנכיר את האנשים שאנחנו מצלמים כך התצלומים שלנו יהיו משמעותיים יותר, חזקים יותר (לפחות בעינינו ובעיני המצולמים) ו"טובים" יותר. אינני מדבר על צילום מבוים; אני מתכוון לאמון בין הצלם לבין המצולם. לאמפתיה. להומאניות. קחו למשל את הז'אנר המכונה "צילום רחוב": הכלל הראשון שלו הוא קירבה. על הצלם להימצא במרחק קטן ככל האפשר מהנושא האנושי שלו על מנת שזה יתפוס את מירב תשומת הלב בתצלום. שימוש בעדשה ארוכה לא יעבוד כאן. הוא יבטל את הרקע ובכך יוציא את נושא התצלום מהקשרו המרחבי. אבל האם הקירבה הפיזית היא ביטוי לקירבה אנושית? חוששני שלא. צילום הרחוב הוא בהגדרתו מציצני במקצת. הגיבורים שלו אנונימיים - דמויות אלמוניות בסיטואציה סביבתית שתפקידן למלא חללים בקומפוזיציה. תצלומי "רחוב" טובים יציעו למתבונן רמזים לאנושיות: הבעת פנים מעניינת, אינטראקציה בין שתי דמויות או אפילו ביטוי של רגשות, אבל האנונימיות תישאר בעינה. הקירבה הפיזית של המצלמה היא רק קירבה פיזית.

יצירת אמון היא אתגר. במיוחד כשלפניך אדם זר. אין די בטכניקות שמטרתן הסוואת כוונותיך: אולי הן יעזרו לך לתפוס סיטואציה ספונטאנית, אבל ערכו הרגשי של התצלום שתפיק יהיה קטן ברוב המקרים. אזור אומץ. צור קשר עין. פתח בשיחה קצרה. נכון, זה לא יהיה "צילום רחוב" לשמו. זה יהיה סתם צילום מעניין.

.

Taryn Simon

Taryn Simon היא צלמת אמריקנית אשר עבודתה עוסקת במגוון סוגיות חברתיות ואנושיות שנויות במחלוקת. בשנים האחרונות היא עוסקת בחשיפת עשרות אתרים ומראות נסתרים מן העין. 

בפרויקט המעניין שלה - An American Index of the Hidden and Unfamiliar היא עוסקת  בדברים שקיימים בתוך גבולות ארצות הברית ואנחנו לא יכולים לראות אותם. היא בוחנת את התרבות דרך תיעוד של נושאים מתחומי כולל: מדע, ממשל, רפואה, בידור, טבע, ביטחון, דת. 

מה שמעניין בעבודה שלה זו העובדה שהיא לא מסתפקת רק בצילום של אותם מקומות אלא גם מצרפת לכל אחת ואחת מהתמונות טקסט מפורט שבה היא מסבירה את מה אנחנו רואים ובכך נותנת עוד הצצה לתוך הנסתר והחבוי.

הטקסט הוא עוד כלי עבודה - בכך היא מחברת בין הטקסט הכתוב לתמונה.

יחידת קירור קריוגנית המאחסנת את Robert Ettinger ואשתו – חלוצי הקריוגניקה (צילום: Taryn Simon)

מוטות דלק גרעיני באתר פסולת גרעינית פולטים קרינת צ'רינקוב (צילום: Taryn Simon)

חלק מרכזי בעבודתה (לטענתה 90%) הוא לא הצילום אלא מה שהיא צריכה לעבור עד שהיא מגיעה למקום שאותו היא צריכה לצלם - מדורי הביורוקרטיה. לא תמיד היא מצליחה לצלם את מה שהיא רוצה, לדוגמא - דיסנילנד סרבו לכך שהיא תבוא לצלם כי היא עלולה לפגוע בקסם של המקום.

יש לה עוד פרויקטים מעניינים מאוד שניתן לראות ולקרוא כמו:

The innocents 

A Living Man Declared Dead and Other Chapters

הרצאה של Taryn Simon באתר Ted על העבודה שלה ועוד - http://www.ted.com/talks/taryn_simon_photographs_secret_sites.html
.