יום חמישי, 16 בפברואר 2012

על אהבה ועל טכניקה

מדוע בכלל התחלתי לצלם?
הייתי בן חמש עשרה או שש עשרה, נער מעט רגיש, מעט שקט מהאחרים, מעט ביישן (אבל לא יותר מדי). בתמצית, התחלתי לצלם על מנת לקבע בתמונה דברים שאהבתי. ידידים, עלמות חמד, טיולים להרים ולמדבר, את נעורי. צילמתי מעט: גליל בכל חודש או חודשיים, אני חושב. צילמתי משום שחשתי בכך צורך. לא על מנת לשתף אחרים.
הצילום שלי היה נאיבי ומגושם. בעיקר snapshots של אנשים ושל חפצים, כמה תצלומי נוף, כמה פרחים, מעט רחוב, מעט שחור לבן. לא היה אז אינטרנט, לא היה כסף לירחוני צילום. לא ידענו כיצד "צריך" לצלם. שנתיים תמימות צילמתי בעדשה אחת, 50 מ"מ, והיא הספיקה. כשאני מעלעל באלבום מהתקופה הזאת אני נבוך מצד אחד ומתרגש מצד שני. המיידיות של התצלומים הישנים מחדדת את הזיכרון שלי, לפעמים משמחת ובמקרים אחרים קצת מכאיבה.
היום, כשאני מעלעל באלבום, אינני חושב: "אם רק היתה לי עדשת טלה-פוטו", או "התצלום הזה רך מדי" או "כאן היתה חשיפת יתר. אילו רק שמרתי את הנגטיב יכולתי להציל את התצלום הזה". הדברים האלה לא חשובים. הם לא היו חשובים גם לפני עשרים וחמש שנה, כשהאלבום הזה נוצר. באותם ימים היינו בוחרים את התצלומים הראויים להיכלל באלבום על פי התוכן שלהם, הרגשות שהם עוררו בנו, החשיבות הסמלית שלהם בעינינו. לא בחנו אותם בזכוכית מגדלת. לא ידענו שאפשר לחדד אותם, להעשיר את הצבעים שלהם, לתקן את העיוותים הגיאומטריים ואת האברציות. התצלום היה תוצר מוגמר, קבוע בחומר. לא אוסף של נתונים ספרתיים שישמש חומר גלם למניפולציה.
ההשראה שלנו נבעה מחיינו הצעירים: מן החוויות שלנו, מספרים שקראנו, מסרטים והצגות בהם צפינו, מן האהבה שלנו. לא נזקקנו למובילי דעה מקוונים או למאות על גבי מאות של תצלומים מופלאים שיצרו אחרים.
והנה, למרות הנאיביות, הפרימיטיביות הטכנולוגית, חסרונו של הידע, הטכניקה הרעועה והניתוק מהנעשה במקומות אחרים, הצלחנו מידי פעם ליצור תצלום טוב. כזה שמצליח לגעת בנו גם לאחר כל השנים האלה. שהופך לזיכרון.


כולנו, כך אני מאמין, מתחילים לצלם מן הסיבות הנכונות: אנחנו רוצים להנציח את היופי שממלא אותנו ברגעים מסוימים. אני חושב שהנפילה שלנו כצלמים, כאמנים, מתחילה ביום בו אנו מגלים את הטכניקה. כשאנחנו נוכחים לדעת שנוכל "לשפר" את התמונות שאנחנו מצלמים: לחדד אותן, להרוות אותן בצבע, לתקן את העיוותים ואת האברציות, לנקות אותן מרעש, לחתוך אותן ואפילו לסלק מהן הפרעות. אנחנו לומדים על קיומם של סטנדרטים אוניברסליים המגדירים מהו "תצלום טוב" ובהיעדר סדרת קריטריונים אלטרנטיבית אנחנו נוהים אחר ה"כללים" שטבעו אחרים. כך אנו הופכים לקורבנות אופנה ולעבדים של האסתטיקה הקנונית, המשעממת והנמוכה. ככל שאנחנו מרבים לעסוק בטכניקה (ובאחותה התאומה, הטכנולוגיה) כך אנחנו מתרחקים מן המטרה הראשונית לשמה אנו מצלמים: ביטוי האהבה שלנו. הצילום שלנו נעשה אולי אסתטי יותר, שיטתי יותר, "נכון" יותר (בעיני מי?), אבל הוא נטול עוגן. אנחנו נוטים לשכוח מדוע אימצנו את התחביב הזה ואיזה סוג של סיפוק הוא העניק לנו בהתחלה, לפני שידענו את כל מה ש"צריך" לדעת.
בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו אמיתיים, שיהיו בהם רגשות, שתהיה בהם ראיה סגולית, שתהיה בהם חוכמה. ושתהיה בהם אהבה. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.
.

2 comments:

  1. גלעד מלנקי16.2.2012, 23:49

    מה אני אגיד לך שאול... אני שומר את הלינק למאמר הזה ואחזור אליו מדי פעם כאשר ארגיש רדוף ע"י טכנולוגיה.. בערך פעם בשבוע שבועיים. תודה לך.

    השבמחק
  2. ולכן אני חוזר (לאט לאט) לצלם בפילם

    השבמחק

Google Analytics Alternative