צילום ברשת והזנב הארוך

ברוח הבלוג בימים האחרונים לגבי "האם הפרסום ברשת עובד"? 

הפרסום ברשת עובד.
אבל בואו נבחן עבור מי הפרסום עובד.

כדי להבין זאת, בואו נכיר את מושג "הזנב הארוך". הזנב הארוך זאת תופעה מעניינת שבה סכום הפריטים המזעריים שווה או אף עולה על סכומם של הפריטים הגדולים. כדי להסביר זאת אשתמש בדוגמה הבאה:

תארו לכם עמודה מאוד מאוד גבוהה של מטבעות, נניח שיש בה מטבעות בשווי $4,338,500 והיא מייצגת את התמונה היקרה ביותר שנמכרה עד היום, והעמודה שבאה אחריה, שמעט נמוכה ממנה ויש בה מטבעות בשווי של רק $3,890,500. וכן הלאה, כל עמודה שבאה אחריה מייצגת תמונה שנמכרה בפחות כסף, עד שנגיע לתמונות שלנו, שנמכרות באתרי סטוקים למיניהם, תמונות שאנחנו מעלים לפליקר ותמונות שאנחנו מעלים לפורומים שונים. אם ננסה לתת לכל תמונה כזאת שווי כספי נגלה שהוא נמוך במיוחד, אולי שבריר של שבריר האגורה, שכן היא משלמת את עצמה דרך הפרסומות שאנחנו נחשפים אליהן באתרים הללו.

אם נתבונן בגרף הבא, נראה שהחלק הירוק מייצג אוכלוסיה קטנה עם הסתברות גבוהה, (תמונות יקרות) והחלק הצהוב מייצג אוכלוסיה גדולה עם הסתברות נמוכה (כל השאר).

אולי אפתיע אתכם כאן ואולי לא, אבל ההכנסה שנובעת מכל אותן תמונות "חסרות ערך", ביחד, (החלק הצהוב בגרף) גדולה יותר מההכנסה מכל התמונות היקרות להחריד שהזכרתי קודם וגם מהתמונות שהמחיר שלהן נראה סביר בעיניכם, כמו התמונות שאנחנו משלמים עליהן כדי לתלות בסלון, גלויות או התמונות ששילמנו עבורן לצלם חתונות שלנו (החלק הירוק בגרף). שוויין של התמונות הללו במונחי כסף נמוך או קרוב מאוד לסכום שווי התמונות שמחירן שבריר של שבריר הסנט!
המודל הזה אגב, עובד בכמעט כל תחום בכלכלת האינטרנט (למעט שווקים שהם קטנים מדי להיווצרות של זנב ארוך, כמו השוק בארץ שתלוי במקרים רבים בדוברי עברית).
אם ניקח את אתר המכירות EBAY כדוגמא, נראה שהרווח הגדול ביותר מגיע מפריטי "נישה" שבמקרים של חנויות רגילות לא היו נמכרים עקב חוסר כדאיות. גם אם ניקח את המוכרים הגדולים ביותר באיביי נראה שהם מהווים כ-2% מסך המוכרים, ולכל אחד מאותם מוכרים יש כמות עצומה של פריטים אשר 98% אחוזים מהם הם פריטי נישה וחלק קטן שהם בגדר "להיטים".
את כלל 98 האחוזים מתאר כריס אנדרסון עורך האתר WIRED בספרו, הזנב הארוך.

אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים להמשיך ולהתעמק בנושא.

ברשותכם אגע במסקנות שלי מהמודל המעניין הזה: בעוד ששוק מסוים עשוי להיראות בעיניכם כערמה גדולה במיוחד של מטבעות, כדאי לראות כיצד מתפלג הרווח (או במילותיו של יאיר לפיד "איפה הכסף"?). הכסף, כך תגלו במהרה, נמצא בידיהם של 2% מהעוסקים בתחום, בד"כ אלו הם המפיצים של התוכן ולא יצרני התוכן. אנחנו הם אלה שיוצרים את התוכן ומעלים אותו לרשת, אבל מי שמרוויח מכך הם בעיקר גוגל, פייסבוק, פליקר ודומיהם.

המצב הזה מאפיין כמעט כל תחום ברשת - ספרים ,מוזיקה, סרטים וסדרות, וכמובן תצלומים. אם החלטתם להרוויח מהרשת בלבד(!) כדאי לדעת שהזנב הארוך ידאג לכך שכמעט לכל נישה שתבחרו בה תהיה דרישה, אבל בכל הנוגע לכסף כדאי להנמיך את הציפיות.

.

האם הפרסום ברשת עובד: התוצאות

אבקש להודות בחום ל-33 המשתתפים בשאלון. התוצאות, אני חושב, מעניינות.

השאלון נוסח על מנת לבחון את הקשר בין החשיפה שהצלם חותר אליה, פעילות ה"שיווק העצמי" שלו ברשת ומחוצה לה והתוצאות של פעילות זו. את סיכום התוצאות הגולמי תוכלו למצוא כאן.

על מנת לערוך בחינה סטטיסטית בעלת משמעות של התשובות ניסחתי כמה משתני משנה, כולם נומריים:

1. gallery count - משתנה בדיד. מספר הגלריות המקוונות שהצלם מתחזק, כולל הגלריות שלו ברשתות החברתיות.
2. online - משתנה בדיד. מספר אפיקי החשיפה המקוונים שהצלם פועל בהם.
3. offline - משתנה בדיד. מספר אפיקי החשיפה ה"פיזיים" (הבלתי מקוונים) שהצלם פועל בהם.
4. efforts - משתנה רציף. מדד כללי למאמצי השיווק העצמי של הצלם שנגזר משלושת המשתנים הקודמים.
5. expectations - משתנה רציף. מדד המבטא את הציפיות של הצלם. נגזר ממידת הרצון שלו להיחשף, מהערכתו את ההסתברות ש"יתגלה" ומן ההיכרות שלו עם צלמים שהצליחו למנף את החשיפה המקוונת שלהם להכנסה קבועה.
6. potential - משתנה רציף. מדד המבטא את ה"מכפיל" של החשיפה. נגזר משימוש בלתי מורשה ביצירתו של הצלם, ממספר הפניות האישיות שהצלם מקבל וממספר ההפניות לגלריות שלו בבלוגים ובמגזינים מקוונים.
7. results - משתנה רציף. מדד המבטא את האפקטיביות של החשיפה. נגזר מהזמנת הדפסים מיצירותיו של הצלם, מהזמנת עבודה ומן התמלוגים שהוא מקבל עבור שימוש בתצלומיו.

השימוש במשתנים נומריים איפשר שימוש ברגרסיה על מנת למדוד את הקשר בין משתנים שונים. מצד שני, השיטה הסטטיסטית הזאת נוטה להתעלם ממידע שאולי קיים "בין השורות". העדפתי אותה מפני שהיא מהירה ומפני שממילא השאלון לא נוסח באופן מעמיק. להלן התוצאות החשובות:

באיזו מידה משפיעות ציפיותיו של הצלם על פעילות החשיפה שלו?

אם כן, צלמים בעלי שאיפות נוטים לפעול בעיקר ברשת. ככל שהציפיות שלהם גדולות יותר כך הם מתחזקים יותר גלריות מקוונות ופועלים ביותר "ערוצי הפצה" מקוונים (שליחת עבודתם לבלוגים ולמגזינים, השתתפות בתחרויות, שימוש ברשתות חברתיות וכיו"ב).

באיזו מידה משפיעות פעילויות החשיפה של הצלם על "מכפיל" החשיפה שלו?

למרבה ההפתעה, הפעילויות המקוונות והבלתי מקוונות של הצלם משפיעות על החשיפה שלו לעיני העולם במידה דומה. יש לציין שריבוי גלריות תורם לחשיפה במידה פחותה לעומת אפיקי חשיפה אחרים.

באיזו מידה משפיעות פעילויות החשיפה של הצלם על האפקטיביות של החשיפה?

קבוצת הפעילויות היחידה שמשפיעה במידה מובהקת סטטיסטית על ההצלחה המסחרית של הצלם היא קבוצת ה-offline, כלומר הצגת עבודות ב"גלריות" מאולתרות ובתערוכות. יש לציין שוב את התרומה המזערית של ריבוי גלריות מקוונות להצלחה המסחרית של הצלם.

הצלמים שהשתתפו בשאלון בוודאי אינם מייצגים את עולם הצילום המסחרי בכללותו, אבל התמונה המתבררת מן השאלון הזה מאששת את הציפיות האינטואיטיביות שלי: פעילות השיווק העצמי ברשת מגדילה אמנם את החשיפה לה זוכה הצלם, אבל תרומתה להצלחתו המסחרית מוטלת בספק. דווקא הצגה פיזית של עבודתו תסייע לו למכור יותר עותקים מתצלומיו, לא רק למבקרים בתערוכה אלא גם באמצעות הרשת (זו השאלה שהשאלון בחן). לכן, צלמים בעלי שאיפות מוטב להם שיפעלו להצגה פיזית של עבודתם ולא רק לחשיפה מקוונת.
אשמח לקרוא את התובנות שלכם מתוצאות השאלון.
.

ילקוטו של הפוטוג'ורנליסט

פוטוג'ורנליזם הוא אולי הענף הצילומי בו חשיבותם של הכלים היא הקטנה ביותר. כך, לפחות, אני רואה זאת. צילום עיתונאי טוב תלוי יותר מכל בנושא ומיד אחר כך בצלם, שנדרש להבין של הסיטואציה מכל היבטיה ולבנות גשרים רלוונטיים ואנושיים בינו לבין המצולמים. בסוג כזה של צילום הכלים אינם מעלים ואינם מורידים; איש אינו מצפה לאיכות טכנית עילאית בתצלומי חדשות. אני משער שאילו עבדתי כצלם שטח הייתי מעדיף להשתמש במצלמות ובעדשות קטנות, אמינות ועמידות לתנאים קשים. הפונקציונאליות תהיה חשובה עבורי הרבה יותר מאשר, נניח, היעדר רעש ב-ISO אסטרונומי.

אלה בדיוק התכונות ש-Markus Bleasdale, צלם עיתונות עצמאי שעובד באזורי עימות שונים באפריקה, זקוק להן. לכן הוא בחר ב-Canon 5D mark II ובכמה עדשות פריים העשויות מפלסטיק רעוע למדי לשמש ככלים העיקריים שלו. הוא מסתובב בעולם עם תיק קטן ובו שני גופים כאלה ומספר צנוע של עדשות.

הסרטון הזה יוצר את הרושם ש-Bleasdale שם את הציוד שלו במרכז. מובן שמטרת הסרטון היא פרסומית, אבל השימוש שהצלם עושה במלה "אוכלוסיות" ("populations") במקום במלה הפשוטה "אנשים" מעידה על התייחסותו לתושבי הארצות שהוא עובד בהן. בתצלומים המוצגים בסרטון אין אפילו אוכלוס אחד המוצג כאדם ספציפי, בעל שם וסיפור משלו. אבל הם דרמטיים ואסתטיים ומסוגננים כדבעי.
צעירים רבים ודאי מתקנאים באורח החיים של Markus Bleasdale וחבריו. הם נוסעים בעולם, יש להם גישה למקומות אקזוטיים ולאזורי עימות מלאי אקשן; עבודתם מתפרסמת בעיתונים חשובים בכל רחבי העולם; יש להם גישה לכל מצלמה ולכל עדשה שיוצרה אי פעם; ואם כל אלה לא מספיקים, הם זוכים להערכה בכל מקום אליו הם מגיעים בזכות חוסר ההיסוס שלהם לסכן את עצמם ובלבד שהברבריות, השחיתות, האלימות וחוסר הצדק ייחשפו לעיני אזרחי העולם המערבי (למרות שהכוח המניע רבים מהם הוא התמכרות פשוטה לאדרנלין. אין להם עניין אמיתי בגורלם של האנשים שהם מצלמים או בעבודתם של ארגוני הסיוע ההומאניטרי שמשמשים להם כרטיס כניסה לאזורי העימות ה"פעילים" יותר).
אני שואל את עצמי מה אני אמור ללמוד מן הסרטון הזה והתשובות אינן נוחות לי. הסרטון מלמד שהצלם עצמו, כאיש המערב הנאור, חשוב יותר מן האנשים שהוא יוצא לצלם. אני לומד שהציוד מגדיר את הצלם, מעניק לו סטאטוס, תדמית, אולי אפילו רישיון (מי יעיז לעמוד בדרכם של שני גופי 5DII?). אני לומד שאמנם נכונה לי דרך ארוכה עד שאהיה לאחד מצלמי העיתונות האגדיים האלה, אבל רכישה של ציוד זהה לזה ש-Bleasdale משתמש בו היא בוודאי התחלה טובה. שקרים על גבי שקרים.

עליכם להבין: אינני טוען שהמצלמה המוצגת בסרטון פחות טובה, או פחות מתאימה לצילום עיתונאי, מכל מצלמה אחרת. אני שואל האם הציוד בכלל חשוב בעבודה כזאת. רוב התצלומים המלווים את דבריו של הצלם יכולים היו להיות מופקים באמצעות כל מצלמה שהיא, אבל זה לא העניין. הסרטון אולי מדגים עבודת צילום מעולה, אבל הוא מדגים עבודה עיתונאית ירודה. אנונימית, גנרית ושטחית. זאת המחלה של הפוטוג'ורנליזם העכשווי, שמתבטאת גם בחלון הראווה שלו. מצד שני, זאת כנראה דרך טובה למכור מצלמות.
.

מה לא בסדר בתצלום הזה?

הירחון הבריטי Intelligent life פרסם בשער הגיליון האחרון שלו פורטרט של שחקנית הקולנוע לשעבר Cate Blanchett. הביטו היטב בתצלום ונסו לאתר מה השתבש בו:

באמצעות The online photographer

התשובה פשוטה. עורך המגזין נמנע משימוש בכלי הריטוש של פוטושופ. הנה מה שיש לו לומר להגנתו. שימו לב לשקיות העור הקלות מתחת לעיניים, לקמטים בזווית העין ובצד הפה. כך נראה אדם בשר ודם. פניו מכוסים בעור אורגני וחי, לא בקליפת פלסטיק. הקמטים והפגמים בעורו הם עדות לניסיון החיים שלו, לתכונות האופי שלו, ליופיו הפנימי. כמה חבל שלעתים קרובות הפרטים החשובים נחסכים מאיתנו בשם האסתטיקה.

.

שאלון: האם הפרסום ברשת עובד?

ביממה האחרונה התחולל כאן ויכוח נוקב על תרומתה של הרשת לשיווק העצמי של צלמים אלמונים. עלה בדעתי להיעזר בניסיונכם על מנת לרדת לחקר העניין.

תודה מראש לכל מי שיקדיש מזמנו כדי לענות על השאלון הארכני הזה. כרגיל, לאחר מילוי השאלון תוכלו להציץ בסיכום התשובות. בעוד מספר ימים אכתוב משהו על הממצאים. אנא, הפיצו את דבר השאלון בין מכריכם על מנת שהמדגם יהיה גדול ככל האפשר.

.

כמה שזה פשוט

כשהנושא מעניין והראיה חזקה, ספציפית וגולמית, כל השאר לא חשוב.

Photographs: Sergei Chilikov

Sergei Chilikov מצלם בברית המועצות ואחר כך ברוסיה מזה למעלה מ-30 שנה. הוא ניחן בסגנון אישי חזק, בחוש נדיר לצבע ובחוש הומור בולט. האם מישהו מכם שמע עליו? אינני סבור כך. אילו היה עובד, נניח, בארצות הברית הוא היה הופך מזמן לאושיה תרבותית מוערצת. והוא לא היחיד; לאחרונה נפתח בפני עולם חדש של צלמים דוברי רוסית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, פולנית, צ'כית, רומנית והונגרית. כנראה שהעבודה המקורית והחשובה באמת נוצרת במחשכים, הרחק מהרשת.

.

שבת, בוקר

.

reality check

אזהרה: הפוסט הזה ירגיז כמה מכם. לכן, באופן חד פעמי, אני פוטר אתכם מן החובה לקרוא אותו עד תומו.

כמה זמן וכסף אתם משקיעים בשיווק עצמי? האם רכשתם דומיין ברשת ששמכם מופיע בו (למשל, shaulnaschitz.com)? האם אתם מחזיקים גלריה באחד מאתרי האירוח הפופולאריים (Tumblr, Flickr, Deviant art, smugmug או דומיהם)? האם אתם מתחזקים אותה כהלכה (מוחקים ממנה תצלומים שסר חינם בעיניכם ומחליפים אותם בחדשים)? האם אתם מעלים תצלומים או מקשרים אליהם באמצעות ערוצי ההפצה הויראליים (facebook, twitter, google+...)? אם יש לכם שאיפות כלשהן להעלות את הצילום שלכם על פסים מקצועיים, קרוב לוודאי שהתשובה לחלק מהשאלות האלה חיובית. וכעת לשלב השאלה הגסה: כמה פעמים קיבלתם פניה מאדם שאינכם מכירים, שנתקל באחד התצלומים שיצרתם ושמעוניין להשתמש בו לצרכיו? האם אותו אדם הציע לשלם לכם בעד הזכות להשתמש בתצלום? האם מישהו התרשם מעבודתכם עד כדי כך שקיבלתם הזמנה לעבודה? כנראה שלא.

זה לא עובד כך. הרשת מלאה עד לזרא בגלריות מקוונות, בתצלומי סטוק ומיקרו-סטוק, בתצוגות וירטואליות קבוצתיות ופרטיות של צלמים חובבים. כל צלם שמציג ברשת מלא בחשיבות עצמית ובטוח שיהיה עליו להדוף את המוני המבקרים האקראיים שרק מחכים עם ארנק פתוח בידם. אבל האמת המרה היא שרוב המשתמשים ברשת כמקור לתצלומים אינם מתכוונים לשלם לאיש. ההיצע הרי עולה על הביקוש עשרות מונים והאינפלציה הזאת מפחיתה את ערכו של התצלום המקוון עד קרוב לאפס. תוכלו לרדוף עד חורמה את מי שגונב לכם את היצירות, אבל כל שתוכלו לעשות הוא לבקש ממנו יפה להסיר את התמונה מן האתר שלו או לכל הפחות לציין את שם הצלם בסמוך אליה. בואו נודה על האמת: הרשת איננה מהווה מדיום אידיאלי לשמירה על זכויות יוצרים. כוחה באנונימיות שלה מצד אחד וב"חינמיות" שלה מצד שני. כל זב חוטם יכול, ברצותו, להעתיק כל תצלום, להסיר ממנו את המטא-דאטה ולחזור ולפרסם אותו בכל מקום שהוא ברחבי הרשת. תטענו שהדבר ידוע לכם, שאתם משתמשים ברשת רק על מנת ליצור מודעות לקיומכם כצלמים. אבל אותה אינפלציה של תצלומים ושל צלמים משמעותה שאיש לא יזכור את שמכם במשך יותר מחמש דקות. האם אתם זוכרים את שמות הצלמים שאתם נכנסים באקראי לגלריות שלהם?

ובכל זאת אתם מקפידים לתחזק את התצלומים שלכם ברשת. אתם עושים זאת מפני שאינכם יכולים להרשות לעצמכם להיעדר ממנה. אינכם יכולים לסבול את המחשבה שתחמיצו את ההזדמנות "להתגלות" (ע"י מי?). זה הרי דומה להשתתפות בהגרלת הלוטו: הסיכוי לזכות הוא אחד לכמה מיליונים, אבל גם ההסתברות הזניחה הזאת גדולה יותר מאשר הסיכוי לזכיה של מי שאינו משתתף בהגרלה. אם תחשבו על המשאבים שאתם משקיעים בגלריה המקוונת שלכם (אפילו אם אתם לא מקדישים לה יותר מאשר שעה בשבוע) תבינו את האבסורד שבלוגיקה הזאת. ה"חשיפה" שלכם תגדל רק אם תציעו למבקרים ערך מוסף משמעותי. אני, למשל, עורך בלוג ומשקיע בו חצי שעה או שעה מידי יום, ולמרות זאת לא קיבלתי יותר ממספר קטן של בקשות להשתמש בתצלומים שאני מפרסם בו (וגם במקרים בודדים אלה לא דובר על תמורה כספית כלשהי).

אם אתם בכל זאת רוצים ליצור לעצמכם "שם" כצלמים, תיאלצו למקד את שיווק העצמי שלכם בעבודת שטח. מדוע לא תתלו כמה הדפסים בבית הקפה השכונתי שלכם? תצלום עשוי להותיר רושם הרבה יותר חזק כאשר הוא תלוי על קיר, נתון במסגרת גדולה, מאשר כאשר הוא מרצד על גבי מסך מחשב. יותר מזה, הקשר שהמתבונן יחוש כלפי תצלום-שהוא-גם-אובייקט הוא אישי יותר, אינטימי יותר ומפתה יותר. השאירו את שמכם ואת מספר הטלפון שלכם מאחורי הדלפק וסביר להניח שעד מהרה תקבלו פניות מצידם של לקוחות פוטנציאליים. בעלי עסקים קטנים כמו פאבים, מסעדות, מספרות ואפילו מרפאות שיניים ישמחו לקשט את קירותיהם בתצלומים פרי יצירתכם. אל תהיו תאבי בצע; הציעו את ההדפסים האלה ללא תשלום. אם אתם באמת מוכשרים כפי שאתם חושבים, מירב הסיכויים שהמאמצים האלה ישאו פירות.

.

על ידע טכני בצילום

שיניתי את דעתי.

אתמול מכרתי את המבזק שלי, הבחור שקנה אותו הולך להיות צלם ארועים, אני בד"כ לא מיחס חשיבות לידע הטכני של מי מהאנשים שיוצא לי לשוחח עמם בנושאי צילום, אבל אתמול זה היה שונה. אין לי בעיה עם אנשים ששואלים על קליקים של פילטר מקטב, כן כן, מכרתי את הפילטר שלי וזאת הייתה אחת השאלות (בערך כמו לשאול כמה מצמוצים עשו המשקפיים שלך).
אני באמת חושב שמי שצילום זהו התחביב שלו הכי חשוב שיהנה ממנו, וזה כולל אותי, אבל אני לא מסוגל לקבל כשאדם אומר לי שהוא הולך לצלם ארועים ואין לו ידע בסיסי בתפעול הציוד שלו. הרי מספיק שיש לך מראה ו"עדשה שמגיעה ל300" (אני מצטט) ואתה בליגה של הגדולים. לפני שאספר על "צלם הארועים" לעתיד, תרשו לי לספר קצת על הפלאש שלי. מדובר בפלאש די ישן, הוא היה קצה הטכנולוגיה עבור מצלמות פילם, אבל עקב שיטת מדידת האור שלו, כשמחברים אותו למצלמה דיגיטלית הוא למעשה מאבד את "המוח" שלו, העוצמה שלו וגם התוצאה הסופית היא ברמה של הפלאש הכי חדיש של היום, אבל לפני כן צריך לכוון אותו ידנית, כי כמו שאמרתי אין לו "מוח".
זה גם מה שהסברתי לבחור בטלפון, הוא עשה רושם שהוא מתמצא וקבענו להיפגש אצלי בבית. מעבר לתפעול המצלמה (הוא לא ידע איך לשנות צמצם), אחרי שהוא החליט שהמהירות הטובה ביותר לצלם בערב בתוך הבית היא 1/2000 ניסיתי להסביר לו על מהירות סנכרון, אני מקווה שהוא לפחות זכר לא לעבור את ה-1/200, עם ידע על הקפצת הפלאש מהתקרה הוא דווקא הגיע מהבית, אבל כשנשאלתי אם הפלאש שלי "יעשה את העבודה באולם ארועים" והתשובה שנתתי לו היתה שזה תלוי בגובה התקרה הוא פשוט הסתכל עליי כאילו הוא עצמו נפל הרגע מהתקרה ושאל אותי בלי לחשוב פעמיים "מה הקשר"?!
אלה בערך היו השאלות. איחלתי לו בהצלחה ביצענו את העסקה ונפרדנו.
מאז הוא לא יוצא לי מהראש. יכול להיות שיש לו "עין". יכול להיות שיש לו רצון ללמוד והוא יהיה מצויין במה שהוא הולך לעשות, אבל נראה לי שהוא לקח את הרעיון ש"הכי טוב ללמוד משהו זה פשוט לקפוץ אל המים" קצת רחוק מדי, אני פשוט מרחם על הזוג שהולך להיות שפן הנסיונות שלו.

הבלוג הזה לא נוהג לעסוק הרבה בעניינים טכניים של צילום וזאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לקרוא בו. אבל אחרי המקרה אתמול, זה ברור לי, זה לא מעניין אותי כי אני פשוט לא חושב על זה, הדברים האלה פשוט מובנים מאליהם מבחינתי, אז אם לרגע חשבתי שהשליטה במצלמה והידע הטכני פחות חשובים, אני חוזר בי. זה אולי לא חשוב כל כך אם הצילום הוא תחביב, אבל אם מישהו חושב להתפרנס מזה, למען השם שילך ללמוד קודם, לא חסרים מקורות מהם אפשר ללמוד את כל הדברים הטכניים.
אני מאמין שמי שהגיע לבלוג הזה (כך לפחות אני חושב על עצמי) עבר את השלב הזה ששאול קורא לו "אבולוציה" לפני כן, אבל אם לא, אני ממליץ בחום לא לדלג עליו.
.

על סקלרוזה צילומית

אתה מצלם "ברצינות" כבר חמש שנים, אולי אפילו יותר. כבר ניסית הכל וסוף סוף התמקדת בז'אנר אחד ובמגוון קטן של נושאים. אתה מומחה בז'אנר הזה. אתה שולט בטכניקה של הצילום בעיניים עצומות, כל הציוד המתאים כבר ברשותך ואתה טוב. ממש טוב. רבים משבחים את עבודתך, ביניהם גם אורים ותומים. אפילו סיגלת לך סגנון אישי, ספציפי ובר זיהוי. ובכן, מה עכשיו?

רבים מאיתנו הגיעו לשלב באבולוציה הצילומית שלהם בו הם "תקועים" (ורבים אחרים יגיעו לשלב הזה בעוד כמה שנים). הצילום שלהם סקלרוטי. כלומר, הוא משובח אבל ספציפי. ההתמחות הארוכה בספקטרום צר של ז'אנר, נושאים וסגנון גורמת לראיה שלנו להתנוון. כמה זמן הקדשתם השבוע לצילום? העדות הטובה ביותר להסתיידות הזאת היא פחיתה בזמן אותו אנחנו משקיעים בתחביב שלנו. כמובן, לא צריך להגזים. אני עדיין נפעם לנוכח צלמים מתחילים שיכולים להפיק 300 תצלומים ביום אחד ואחר כך לשבת מול מסך המחשב ולמחוק תשעה מכל עשרה מבלי להניד עפעף, ועוד להעיד על עצמם שנהנו. אבל מה אם החלטת לצאת ולצלם ובמשך שעה של שוטטות הצלחת ליצור ארבעה או חמישה תצלומים? משהו בך התייבש. ההתרגשות אבדה. חדוות היצירה מתה. ובכן, כיצד יוצאים מהקטטוניה היצירתית?

למען האמת אינני יכול לענות על כך מניסיון. לפני כ-12 שנים הגעתי למצב כזה בפעם הראשונה. הצילום חדל לרגש אותי. זה היה תהליך הדרגתי ואיטי. במשך כמה שנים לפני כן הזנחתי את הצילום. הפסקתי לחפש אתגרים והתמקדתי רק בנושאים "קלים", נוחים. לא ניסיתי להתנגד לזה. הרשיתי לעצמי לדעוך והחל מראשית שנת 2000 לא נגעתי במצלמה במשך למעלה משלוש שנים. הפניתי את היצירתיות שלי למחוזות אחרים. בדיעבד, אני חושב שההפסקה הארוכה הזאת היטיבה עם הצילום שלי. כשחזרתי לאחוז במצלמה הייתי צלם חכם יותר, יצירתי יותר. למדתי לשלב את הטכניקה בראיה האישית שלי. גם התהליך הזה היה ארוך. בעצם עדיין לא מיציתי אותו.

פעם חשבתי שהצטיידות בעדשה חדשה, למשל, עשויה לצקת ביצירתיות שלי חיים חדשים. הייתי בטוח שקריאה של ספר צילום טוב אחת לכמה חודשים עשויה להזניק את הצילום שלי. אבל לא כך הדבר. ההמרצות המלאכותיות האלה קצרות מועד. מה שאנחנו זקוקים לו כדי להזין את היצירתיות שלנו לאורך זמן איננו כלים חדשים. אנחנו זקוקים להשראה. לפעמים ספר טוב (עלילתי, לא ספר צילום) מעורר בי את התאווה ליצור. הוא מרחיב את האופקים שלי, גורם לשינוי קטן אבל חשוב בראיה שלי. מוזיקה טובה, הבנות שלי, תנומה קלה בשמש של צהרי שבת אביבית, סרט חזק, שיחה עם אדם חכם ממני - כולם עשויים לשנות אותי מעט, להשרות בי חמדה ורצון ושמחת יצירה. זה בדיוק העניין: היצירתיות שלנו איננה וירטואלית! היא חלק חשוב בחיינו ה"אמיתיים". היא מאפשרת לנו לפרוק את רגשותינו, לבטא את מחשבותינו, לתקשר עם הסובבים אותנו. אם נפשכם עייפה שברו את השגרה: צאו לטיול קצר (השאירו את המצלמה בבית לשם שינוי), קפצו לפאב הסמוך למקום מגוריכם (כן כן, לבדכם), רכשו לכם ספר קריאה טוב, הצטרפו לקבוצת תיאטרון. אם הצילום שלכם יגע - סימן שחייכם יגעים. אז התנתקו ממסך המחשב, מהשגרה, ועשו משהו חדש.

.

מות גיבורים?

פוטוג'ורנליזם, ובמיוחד סיקור של קונפליקטים מקומיים, הוא עיסוק רומנטי. בשנה האחרונה היינו עדים למאות צלמים שהגיעו למוקדי העימות השונים ברחבי המזרח התיכון, רובם בכוחות עצמם ומטעם עצמם. מעבר לשאלות קשות הנוגעות לאינטגריטי של הסיקור העיתונאי המערבי במוקדי עימות כאלה, במיוחד כאשר רוב רובם של הצלמים האלה חסר השכלה עיתונאית ראויה לשמה, העיסוק הזה מעניין, אתגרי ורווי אדרנלין. אבל הוא עלול להיות מסוכן.

היום התבשרנו על מותו של הצלם הצרפתי Rémi Ochlik בעת הפגזה של עמדת עיתונות מאולתרת באזור באבא עאמר שבסוריה. בהפגזה נהרגו גם Marie Colvin כתבת ה-Sunday Times ושבעה אזרחים סורים. רק לפני כשבועיים זכה Ochlik בפרס הראשון בתחרות World Press Photo בקטגוריית סדרת החדשות. הסדרה שזיכתה אותו בפרס היוקרתי צולמה, איך לא, בלוב והיא משתמשת באותה אסתטיקה שחוקה שמשותפת כמעט לכל צלמי המלחמות. זהו צילום חפוז, אקראי וכאוטי שמעצים את הדרמה באמצעות שימוש בסמלים אוניברסליים: דם, תמרות עשן, דגלים ורובי קלצ'ניקוב. תצלומים כאלה זקוקים תמיד לביאור: מי הם המצולמים, היכן ומתי הם צולמו ובאיזו סיטואציה. ללא כותרת ודברי הסבר הם מאבדים מחשיבותם ומצטרפים לעשרות אלפי תצלומים אחרים שנראים בדיוק כמותם.

Rémi Ochlik, Libya, 2011

הסיקור המערבי של "האביב הערבי", כמו גם של עימותים מקומיים אחרים במדינות מתפתחות, בעייתי. כמעט תמיד הוא פשטני, חד צדדי ועצל. קריאה בעיתונים וצפיה בחדשות הטלוויזיוניות יוצרת בי את הרושם שאני צופה בסרט אמריקני עם עלילה קבועה וסוף ידוע מראש. הטובים הם קורבנות תמימים, שוחרי חופש ודמוקרטיה והרעים הם מפלצות תאבות כוח ומושחתות עד היסוד. אז מדוע כאשר ה"טובים" מנצחים עולים לשלטון רודנים קיצוניים ומסוכנים פי כמה מקודמיהם? מדוע ארגוני סיוע הומניטארי מפסיקים את פעולתם לאחר תבוסתם של ה"רעים"?

הפוטוג'ורנליזם המוצנח היה ויהיה זר למקום, לטמפרמנט ולתרבות שהוא מסקר. מטרתו להציג את המציאות כך שתתאים לערכיו של הצרכן. הקורא, כך סבורים עורכי החדשות, איננו מתעניין בדילמות, באמיתות מורכבות או בהיסטוריה. לעומת זאת הוא צמא לדרמה, לאדרנלין ולדם. כך בדיוק נראים התצלומים האלה. הפוטוג'ורנליזם המוצנח ממלא את משימתו לשביעות רצון כולם, כך נדמה. נוחתים, מצטרפים למיליציה של "מורדים" שמבטיחה כמות מספקת של אקשן וממשיכים הלאה, אל מוקד הקונפליקט הבא בתור. רק שלפעמים אפשר להיפגע.

.

הנאות קטנות

... אתה מדבר על הטיפוסים חובבי הגאדג'טים שמצטיידים במיטב הציוד ויכולים להפיק תמונות באיכות מדהימה, אך חסרות איזשהי אמירה אישית. מצד שני, יש היום תופעות מעניינות כמו אפליקציית אינסטגרם שמאפשרת לאנשים פשוטים, לרוב חסרי כל ידע טכני בצילום, להביע את עצמם באופן מאוד ספונטני ואותנטי וליצור תמונות בעלות "אופי". זאת תופעה שלא הייתה כאן אלמלא הטכנולוגיה... מה דעתך על זה?

David

זה נכון. יש קסם רב באפליקציות האלה, שמאפשרות "לצבוע" את התצלומים הקטנים, האישיים, שאנחנו יוצרים דרך אגב באמצעות הטלפון. האפקטים המוצעים "מבושלים" מראש ולכן חסרי יומרות. הם מהירים וחינניים. זו דרך מצוינת לספר על מצב הרוח שלנו. לומר שלום.

הטכנולוגיה איננה "טובה" או "רעה". רק השימושים שאנחנו עושים בה נותנים לה משמעות. הטכנולוגיה עליה כתבתי אתמול משרתת תפיסת עולם תחרותית, אליטיסטית ויומרנית. היא נועדה לתת בידי מעטים "נקודת פתיחה" עדיפה. הטכנולוגיה עליה אני כותב היום משרתת השקפה שונה. שיוויונית. דמוקרטית. בקלות השימוש ובנגישות שלה היא עושה את הביטוי החזותי האישי לנחלת הכלל, וזה דבר נפלא.

.

אז מה הבעיה שלי עם טכנולוגיה?

לפעמים יש לי את ההרגשה שסוקרים פה את הטכנולוגיה רק כדי להאנח ולשאול עוד איזו מכה הולכים הטכנולוגים להנחית עלינו...

אבנר ניר

אבנר, תודה לך על ההערה הזאת. היא גרמה לי לפקוח את עיני ולחשוב מדוע אני חש עוינות כזאת כלפי החידושים הטכנולוגיים התכופים בתחום הצילום. אנסה לכתוב על כך בפוסט הנוכחי, אבל לא בטוח שאצליח לסדר את המחשבות לכדי מאמר קוהרנטי.

אולי כדאי להתחיל מן העובדה שהטכנולוגיה עצמה איננה "טובה" או "רעה". אלה הן תכונות שאנחנו, המשתמשים בה, מעניקים לה. ההתפתחות הטכנולוגית בוודאי מאפשרת לנו כיום לצלם אחרת מאשר נהוג היה לפני עשור ואפילו לפני חמש שנים. השאלה היא כיצד אנחנו מנצלים את האפשרויות החדשות ולשם מה. הבה ונבחן את ההיבטים השונים של הטכנולוגיה הצילומית. זה יקל עלי להסביר מדוע הגישה שלי כלפי השימושים בהתפתחות הטכנולוגית ביקורתית במקצת. אז כך:

• מכאניקה והנדסת אנוש - המבנה הבסיסי של המצלמה, החומרים המשמשים בבניית מצלמות והאיכות ההנדסית של הרכבתן לא השתפרו בעשור האחרון. אולי להיפך, פחות ופחות דגמים נבנים מחומרים חזקים. בהכללה, תריסי המצלמה כיום פחות עמידים מאשר אלה שהיו בשימוש לפני עשור, פחות דגמים זוכים לאטימה בפני פגעי מזג האוויר והעיניות ברוב הדגמים קטנות יותר ומכסות שיעור קטן יותר משטח הפריים מאשר אלה שנבנו בעבר. כלומר, הנדסת האנוש של המצלמות עברה בעשור האחרון נסיגה, בוודאי כשמשווים מצלמות בעלות "רמת משתמש" שווה (נכון, יש גם מקרים חריגים). לדוגמה, אחת הבעיות הקשות שמלוות את טכנולוגיית ה-DSLR היא חדירת האבק לחלל המראה. עד היום, כ-13 שנים לאחר שהוצגה המצלמה הראשונה בקטגוריה הזאת, הבעיה הזאת לא נפתרה באופן משביע רצון אלא בידי יצרן אחד. האם קשה כל כך להרכיב מתחת לביונט תריס שייסגר בשעת החלפת העדשה או לייצר עדשות זום שאינן מרשות מעבר חופשי של אויר בעת התארכותן? אינני סבור כך, אבל נראה שהיצרנים לא ממהרים למנוע את חדירת האבק (לפחות לא בגופים ובעדשות הזולים יותר).
• אופטיקה - החלפת הפילם בחיישן מסיליקון גררה בעקבותיה ירידה דרמטית למדי באיכות האפקטיבית של העדשות. הצילום הדיגיטלי מבליט את תופעות החשכת הפינות, איבוד החדות בשולי הפריים והאברציות הכרומטיות. דנתי בכך לפחות פעם אחת בעבר ולא אכנס לדיון הטכני הזה כאן. בכל אופן, הצילום הדיגיטלי מחייב שימוש בעדשות גדולות יותר ומורכבות יותר על מנת לקבל את אותה איכות אופטית של צילום על גבי פילם. יותר מזה, ככל שרזולוציית החיישנים גדלה כך קשה יותר לייצר עדשות שיתנו את אותה איכות אופטית בכל שטח התמונה. האם המעבר לצילום דיגיטלי הביא עימו שיפור באיכות העדשות? בהחלט כן, אבל לאט מדי. רוב רובן של העדשות אינן במיטבן כשהן מורכבות על מצלמה בעלת חיישן צפוף. מצלמות ה-APS-C, למשל, מוגבלות לרזולוציה אפקטיבית של כ-20 מגה-פיקסלים. חיישנים בעלי צפיפות גבוהה יותר לא יציעו מידת פירוט גדולה יותר עקב מגבלת ההפרדה של העדשות. רק עדשות בודדות (ומיותר לציין - יקרות מאד) יצליחו להפיק את מלוא הפירוט מחיישן כזה, וגם אז - לא בכל מפתחי הצמצם שלהן. כיוון ההתפתחות הדומיננטי בטכנולוגיה של העדשות איננו קשור במישרין לתכונות האופטיות שלהן: מרבית דגמי העדשות מכילה מגוון רחב של רכיבים אלקטרוניים המסייעים למיקוד האוטומטי ולייצוב התמונה. העובדה שהיצרנים מעדיפים להשקיע דווקא בתחומים אלה איננה מקרית: מיקוד בלתי מדויק ורעד המצלמה הם שני המקורות העיקריים לחוסר חדות בצילום המודרני. אין לכך כל קשר לאיכות הזכוכית; זו אותה זכוכית בה נעשה שימוש בעידן הפילם. הסיבה העיקרית לכך היא תלותם הגוברת והולכת של משתמשי המצלמות במנגנונים אוטומטיים. נסה למקד עדשה כלשהי באופן ידני בעזרת העינית של מצלמת DSLR זולה יחסית ותבין בעצמך מדוע. נסה לאחוז מצלמה כזאת ביציבות, במיוחד כשהיא מחוברת לעדשת פלסטיק קלילה, ותבין מדוע.
• החיישן - כל נער יודע שחיישן התמונה, אותה טבלת סיליקון מלבנית, הוא לב ליבה של המצלמה. החיישן כשמו כן הוא: הוא חש את האור המגיע אליו דרך העדשה ומתרגם את האות האנלוגי (האור) לאות דיגיטלי (חשמל). שלב המרת האות הוא השלב הקריטי ביצירת התמונה הדיגיטלית. הדיוק בהמרה יקבע עד כמה התמונה שתתקבל תהיה חדה ונקיה מרעש. ההתפתחות הטכנולוגית של המצלמה הדיגיטלית היתה תלויה עד היום בהתפתחות של החיישנים יותר מאשר בכל מרכיב אחר בתהליך הפקת התמונה. איכות החישה של האור וההמרה של האור השתפרה מאד בעשור האחרון והיום היא מאפשרת להגביר את עוצמת האות עשרות מונים מבלי להגביר במידה רבה את מידת הרעש בתמונה. נראה ששיפורים נוספים בקליטת האור ובהמרתו ימשיכו להוביל את האבולוציה של המצלמות גם בעשור הקרוב.
• עיבוד האותות האלקטרוני - זהו "הצד האפל" של איכות התמונה המופקת במצלמה. עיבוד האותות הוא התהליך המורכב שבסופו נשמר בכרטיס הזכרון קובץ ה-JPEG, אבל צדדים אחרים שלו אחראים על מדידת האור, על המיקוד האוטומטי, על חישוב איזון הלובן ועל גאג'טים צילומיים כמו צילום פנורמי אוטומטי, צילום תמונות תלת מימדיות, זיהוי פנים ו-"HDR". העיבוד התקדם לאין שיעור מאז תחילת השימוש במעגלים אלקטרוניים במצלמות בסוף שנות השמונים של המאה שעברה. המצלמות המשוכללות ביותר כיום מסוגלות לדגום את האות מהחיישן עד 240 פעמים בשניה ולבצע מחזורי חישוב באותה מהירות מסחררת. עיבוד התמונה אחראי על הצבעים בפלט, על ניקוי הרעש, על החידוד הסלקטיבי ועל העקומה הטונאלית. יחד עם זאת, רבים מעדיפים שלא להשתמש בעיבוד התמונה שהמצלמה שלהם מציעה ולהחליף אותו בעיבוד מבוקר ופרטני מול מסך המחשב.

אם כן, כפי שנוכחנו לדעת לא כל ההיבטים הטכנולוגיים של הצילום מתפתחים באותה מידה ומן הסתם לא כולם זוכים לאותה תשומת לב מצד המשתמשים במצלמות. לא נטעה הרבה אם נאמר שאיכותה של מצלמה כלשהי נקבעת (על פי התפיסה הרווחת) אך ורק על פי תכונותיו של החיישן בו היא מצוידת. נוכל לצמצם את המשוואה עוד יותר ולקבוע שאיכותה של מצלמה שווה למידת הניקיון של התמונות שהיא מפיקה ברגישות גבוהה. אלא שהחיישנים, לעניות דעתי, כבר הגיעו לפרקם לפני שלוש או ארבע שנים. נכון, החיישנים החדשים ביותר עולים על בני הדור הקודם ומפיקים תצלומים מצוחצחים עוד יותר ומפורטים עוד יותר (לפחות בפוטנציה - העדשות אותן עדשות), אבל ההבדלים הולכים ונעשים פרקטיים פחות. בשלב כלשהו האור נעשה צהוב, כיווני, עכור וקלוש עד כדי כך שמעט רעש דיגיטלי בתצלומים לא יגרע מהם דבר. הם ממילא יהיו גרועים. לכן ISO12800 איננו בבחינת רגישות שימושית בשום מצלמה (למעט שימושים אקזוטיים כמו צילום ספורט באולמות וצילום מדעי). בחברה הטכנולוגית שלנו הצורך כבר איננו אבי ההמצאה. ההיפך הוא הנכון. ומכיוון שיש בעולם מצלמות המסוגלות לצלם ב-ISO200,000 יש בינינו רבים הסבורים שהם זקוקים להן. גם אם הם משתמשים במצלמות שלהם בעיקר בטיולים משפחתיים המתקיימים לאור השמש. מדוע זה צריך להטריד אותי? ובכן, לפני יומיים יצאתי לצלם בשלג. הסתובבתי בקיבוץ הקטן שלנו במשך שעה וחצי וכל אותה עת ירד שלג כבד למדי. לאחר חמש דקות המצלמה שבידי היתה לבנה. חום ידי המיס את השלג והמצלמה היתה רטובה לגמרי. כאילו טבלו אותה באמבט של מי קרח. למזלי המצלמה בה השתמשתי, כמו גם העדשה שהורכבה עליה, בנויה כדי לעמוד בתנאים כאלה. אבל זאת מצלמה יקרה. מצלמות אחרות שימשיכו לעבוד באותם תנאים יקרות עוד יותר. אין לי ספק כי העמידות לפגעי מזג האוויר היא תכונה שימושית יותר עבור רוב הצלמים מאשר, למשל, תמונה נקיה מרעש דיגיטלי באור קלוש. אם כך, מדוע מצלמות מעטות כל כך מכילות גומיות אטימה? ומדוע אלה שניתנו בהן גומיות כאלה יקרות כל כך? הרי זו טכנולוגיה ישנה ובסיסית. לעומת זאת, כל מצלמה ברמת הכניסה תצוייד בחיישן החדיש ביותר. אפילו אם היא תהיה עשויה, לצורך העניין, מקרטון. איכותה של מצלמה הרי שווה למידת הניקיון של התמונות שהיא מפיקה ברגישות גבוהה. לכן מרבית הצלמים תעדיף לרכוש את מצלמת הקרטון האמורה על פני מצלמה חזקה ואטומה מהדור הקודם, למרות שהאחרונה תהיה הרבה יותר שימושית עבורם. זאת אפילו לא שאלה של מחיר. אותו הדין נוהג בעדשות: רוב הצלמים המתלבטים בין רכישת עדשה חדשה, איכותית יותר, לבין רכישת מצלמה בעלת חיישן חדש יותר יבחרו בסופו של דבר במצלמה למרות שהחלפת העדשה תביא ברוב המקרים לשיפור ניכר בהרבה באיכות הטכנית של התצלומים שלהם. החיישן הוא הכל.

ה"ביצועים" המשופרים של המצלמות ובעיקר הטכנולוגיה הגבוהה המיושמת בהן מושכים אל ספירת הצילום טיפוסים שמעולם לא התעניינו בביטוי האישי הסגולי, ביצירתיות, אם תרצו ב"אמנות" שבו. דומה שהצילום שלהם נרתם כולו להדגמת היכולות המופלאות של חיישני המצלמות שלהם. במלים אחרות, ככל שביצועי המצלמות משתכללים כך ביצועי הצלמים מתרדדים. מובן שיש גם צלמים יצירתיים שמפיקים עבודות נהדרות, מעוררות השראה בעזרת המצלמות האלה. אלא שעבודותיהם טובעות באוקינוס רחב ידיים של תצלומים חסרי ייחוד בסגנון מסחרי, שאין בהם דבר מלבד איכות טכנית. וזאת הסיבה האמיתית שבגללה אני יוצא נגד הטכנולוגיה: היא הופכת את הצילום מאָמנות לאוּמנות. כיום קל כל כך להפיק תצלומים באיכות מסחרית מתקבלת על הדעת עד שהצלם אינו נדרש עוד לחשוב, או אפילו לראות. די לו במיומנות טכנית בסיסית. מכונות הצילום האלה שואבות את ההנאה שיש ביצירה מקורית, מכוונת היטב ואמיתית. במקום לחשוב כיצד הוא מרגיש או מה הוא רוצה לומר, עסוק הצלם בשאלה הרת הגורל האם מהירות התריס מספיקה לאורך המוקד או שמא עליו להגביר את הרגישות בסטופ. דיוק המיקוד האוטומטי של עדשה כזאת או אחרת או צמריר אבק שנדבק לחיישן מטרידים אותו יותר מהתצלומים שלו. איני רוצה להישמע נוסטלגי, אבל פעם זה לא היה כך. אם לחזור על משהו שכתבתי רק לפני כמה ימים:

בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו אמיתיים, שיהיו בהם רגשות, שתהיה בהם ראיה סגולית, שתהיה בהם חוכמה. ושתהיה בהם אהבה. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.

וזו, בעצם, כל התורה.
.

שינויים בנוף

.

אוצר העונה לשם Felica Vredeborch

לפעמים כשמחפשים מוצאים אוצרות מופלאים, קחו לדוגמא את המצלמה Felica Vredeborch. מצלמת שהתגלגלה לידי תמורת 50 ש"ח אחרי חיפוש אוצרות באתר יד 2. מדובר במצלמת פילם 120mm, עדשה קבועה של 60mm, מהירות תריס של 1/25 או 1/50 ועם הגדרות צמצם של "שמש", "מעונן" ופילטר צהוב. בהתחלה חשבתי שמדובר במצלמת צעצוע ושאולי שוב נפלתי בפח. (קרה בעבר) אך לאחר מחקר קצר וגם התנסות בצילום איתה, הבנתי שמצאתי אוצר. 

קצת רקע - Vredeborch היא חברה מצלמות שהוקמה ב1945 במערב גרמניה ופעלה עד 1970. המצלמה הספציפית הזאת יצאה לאוויר העולם ב1954, אם תחפשו טוב תוכלו למצוא את אותה מצלמה עם שמות אחרים, כנראה בגלל שהחברה יצרה את אותו דגם למכירה בארצות שונות ובגלל שמות דומים למוצרים אחרים הם החליפו את שם הדגם.

למה אוצר? קשה להסביר ולחלוק את החוויה של החזרה לצילום בפילם, אבל לכל מי שהתנסה בדבר יודע שהציפייה לראות מה יצא ואיך היא חוויה שאנו חסרים היום בעידן הדיגיטלי, על אחת כמה וכמה במצלמה כמו זאת שאתה משער מה תהיה התוצאה מכיוון שמה שאתה רואה בעינית המצלמה זה לא בהכרח מה שעדשת המצלמה רואה - אתה נדרש להעריך את המרחק של האובייקט שנמצא מולך ולכוון את חוגת המרחק - לצלם "על עיוור" (או מתוך ניסיון). היתרון הנוסף  שיש למצלמה הזאת זה משקל היחסית נמוך שלה - 350 גרם שיושבים לך בתיק ולא מורגשים בכלל. כל זאת ועוד מבטיח הנאה מלאה ולכן זה נחשב בעיני אוצר!


ההתעסקות עם המצלמה הזאת הביאה לפתחי, שוב, את תחום הלומוגרפיה, שאולי בהזדמנות ארחיב על זה יותר, בעיקר אחרי שאני אדע להגיד יותר על התחום הזה....

לעוד תוצאות מעניינות - flickr

וקצת תוצאות שיצאו לי:

על כלבים ואנשים

.

סערה

.

הערת שוליים

הנה הפסקה האחרונה של הרשימה מאתמול:

בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו אמיתיים, שיהיו בהם רגשות, שתהיה בהם ראיה סגולית, שתהיה בהם חוכמה. ושתהיה בהם אהבה. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.

מה יקרה אם נשנה בה כמה מלים?

בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו בפוקוס, שיהיה בהם די והותר טווח דינאמי, שניתן יהיה לנקות אותם כהלכה, שהקומפוזיציה שלהם תיעתר לחוקים. ושיהיו שמורים כקבצי RAW. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.

נשאלת השאלה:


.

על אהבה ועל טכניקה

מדוע בכלל התחלתי לצלם?

הייתי בן חמש עשרה או שש עשרה, נער מעט רגיש, מעט שקט מהאחרים, מעט ביישן (אבל לא יותר מדי). בתמצית, התחלתי לצלם על מנת לקבע בתמונה דברים שאהבתי. ידידים, עלמות חמד, טיולים להרים ולמדבר, את נעורי. צילמתי מעט: גליל בכל חודש או חודשיים, אני חושב. צילמתי משום שחשתי בכך צורך. לא על מנת לשתף אחרים.

הצילום שלי היה נאיבי ומגושם. בעיקר snapshots של אנשים ושל חפצים, כמה תצלומי נוף, כמה פרחים, מעט רחוב, מעט שחור לבן. לא היה אז אינטרנט, לא היה כסף לירחוני צילום. לא ידענו כיצד "צריך" לצלם. שנתיים תמימות צילמתי בעדשה אחת, 50 מ"מ, והיא הספיקה. כשאני מעלעל באלבום מהתקופה הזאת אני נבוך מצד אחד ומתרגש מצד שני. המיידיות של התצלומים הישנים מחדדת את הזיכרון שלי, לפעמים משמחת ובמקרים אחרים קצת מכאיבה.

היום, כשאני מעלעל באלבום, אינני חושב: "אם רק היתה לי עדשת טלה-פוטו", או "התצלום הזה רך מדי" או "כאן היתה חשיפת יתר. אילו רק שמרתי את הנגטיב יכולתי להציל את התצלום הזה". הדברים האלה לא חשובים. הם לא היו חשובים גם לפני עשרים וחמש שנה, כשהאלבום הזה נוצר. באותם ימים היינו בוחרים את התצלומים הראויים להיכלל באלבום על פי התוכן שלהם, הרגשות שהם עוררו בנו, החשיבות הסמלית שלהם בעינינו. לא בחנו אותם בזכוכית מגדלת. לא ידענו שאפשר לחדד אותם, להעשיר את הצבעים שלהם, לתקן את העיוותים הגיאומטריים ואת האברציות. התצלום היה תוצר מוגמר, קבוע בחומר. לא אוסף של נתונים ספרתיים שישמש חומר גלם למניפולציה.

ההשראה שלנו נבעה מחיינו הצעירים: מן החוויות שלנו, מספרים שקראנו, מסרטים והצגות בהם צפינו, מן האהבה שלנו. לא נזקקנו למובילי דעה מקוונים או למאות על גבי מאות של תצלומים מופלאים שיצרו אחרים.

והנה, למרות הנאיביות, הפרימיטיביות הטכנולוגית, חסרונו של הידע, הטכניקה הרעועה והניתוק מהנעשה במקומות אחרים, הצלחנו מידי פעם ליצור תצלום טוב. כזה שמצליח לגעת בנו גם לאחר כל השנים האלה. שהופך לזיכרון.

כולנו, כך אני מאמין, מתחילים לצלם מן הסיבות הנכונות: אנחנו רוצים להנציח את היופי שממלא אותנו ברגעים מסוימים. אני חושב שהנפילה שלנו כצלמים, כאמנים, מתחילה ביום בו אנו מגלים את הטכניקה. כשאנחנו נוכחים לדעת שנוכל "לשפר" את התמונות שאנחנו מצלמים: לחדד אותן, להרוות אותן בצבע, לתקן את העיוותים ואת האברציות, לנקות אותן מרעש, לחתוך אותן ואפילו לסלק מהן הפרעות. אנחנו לומדים על קיומם של סטנדרטים אוניברסליים המגדירים מהו "תצלום טוב" ובהיעדר סדרת קריטריונים אלטרנטיבית אנחנו נוהים אחר ה"כללים" שטבעו אחרים. כך אנו הופכים לקורבנות אופנה ולעבדים של האסתטיקה הקנונית, המשעממת והנמוכה. ככל שאנחנו מרבים לעסוק בטכניקה (ובאחותה התאומה, הטכנולוגיה) כך אנחנו מתרחקים מן המטרה הראשונית לשמה אנו מצלמים: ביטוי האהבה שלנו. הצילום שלנו נעשה אולי אסתטי יותר, שיטתי יותר, "נכון" יותר (בעיני מי?), אבל הוא נטול עוגן. אנחנו נוטים לשכוח מדוע אימצנו את התחביב הזה ואיזה סוג של סיפוק הוא העניק לנו בהתחלה, לפני שידענו את כל מה ש"צריך" לדעת.

בעוד שנים, כשתראו לילדיכם או לנכדיכם את התצלומים באלבום הוירטואלי שלכם, הם יראו בעיניכם נאיביים ופרימיטיביים, רועשים, רכים וחיוורים (מי יודע אילו התפתחויות טכנולוגיות מצפות לנו עד אז). לכל הפחות דאגו לכך שהם יהיו אמיתיים, שיהיו בהם רגשות, שתהיה בהם ראיה סגולית, שתהיה בהם חוכמה. ושתהיה בהם אהבה. את כל אלה אי אפשר להוסיף בפוטושופ.

.

לצלם כמו אנרי קרטיה ברסון

"The Decisive Moment" - הרגע המכריע.

אני מקנא באנרי קרטיה ברסון, איך הוא תמיד ידע ללחוץ על ה"הדק" בדיוק בשניה הארורה הזאת, שניה שנבחרה בקפידה שבמבט ראשון אין בה שום דבר מיוחד אבל גם אין שני לה, היא מעולם לא תחזור, אך ברנסון ידע לשמור אותה לנצח,  ברנסון ידע לבחור את הרגע המכריע הזה שבו מתמזגים הגיאומטריה והתוכן לכדי קומפוזיציה מושלמת עם הסיפור המרתק ביותר!



צילום: Henri Cartier-Bresson



אבל עצרו, למה להסתפק רק בשניה אחת? למה שלא נמזג כמה שניות לכדי אותו רגע מכריע (שבעצם מעולם לא קרה)?

הידד!!!!

בקרוב כל אחד יוכל להיות אנרי קרטיה ברסון.

תחי המהפכה!

(ותסלחו לי על הציניות)

.

על תכונותיה האנלוגיות של האמנות

Art: Diasuke Yokota

אני אוהב את היצירה שלמעלה. אני יכול להביט בה במשך שעות מבלי להתעייף ואפילו אינני יודע מה מתואר בה. אינני יודע מדוע אני אוהב אותה. היא נוגעת בכל חושי, עוטפת אותי ומפעפעת אל תוכי ואינני יכול להסביר אילו תכונות שלה גורמות לי תענוג כזה.

הקשר שאני חש אל היצירה הזו איננו ניתן לתיאור מילולי. השפה האנושית (לפחות הלשונות שאני מכיר) מוגבלת מדי. היא משולה למוזיקה המנוגנת בפסנתר: כל אחד מהקלידים שלה מפיק צליל מוגדר, מדויק. יש ניואנסים שאי אפשר לחשוב או לבטא באמצעותה. האמנות, לעומת זאת, מנגנת בצ'לו. תויה משתמשים בסולם רציף ולכן היא יכולה להפיק את אותם תדרים אקראיים שחודרים דרך הקליפה שלנו ומרעידים את נפשנו.

אבל מוחנו עובד בדרך אחרת. הוא אינו מקבל את היעדר היכולת להבין (או להסביר) ומנסה להשתמש בכלים האנליטיים שלו על מנת להפוך את הקסם לביטוי מתמטי. לתוצר הניתן לתיאור, להכלה, לניתוח הגיוני. לאלגוריתם שתוצאותיו ניתנות לחיזוי ברמת דיוק של כך וכך ספרות מימין לנקודה העשרונית. ככל שאנחנו משכילים יותר, מיטיבים לנתח, מעורים יותר בתרבות הטכנולוגית, כך מוחנו נעשה דיגיטלי יותר. אנחנו מאבדים את יכולתנו להתפעם, להתרגש, להתרשם. להתאהב.

התרבות שלנו מלמדת אותנו שאין דבר שאינו ניתן למדידה. וכשהכל מדיד הכל בר השוואה: "איזו מוזיקה היא האהובה עליך ביותר?"; "איזה ציון בין אחת לעשר היית נותן לתמונה הזאת?"; "באיזו עדשה השתמשת?"... השאלות האלה רעות, רעות מאד.

.

משהו נכון

הקשיבו היטב:


.

קצת נתונים

חברים אני הולך להניח את דעתכם בנושאים הרי גורל אחת ולתמיד.אני הולך לענות לכם על כל השאלות שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול. אני הולך לתת לכם את התשובה לחיים, היקום וכל השאר. (התשובה היא 42).

ובנימה רצינית יותר.

מדי פעם שאול נוהג לפרסם בבלוג הקטן שלנו סקרים, עם שאלות על סוג המצלמה הרצויה, סוג העדשה, על גרעיניות ועוד... זאת בהחלט דרך נחמדה לעמוד מה דעתם של הגולשים בבלוג. אבל מה חושבים/מחפשים אנשים מחוץ לביצה הקטנה שלנו?

לאחרונה נתקלתי בכלי לא כ"כ חדש של גוגל, GOOGLE INSIGHTS שמו. זהו כלי מאוד מעניין שמאפשר לראות מה אנשים מחפשים, להשוות בין חיפושים ובגדול (ע"פ גוגל) "לגלות טרנדים". כך לדוגמא אפשר סוף סוף לענות על שאלה שמטרידה בוודאי רבים. קנון או ניקון?

ובכן אם כן, לפחות במונחי חיפוש נראה שקנון זכתה ליותר פופולריות עד עתה, למרות שכפי שזה נראה אנו עדים לשינוי מגמה שמתרחש ממש בימים אלו לטובתה של ניקון. מעניין.

אחרי שענינו על השאלה הבוערת הנ"ל אפשר להתפנות לנושאים שמתעסקים בהם יותר בבלוג הזה.
עדשות פריים לדוגמה:

כן כן, אם חשבתם שרק אתם גיליתם עניין מחודש בעדשות פריים בעקבות הגלישה בבלוג, דעו לכם שאתם לא לבד. נראה שהנושא מעסיק יותר אנשים והמודעות לעדשות הללו עולה בהתמדה משנה לשנה. לפני שאתם קופצים משמחה בוודאי לא תופתעו כי הפריים עדיין מהווה כשליש מהחיפושים לעומת עדשות זום, אם כי מעניין להסתכל בגרף השינוי ביחס לקטגוריית הצילום:
די מפתיע לראות כי חיפושים בתחום מצלמות וציוד צילום ירדו מאז 2004 בלא פחות מ-54% גם חיפושים של עדשות זום ירדו בתקופה הנ"ל ב-9% בזמן שלעומתם חיפושים עבור עדשות הפריים ביחס לקטגוריית הצילום נסקו בלא פחות מ-384%. מעניין.

והנה תוצאה שאותי באופן אישי הפתיעה הכי הרבה. אתם בוודאי זוכרים את הפוסט הביקורתי של שאול על Scott Kelby ואת הפוסט שלי שבא בעקבותיו. אז הרי לכם מידת הפופלריות של קלבי לעומת Steve Huff. צלם ובלוגר פעיל מאוד שמרבה לדבר דווקא על מצלמות הלייקה והmirrorless.


מסתבר שכעת יותר אנשים מתעניינים במה שיש ל-Steve Huff להגיד לעומת סקוט קלבי. מפתיע.

בתחום החיפושים שקשורים לmirrorless מעניין לראות ששני החיפושים הבאים בתור קשורים לניקון וקנון בהתאמה, לא מפתיע שלמרות שלקנון כלל אין מצלמה בקטגוריה ולניקון עד לפני פחות משנה גם כן לא הייתה אחת.
אנשים חיפשו מידע הקשור לmirrorless בהקשר לשני היצרנים הגדולים הללו. מעניין אם מישהו בחברות הללו גם כן שם לב לנתונים:

לא אלאה אותכם במספרים נוספים, נסו זאת כאן  בעצמכם, ואם יש לכם עוד נתונים מפתיעים שתפו אותי בתגובות! (לא לנסות שאול נשיץ לעומת Scott Kelby ראו הוזהרתם :) )
.

עניין קטן שמטריד אותי

שלום
אני נוסעת
אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה
לא שיש לי אשליות
בקשר ללונדון
לונדון לא מחכה לי
גם שם אהיה לבד

ואולי זה כבר לכל החיים
להיות לבד

אבל בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוסיקה טובה
בלונדון טלביזיה מצוינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין?
הייאוש נעשה יותר נוח

אתה מבין
אם למות כמו כלבה
אז לפחות הטלביזיה
תהיה טלביזיה

לונדון / חנוך לוין

בסקר האחרון שערכתי כאן נתבקשתם לבחור באחת מבין שלוש "סופר מצלמות" שלדעתכם תהלום את צרכי הצילום שלכם יותר מן השתיים האחרות. התשובות התפלגו כך:

Fuji X-Pro 1 - 44%

Nikon D800 - 34%

Olympus E-M5 - 13%

תשעת האחוזים הנותרים סבורים שאין בין המצלמות האלה אפילו אחת שתוכל למלא את צרכיהם.

התוצאות האלה גרמו לי להרים גבה: כיצד יתכן ששליש מן המשתתפים בשאלון זקוקים לרזולוציה הפנומנאלית של ה-D800 (למיטב הבנתי, היתרון הבולט של המצלמה הזאת הוא מידת הפירוט שהיא מציעה) כאשר רק לפני כארבעה חודשים הצהירו כ-85% מן המשתתפים בשאלון אחר שבהינתן הברירה יסתפקו ברמות פירוט נמוכות בהרבה? לצורך העניין, התשובות לשאלה: "מהי רזולוציית החיישן המספיקה עבורך?" התפלגו כדלהלן:

8MP - 5%

12MP - 58%

15MP - 5%

18MP - 5%

24MP - 11%

40MP - 0%

"אין דבר כזה" - 16%

אני יכול לחשוב על כמה הסברים לשינוי הפתאומי הזה. הראשון בהם הוא שינוי דרמטי בדמוגרפיה של המשתתפים בשני השאלונים. השני הוא שינוי דרמטי בשימושים שקוראי 'העין' עושים בתצלומים שלהם. והשלישי הוא היחסיות של המונח 'צרכים'.

אני יכול להפיס את דעתכם: ציבור הקוראים של 'העין' נשאר כשהיה פחות או יותר. בארבעת החודשים האחרונים אמנם נוספו לנו כמה וכמה קוראים קבועים, אבל קשה לי להאמין שהקוראים החדשים הם חובבי רזולוציה יותר מאשר הוותיקים. לצערי אינני סבור גם שקוראי 'העין' נוהגים להדפיס את תצלומיהם במימדי ענק יותר מאשר נטו לכך לפני ארבעה חודשים. כך שאני נותר עם ההסבר השלישי.

כפי שהסברתי רק השבוע, ההצטיידות שלנו בציוד צילום לא באה לענות רק על הצרכים הטכניים, האובייקטיביים שלנו. היא עונה גם על צרכינו הפסיכולוגיים הכמוסים. והצרכים האלה, בניגוד לצרכים הצילומיים, אינם מוחלטים אלא יחסיים. למשל, אני יודע שכדי להדפיס למימדים של 30X40 ס"מ אזדקק לרזולוציה של כשמונה מגה-פיקסלים (די ברזולוציה צנועה כזאת, כי מרחק ההתבוננות האופטימלי של תמונה בגודל כזה הוא בערך מטר אחד). נניח שניקח רזרבה של 50% לצורכי חיתוך וליטוש והנה הגענו ל-12 מגה פיקסלים (אכן, רזולוציה כזאת תספיק לרוב המשתתפים בשאלון הראשון). מצד שני, 12 מגה פיקסלים לא יספיקו כיום לאגו שלנו. הרי מסתובבות שם בחוץ מצלמות ברזולוציות של 18, 24 וכן, אפילו 36 מגה-פיקסלים. ולא יתכן שהרזולוציה המוגבלת של המצלמה שלנו תגדע את הקריירה שלנו כצלמים מקצועיים בעודה באיבה. לא יתכן שמישהו ירשה לעצמו להדפיס בצפיפות של 360dpi בעוד אנו מוגבלים ל-250dpi, והעובדה שבשנתיים האחרונות לא הדפסנו אפילו תצלום אחד לא משנה דבר. חובתנו להיות מוכנים! חובתנו לעמוד בסטנדרטים של התעשיה בכל עת!

לפני ארבעה חודשים, כאשר שאלתי מהי רזולוציה "מספיקה", אני מניח שהסתכלתם במצלמה שלכם וציטטתם את הרזולוציה שלה. הרי רובנו מעולם לא הזדקק לרזולוציה גבוהה יותר ובכלל, אם למדנו משהו בשנתיים האחרונות הרי הוא הטפלות של המרוץ אחר הרזולוציה. אבל פתאום 12MP נראים בעינינו אפרוריים, פאתטיים, מרגיזים. כיצד נוכל לחתוך את התצלומים שלנו? כיצד נוכל להדפיס? אנחנו זקוקים ליותר!

השיקולים שלנו אינם פרקטיים. אני בספק אם החלפתה של המצלמה שאנחנו משתמשים בה תורמת במשהו לצילום שלנו. מצד שני, אין ספק שהיא תורמת לסטאטוס שלנו בעיני עצמנו (גם אם לא בעיניהם של אחרים). השדרוג המתמיד מתחזק את תחושתנו שאנו מוכנים, שהמגבלות היחידות המונעות מאיתנו להפוך ל"אלילי רוק" צילומיים הן מיומנות טכנית, רצון לשנות את אורח חיינו והתמדה. נכון, הציוד שלנו לא באמת מגביל את הצילום שלנו. למען האמת הוא מעולם לא הגביל אותו. אבל כל עוד אין בנו עוז הרוח לחצות את הרף המנטאלי, "אז לפחות הטלוויזיה תהיה טלוויזיה".

XKCD

.

Kevin Carter

התבוננו בתצלום הבא.

חלקכם אולי מכירים אותו. הוא צולם במרץ 1993 ופורסם ב-26 לאותו חודש בניו יורק טיימס. התמונה מסתובבת ברשת באינספור מכתבי שרשרת שמספרים חצאי אמיתות, ובעקבות יוצריה אפילו הופק סרט הוליוודי, Kevin Carter וחבורת ה-"BANG-BANG CLUB".

התמונה הזאת מתארת סיטואציה מזעזעת של ילדה סודנית באפיסת כוחות ונשר שממתין בסבלנות למותה.

ילדה קטנה וטורף.

אך ישנו עוד טורף שאנחנו לא רואים, הצלם. קווין קרטר כורע מאחורי המצלמה שלו ומתבונן דרך העינית, הוא מצלם את התמונה ומסתלק מהמקום. אחרי הכל אין זה מתפקידו לעזור לה, לא במעט אוכל או מים ולא בלסייע לה להגיע לתחנת חלוקת המזון שהיתה בקרבת מקום  (כפי שטענו אחדים ממבקריו).

The man adjusting his lens to take just the right frame of her suffering, might just as well be a predator, another vulture on the scene.

לאחר פרסום התמונה הוצפה מערכת העיתון בפניות רבות של קוראים שדרשו לדעת מה עלה בגורלה של הילדה. העיתון, כמו גם הצלם לא ידעו לענות על השאלה הזאת.

קווין קרטר זכה בפרס פוליצר על תמונתו כשנה לאחר מכן. למרבה הצער הצלם המוכשר שסבל מבעיות בחייו האישיים לא הצליח לנצל את הפרס ולהעלות את חייו חזרה למסלולם. הוא שם קץ לחייו זמן קצר לאחר מכן, ב27 ליולי 1994.

התמונה הזאת מטיבה לספר סיפור, אך מעל לכל היא מעלה הרבה שאלות, על אפריקה, עלינו, על הילדה המסכנה. אין הרבה תמונות מתאימות מהתמונה הזו לדון על תפקידו של הצלם, האם הוא שם רק כדי לתעד או שהוא גם יכול לעזור, להתערב בנעשה, להפגין אמפתיה ולנסות להשפיע?

.

צניעות

Samuel Aranda, האיש שצילם את תמונת השנה של ה-World Press Photo מספר על התצלום הזוכה ל-BJP:

In these situations, you just shoot photos. It is what it is. We're just photographers. I consider myself just a worker. I just witness what is going on in front of me, and shoot photos. That's it.

 היכן האגו? היכן ההירואיות של "הצלם המוצנח"?

Samuel Aranda, A woman holds a wounded relative during protests against president Saleh. Sanaa, Yemen, 15 October, 2011

.

על המצב האנושי

אחד הנושאים הקלאסיים שהעסיקו צלמים מאז שלהי מאה ה-19 היה ״המצב האנושי״. הז׳אנר האמנותי הזה הוא אולי הצילומי מכולם. הוא נהנה מן האובייקטיביות המכאנית של המצלמה, מיכולתה לתאר כמות גדולה של פרטים בשבריר שניה. והוא תמיד מעניין: תצלומים של אנשים, בקונטקסט של סביבתם או בהיעדרו, מרתקים אותנו באופן אינסופי ואין זה חשוב אם הם מוכרים לנו או זרים גמורים. בתודעתנו קיים קשר חזק בין תצלומים של המצב האנושי לבין המציאות. כאשר אנחנו נתקלים בתצלום כזה אנחנו מאמינים לו. התצלומים האלה משתמשים בקוד אסתטי שמשמעותו התרבותית היא ״אמת": הם ממעטים לעשות שימוש באבסטרקציה מכוונת ובקישוט צורני. לעומת זאת, הם נוטים לשמור על לוח טונאלי שקט ועל עומק שדה גדול. התוכן תמיד קודם לצורה. המוסכמה התרבותית הזאת מושרשת בנו עמוק כל כך עד כי שימוש באסתטיקה התיעודית הזאת למטרה אמנותית גורם לנו חוסר נוחות ניכר. זהו כוחם של אמנים דוגמת Jeff Wall הקנדי.
 

Jeff Wall, Mimic, 1982

אולם דווקא התופעה ההפוכה, דהיינו שימוש באסתטיקה קישוטית בתצלומים תיעודיים, היא חיזיון נפרץ בהרבה בימינו. לא מכבר התפרסם בעיתון הבריטי The Guardian קולאז׳ מתצלומיו של Lee Jeffries, צלם חובב שנוהג לצלם חסרי בית בערים שונות ברחבי העולם.

התחושה הראשונה שעולה בי למראה הקולאז׳ הזה היא תחושת שפע: הוא נדיב, גדול מימדים, עשיר בטונאליות שלו ובפרטי הפרטים שמסתתרים בו. אבל אז אני מתחיל להתמקד, לבחון כל דיוקן בפני עצמו, ופתאום משתלטת עלי תחושת ריקנות. כל אחד מהפורטרטים האלה הוא קליפה; אינני יכול לקשר בין המסכות לבין רגשות אנושיים אותנטיים. 

Photograph: Lee Jeffries

אין ספק שהתצלומים, כל אחד בפני עצמו וכולם ביחד, עשויים היטב. הטונאליות שלהם עשירה, מלאה. הם ממוסגרים כהלכה ומשתמשים בעומק שדה קטן. אבל הם מנותקים מהמסורת הארוכה של הצילום הדוקומנטרי. אלה אינם תצלומים של המצב האנושי. זו נראית כמו תצוגה של ראשי חיות מפוחלצים התלויה בטרקלינו של חובב צייד מן המאה ה-19. המצולמים מנותקים ממקום ומזמן, חסרי קונטקסט, חסרי רגשות, מסכות. המבט בעיניהם מתגונן, מסתיר במקום לגלות. חווית הצפיה בקולאז׳ הזה איננה הומאניסטית: אינני מרגיש שאני מתבונן בפניו של אדם, אלא בתמונה. הסקרנות המתעוררת בי נוגעת לטכניקה בה השתמש הצלם ולא לסיפורו של האדם המתואר בתצלום. כל זה לא נגרם רק מהדגש של Jeffries על האסתטיקה הצורנית, אלא גם (ובעיקר) מהיעדר אמפתיה בין הצלם לבין נושאיו.

Photograph: Lee Jeffries

המפגשים האלה היו חפוזים, שטחיים, ונשאו אופי עסקי (Jeffries נוהג לשלם למצולמים שלו כמה מעות). התוצאה העגומה היא כזאת: לא רק שאינני חש הזדהות חזקה יותר עם דרי הרחוב, נוצר בי הרושם שהם עשויים להוות אובייקטים לניצול: תמורת כמה שקלים הם מוכנים לעשות כמעט הכל; אפשר לצלם אותם ולפרסם את התצלומים ללא צורך בקבלת רשות; אפשר להציב אותם בכל פוזה, להורות להם להעוות את פניהם כרצוננו, להוסיף לתצלומים דרמה ועניין בעת העיבוד, גם במחיר האמת.

Photograph: Lee Jeffries

חסרי הבית החיים ברחובות שלנו הם בני אדם שגורלם התאכזר אליהם. חברה מתוקנת היתה דואגת לכך שכל אחד מחבריה יזכה לבית, לפרטיות, להגנה מפני הקור בחורף ומפני השמש בקיץ, לבחירה מתי יהיה חשוף לעיני כל ומתי יהיה מוגן. כל עוד חיים בינינו אותם אומללים חובתנו כצלמים, כבני אדם, היא לתת ביטוי לסיפורים שלהם, לאנושיות שלהם. ההתיחסות אל חסר הבית כאל אובייקט ויזואלי נאה ותו לו לא רק שאיננה הוגנת, היא כמעט נפשעת. 

Don McCullin, Homeless Irishman, Spitalfields, London, 1969

.