מעניין או יפה

כש- Josef Koudelka נקלע עם מצלמתו לארועי אוגוסט 1968 בעירו, פראג, הוא ודאי לא חשב על הקומפוזיציה הצילומית של התמונות שלו. מחשבות אחרות הטרידו אותו: כיצד לסמל את ההתרחשות במספר פריימים בודדים, כיצד לבטא את רחשי ליבו, אולי גם כיצד להימנע ממשיכת תשומת לב. שאיפות ההכרה והפרסום היו ודאי רחוקות ממנו. הוא לא חשב על הפרספקטיבה ההיסטורית העתידית של התצלומים שצילם באותם ימים או על חשיבותם כיצירות אמנות עיתונאיות (אם יש דבר כזה). עוצמת תצלומיו של Koudelka נובעת ממעורבותו הרגשית. מן ההשפעה של הארועים על חיי בני עמו ועל חייו שלו. הוא לא צילם על מנת לתעד או לדווח. הוא צילם כי זו היתה דרכו לעבד את המאורעות.

צלם זר, נניח צלם עיתונות מערבי דוגמת אלה שגדשו את כיכרות קהיר וטריפולי בשנה החולפת, היה נתפס ודאי לסמליות. הוא היה מנסה לבטא בתצלומיו את חוסר הפרופורציה שבין הצבא הפולש, הרכוב על טנקים, לבין אזרחים בלתי חמושים שמנסים למחות בידיהם החשופות. התצלומים שלו היו ודאי מלאים בתמרות עשן, בדגלים, בראשים מדממים. כשאתה חושב על צילום אתה תר אחר אותן סיטואציות דרמטיות, "גדולות". אבל Koudelka לא חשב על צילום. לכן הוא התמקד בפני האנשים, משני צידי העימות הזה. הוא קיווה שהתצלומים יסייעו לו להבין את ההיבט האנושי של הפלישה.

סדרת פראג של Koudelka משמשת בעיני דוגמה לצילום מעניין. הוא מעניין דווקא משום שהמצלמה איננה תופסת בו מקום מרכזי. המאורעות שנלכדו בה גדולים. חשובים. היסטוריים. אבל התצלומים אינם כאלה. יש בהם עדינות בלתי צפויה. אינטראקציה אנושית. יש בהם אמוציות, אבל לא סנטימנטליות. הם לא "יפים", אבל יש בהם אמת. והאמת הזאת יכולה להיות שייכת רק למי שחווה את המאורעות כשותף, לא רק כצופה.

People say, ‘Oh, Josef, he is the eternal outsider,’ but on the contrary I try always to be an insider, both as a photographer and as a man. I am part of everything that is around me.

Josef Koudelka

אתם יודעים מה מעציב אותי? היום, אף עיתון שמכבד את עצמו לא היה מפרסם תצלומים כאלה. אין בהם די דרמה ואלימות על מנת להתפרסם במערומיהם, שלא לדבר על כך שאף לא אחד היה עובר את סף האיכות הטכנית הנדרש.

.

שיר

אני רוצה לדעת כיצד הרגשת. האם זה היה רך או קשה, שקט או צועק, האם שמחת. אני רוצה לדעת אם זה כואב. אני רוצה לחוש את הכאב שלך. למשש את הפצע. לטעום את המלח מעורך, מהדמעות שלך. אני רוצה לגעת. להקשיב. לשתוק. האם היה לך קר? האם זו צמרמורת שאוחזת בגבך? אני רוצה לשכב, גבי אל גבך. אני רוצה ללטף את שפתיך בקצות אצבעותי, קודם אחת. אחר כך השניה. אני רוצה לראות מבעד לעיניך, לנשום את האד העולה מצווארך. להניח את סנטרי על מצחך. להפיח ערות בשנתך. להיכנס. להיות שנינו אחד.

.

חיקויים

 

.

התגעגעתי

עד כמה צריך תצלום לשקף את המציאות? זאת אחת השאלות הערטילאיות ביותר שאני יכול לחשוב עליהן.

מבחינת התוכן - התצלומים האהובים עלי הם כאלה שבהם המניפולציה היא מינימלית. לא רק לאחר החשיפה אלא גם לפניה. Mike Johnston מכנה את זה צילום 'נטורליסטי'. זה לא סגנון, אלא מין הלך רוח. יש בו ענווה, שמחה, פשטות-לכאורה. להציג את הדברים כמו שהם כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. להשתמש ב-objet trouvé על מנת לומר משהו. לדעתי זהו כוחו הגדול ביותר של הצילום.

מבחינה צורנית - התצלומים האהובים עלי מקבלים על עצמם את מגבלות המדיום. במקרים רבים המגבלות האלה דווקא מרחיקות את התוצאה מן המציאות. מריחת תנועה, חוסר חדות שנובע מעומק שדה מוגבל, גרעיניות, "לוחות צבעים" - כל אלה מאפיינים את הכלים הצילומיים. אנחנו לא רואים כך את העולם. אבל לדעתי אין צורך להילחם בהם. אלה הטעם והריח של המדיום.

להעדפות האלה יש קשר לכלים שאני מעדיף להשתמש בהם:

• אורך מוקד - נורמלי. זוויות רחבות נוטות להדגיש את הפרספקטיבה הליניארית וליצור תצלומים דרמטיים ומעוותים. טלה-פוטו נוטה לבודד את הנושא ולנתק אותו מן ההקשר המרחבי שלו. לעומת זאת, אורכי מוקד של 40-50 מ"מ מדמים את שדה הראיה הטבעי ולכן הם מאוזנים (גם אם משעממים במקצת).
• עדשה - פריים. האפשרות לשנות את אורך המוקד עלולה להסיח את הדעת מבחירת הקומפוזיציה ועיתוי החשיפה.
• מדיום - פילם. יש לו טעם וריח שחסרו לי מאז שעברתי לצלם במצלמות דיגיטליות ואפילו לא הבחנתי בכך. התחושה הכימית שלו, החום שעולה ממנו והמעברים הטונאליים העדינים. אין בכך כדי להניא אותי משימוש במצלמה דיגיטלית. מובן שלא. רוב רובו של הצילום שלי ימשיך להיות כזה: הוא נוח יותר, מהיר יותר, גמיש יותר, זול יותר (בתיאוריה) וקל יותר. אבל לפעמים אין לי עניין ב'יותר'. התגעגעתי.

.

סודות המקצוע

אם אתם רוצים שהצילום שלכם יהיה אותנטי - אל תנסו לצלם באופן אותנטי.

אם אתם רוצים שהצילום שלכם יהיה אמנותי - אל תנסו לצלם אמנות.

כך מציע הצלם ההולנדי Hans Aarsman בהרצאה הבאה. צפו בה פעמיים כדי להבין למה הוא מתכוון. זה מספיק חשוב. הצילום הוא רק מדיום. אין לו חשיבות לכשעצמו. הוא נועד לומר דברים חשובים יותר.

.

שאלת ה-24 מיליון

האתר dpreview.com, במידה רבה הפוסק האחרון בענייני ציוד צילום, פירסם היום את הסקירה המלאה של מצלמת סוני a77. אותה מצלמה חדשה שמתפארת בחיישן APS-C בן 24 מגה-פיקסלים. לא אלאה אתכם בכל הפרטים. רק אומר שלרזולוציה הזאת יש מחיר. הבעיות הן כאלה:

1. רעש דיגיטלי - אתם מכירים את דעתי. ניקיון התמונה איננו בראש סדר העדיפויות שלי, אבל חוששני שדעתי אינה אופיינית לקהל שמתעניין במצלמה הזאת. מסתבר שהקטנת מימדי אתר לכידת האור הבודד על החיישן אכן מגבירה את ההפרעה האלקטרונית המתבטאת ברעש דיגיטלי.
2. רזולוציה בלתי מנוצלת (1) - החיישן הרועש מחייב עיבוד אינטנסיבי של התמונה, בין אם במצלמה ובין אם במחשב לאחר החשיפה. בכל מקרה, העיבוד הזה גורע מחדות התמונה ומקטין את מידת הפירוט שלה במידה משמעותית.
3. רזולוציה בלתי מנוצלת (2) - שטח הפיקסל הבודד על החיישן הזה הוא בדיוק ארבעה מיקרונים - קטן יותר מכושר ההפרדה של העדשות המשובחות ביותר. התוצאה, שוב, היא חוסר ניצול של רזולוציית החיישן.

אין לי ספק שחיישן התמונה הזה הוא תולדה של מו"פ הפוך, תהליך שבו מחלקת השיווק מציבה בפני מחלקת המחקר והפיתוח יעדים קשיחים מבלי לקחת בחשבון את חוקי הפיזיקה. זאת לא הפעם הראשונה שבה סוני מציגה מצלמות שלא "נתפרו" עד הסוף. העניין הוא שלאחר ההוצאה לשוק של מוצר אחד כזה היצרן כבר אינו יכול לסגת. סוני הכריזה כבר על שלוש מצלמות המצוידות בחיישן הזה ועוד היד נטויה. הנחמה היא שכעת הצרכנים מבינים את מגבלות הרזולוציה של חיישני התמונה. הפיתוח העתידי כבר לא יהיה מונחה רזולוציה. אני מקווה שהיצרנים האחרים יגלו די היגיון בריא ויימנעו מלהתחרות בסוני בהיבט הזה של הצילום הדיגיטלי (לפחות עד שתחול פריצת דרך בטכנולוגיה האופטית).

עד היום היווה מניין המגה-פיקסלים מנוע חשוב לתחרות בין יצרני המצלמות המתקדמות. רזולוציית החיישן מתוארת באמצעות מספר יחיד ולכן היא קלה להבנה. לאחר שהארגומנט הזה נשחק, יהיה על היצרנים למצוא פרמטרים אחרים שיבליטו את המוצרים שלהם על פני המתחרים. ניקיון התמונה ב-ISO גבוה הוא מועמד טבעי להנעת התחרות, אבל לדעתי גם זמנו קצוב: כבר כעת המצלמות המתקדמות מפיקות תוצאות מתקבלות על הדעת בתאורה שאיננה מאפשרת מיקוד אוטומטי מדויק. יתר על כן, אור קלוש הוא על פי רוב אור רע. בהינתן ברירה, עדיף לדעתי להיעזר בפלאש מאשר להגביר את רגישות החיישן לערכי ISO גבוהים מאד.

פרמטר אחר שעשוי להוביל את התחרות בין היצרנים הוא הטווח הדינאמי של החיישן. הטכנולוגיה הנוכחית מחייבת שימוש בחיישנים גדולים מאד (פורמט בינוני) על מנת לחקות את הטווח הטונאלי של סרטי צילום פשוטים. ההיבט הזה של הצילום הדיגיטלי התפתח רק מעט בעשר השנים האחרונות ופריצת דרך טכנולוגית תתקבל בברכה. אין ספק שפיתוח התריס האלקטרוני (global shutter) יתרום רבות לטווח הדינאמי (הוא יאפשר מניפולציית HDR בחשיפה אחת), אבל אני מייחל להתפתחויות בתחום הנדסת החומרים. אי אפשר לסמוך על הסיליקון לבדו.

בכל אופן, העתיד נראה מעניין מתמיד.

.

פורטרט

.

הקשר בין צילום לבין אמנות

נפתח בתרגיל קטן. התבוננו בעשר התמונות הבאות. לגבי כל תמונה, נסו לענות על ארבע השאלות הבאות:

1. באיזו מידה זהו תצלום? (מ-1 עד 5)
2. באיזו מידה זאת אמנות? (מ-1 עד 5)
3. באיזו מידה תלויה האמנות בעצם הצילום? (מ-1 עד 5)
4. באיזו מידה היצירה מושלמת מבחינה טכנית? (מ-1 עד 5)

אז בואו נתחיל.

Jan Saudek, Fate Descends towards the River Leading Two Innocent Children, 1970

(לדעתי, תצלום = 3; אמנות = 5; תלות = 3; שלמות טכנית = 3)

Dave Hill, Randy Orton 2009

(לדעתי, תצלום = 1; אמנות = 3; תלות = 1; שלמות טכנית = 5)

André Kertész, Homing ship, 1944

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 4; תלות = 5; שלמות טכנית = 2)

Yousuf Karsh, Pablo Casals 1954

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 5; תלות = 4; שלמות טכנית = 4)

W. Eugene Smith, Untitled

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 4; תלות = 5; שלמות טכנית = 2)

Photograph: David LaChapelle

(לדעתי, תצלום = 2; אמנות = 5; תלות = 2; שלמות טכנית = 5)

Nick Brandt, Lion before storm, 2006

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 5; תלות = 5; שלמות טכנית = 3)

Mario Giacomelli, from Paesaggi, 1953-1963

(לדעתי, תצלום = 2; אמנות = 5; תלות = 2; שלמות טכנית = 1)

Henri Cartier Bresson, On the banks of the Marne, 1938

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 3; תלות = 3; שלמות טכנית = 3)

Steve McCurry, Afghan girl, 1985

(לדעתי, תצלום = 5; אמנות = 2; תלות = 5; שלמות טכנית = 5)

האבחנות שלי:

• יצירת אמנות מצולמת משובחת איננה תלויה בכך שהמדיום הצילומי ימלא בה תפקיד מרכזי. מניפולציות המתבצעות לאחר החשיפה עשויות להעניק ליצירה תוכן וצורה שהם מעל ומעבר למה שהיוצר השיג בעזרת התצלום לבדו (למשל בתמונות 1, 6 ו-7).
• ה"אמנותיות" של תצלום איננה תלויה בשלמות הטכנית שלו. אדרבא, בדוגמאות שלמעלה קיים מתאם שלילי בין רמת האמנות (לתפיסתי) לבין השלמות הטכנית של התצלום (למשל בתמונות 3, 5, 7, 8 ו-10).
• באופן כללי, ככל שהתצלום משקף נקודת מבט סובייקטיבית יותר של הצלם כך הוא נתפס כ"אמנותי" יותר. במלים אחרות, ככל שהתצלום נוצר מתוך כוונה "תיעודית" או "ייצוגית" יותר כך הוא נתפס כ"אמנותי" פחות. השוו, למשל, את תמונות 7 ו-8 לתמונות 9 ו-10.
• באופן כללי, תמונות בהן מתוארים נושאים אנושיים בגבם למצלמה (1, 4, 5 ו-9) נתפסות בעיני כ"אמנותיות" יותר מאשר תמונות בהן פני המצולמים גלויות (2, 6 ו-10).

אשמח לקרוא מהן התובנות שלכם מהתרגיל הקטן הזה.
.

שאלון: טכנולוגיות חדשות

תודה למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתוצאות.
.

המלצת ספר

הפוסט שאייל העלה אתמול בנושא הפולארויד הזכיר לי ספר נפלא, Andre Kertesz: The Polaroids. לאחר מות אשתו, ובתום קריירה ארוכה ומלאה בעליות ובמורדות, יצר Kertesz הזקן את אוסף העבודות האחרון שלו. הוא השתמש במצלמת פולארויד SX-70 פשוטה וצילם פסלוני זכוכית, תצלומים ישנים ופיסות חיים קטנות שהציב על אדן חלון דירתו שבניו יורק. אותה עיר קודרת ומנוכרת שהפנתה לו עורף במשך קרוב למחצית מחייו הארוכים שימשה רקע לרגשות העמוקים ביותר שתוארו בסרט צילום. הפולארואידים של Kertesz נאיביים להפליא. הקומפוזיציות פשוטות. השתקפויות של אור חורפי מבעד לקימורי זכוכית; צללים; מסגרות; קו רקיע עירוני; שמיים. אבל הם מלאים באהבה ובצער. Kertesz לא התאבל בתצלומים האלה רק על מות רעייתו, אליזבת, איתה חי במשך 58 שנים. הוא התאבל על מותו הקרב. הוא יצר את האוסף מתוך תחושת דחיפות:

I began shooting slowly, slowly, slowly. But soon, going crazy. I worked mornings and late afternoons. With the morning light the sky is nice, and in the late afternoon, full of variation. I would come out in the morning and shooting, shooting, shooting; no time to eat. I discover the time has gone, and now breakfast. The same in the afternoon… I forget my medicine, losing pain, losing hunger, and yes losing sadness.

תוך כדי העבודה על סדרת הפולארואידים הזאת איבד Kertesz את תחושת הזמן, את תחושות הרעב והכאב הפיזי והיגון. העבודה העניקה לו מטרה. היא מילאה אותו בעליצות וסייעה לו לגבור על הפחד ולהשלים עם מותו המתקרב.

נתקלתי בספר הקטן הזה לפני שנתיים או שלוש בספריית האוניברסיטה ומאז שכחתי אותו. אייל, תודה לך שהזכרת לי אותו שוב. מיד לאחר שאחתום את הפוסט הזה ארכוש עותק ממנו.

Andre Kertesz, Elizabeth

.

Polaroid

1948 לא הייתה רק השנה בה הוקמה מדינת ישראל, אלא גם השנה בה הכריזה חברת פולארויד על מצלמת ה-Ploaroid model 95 – מצלמת האינסטנט הראשונה אשר יוצרה בכמויות מסחריות ונמכרה בחנויות הצילום בארה"ב ושינתה את אופן ההתייחסות לצילום כפי שהכירו אותו בזמנו. לראשונה הצילום נהפך נגיש יותר ויותר לאנשים. לא היית צריך לחכות הרבה זמן לתמונה שתגיע מהפיתוח ואפילו לא היית צריך ללכת לסטודיו בשביל לצלם פשוט הייתם צריכים לרכוש מצלמת פולארויד ולצלם. במצלמה ובפילם המיוחד שיוצר עבור המצלמה התקיים תהליך כימי (לא מורכב, אבל חסכתי מכם) ייחודי שגרם לנו לראות את התוצאות של מה שצילמנו בפחות מדקה יחד עם תנועות ידיים אשר היו חלק בלתי נפרד מהתהליך עצמו. 

אני זוכר שבתור ילד שגדל באייטיז תמיד היה צלם שמסתובב באירועים ומצלם (או בתשלום מיוחד או שכחלק מהאירוע) תמונות במצלמת פולארויד ואחר כך הוא היה שם את זה במסגרת קרטון ונותן למי שצילם. 

לאחרונה לאחר שקראתי ועיינתי בספר The Polaroid Book שמתאר את התפתחות המצלמה לאורך השנים יחד עם אוסף מרשים של צילומים התחשק לי למצוא מצלמה שכזו. אך לאחר חיפוש (לא מעמיק) גיליתי שהדבר הוא למעלה מיכולתי הכלכלית גם המצלמה עצמה וגם הפילם היקר, כמעט על סף יאוש עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי את התוכנה הזאת שבהתקנה פשוטה על המחשב יכולה להוציא תמונות כאילו שיצאו ממצלמת פולארויד אמיתית. התוכנה קלה לשימוש ואף עושה את הקולות של המצלמה. התוצאות לפניכם. 

מומלץ לאוהבי הז'אנר.

המצלמה המקצועית הראשונה שלי

בעוונותי נפלה לידי מצלמה "מקצועית" אמיתית. 1.5 ק"ג של מתכת וגומי עבה ורך, צריכת אנרגיה שדורשת תחנת כח קטנה, עשרות כפתורים, ידיות וחוגות שמפעילים כל מיני מחשבים ומנועים קטנים, שני כפתורי מחשף ועינית ענקית ובהירה. רק דבר אחד חסר במצלמה החדשה שלי. אין בה חיישן.

כן, זאת מצלמת פילם. אחת האחרונות שיוצרו וככזו היא נמצאת בקצה של אבולוציה מפוארת. בפרספקטיבה של היום זאת חיה מוזרה: אלקטרונית מכף רגל ועד ראש, אבל בתוך תוכה פועם לב כימי חם. היא מדויקת כדבורה, מהירה כנץ וחזקה כארמדיל. בכוחה לעכל גליל סטנדרטי של סרט תוך פחות מחמש שניות וכל אחת מ-36 החשיפות מובטח שתהיה ממוקדת כהלכה ובהירה בדיוק במידה הנכונה. כשאני מצלם בה אני חש כמו מפעיל. לא כמו יוצר. Deus ex machina.
הגעתי אל הצילום הדיגיטלי מסוג שונה של מצלמה: קופסת מתכת המצוידת במנגנונים מכאניים מדוייקים, אבל איטיים. מצלמת הפילם הישנה שלי (ששבקה חיים לאחרונה) היתה כמעט אורגנית. ההפעלה שלה חייבה הבנה, קואורדינציה בין המוח, העין וכפות הידיים. המעבר לצילום דיגיטלי לא היה פשוט עבורי. הוא אילץ אותי להתפשר על ההבנה של הכלי שבידי. היה עלי ללמוד כיצד המיקוד האוטומטי עובד על מנת להפעיל אותו כראוי. היה עלי להסתגל למשוגות החשיפה האוטומטית על מנת לתקן אותה כשצריך. המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הכניסה מקלות בגלגלי התהליך היצירתי שלי. במקום לעזור לי לקבל את מה שרציתי היא התערבה והביעה את דעתה בנחרצות. כעת, לאחר ששיחקתי כמה ימים במצלמה החדשה, אני מבין מאין הגיעה הפילוסופיה ההנדסית הזאת. הרי לשם בדיוק חתר הצילום האנלוגי באחרית ימיו. "המצלמה המושלמת", כך סבורים מתכנניה ובוניה, אמורה לעשות הכל במהירות וביעילות בכוחות עצמה. אין לה צורך באדם, אלא כדי שיכוון את העדשה אל נושא התמונה וילחץ על כפתור המחשף. כעת אני מבין גם שאינני מחפש את היורשת הדיגיטלית של אותה מצלמה מושלמת.
המצלמה החדשה שלי משלבת בתוכה את כל החסרונות של הצילום הדיגיטלי עם כל החסרונות של הפילם. היתרונות שלה הם החסרונות שלי. אני חש שלעולם לא אגיע איתה לדיאלוג. אנחנו זרים שמדברים בשפות שונות. מובן שיש יתרונות בצילום הכימי - אחרת לא הייתי מבקש לי מצלמה כזאת מלכתחילה. אני מתגעגע לקמצנות המדוייקת של הפילם. כל חשיפה חשובה. אני מתגעגע להמתנה, לחוסר היכולת לתקן, לעותק הקשיח היחידני. אני מתגעגע לאינטראקציה בין האור לבין החומר. אלא שהאיטיות, המחשבה והכוונה שבצילום הכימי קוראות לכלים מסוג אחר: פשוטים וכנועים. אידיוטים ולא idiot proof.
.

MONO

MONO הוא ספר שעתיד לצאת לאור בשנה הבאה באמצעות המגזין Gomma. הספר יכלול 150 תצלומי מונוכרום ממיטב הצילום העכשווי. מה שמעניין בו הוא השילוב בין צלמים ידועי שם כמו Roger Ballen, Anders Peterson, Keizo Kitajima, Oliver Pin Fat, Giacomo Brunelli ו-Kim Thue לבין צלמים בלתי ידועים. כל אחד מוזמן להציע מעבודתו בשחור לבן ויתכן שייבחר להיות מוצג בספר. ההרשמה בחינם.

.

שיר עונתי

גשם הקשב לנשים / תרצה אתר

עד רדת הערב, גשם.
הקשב לנשים בחלון,
עד רדת החושך. גשם, הקשב
לנשים הצופות בוילון.

גם לנו אדמה שמחכה
למשהו מלמעלה.
גם בנו יש אימה וזעקה
למשהו פורח... וכן הלאה...

עד סוף השבוע, גשם.
הקשב לנשים בחלון,
עד קץ השבועיים. גשם, הקשב
לנשים העומדות ומחכות.

גם לנו בחצר גינה קטנה
ריקה מזוהר דשא.
גם אנו מצפות עד אין בינה
למשהו ברוך כמו הגשם.

גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.

אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק.

הקשב לנשים בחלון.
גשם אדיר ונוהר.
הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו -
הוא חוזר
הוא חוזר
הוא חוזר. 

איזה שיר נכון. כמה כמיהה יש בנו למשהו טוב. משהו שלא נוכל לעשות דבר על מנת לקרבו, אבל אנחנו יודעים שיש לנו זכות לראות בו. הפאסיביות המדכאת, האקזיסטנציאליסטית של הציפיה תתחלף בסופו של דבר בשמחה גדולה. כפי שקרה אתמול.

.

מחדשות הכלכלה

כידוע לרבים מכם, אני משתמש במצלמות ובעדשות מתוצרת אולימפוס. לא רק, אבל בעיקר. אולימפוס היא אחת מהאריות הוותיקים של האופטו-מכאניקה. החברה נוסדה בשנת 1919 כיצרנית של מיקרוסקופים. בשנת 1936 היא פיתחה את המצלמה הראשונה שלה ומאז היא מייצרת ציוד צילום (במקביל לענף העיקרי שלה, מערכות אופטיות רפואיות). במשך השנים נודעו מוצרי הצילום של אולימפוס כקטנים, אמינים, בעלי איכות הנדסית גבוהה ובעיקר כחדשניים.

אולימפוס מעולם לא הובילה את שוק מוצרי הצילום במכירות. זאת תמיד היתה חברה קטנה יחסית שכיוונה לנישות ייחודיות בשוק. החברה ידעה מספר משברים. הראשון שבהם פקד אותה בסוף שנות הששים, כשהמצב הכלכלי ביפן השתפר והביקוש למצלמות ה-PEN חצויות הפריים שלה פחת באופן דרמטי אל מול עליית מצלמות ה-SLR שהשתמשו בפילם בפורמט 35 מ"מ. משבר שני פקד את אולימפוס בראשית שנות התשעים, לאחר שנמנעה מאימוץ המיקוד האוטומטי ובכך פרשה למעשה מהמרוץ בשוק המצלמות המתקדמות. יהיו שיטענו שגם הרפתקת פורמט ארבעת השלישים שנמשכה בין השנים 2003 ו-2009 לא היטיבה עם אולימפוס, ששוב התייצבה בעמדת הזנב לאריות. למרות הכל, נותרתי נאמן ליצרן הזה במשך קרוב לעשרים שנה. זה קשור לאיכות האופטיקה, לפילוספיית ה-low maintenance שעמדה מאחורי תכנון המוצרים ולחוסר היומרות. איכשהו הערכים האלה מתאימים למידותי.

ביום שישי האחרון הועבר מתפקידו המנכ"ל של אולימפוס, בריטי בשם Michael Woodford שעבד בחברה במשך 28 שנים ושימש כמנכ"ל הלא-יפני הראשון בתולדותיה. העילה לפיטורים, על פי הצהרת הדירקטוריון, היתה "חוסר שיתוף פעולה על רקע תרבותי". אלא שבימים האחרונים פתח Woodford את פיו וחשף, לכאורה, קופת שרצים שכוללת התנהלות עסקית מטופשת במקרה הטוב ואפילו חשדות בפלילים שנוגעים לרכישה תמוהה שאולימפוס ביצעה בשנת 2008. אין טעם להיכנס לפרטי פרטים. אם תרצו, תוכלו לקרוא על כך בכל האתרים הכלכליים החשובים. בשלושת הימים האחרונים איבדה מניית אולימפוס למעלה מ-40% מערכה בבורסה היפנית והמצב נראה מדאיג. אפילו מדאיג מאד.

אינני יודע כיצד זה יגמר. אני מתכונן נפשית לכך שיום אחד, בקרוב, אולימפוס תחדל לייצר ציוד צילום. חטיבת הצילום של החברה לא נהנתה משגשוג בשנים האחרונות, למרות שהתוצאות העסקיות השתפרו מעט בשנה האחרונה וברבעון האחרון אפילו דווח על רווח קטן. מכל מקום, תחום הצילום יהיה הראשון להיפגע אם המשבר לא יפתר בשבועות הקרובים. באופן אישי, בשנה האחרונה הגעתי למעין השלמה עם הציוד שלי. אני יודע בדיוק היכן הוא מיטיב לשרת אותי והיכן יש להיזהר. ואני מרוצה ממנו. למעשה אני מרוצה מן הציוד שיש ברשותי היום יותר מכפי שהייתי שבע רצון אי פעם בעבר. אם אולימפוס תיפול זה לא ישפיע עלי באופן משמעותי, אבל חוששני שחסרונה יורגש בכל התעשיה הזאת. הרבה רעיונות מקוריים נהגו ויושמו באולימפוס לאורך השנים. אני רוצה לקוות לטוב.

.

חוף אכזיב

.

הפרויקט הדו שנתי

הפרויקט הדו שנתי הוא כמעט מפעל חיים. הוא דרך להקיף תקופה או מקום או קבוצה קטנה של אנשים, להכיר אותם לעומק מנקודת ראיה סגולית, פרטית. הוא גם דרך לעשות אמנות.

המכשול הגבוה ביותר שניצב בפני אמן בפוטנציה הוא היעדר המסר. לא די בחוש אסתטי מפותח, ביצירתיות, במקוריות ובנגישות לקהל. כל הדברים האלה הם קליפות. האמנות היא תולדה של משמעות, של רעיון. חייבת להיות בה תימה מרכזית. אמירה. התרסה. הפרוייקט הדו שנתי לוקח תימה כזאת ובונה סביבה פיגומים עליהם תורכב יצירה אמנותית. תחילה הוא חוקר את התימה, לש אותה. מלכלך את הכפות הידיים. נובר וחושף סודות, ממיס שקרים ופותר חלומות. אחר כך הוא מרכיב את התימה מחדש. לאט לאט, מבפנים והחוצה, מלמטה למעלה. כפי שבונים ארמון חול בשפת הים.

הפרוייקט הדו שנתי הוא דרך למקד את היצירתיות שבנו. להעניק לה תוכן ומשמעות. לתמוך אותה ביסודות חזקים. הוא עוסק במשהו קרוב לליבנו, דבר מה שאנחנו אוהבים. שיהיה בנו אומץ הלב לראות אותו באפסותו, מפורק לחלקיו. שתהיה בנו התשוקה להקים אותו מעפרו.

הפרוייקט הדו שנתי ממושך. עלינו לתת לו מזמננו. ממחשבתנו. מן החדווה ומן הצער שבנו. שנתיים. אולי יותר מזה. והוא לא מוגבל במדיום: יש בו תמונה ומלים ומוזיקה. יש בו שירה ופרוזה. רעש ושקט. מוצק, נוזל וגז.

חשבתי שאתקשה למצוא נושא לפרוייקט הדו שנתי שלי. הרי בחיי הקטנים, לא בכל יום אני נתקל במשהו שמסעיר את דמי ועוד בגילי המופלג... אבל כנראה שהדרך הנכונה (עבורי) היא להביט פנימה ולא החוצה. להתחיל ממה שאוהבים. זה הרי מובן מאליו.

מה יצא מזה בסוף? אינני יודע. למען האמת אין כאן שאלה של "תוצר". הפרוייקט הדו שנתי עניינו בתהליך. בדרך. והדרך הזאת תביא אותי למחוז חפצה. לאו דווקא למחוז חפצי.

.

שינויים בהרגלי הצריכה?

לפניכם דירוג עדשות המצלמה הפופולאריות ביותר אליבא דאתר השוואת המחירים הגרמני idealo.de:

האם יש בדירוג הזה כדי להעיד על שינוי בהרגלי הקניה של מצלמות בעלות עדשות מתחלפות? אולי באירופה (שימו לב לעדשות שבמקומות הראשון והרביעי). מבט חטוף באתר ישראלי דומה מגלה שהשוק הישראלי הרבה יותר שמרני. בעיני, ההבדל הבולט ביותר בין שני הדירוגים הוא באיכות העשיריה המובילה, כפי שהיא מתבטאת הן בהתפלגות היצרנים והן בטווחי אורך המוקד של העדשות. מעניין לציין שדירוגי המצלמות הפופולאריות בשני האתרים דומים זה לזה. האם יתכן שהצרכן הישראלי מוכן להתפשר על האופטיקה עד כדי ויתור על היתרון האיכותי של האלקטרוניקה? ריבוי עדשות הסופרזום בדירוג בהחלט מרמז על כך.

.

אינטימיות

.

מעט מלאכת יד

עבור אחדים מאיתנו המצלמה היא יותר ממכונה להפקת תצלומים. היא משמשת בידינו כלי לביטוי היצירתיות שלנו. יש לה מקום המיועד רק לה בין אצבעותינו וכרית כף היד ולכן אנחנו מפנים לה מקום מרופד גם בנפשנו. מצד שני, המצלמה היא מוצר תעשייתי לכל דבר. יש עוד מיליון כמוה והעותק שבידינו חסר כל ייחוד. לכן העיסוק האובססיבי שלנו במצלמות נראה למי שמתבונן מהצד כפטיש אקצטנרי, אם לא מגונה.

בעיניים אובייקטיביות, זה נכון. אנחנו מגזימים בחשיבות שאנחנו מייחסים למצלמה. זאת בסך הכל קופסה עם כמה כפתורים, מלאה ברכיבים אלקטרוניים. בעוד שנה או שנתיים, לכל היותר חמש שנים, נפסיק להשתמש בה ולא ירחק היום בו היא תצטרף אחר כבוד להררי הפסולת האלקטרונית הנערמים אי שם במזרח אסיה או באפריקה. בעיניים סובייקטיביות, המצלמה שלנו היא עולם ומלואו. אין לנו אחרת ואנחנו סומכים עליה שתספק לנו מפלט ממרוץ העכברים, מעט שאר רוח. אם כך, מדוע שלא נבטא את היחס המיוחד שלנו אל המצלמה בכך שנבדיל אותה ממיליוני המצלמות האחרות בנות אותו הדגם?

האתר cameraleather.com מציע למכירה עוריות (leatherettes) למצלמות שונות, רובן ככולן דגמים ישנים. מגוון החומרים עצום, מ-PVC ועד עורות של לטאות ונחשים. מצלמה המכוסה בעורית כזאת נותנת לאוחז בה תחושה אחרת. מרקם לאחוז בו, אבל גם מין תחושת קשר ושייכות. בנוסף, העורית מגינה על המצלמה מפני שריטות ויכולה, במידת הצורך, להסתיר כאלה מפני רוכשים פוטנציאליים. אפשר לרכוש יריעות לא חתוכות שניתן לגזור ולהתאים אישית לכל מצלמה. וזה אפילו לא יקר.

.

בוקה, בוקה, בוקה

יכולתי לכתוב את המלה הזאת עוד חמש פעמים ועדיין הכותרת לא היתה מתארת את ההתרגשות של צלם מתחיל לנוכח תצלום בעל נושא נאה וחד על רקע פסטלי ונימוח. זאת הקלישאה האולטימטיבית, מפגש הפסגה בין הזכוכית, הסיליקון ורשתית העין. שפתיים ישק.

בוקה (ביפנית暈け) הוא כינוי כוללני לאיכות הטשטוש של משטחים שאינם ממוקדים. מכיוון שזהו מושג איכותי, קשה למדוד אותו והוא ניתן רק לתיאור. ההגדרה המקובלת של בוקה "טוב" מייחסת ערך למופע אחיד של עיגולי אור הנמצאים מחוץ לתחומי עומק השדה ובעיקר להיעדר "טבעות" אור בשוליהם. כפי שאתם ודאי מתארים לעצמכם, אופי הבוקה תלוי במידה רבה במבנה העדשה. עדשות המצטיינות בבוקה אחיד וחלק בנויות כך שחלוקת האור שלהן שווה על פני כל שטח החיישן או הפילם. האיור הבא ממחיש את העניין (מקור: כאן).

זה כל העניין. עדשות מסוימות מצויידות באלמנטים אופטיים מיוחדים המכונים Apodization elements, שמבטיחים פיזור אחיד של האור ובכך תורמים לבוקה (רציתי לכתוב "איכות הבוקה", אבל המושג 'בוקה' כבר מכיל את המושג 'איכות'). בעדשות אחרות מושג אותו פיזור אחיד באמצעים אחרים, אבל המטרה היא אותה מטרה. מובן שלא כל העדשות מתקנות את פיזור האור דרכן. כמו במקרים אחרים הקשורים בתכנון אופטי, בדרך כלל הלוקסוס הזה נשמר לעדשות יקרות.

דרך טובה להשיג בוקה נחמד בעדשות שאינן מתוקנות היא לסגור מעט את הצמצם. הדבר נוגד את ההגיון הפשוט, שכן כידוע צמצם רחב מבטיח עומק שדה רדוד. מאידך, מפתחי צמצם רחבים (ובפרט מפתח הצמצם המירבי) נוטים לחשוף את כל מגרעות העדשה. במקרה הספציפי של הבוקה, פתיחת הצמצם פוגעת באחידות פיזור האור של רוב העדשות, גם של חלק מהיקרות שבהן. עדשות כמו Zeiss Planar 50/1.4 נותנות רקע מחריד בצמצם פתוח, אבל די בסגירה ל-f/2 והכל יבוא על פתרונו.
יש לזכור שלא כל עדשה מיועדת לתת למשטחים שמחוץ לתחומי עומק השדה את אותו מראה רך. עדשות הזום, ובפרט אלה הסטנדרטיות שטווח אורכי המוקד שלהן נמתח על פני תחום רחב, הן מבנים אופטיים מורכבים שמתוכננים בעיקר לתיקון עיוותים גיאומטריים ואברציות כרומטיות. הציפיה שעדשות כאלה ידאגו גם לפיזור אחיד של האור עלולה להתברר כמוגזמת. עדשות רחבות זווית, גם אם אורך המוקד שלהן קבוע, מתוכננות כך שיתקנו עיוותים גיאומטריים ואברציות ספריות (אסטיגמטיזם) כדי שיציעו חדות גבוהה בכל שטח הפריים. שוב, הבוקה שעדשות כאלה מציעות הוא לעתים קרובות לא מן המשובחים. לשתי הקבוצות האלה הייתי מוסיף, למרבה הצער, גם כמה מעדשות הפריים החדשות שנועדו ע"י יצרניהן לצלמים-בתחילת-דרכם. אלה הן עדשות רוויות בפשרות שהאטרקציות העיקריות בהן הם המחיר הנמוך והצמצם המירבי הרחב (גם אם איננו שימושי בעליל). לפני שלושים שנה אף יצרן לא היה מעלה בדעתו להציע למכירה אופטיקה נחותה כל כך.

למעשה, רוב העדשות אינו ממוטב להפקת בוקה חלק. היוצא מן הכלל הוא עדשות הטלה-פוטו, פריים וזום כאחד. עדשות אלה לא רק שהן מצטיינות בעומק שדה רדוד מעצם אורך המוקד שלהן, אלא שהאברציות האינהרנטיות למבנה שלהן קלות יחסית. הן לא סובלות מעיוותים אופטיים בולטים או מעקמומיות חזקה של היטל התמונה ולכן קל למטב אותן לפיזור אחיד של האור. במלים אחרות, אם אתם זקוקים ל"עדשת בוקה", כדאי שתחפשו משהו עם אורך מוקד גדול יחסית. אלה מבין עדשות הטלה-פוטו המיועדות למיקוד ממרחק קצר במיוחד - הלא הן עדשות המאקרו - מתוכננות בעיקר לתיקון של קומה ואסטיגמטיזם כך שיציעו חדות פנומנאלית בכל שטח הפריים. רוב העדשות האלה לא מצטיינות בבוקה מרשים במיוחד (אם כי כמה מהן, כמו Zeiss T* Makro-Planar 100 f/2, הן עדשות בוקה משובחות). ככלל, חדות גבוהה בפינות הפריים מרמזת על שימוש באלמנטים א-ספריים. אלמנטים כאלה עלולים לפגוע באחידות פיזור האור ולגרום לבוקה צעקני במקצת. מה שאתם מחפשים היא עדשת טלה-פוטו, רצוי עדשת פריים בעלת צמצם רחב, שמצטיינת בחדות גבוהה במרכז התמונה בצמצם פתוח. כמעט בכל המקרים עדשה כזאת תפיק בוקה חלק ורך. האפשרויות אינן רבות וכוללות בעיקר עצמיות מקבוצת ה-85 מ"מ וכן עדשות ישנות יותר בעלות אורך מוקד של 135 מ"מ. לאלה ניתן להוסיף כל עדשה המבוססת על מבנה ה-Sonnar, קונפיגורציה אופטית שהומצאה לפני כמעט 90 שנה ועדיין לא נמצא לה תחליף ראוי בכל מה שקשור לבוקה. אפילו עדשות ה-50 מ"מ הבנויות על פי אותה נוסחה אופטית מצטיינות בהיבט הזה (למרבה הצער הן אינן מיועדות למצלמות רפלקס בגלל קרבתו היתרה של האלמנט האחורי אל מישור הפוקוס, שמפריעה לתנועת המראה).

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה ודאי יודע שבאופן אישי אינני חסיד גדול של הבוקה כמרכיב אסתטי בפני עצמו. בידוד מוחלט של הנושא מסביבתו מתבטא לעתים קרובות בתצלומים שטוחים ופשוטים בהם האסתטיקה של הנושא עצמו ממלאת מקום מרכזי מדי לטעמי. הבוקה משרת היטב את אופיו הייצוגי, התיאורי של המדיום ומונע מהצלם לבטא בתצלום את הראיה הסובייקטיבית שלו. עם זאת, בוקה יפה מיטיב גם עם קומפוזיציות עמוקות יותר, בהן אובדן החדות לאורך ציר ה-Z של הסצנה הוא הדרגתי. אין ספק שלעדשות הממוטבות לבוקה יש ערך מוסף.

לסיום, אי אפשר ללא דוגמאות. הדף הזה מרכז דוגמאות לבוקה של מגוון עצום של עדשות. תוכלו להתרשם כאוות נפשכם, עד שהבוקה יצא לכם מהאף.

הערה: הרשימה הזאת נכשלת בכמה הכללות גסות. אני יודע. גם אם הניסיון שלכם עם עדשה כזאת או אחרת סותר את מה שנכתב למעלה, אני עומד מאחורי עיקרי הדברים.
.

השבועה

אל תתעצלו, הגדילו וקראו. דברים כדורבנות מאת M.F. Agha, כפי שפורסמו בעיתון U.S Camera בשנת 1937. רבות מהתובנות כבר אינן רלוונטיות במיוחד, אבל רוח הדברים נכונה. אולי יותר מתמיד.

(באמצעות TOP).
.