מדוע רע לחיות בפריפריה

אני לא נוהג להתלונן, אבל החדשות האלה הצליחו להרגיז אותי. המועצה האנגלית לאמנויות, גוף ממשלתי שתפקידו לתמוך במוסדות תרבות נבחרים ברחבי אנגליה, החליטה על מדיניות חדשה לחלוקת התקציב שלה. עד 2011 תמכה המועצה ב-14 ארגונים הקשורים לצילום ברחבי אנגליה. המדיניות החדשה מוחקת מרשימת המוסדות הנתמכים ארבעה ארגונים, מקטינה במקצת את התמיכה בארבעה אחרים ומקצה את הכסף ש"נחסך" לששת המוסדות הנותרים, שתקציביהם יגדלו במידה משמעותית. העניין הוא ששלושה מתוך ארבעת המוסדות שהתמיכה בהם תופסק ממוקמים באזורים מרוחקים. לעומת זאת, מחצית המוסדות שהתמיכה בהם הוגדלה ממוקמים בלב לונדון. עתידו של Side Gallery בניוקאסל נראה קודר במיוחד: זוהי הגלריה היחידה לצילום בצפון מזרח אנגליה והיחידה בבריטניה שמוקדשת לצילום הומאניסטי-דוקומנטרי. הארגון הזה נוסד בשנת 1977 ומאז הוא מארגן תערוכות ותומך ביוצרים צעירים באזור. Side Gallery הוא חלק מארגון Amber, גוף תרבות שחבריו מנהלים אותו באופן קולקטיבי. העובדה של-Amber אין מועצת מנהלים פגעה מראש בסיכוייו להמשיך ולהנות מתמיכת המועצה לאמנויות. ההקצבה השנתית ל-Side Gallery עמדה על כ-60,000 לירות שטרלינג. לעומת זאת, התמיכה ב-The Photographer's Gallery בלונדון הוגדלה מ-800,000 ל-900,000 לירות שטרלינג. האחרונה היא גלריה עשירה בעלת מהלכים במסדרונות הנכונים שנמצאת בתהליך הרחבה מתמיד.

מדוע זה מרגיז אותי? בגלל חוסר הצדק שזועק לשמיים. התקציב הציבורי מיועד לחלוקה לציבור על פי מפתח של צרכים. הנזק שהיה נגרם לתושבי לונדון אילו אחת מגלריות הצילום הציבוריות במרכז העיר היתה מפסיקה לקבל תמיכה ממשלתית קטן בהרבה מהנזק שיגרם לתושבי צפון מזרח אנגליה אם ה-Side Gallery תיאלץ לסגור את שעריה (להבנתי חשיפה לתרבות ולאמנות היא חלק מצרכיו הבסיסיים של אדם). הפיחות הזוחל בהפניית משאבים ציבוריים לפריפריה מוכר לי היטב: לפני עשר שנים, כשרציתי לצפות בסרט קולנוע נאלצתי לנסוע כ-40 דקות עד אולם הקולנוע הקרוב ביותר למקום מגורי. לפני חמש שנים נסגר אותו בית קולנוע וזמן הנסיעה גדל לשעה ורבע. כיום מרוחק בית הקולנוע הקרוב ביותר מרחק של שעתיים נסיעה. עוד דוגמה? במקום מגורי אין קליטה של תחנת הרדיו המועדפת עלי. היתה קליטה, אבל לפני שנה קרה משהו למשדר ומאז לא קולטים. על מנת לצפות בהצגת תיאטרון עם אשתי עלי להוסיף למחיר הכרטיס של כל אחד מאיתנו כ-100 שקלים עבור הדלק ועוד כ-50 שקלים עבור זמן הנסיעה (לשמרטף). על מנת להגיע לבית החולים הקרוב עלי לנסוע כ-50 דקות. הסיכוי שלי לשרוד תאונת דרכים קשה או התקף לב קטן יותר מהסיכוי שלכם. אנחנו משלמים מסים כמו כולם (היתה הנחה קטנה שבוטלה לפני 13 שנים), אבל מקבלים פחות בתמורה.

נכון שאיש לא מכריח אותי לחיות כאן. נכון שיש למקום הזה יתרונות משלו (שלא קשורים להקצאת המשאבים הציבוריים). אבל, מגורים בפריפריה הם לא עבירה על החוק שמחייבת ענישה. אם אין הצדקה כלכלית להקים כאן מוסדות תרבות על המדינה להקים אותם ולתמוך בהם. זה בדיוק תפקידה.

.

השראה #18

פינת ההשראה מארחת היום את ג'וש ת"ג. ג'וש כתב:

תמונות המצורפות צולמו במהלך שיטוטים ברחובות תל אביב יפו. זה מדהים ומשמח כאחד, לגלות כל פעם מחדש את הרבגוניות של העיר, את הסיפורים האינסופיים שהיא מספרת למי שרק ירצה להקשיב.

לדעתי, התמונה הראשונה בסדרה הקטנה הזאת היא יצירת מופת.

.

עניין של זווית השקפה

נראה שקשה למצוא כיום תחרות של צילום עיתונאי שמסתיימת ללא סקנדל. בקטגוריית צילום החדשות הבינלאומי בתחרות תמונת השנה השבדית זכה תצלום פרי יצירתו של Paul Hansen. מדובר בטרגדיה נוראה: Fabienne Cherisma, נערה בת 15 תושבת האיטי, נפגעה בשוגג מאש שוטרים שירו לעבר בוזזים לאחר רעידת האדמה הקשה שפקדה את האי הקריבי בינואר 2010. הנערה שהתה באותה עת בביתה. הנה התמונה הזוכה:

Paul Hansen, Fifteen year-old Fabienne Cherisma was shot dead by police at approximately 4pm, January 19th, 2010

והנה הסיטואציה מזווית אחרת:

Photograph: Nathan Weber

שילוב נדיר של פוטוג'ורנליזם וצילום מרפקים.
.

תצלומים ש"שינו את העולם"

האתר הזה, כמו גם אחרים, מציג אסופה של "13 תמונות ששינו את העולם". מובן שזאת קלישאה: התמונות האלה לא שינו משהו בזכות עצמן. הן רק ממחישות, ברובן, ארועים היסטוריים גדולים שהיתה להם השפעה פוליטית או תרבותית מכרעת על החברה המערבית. הן זכו לחשיפה נרחבת בעיתונות וזכו למעמד הקנוני שלהן בגלל הסימבוליות הטמונה בהן. ספק אם היו זוכות להיכנס לרשימה האקסקלוסיבית הזאת אלמלא הקונטקסט שלהן.

מצד שני, אני לא מזלזל בכוחה של התמונה המצולמת להשפיע על דעת הקהל. הצילום, כמדיום, הוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר להשפעה כזאת בזכות הקלות שבה הוא משכפל אינפורמציה והעמידות שלו לגבולות מדיניים, לשוניים ותרבותיים. יותר מזה, הוא היטיב לשרת את הרעיונות הדומיננטיים של המאה העשרים: דמוקרטיה, יוזמה חופשית וחרות הפרט. תמצית הפילוסופיה המודרניסטית היא בסופו של דבר החתירה לשינוי העולם.

הזרמים השונים של האמנות החזותית במחצית הראשונה של המאה העשרים התחלקו לשתי קבוצות: אלה שעסקו באינדיווידואל (אקספרסיוניזם, קוביזם, סוריאליזם ואקספרסיוניזם מופשט) ואלה שעסקו בקולקטיב (דאדא, פוטוריזם, באוהאוס וקונסטרוקטיביזם). האמנים שהשתייכו לקבוצה השניה היו בראש ובראשונה אידיאליסטים שחלמו על חברה מתוקנת וצודקת. באמצעות אמנותם הם ניסו להשפיע על החברה בה חיו, אלא שאיש מהם לא הצליח בכך. הניסיון האחרון לשנות את העולם באמצעות יצירת אמנות גדולה היה הציור 'גרניקה' שיצר פבלו פיקאסו ב-1937.

מעניין שדווקא הצילום, הצנוע יותר וההירואי פחות, הצליח לחולל פה ושם שינויים. ה"נצחונות" האלה לא היו גדולים, אבל לחלקם היתה משמעות רחבה בפרספקטיבה היסטורית. ביניהם אפשר למנות את תרומתו של Lewis Hine לאיסור על עבודת ילדים בארצות הברית, את צלמי ה-Farm Security Administration שהמחישו את השלכות השפל הכלכלי על הקהילות הכפריות בשנות השלושים של המאה הקודמת, את עבודתם של George Rodger ואחרים במחנות ההשמדה עם תום מלחמת העולם השניה, את עבודתו של Shomei Tomatsu שתיעד את השלכות ההפצצה האטומית ביפן, את Larry Burrows, Eddie Adams וחבריהם שתיעדו את מלחמת ויאטנם ותרמו לסיומה ואת David Goldblatt וחבריו שהעלו את המודעות למוראות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הפרוייקט האחד שהשפיע על דעת הקהל יותר מכל היה תערוכת `The Family of Man` שהופקה בידי Edward Steichen ב-1955. כל העבודות האלה הדגישו את הפנים האנושיות, הפרטיות של האיוולת הציבורית. הן כוללות תמונות רבות שעומדות בזכות עצמן ואינן זקוקות לקונטקסט היסטורי.

למותר לציין שהתצלומים שבאמת תרמו לשינוי כמעט שאינם מופיעים בהיכלות התהילה של "תמונות ששינו את העולם". לעומת זאת, Ansel Adams נכלל בכולם. כנראה שהקנוניזציה גם היא עניין של השקפה.

הנה שתי תמונות שהייתי כולל ברשימת "התמונות ששינו את העולם" שלי:

הראשונה צולמה בניו יורק בדיוק לפני מאה שנים, ב-25 במרס 1911, לאחר השריפה הגדולה בבית החרושת של Triangle Shirtwaist Company. בעלי המפעל נהגו לנעול את הפועלות העניות שעל מכונות התפירה בתוך בית החרושת בסיום יום העבודה, על מנת למנוע גניבות. בשריפה, שפרצה בלילה, נהרגו 146 מהן תוך חצי שעה בלבד.

התמונה השניה צולמה ביפן השבוע (מקור: The online photographer). מתואר בה עובד חברת הרכבות בטוקיו בשעת בוקר מוקדמת. הצלם, Francis Harrison, כתב כך:

Much is made in the foreign media of the epic courage of the Japanese, but what is courage? A better way to understand what is going on here is the concept of 'duty,' of being more afraid of the 'shame' of not manning your post than of death itself....

Francis Harrison, Duty, 2011

אתם יודעים מה? אם יש תמונות שראויות להיכלל ברשימת "התמונות ששינו את העולם" שלכם, שלחו את הקישורים אליהן בתגובה לפוסט הזה. בעוד כמה ימים אציג כאן את הבחירות שלכם (את אלה שאפשר).

.

שאלון: ביקורת תמונה

העלאת תמונות לאתרי ביקורת היא שלב כמעט הכרחי באבולוציה של כל צלם כיום. אבל, האם חשבתם פעם לעומק מה אתם מצפים להפיק מהביקורת לתמונות שלכם? האם אתם באמת לומדים מהביקורת שאתם מקבלים? ענו על השאלון הבא.



תודה לכל מי שיענה על השאלון.
.

מתחת לעור

הזמר Seal הוא צלם חובב בפני עצמו (האתר שבו הוא ובת זוגו מפרסמים את התצלומים שלהם, picortwo.com, שווה יותר מהצצה). בשבועיים האחרונים הוא נמצא בסיבוב הופעות בדרום אמריקה. הצלם ה"רשמי" של סיבוב ההופעות הזה הוא ידידו Steve Huff. אחת התמונות שצילם Huff בעיר Recife בברזיל הצליחה לרגש את Seal במיוחד. הנה היא:

Photograph: Steve Huff, 2011

Seal כתב עליה:

No, no, no, no…..it is perrrrrfect that you missed focus! Also, the ‘dust/scratch/vignette’ pp is perfect for this photo. It looks so authentic and in my opinion you should post it as an example of what makes a, to use your word, “Classic” photograph. It is nothing about focus, nothing about digital versus film and it is nothing about the gear. It is about one thing…the photographers ability to ‘stop time’, to capture emotion!

בהמשך הוא מספר מדוע התצלום הזה מרגש אותו. אלה דברים אישיים, פרטיים שלא אצטט כאן. התמונה למעלה לא מדברת אלי במיוחד. בעיני זה סנאפשוט די סתמי (שצולם בעזרת ציוד משובח). כזו היא האמנות: ערכה תלוי במתבונן, בעולמו התרבותי, במבנה האישיות שלו. יצירות שאנחנו אוהבים מצטיינות בכך שהן מעוררות בנו תגובה רגשית. אי אפשר להסביר את הקשר שאנו חשים אליהן במונחים אובייקטיביים של הרמוניה או של קומפוזיציה. אפילו לא במונחים של ביצוע מהוקצע. מובן שתמונות אחדות מצליחות לגעת בנפשם של יותר מתבוננים מאשר אחרות, אבל כח המשיכה שלהן הוא עדיין אינדיווידואלי בבסיסו, לא קולקטיבי. כמוזיקאי וכצלם, Seal מבין זאת היטב.

כשאתה יוצר משהו שאתה אוהב, אל תבקש אישוש לאהבתך. סביר להניח שהתגובות שתקבל יהיו טכניות וקרות. ה-punctum עליו דיבר Roland Barthes חמקמק ונדיר, ואם מצאת אותו - אל תרשה שיגעו בו.

.

השראה #17

פינת ההשראה מארחת היום את אודי ברם. אודי כתב:

גר בירושלים, מצלם בעיקר תמונות של אנשים, חתולים ונופים, רובם בסביבה הקרובה.

מצורפות שלוש תמונות שצולמו בתוך הבית, "תיעודיות" אפשר לקרוא להן, שמתארות את מערכת היחסים בין דיירי הבית, או את הלך הרוח בבית. זו סדרת תמונות בתהליכי התהוות, כך שקשה להגדיר אותה.

קצת רקע:

דיירי הבית הם פביו, רחל ומיקי, או לחילופין אמא, בן הזוג והחתול.

פביו הוא נכה, על כיסא גלגלים, אולם הוא מתפקד בעצמאות בתוך הבית, שמותאם לו במיוחד. כאשר רחל עברה לדירה לפני מספר שנים, היא הביאה איתה את מיקי, דבר שהצריך הסתגלות מצד פביו ומצידו.

סדרה קטנה ואנושית שקל להזדהות איתה ולאהוב.
כדאי להיכנס לגלריה המרשימה של אודי: http://bazzazx.deviantart.com
.

שתי תמונות

הביטו בשתי התמונות הבאות:

Graciela Iturbide, Mujer Angel, 1992

Mario Giacomelli, from Il pittore Bastari, 1992-1993

שתיהן מתארות דמות בתוך נוף. שתיהן דינאמיות מאד בזכות קומפוזיציות רחבות ורמז לתנועה כיוונית מובהקת. שתיהן עושות שימוש בקונטרסט דרמטי. שתיהן צולמו בידי צלמים "מקומיים": Graciela Iturbide יוצרת בצפון מקסיקו ועבודתה מתרכזת באורח החיים המסורתי של התושבים שם. עבודתו של Mario Giacomelli עסקה בחיים בדרום איטליה. שתיהן פיגורטיביות: הנושאים האנושיים שלהן אלמונים ותופסים רק חלק קטן משטח הפריים. שתיהן חסרות זמן, או לפחות תחומות בטווח רחב של שנים.

אבל למרות הדימיון המסוים, התמונות האלה שונות זו מזו. אפילו קוטביות:

• התמונה הראשונה מתאמצת לגלות: הטווח הטונאלי שלה רציף, היא חשופה כך שכל הפרטים בה קלים לזיהוי. התמונה השניה מתאמצת להסתיר: הטווח הטונאלי שלה מצטמצם לשלושה ערכים: שחור, אפור בינוני ולבן. הנוף נתון לאינטרפרטציה. הפרטים היחידים הניתנים לזיהוי בה הם אדם ושני עורבים.
• התמונה הראשונה משתמשת בכתמים. השניה משתמשת בקווים.
• המבנה התחבירי של התמונה הראשונה מלא בלוואים (adjectives): החצאית בהירה, הפרחים כהים וגדולים, המדבר רחב ידיים וכיו"ב. התמונה השניה לקונית. בקושי יש לה נושא.
• התמונה הראשונה רכה: הקפלים העגולים בשמלה משקפים את קווי המתאר הגליים של רכס הגבעות המרוחק. התמונה השניה קשה: הצללים בה שחורים, המרקמים דוקרניים, קווי המתאר של הדמויות חדים.
• התמונה הראשונה נדיבה: יש בה שמיים גדולים, נוף גדול, שפע של קונטקסט. השניה קמצנית. מוגבלת. אוטיסטית.
• התמונה הראשונה היא פואמה בת מאתיים שורות. התמונה השניה היא שיר בן שלוש מלים ושלושה סימני פיסוק.
• התמונה הראשונה יכולה היתה להיווצר רק בידי אשה. השניה יכולה היתה להיווצר רק בידי גבר.

.

המלצה

הספר האחרון על השידה שלי נקרא בפשטות Photo box. זוהי אנתולוגיה בת 250 תצלומים שנבחרו בקפידה בידי העורך / המחבר Roberto Koch. מיוצגים בו מאתיים צלמים שונים, חלקם ידועי שם וחלקם פחות. מיוצגות בו תקופות שונות בהיסטוריה של הצילום, מ-Niepce ועד LaChapelle. כל זוג עמודים מוקדש לתמונה אחת: בעמוד אחד התצלום ובעמוד שמולו טקסט שדן בו בהרחבה וביוגרפיה תמציתית של הצלם. איכות ההדפסה עילאית; התצלומים "קופצים" מתוך הנייר ומענגים את העיניים. הדיונים בתמונות מאלפים ונותנים מימד חדש לכישורי ביקורת התמונה שלי. התצלומים לוקטו בפינצטה. רק מעטים מהם היו מוכרים לי, גם כשהצלם שיצר אותם מוכר לי היטב. זה מאלץ אותי לגלות כל תצלום מחדש ולהניח לדעות הקדומות.

זה איננו ספר צילום; זה ספר אמנות. הוא מיועד לעלעול, לא לקריאה שיטתית מכריכה עד כריכה. מוטב לעיין בו כשהזמן אינו דוחק, ללגום יין טוב באותה שעה. תענוג.

Bill Brandt, Ear on the beach, 1957

.

כשלא הולך

כדי ליצור תצלומים טובים, על הצלם להימצא בהלך רוח קונדוקטיבי. במלים אחרות, יש צורך ב"אינטרס משותף" בין הצלם לבין הסצנה. על כך בדיוק עומדת תורת הזֵן היפנית: על היכולת לאבד את העצמיות. להרפות מן ההתנגדות ולהיות לחלק מהתודעה. ההשלמה הזאת היא מפתח לרצפטיביות. כשאתה מרשה לעצמך להרפות אתה מאפשר לחושים ולרגשות שלך לתקשר עם הסביבה באופן ישיר, ללא סינון אינטלקטואלי. אתה פתוח יותר לגירויים ולכן אתה רואה לעומק רב יותר ובאופן צלול יותר.

לתצלומים יש תכונה מוזרה: הם מיטיבים לתאר לא רק סצנות, אלא גם אינטראקציה. תצלומים שנוצרו בשעה של רצון יהיו "מרוכזים" יותר מאשר אלה שצולמו דרך פילטרים של ביקורת ושל חשיבה. הזן של הצילום הוא קודם כל אמפתיה: היכולת לא רק לקבל אלא להבין; לא רק להשקיף אלא לראות.

לפעמים הנפש עכורה. הראש מלא במחשבות שאתה לא מצליח לפרוץ דרכן. ממש כך קרה לי ביום שישי האחרון, בזמן מסיבת הפורים בקיבוץ שלנו. האווירה היתה טובה: הרבה צחוק, אלכוהול, מוזיקה. אבל ככל שרציתי לא הצלחתי לאבד את עצמי. חשתי כבוי, מגושם, חנוק. חסרתי את חיכוך החושים עם השמחה שבחוץ. והתצלומים? הם מדברים בעד עצמם.

.

המסע בעקבות האצבעית הרומאית

אצבעית רומאית (Dactylorhiza romana) הוא אולי הנדיר בפרחי הארץ. זהו סחלב צהבהב די קטן שתפוצתו בישראל מוגבלת לגבעה אחת קטנה במורדות החרמון. המקום המדויק הוא סוד שמור. מזה עשרים שנה אני מחפש את הפרח הזה. מדי כמה שנים, בסוף חודש מרץ, אנחנו יוצאים אל ההרים ומקווים להיתקל בו. אתמול מצאנו. לא אגלה לכם היכן בדיוק כי המיתוס חשוב יותר מהפרח עצמו.

יפה, אבל עדיין לא זה. סחלב פרפרני.

הנה היא

.

אלוף העולם

במבט אחד חטוף הוא מבין הכל. חופשי מעבותות של הרגלים, של ציפיות ושל תרבות, עינו מרחפת מעל ביצת הבינוניות. הוא לא פוחד. חולי הקנאה זר לו. הוא מדבר רק כשיש לו משהו לומר. לא לוחש. לא צועק. לא עונה על שאלות. הוא מגלה סודות: מראה את מה שהוא רואה. בכל ניד עפעף שלו יש תגלית. בכל נשימה ניחוח שלא היה לפניה. הוא אלוף העולם.

ראו את הירח המלא. החיים קצרים.

.

פוטוג'ורנליזם מוצנח

כידוע, אינני חוסך בביקורת כלפי צלמי עיתונות (ועיתונאים בכלל) ש"מוצנחים" אל תוך התרחשות במקום זר בו התרבות והשפה אינם מוכרים להם. מן ההכרח שהדיווח שלהם, במלל או בתמונות, יהיה שטחי. עובדתי בלבד. אין להם ההיכרות האינטימית והזמן הדרושים על מנת להיכנס לעובי הקורה. עם כל הרצון הטוב, אין להם זמן להשקעה הרגשית הנחוצה על מנת להבין את ההתרחשויות לעומקן. בעוד מספר ימים הרי יקראו אותם למקום אחר.

צלם העיתונות Andrew Burton שנשלח ליפן ע"י עיתונו, USA Today, לאחר רעידת האדמה שאירעה שם החודש כותב בבלוג שלו על התסכול שחש כשנקרא לצאת מהמדינה לאחר מספר ימים.

אינני מבין כלל את הצורך לשלוח ליפן עיתונאים זרים. הרי לא חסרים בה משרדים של סוכנויות ידיעות וצלמים. יפן היא מדינה חופשית שאיננה מטילה צנזורה על דיווחים היוצאים ממנה ואין כל סיבה לחשוד באמינותם. Burton עצמו מודה שנסע ליפן רק מפני שנתבקש לעשות זאת. מבין השורות עולה התחושה שידע כי לא יוכל לתרום הרבה:

I wondered why I wouldn’t take that opportunity. And when I think of it, I don’t there’s a single journalist who, given that offer, would actually say, “you know what, the Japanese media has great coverage, I don’t think I’m needed over there.” Humans are simply not that altruistic, or at least I’m not. As I sat on the phone with one of my best friends waiting for my flight to leave New York, we talked a lot about this. In the end he said, “look, someone was going to take that job, and you got the phone call. Be an open, empathizing human, and you will do a good job.”

השאלה הקשה, ש-Burton לא מצליח לענות עליה, היא מדוע העיתונים אינם מסתמכים על כתבים ועל צלמים מקומיים, שעשויים לדווח על העובדות באותה מידה כמו העיתונאים הזרים ואף לספק לקוראים תובנות עמוקות יותר. הסיטואציה ביפן אינה דומה לזו שמאפיינת את ההפיכות האחרונות במזרח התיכון; אין כאן קונפליקט בין שני מחנות שכל אחד מהם מעוניין להשפיע על דעת הקהל העולמית ולהציג את נקודת מבטו כאמת אבסולוטית. הטרגדיה ביפן גדולה יותר מכל קוד תרבותי מקומי. כל מי שצפה בתמונות שהגיעו משם הבין את הקולוסאליות של הארועים גם ללא תרגום לעברית/אנגלית/ספרדית/ערבית. הדרישה של קוראי העיתונים לתצלומים מזעזעים או סתם מרגשים לא יכולה לבוא על סיפוקה על ידי צלמים זרים (כפי שהיטיב להבין אלכס ליבק). רק מי שחי ביפן עוד לפני אסון הטבע הזה יכול לחדור את השכבה האטומה של העובדות היבשות.

יתכן שרעידת האדמה, הצונאמי והמשבר הגרעיני שבא בעקבותיהם הם ארועים שלהבנת מלוא ההשלכות שלהם ידרש זמן ממושך. עד אז, כל מה שנראה הם אותם עיי חורבות, מכוניות שטופות וקשישים עטויים במסכות בד שמחטטים בהריסות בתיהם.

Photograph: Eliza Ruhamah Scidmore, Japan tsunami aftermath 1896

.

פוסט מודרניזם במבחן

Richard Prince הוא אמן שהתפרסם בשנות השבעים של המאה שעברה בזכות ה-"rephotograph". טכניקה זו עושה שימוש בתצלומים ובציורים שיצרו אחרים לצורך יצירה אמנותית "מקורית". היצירה המפורסמת ביותר של Prince, "תצלום מחדש" של תמונה מתוך פרסומת לסיגריות ידועות שצולמה במקור בידי Sam Abell, נמכרה בשנת 2005 תמורת למעלה ממיליון דולרים. 

Richard Prince, appropriated from Sam Abell, Untitled (Cowboy), 1975

כיצד יכול "תצלום מחדש", שעושה שימוש בעבודה של אחרים ללא הכנסת שינויים מהותיים בתצלומים המקוריים, לא רק להיחשב כיצירה עצמאית אלא גם להיות מוצג בגלריות החשובות בעולם ולהימכר תמורת סכום עתק? ובכן, הכירו בבקשה את הפוסט מודרניזם.

פוסט מודרניזם איננו סגנון אמנותי וגם איננו התקופה באמנות שבאה לאחר ה"תקופה המודרנית" (מושג חסר משמעות כשלעצמו). פוסט מודרניזם הוא זרם בפילוסופיה של האמנות ששולל את עצם קיומה של מקוריות בעידן תקשורת ההמונים. ראשיתו במחאה כנגד הערכים המודרניסטיים של ההומאניזם המערבי: במקום אובייקטיביות, זהות, אחדות, מקוריות וודאות הוא מדגיש את הסובייקטיביות, את הקוטביות ואת הספקנות. התנועה הפוסט מודרניסטית תמיד ראתה בצילום כלי דמוקרטי, שיוויוני שמציע אלטרנטיבה לתפיסה האליטיסטית של האמנות. התצלום נועד לשכפול ולהפצה ולכן אין לו מקום במוזאון. אלא שלמרבה המבוכה, הגלריות היוקרתיות בניו יורק דווקא אימצו לחיקן את האמנים הפוסט מודרניסטים. יש להבין שאוצרי הגלריות, המייצגים את מיטב האליטיזם האמנותי, צמחו מאותה שכבה אינטלקטואלית ששימשה כר לפוסט מודרניזם של שנות השבעים והשמונים. יצירות פוסט מודרניות החלו להימכר לאספנים שראו בהן למרבה האבסורד את חוד החנית של האמנות המקורית. הגדילה לעשות Sherrie Levine שמכרה העתקים מתצלומיו של Walker Evans בסכומים שהיוצר המקורי יכול היה רק לחלום עליהם אילו חי עד 1980.

Sherrie Levine, appropriated from Walker Evans, After Walker Evans, 1980

בשנת 2008 פרסם הצלם Patrick Cariou את ספר התצלומים Yes Rasta שעסק בתרבות הרסטה בג'מייקה. Richard Prince עט על הספר הזה כמוצא שלל רב וניכס לעצמו לפחות 41 תצלומים אותם "צילם מחדש" והציג בתערוכה. לזכותו יאמר שהפעם הכניס שינויים בחלק מהעבודות המקוריות.

Top: Patrick Cariou, from Yes Rasta, 2008; Bottom: Richard Prince, Untitled, 2009

Prince הגדיל לעשות והציג את התצלומים בתערוכה ב-Gagosian gallery בניו יורק. Cariou, מצידו, נתקל בסירוב להצגת העבודות בתערוכה בטענה שאלה חומרים "משומשים". הוא תבע את Richard Prince לדין בגין הפרת זכויות יוצרים. ב-18 במרץ השנה פרסם בית המשפט את הכרעתו, בה קיבל את כל טענות התובע. מעניין לקרוא את חלק מתשובתו של Prince לתביעה:

Defendants assert that Cariou’s Photos are mere compilations of facts concerning Rastafarians and the Jamaican landscape, arranged with minimum creativity in a manner typical of their genre, and that the Photos are therefore not protectable as a matter of law, despite Plaintiff’s extensive testimony about the creative choices he made in taking, processing, developing, and selecting them.

הדברים קרובים ברוחם למה שרשמתי כאן בדבר תפקיד עינו של הצלם ביצירה. מצד שני, טענתו של Prince בדבר "יצירתיות מינימלית" היא ציניות מרושעת. כדאי שיציץ במראה. הנה מה שיש לו לומר על זכויות יוצרים באופן כללי:

Copyright has never interested me. For most of my life I owned half a stereo so there was no point in suing me, but that’s changed now and it’s interesting. I’m actually in the situation where I am being sued at the moment (by a French photographer I might add) for taking his original images and turning them into paintings. It’s something that’s really problematic for me because in a strange way now I find myself censoring things that I look at and it’s almost like I can’t do it anymore, because people know who you are. So sometimes it’s better not to be successful and well known and you can get away with much more. I knew what I was stealing 30 years ago but it didn’t matter because no one cared, no one was paying any attention. It was an attitude to do with the fact that I didn’t think there was a future. Unfortunately that didn’t come true. I’ve now done these paintings based on Rastafarians. Basically I like the way things look; that’s all my decisions are about – if it looks good, it is good. So anyway, unfortunately I took too many of these Rastafarian (images) from this guy and I didn’t really even think to ask. I don’t think that way, it didn’t occur to me to ask him and even if I did and he said no, I still would have taken them. I figured I’d do them and maybe if he objected I’d deal with that later. I really like the Rasta paintings and that was the last body of work that I have done. I only pay attention to the negativity that people have [as] a way of explaining their feeling towards my work. I think they were described as ‘garbage’, ‘the worst’ and ‘vomit’. It’s funny because if this guy had let it alone, well it was a very unsuccessful body of work and it would have gone away. I have been sued in the past but the judges and the umpires and the critics of the world, they don’t really care about aesthetics. I never wanted to go to court. Anybody who went to court basically died in court. You can go back to Oscar Wilde, to Lenny Bruce ... Luckily just recently a very good friend of mine, Jeff Koons, won an important case on copyright and fair use, which was handed down about two years ago. So I am crossing my fingers on that.

הראיון המלא כאן.

.

שמיים

.

מימון פרוייקטים יצירתיים

איזה רעיון! Kickstarter הוא מיזם חדש (יחסית) שמטרתו לתווך בין אמנים לבין הקהל הפוטנציאלי שלהם ולסייע במימון ישיר של פרוייקטים יצירתיים מסוגים שונים.

נניח שיש לך רעיון מבריק לפרוייקט יצירתי ואתה חייב לבצע אותו. לצורך העניין, נניח שאתה רוצה לפרסם ספר תצלומים של תחנות אוטובוס בארבעים כפרים סיניים נידחים. לצורך הפקת הספר תצטרך לטוס לסין, לשכור נהג  עם רכב ומתורגמן למשך חודש, לכסות את הוצאות הלינה, המזון והבילויים שלך ושל שני המלווים וכמובן לשלם להוצאת ספרים מוכרת כדי שתסכים להדפיס את הספר ב-5,000 עותקים בכריכה קשה ועל נייר עבה ומשובח.  נניח שכל זה יעלה שלושים אלף דולר. כיצד תגייס סכום כזה?

היכנס לאתר של Kickstarter וכתוב על הפרוייקט שלך. קבע את סכום המטרה שלך. צלם סרטון וידאו קצר והסבר מדוע חשוב לך להוציא אותו לפועל ומדוע רק אתה יכול לפרסם ספר כזה. הוסף כמה מלים על כך שהכפר הסיני הוא שריד לאורח חיים מסורתי שמשתנה לנגד עינינו ועל הדחיפות שבתיעודו. עליך לרגש את המבקרים בעמוד הפרוייקט שלך. כעת התחל להפיץ את דבר הפרוייקט בין מכריך ובני משפחתך ובקש מהם להעביר את הקישור הלאה. הבטח לתורמים פרסים קטנים וגדולים לפי סכום התרומה (למשל, תורמים של סכומים קטנים יוכלו לקבל איזכור בסוף הספר. תורמים בינוניים יקבלו עותק חתום בתוספת הגדלה חתומה של אחד מהתצלומים. תורמים גדולים יקבלו חמש הגדלות כאלה. תורמי סכומי עתק יקבלו גם יומן מצולם מהמסע שלך ברחבי סין, אזכור בכל תערוכה שתשתתף בה בעשר השנים הקרובות ושטיפת רכב שבועית למשך שארית חייך). כעת עליך לשבת ולחכות. יש לך שלושה חודשים לגייס את סכום הכסף שהגדרת כמטרה. אם תצליח, תקבל את כל הכסף שגוייס (פחות 5%), גם אם הסכום חצה את קו המטרה. אם לא תצליח, לא תקבל גרוש.

מובן שהמוניטין והרקורד של היוצר משפיעים על הסכום שיוכל להציב כמטרה. מובן גם שעל מנת לגייס סכום גדול על היוצר להגות רעיון מצוין, להציג אותו באופן משכנע ולהציע ל"משקיעים" פרסים בעלי ערך. הנה, למשל, פרוייקט שעלה יפה (וטוב שכך).

נכון להיום רק בעלי חשבון בנק אמריקני יכולים להציע פרוייקטים, אבל מנהלי המיזם מבטיחים להרחיב אותו בקרוב למדינות נוספות.

.

מסיבת פורים

.

מפה ומשם

• כיצד לעזור לתושבי יפן? GiveWell מציעה אינפורמציה על ארגוני הצדקה והעמותות שמגייסים כספים לעזרת היפנים. מסתבר שהשקיפות איננה מובנת מאליה (במלים אחרות, יש סיבה לכך שארגון Doctors Without Borders איננו ממהר לסייע).
• צלם 'הארץ' אלכס ליבק כתב משהו על חוויית הביקור שלו ביפן כ"צלם אסונות" לעת מצוא. איש מרשים.
• במסגרת הדיון על פוטוג'ורנליזם, על אפריקה ועל דעות קדומות, הנה סרטון מקסים. נא לצפות בו עד הסוף.
• Immaculata University שבפאתי פילדלפיה מציעה לציבור הרחב קורס בצילום בטלפון נייד. הפעם זו לא רק דרך מהירה להרוויח: מלבד נושאים טכניים, חלק נכבד מן הקורס מוקדש לשאלות אתיות הקשורות לצילום הסלולארי.
• סיסמאות: צלם הנוף Alain Briot קיבץ את מחשבותיו על קומפוזיציה לכדי 15 נקודות מפתח. אם יש לכם חשק, נסו לברור את המוץ מן התבן.

.

על תבונה ורגישות

הקריטריון העיקרי לפיו נבחנת מצלמה בימינו הוא ניקיון התמונה ב-ISO גבוה. כבר דנתי בכך. הרעש הדיגיטלי נולד מהצורך להגביר באופן מלאכותי את האותות האנלוגיים הנקלטים בחיישן התמונה, שנובע מחוסר האפשרות להחליף את המדיום הרגיש לאור במצלמות דיגיטליות. כפי שקורה בדרך כלל, הגדרת ה"בעיה" הביאה ל"מרוץ" אחר פתרונות. בכל שלב של מרוץ כזה היצרן שמציע את הפתרון הטוב ביותר מתוגמל בידי ציבור הקונים. המרוץ נפסק רק כאשר שיפורים נוספים שוב אינם תורמים להגדלת המכירות.

אם כן, באיזה שלב נמצא המרוץ אחר הניקיון ב-ISO גבוה? התשובה לשאלה הזאת סבוכה. כדי לענות עליה עלינו לברר עד כמה אפשר עוד להגביר את רגישות החיישנים לאור באמצעים טכנולוגיים שכבר פותחו. אבל יש לקחת בחשבון גם תפקודים אחרות של המצלמה והעדשות שתלויים בכמות האור. ctein, מהנדס אסטרופיזיקה מחונן בעל עניין בצילום, כתב בטור השבועי שלו בבלוג The Online Photographer על מספר טכנולוגיות זמינות שעשויות לשפר את ניקיון התמונה ב-ISO גבוה ושעדיין לא נעשה בהן שימוש במצלמות היקרות. הוא מזכיר שלוש כאלה:

• חיישנים מוארים מאחור: החיישן, כמו העין האנושית, ניתן לתאור כשני משטחים מקבילים. המשטח הראשון מסנן את האור הפוגע בו והשני קולט את האור המסונן וממיר אותו לאות חשמלי. במקרה של העין עוברים בין שני המשטחים (העדשה והקרנית) נימי דם שמספקים את דרישות האנרגיה של המערכת. במקרה של חיישן התמונה עוברים בין שני המשטחים חוטים דקיקים בעלי פונקציה דומה ורכיבים אלקטרוניים שתפקידם להמיר את האות האנלוגי לדיגיטלי. הסטת מערכת העברת האותות אל הצד האחורי של החיישן תגדיל את כמות האור הנקלטת בשכבה הרגישה. לכאורה הרעיון הזה פשוט, אבל יישומו דורש דיוק מירבי בהרכבת החיישן ולכן מייקר את הייצור. רק בשנת 2009 יצאה לשוק המצלמה הדיגיטלית הראשונה (מצלמה קומפקטית מתוצרת Sony) שצויידה בחיישן כזה. הטכנולוגיה עדיין לא הוכנסה למצלמות בעלות חיישנים גדולים.
• מטריצות סינון חדשות: מטריצת Bayer היתה ונותרה הנפוצה ביותר בתעשיית חיישני התמונה, אבל היא בשום אופן איננה היחידה. למשל, חברת Fuji פיתחה את חיישני ה-Super CCD וה-EXR שנסמכים על מטריצות יעילות יותר. חברת Kodak פיתחה חיישן המבוסס על מטריצה בת ארבעה ערוצי צבע, שמבטיחה שיפור של סטופ שלם ביחס האות לרעש.
• פוטוסנסיטייזרים: הסיליקון, ממנו מיוצרים חיישני התמונה, איננו החומר הרגיש ביותר לאור הידוע לאדם. הוא נבחר בזכות מחירו הנמוך ותכונות ההולכה החשמלית שלו. לאחרונה פותחו פיגמנטים רגישים יותר לאור שידועים בשמם הכולל: פוטוסנסיטייזרים. החדרתם לתוך שכבת הסיליקון עשויה להגביר את רגישות החיישנים תוך כדי איזון היחסים בין אורכי הגל הנקלטים בחיישן (הסיליקון רגיש יותר לאור אדום מאשר לאור כחול, מה שגורם להופעת רעש דיגיטלי באזורים הכחולים של התמונה - כמו למשל בצללים).
• עיבוד התמונה: אלגוריתמים מתוחכמים יותר ויותר ל"הפחתת" רעש דיגיטלי מוכנסים למעבדי המצלמות. במצלמה שלי, למשל, ההפרש בין רמות הגרעיניות ב-JPEG וב-RAW קרוב לשני סטופים.

ctein מעריך (לדבריו זו הערכה זהירה) כי שימוש בשלוש הטכנולוגיות הראשונות שהוזכרו עשוי להגדיל את יחס האות לרעש פי 10 (יותר משלושה סטופים). חשוב להדגיש שמדובר באמצעים שהם ברי יישום כבר כיום. קל לעשות את החשבון: אם המצלמה שלכם מפיקה תמונה שמישה ב-ISO3200, הרי שבעתיד הלא רחוק המצלמות יוכלו להפיק תמונה באיכות מקבילה ב-ISO32,000. באופן תיאורטי תוכלו לצלם לאור הירח, ללא שימוש בפלאש, תוך אחיזת המצלמה ביד.

אלא שלא תוכלו לעשות זאת: מנגנון הפוקוס האוטומטי יתייאש הרבה לפני שהחיישן יתחיל ליצור רעש דיגיטלי וגם על מיקוד ידני (באמצעות העינית) אין מה לדבר. אם כן, על מנת שהרגישות המוגברת של החיישן תועיל למשתמש, על היצרנים לפתח מערכות תומכות (במקרה זה, עדשות מתאימות ומערכות מיקוד אוטומטי חדשות). הסיפור הופך ליקר הרבה יותר.

שאלה אחרת נוגעת לשימושיות: האם מישהו באמת זקוק לתמונות נקיות המצולמות ב-ISO32,000? אין לי ספק שיש כאלה. למהירות תריס גבוהה בתאורה קלושה יהיו שימושים בצילום מדעי ואולי גם בצילום ספורט באולמות. יחד עם זאת, רוב רובם של הצלמים משתמש בפלאש כשרמת התאורה המצויה מקשה על הראיה. למעשה, הכפלת הרגישות השימושית מ-ISO400 ל-ISO800 לפני כ-5 שנים השפיעה על המכירות של מצלמות DSLR הרבה יותר מאשר הכפלת הרגישות השימושית מ-ISO3200 ל-ISO6400 בדור המצלמות האחרון. הרשו לי לנבא שרק צלמים מעטים, בעלי מקצוע וחובבים כאחד, ימהרו לרכוש מצלמה חדשה אם תציע הכפלה של הרגישות השימושית מ-ISO25,600 ל-ISO51,200. אחרי הכל, רובנו מצלמים בעיקר בטווח הרגישות שבין ISO100 ו-ISO400 ואפילו מחלקת השיווק האגרסיבית ביותר לא תשנה את העובדה הזאת. עבורי ISO1600 מספיק. ועבורכם?

בוקר פורים

.

תוצאות השאלון "עשר שאלות"

תודה לכל אלה שענו על השאלון. התשובות שלכם עזרו לי להחליט לאן לפנות.

כמה דברים שמצאו חן בעיני:

• איכות העדשות חשובה יותר מגודל החיישן.
• רוב העונים עברו את "שלב החצובה" באבולוציה שלהם.
• האיכות הטכנית פחות חשובה מכפי שחששתי, בעיניהם של רוב העונים.
• רוב העונים לא ימהרו להחליף את המצלמות שלהם.
• רוב העונים עדיין אינם שלמים עם התוצאות שלהם, אבל הם מבינים שהציוד הוא לא המגבלה העיקרית של הצילום שלהם.

.

צרות מוחין

כנראה שאי אפשר להימנע מזה: אזורי אסון ומלחמה מושכים אליהם חובבי אדרנלין, "עיתונאים" מטעם עצמם או שליחים של אמצעי תקשורת מגלומניים. פניהם עוטים הבעה של דאגה מעושה, של אמפתיה מזוייפת. הם ששים לשרת את המולך, "זכות הציבור לדעת". לשיטתם הזכות הזאת מצדיקה הכל: ממציצנות פרברטית לתוך הנפש הסובלת, דרך הפרעה למשטרה ולאנשי חילוץ ועד הסתכנות שלא לצורך שעלולה לעלות במשאבים יקרים.

Rick Madonic, צלם העיתון Toronto Star, תיאר את ההוויה העיתונאית בימים אלה בעיר בנגאזי שבמזרח לוב. על פי דבריו מאות העיתונאים המערביים בעיר מרוכזים בשני מלונות. רובם צעירים מאד וחסרי ניסיון בסיקור זעזועים פוליטיים כאלה ובסיקור בינלאומי בכלל. רבים אינם שומרים על כללי זהירות מינימליים, מסתכנים ומסכנים גם אחרים. אבל מעבר לכך עולה כאן שאלה אחרת: האם בתנאים כאלה, בהם דיווח פחות-או-יותר חופשי מתאפשר רק בצד אחד של הקונפליקט, אפשר לקיים את רמת האתיקה המתחייבת מדיווח עיתונאי? יש לי תחושה ששאלות כאלה אינן מטרידות אותם. הם הרי נסעו ללוב בעקבות האדרנלין.

המאורעות המתרחשים בימים אלה בחוף המזרחי של יפן הם הרי גורל. המשברים ההומניטריים והאקולוגיים, זה שכבר ארע וזה שעלול להתרחש בכל יום, כבדים. יפן היא מדינה מתוקנת. אזרחיה נהנים ממידע חופשי ומכל יתר הזכויות האזרחיות. ובכל זאת, מאז יום שישי האחרון נוהרים אליה אלפי עיתונאים וצלמים על מנת לחטט בפצעים הפעורים ולספק להמונים בארצותיהם את ליטרת הבשר הדרמטית היומית. אפילו מישראל הקטנה יצאו ליפן כמה צוותי טלויזיה, כאילו חסר לנו מידע. אתמול שודר ברדיו ראיון עם כמה ישראלים חכמולוגים שיצאו עם רכבם לאזור שנפגע יותר מכל כדי לראות את הזוועה מקרוב. מקולם עלתה טרוניה על סגירת הכבישים בידי כוחות ההצלה ועל הקושי להצטייד בדלק. מדוע עלי להאזין למטומטמים האלה? בראיון רדיו אחר דיבר צלם 'הארץ' אלכס ליבק, שנשלח ליפן בדחיפות, על "שבלונות", על צילום ציבורי לעומת צילום פרטי ועל הקושי ליצור קשר רגשי לנוכח הקולוסאליות של הארועים. דבריו הצלולים והכנים נשמעו שונים מאד מהאורגיה התקשורתית מזרת האימים אליה אנחנו חשופים.

עוד בעניין המשבר ביפן, כמה וכמה בלוגים החלו לדון בשאלה כיצד ישפיעו הארועים על הייצור וההפצה של ציוד הצילום שאנחנו כל כך אוהבים. אתם מבינים, כמעט כל המצלמות והעדשות הידועים לאדם מיוצרים ביפן ע"י תאגידים יפניים ומפעלים רבים, גם כאלה שלא נפגעו פיזית מרעידת האדמה, צפויים לסבול מבעיות באספקת החשמל במשך החודשים הקרובים. מ-Thom Hogan לא ציפיתי למשהו אחר, אבל Mike Johnston? ההצהרות בדבר השתתפות בכאבו של העם היפני וכיו"ב בפוסטים האלה הן רק עלה תאנה. מה שנמצא בראש מעייניהם של הכותבים הרבה יותר פרגמטי: המחסור הצפוי במצלמות ובעדשות ועוד יותר מכך, הדחיה של הכרזות חדשות. ההתייחסות של DPreview, למשל, אצילית יותר.

ואני אומר, אם כבר לעסוק בשטויות אז עד הסוף.

.

אמנות הבימוי

הצילום שונה מצורות אחרות של ביטוי חזותי. הוא תלוי באופן מוחלט בתהליכים פיסיקליים, כימיים ואלקטרוניים, אבל איננו תלוי, באופן תיאורטי לפחות, בקיומו של צלם שבוחן את העולם מבעד לעינית או למסך האחורי (בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, כשהחלו להופיע תצלומים באיכות גבוהה שהופקו באמצעות לווינים, התחולל פולמוס אקדמי סביב השאלה האם תצלום שהופק ע"י רובוט יכול להיחשב כאמנות. וללא שום קשר לאמנות, הציצו גם בזה).

בהיבטים מסויימים עבודתו של הצלם הפוכה מעבודתו של הצייר: הצייר מתחיל את תהליך היצירה הפיזי מדף ריק. הצלם מתחיל מסצנה שכל מרכיביה כבר במקומם. על הצייר להוסיף; על הצלם לגרוע. הצייר בונה; הצלם חוצב, חותך ומנתח. תפקידו של הצלם לשפוט את המציאות ולכרות מתוכה משמעות. בשונה מהציור, שמהותו בתכנון מדוקדק וביישום מלוטש, ליבו של התהליך היצירתי הצילומי הוא אגבי, אינטואיטיבי, ניסיוני.

התוצאה של אותו תהליך דומה לפרוזה. יש בה מרכיב הכרחי של authorship, כלומר שימוש בחומרים שלוקטו מהמציאות בכדי להפיק יצירה אישית, סובייקטיבית. בכך היא מקבילה יותר לווידוי מאשר לדיווח. לדעתי, תצלום "טוב" מלמד על יוצרו לא פחות משהוא מלמד על המושא שלו. האם תצלום של יצירת אמנות, נאמר שהיא מוצגת במוזאון, יכול להיחשב יצירת אמנות בפני עצמה? התשובה לכך תלויה בקונטקסט: אם יצירת האמנות מוארת היטב, מוצגת בתצלום באופן פרופורציונאלי ואין מלבדה מוקדי עניין בפריים, הרי שזו רפרודוקציה של היצירה המקורית (ויסלחו לי הפוסט-מודרניסטים על דעתי הנחרצת). במקרה כזה הצלם איננו author אלא operator. לעומת זאת, אם יצירת האמנות מוצגת כחלק שווה זכויות מסצנה רחבה יותר, או מצולמת מזווית השקפה שונה מזו של המבקר במוזאון, הרי שהתצלום הוא פרי של חשיבה ביקורתית ויש בו אמירה מעבר לתיאור של מוצג מוזיאלי.

היה זה John Szarkowski, מנהל הצילום במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק בין 1962 ו-1991, שהציע לבחון תצלומים על פי אמות מידה אינהרנטיות למדיום. בספרו The photographer's eye (יצא לאור ב-1966) הוא מנה חמישה קריטריונים כאלה: הדבר עצמו, הפרט, המסגרת, הזמן ונקודת ההשקפה. כולם מסתכמים לאותו  עיקרון: authorship. הצילום בא לידי ביטויו הטהור ב-Objet trouvé, אותה משאת נפש סוריאליסטית בטבעה לזקק הקשר חדש מתוך המציאות האובייקטיבית-לכאורה.

ה-Objet trouvé מקורו בתגלית, באנליזה. לא בהרכבה מחדש. הבימוי של סצנות למען המצלמה הוא פעולה פוסט-מודרניסטית: היצירה מתקיימת בעצם הרכבת הסצנה ואילו הצילום הופך לתיאור גרידא. לכלי שני. צילום כזה איננו שונה מצילום של יצירת האמנות במוזאון. לשיטתו של סרקובסקי קיים הבדל גדול בין עריכת הקומפוזיציה בעיניו של הצלם לבין עריכת הקומפוזיציה בפועל, באמצעות מניפולציה של מרכיביה: הראשונה משתמשת במאפיינים אינהרנטיים למדיום בעוד השניה מסתמכת על התערבות קונסטרוקטיבית. מובן שאין פסול בבימוי; הגישה הדירקטוריאלית נפוצה בצילום המסחרי כמו גם בצילום האמנותי העכשווי (המסחרי כשלעצמו). בימוי טוב ישרת את האסתטיקה ולכן גם את הקומוניקטיביות של התצלום, אולי אפילו יעלה את ערכו האמנותי בעיני רוב המתבוננים. אבל האמנות שבתצלום המבוים מקורה בבמאי. לא בצלם. גם אם שניהם מתגלמים באדם אחד.

André Kertész, Underwater swimmer, 1917

.

אינטראקציה

ביחד, אבל לבד. כמה לבד.

.