העין: דצמבר 2012

שנת 2012 התאפיינה בטשטוש הגבולות. זאת לא היתה שנה של חידושים טכנולוגיים גדולים: המצלמה הדיגיטלית הגיעה לבשלות מסוימת כבר לפני מספר שנים והיצרנים התפנו לעסוק באופטימיזציה של הטכנולוגיה הקיימת ובהתאמתה לצרכיו של הצלם. יותר מאשר בעבר יכול כיום הצלם לבחור במערכת התפורה בדיוק לסגנון העבודה שלו. לראשונה הגשטאלט של מצלמות שונות מבדיל ביניהן יותר מאשר מנגנוני הצפיה ולכידת התמונה הפועלים בקרביהן. כך למשל, ניתן לבחור בין "מצלמת רחוב" הפועלת בשיטת הריינג'פיינדר, "מצלמת רחוב" קומפקטית בעלת עדשת פריים קבועה ו"מצלמת רחוב" בעלת עינית אלקטרונית. שלושתן דומות זו לזו בגודלן ובממשק התפעול שלהן אבל נבדלות במכאניקה הפנימית שלהן.

שלוש מצלמות בלטו השנה לדעתי יותר מכל האחרות. שלוש המצלמות האלה אינן מצטיינות רק ב"איכות תמונה" גבוהה (זה כבר מזמן מובן מאליו) אלא מהוות אלטרנטיבות לגיטימיות לכלים מסורתיים ומבוססים שמשרתים בנאמנות את הז'אנרים הצילומיים למענם תוכננו מזה עשרות רבות של שנים. בכך הן פורצות גבולות ואולי אפילו פורצות דרך.

הראשונה שבהן היא ניקון D800. זוהי מצלמת רפלקס בינונית בגודלה שמותקן בה חיישן עתיר רזולוציה. בזכות גודלו של החיישן שלה כושר ההפרדה המרשים עשוי לבוא לידי ביטוי אם מרכיבים לפניו אופטיקה איכותית במידה מספקת ואם מקפידים על יציבות המערכת. הרזולוציה הזאת - 36 מגה-פיקסלים - מציבה את ה-D800 בתוך התחום שהיה שמור עד השנה לפורמט הבינוני בלבד. אלא שבניגוד למערכות הפורמט הבינוני המצלמה הזאת מנצלת את יתרונות טכנולוגיית הרפלקס: מהירות, ניידות, גמישות תפעולית והתאמה לצילום בתאורה לקויה. ה-D800 היא מצלמה שפונה אל צלם הסטודיו, צלם הטבע וצלם האופנה. היא מכסה כמובן עוד ספקטרום רחב של ז'אנרים, אבל מצטיינת במיוחד בצילום מתוכנן בגלל העדשות הגדולות והחצובה שבלעדיהן המצלמה הזאת מאבדת את יתרונה על פני חברותיה הדומות לה. הפירוט הרב של הפלט שלה יבוא לידי ביטוי רק בהדפסה למימדי ענק. צלמים שאינם נוהגים דרך קבע להדפיס את עבודתם ברוחב של מטר ויותר יוכלו להסתפק במצלמות אחרות ולא יחסרו דבר.

המצלמה השניה בין השלוש היא פוג'י X-Pro 1. זוהי מצלמת EVIL ששואבת את השראתה ממצלמות הריינג'פיינדר הקלאסיות (ובאופן אירוני - עשויה להחליף אותן). המימדים שלה מותאמים באופן מושלם לכפות הידיים הממוצעות של גבר מערבי והתפעול שלה נושא אופי אנאלוגי. מותקנת בה עינית משוכללת שמאפשרת בחירה בין מצב אופטי למצב אלקטרוני והחיישן המיוחד שלה מתיימר להידמות בתכונותיו לאמולסיה פוטוכימית (ומצליח בכך במידה לא מבוטלת). זו מצלמה הומאניסטית: מיקום העינית מאפשר אינטראקציה בין הצלם וסביבתו גם בשעה שהוא מרים את המצלמה אל עינו הימנית, ממשק התפעול הפשוט מזמין מעורבות של הצלם בתהליך החשיפה והמיקוד האוטומטי האיטי במידת-מה אינו מאפשר צילום על רגל אחת. המגבלות של ה-X Pro 1 הן שעושות אותה אהובה כל כך על צלמים דוקומנטריים. הן מחייבות אותם להאט ולהקשיב וזו הסיבה האמיתית שבגללה כל כך הרבה תצלומים כובשי לב מופקים בעזרת המצלמה הזאת. מצד שני, ה-X Pro 1 איננה מצלמה "טכנית" מצטיינת והיא עלולה לנטוע תסכול בצלמים שמחפשים "ביצועים".

המצלמה פורצת הגבולות השלישית היא אולימפוס E-M5. גם היא מצלמת EVIL, אלא שכל קשר בינה לבין פילוסופיית הריינג'פיינדר מקרי בלבד. היא נראית ומתפקדת כמו מצלמת רפלקס קטנה ולמעשה היא דומה במימדיה למצלמות SLR מסויימות שיוצרו בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. ה-E-M5 היא מצלמה שרירית: מהירה, מדויקת, מוצקה ועמידה. הגמישות התפעולית שלה יוצאת דופן. דומה שאפשר לעשות בה כל דבר בשתיים או בשלוש דרכים שונות. היא משנה את צורתה בעזרת גריפ מודולארי שמתאים אותה לעדשות במשקלים שונים, יש בה מסך מגע צירי שמאפשר חשיפה כמעט אגבית ומנגנון זיהוי פנים מהיר ואינטואיטיבי. היא מצוידת במייצב תמונה חדשני ובמיקוד אוטומטי זריז שעובד היטב גם בתנאי תאורה בעייתיים. רחש התריס השקט שלה, מימדיה הצנועים, ובעיקר העדשות הקטנות שלה, עושים אותה מצלמה דוקומנטרית מצוינת (גם אם לא "מסורתית"). האטימות שלה מתאימה אותה לעבודה בתנאי שטח ומזג אוויר לא אופטימליים והעינית האלקטרונית שלה מתאימה אותה לצילום בתאורה קלושה. כל התכונות האלה כבר מצויות במצלמות אחרות, אבל ה-E-M5 היא הראשונה שמשלבת את כולן בכלי אחד. זאת מצלמת הרפלקס האולטימטיבית (למרות שאינה מצלמת רפלקס כלל) - כולה אומרת יעילות. היא זו שתוקעת את המסמר הראשון בארון של ה-SLR ובכך חשיבותה ה"היסטורית". מובן שיש ל-E-M5 גם חסרונות: היא אינה מיטיבה להתמקד על אובייקטים בתנועה, כמה מהכפתורים בפאנל האחורי שלה קטנים וקשים להגעה ואין בה פלאש פנימי. ובכל זאת היא מצלמת השנה של "העין" לשנת 2012.