ריקוד לגשם

.

סופקיץ

.

על בשלות הצילום הדיגיטלי ומצב השוק

בחמש השנים האחרונות הלכה והואטה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הצילום הדיגיטלי. זה קרה מכיוון שהאלקטרוניקה ובכללה עיבוד האותות הלכה והתקרבה לבשלות (לפחות מבחינתו של המשתמש). מאז שנת 2007 לערך לא חלו פריצות דרך גדולות ותהליך המחקר והפיתוח עבר לפסים של אופטימיזציית הטכנולוגיה הקיימת. והנה, בחודשים האחרונים אנחנו עדים להומוגניות לכל רוחב השוק. בלתי אפשרי להבחין בהבדלים בין תוצריהן של מצלמות שונות ובמרבית המקרים אפילו בין כאלה ששטחי החיישנים שלהן שונים. השיפורים המוכנסים בדגמים חדשים על פני הקודמים להם קטנים ונוגעים יותר לפונקציונאליות מאשר ל״איכות התמונה״. פרק הזמן העובר בין הכרזה אחת לשניה ארוך מכפי שהיה בעבר משום שהחדשנות הולכת ופוחתת. הכוונה לחדשנות אמיתית, כזאת שמורגשת בשימוש; לא לגימיקים כאלה ואחרים. 

האם זה טוב לנו, הצלמים? לדעתי זה מצוין. השוויון מאפשר לצלם לבחור את הכלים המתאימים לו ביותר ולהתעלם משיקולים זרים הנובעים מפערי ארביטראז׳ כאלה ואחרים בין היצרנים. הוא אינו צריך להתלבט בגלל דגמים חדשים שעשויים להופיע כרעם ביום בהיר ולהפוך את הציוד שברשותו למיושן בין לילה. הבחירה ביצרן כזה או אחר יכולה להיות מושכלת יותר ולהתבסס על שיקולים נכונים יותר: אם בעבר חלק נכבד מן ההתלבטות נסב סביב אפשרויות השדרוג העתידיות שהביונט מציע הרי היום ההבדלים בין חיישנים גדולים, בינוניים וקטנים יותר מוגדרים היטב וכנראה שלא ישתנו בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, ההבדלים בצורת המצלמה ובגודלה (וגם בגודל העדשות ובאיכותן) חוזרים להוות שיקולים מכריעים בבחירת היצרן. כך היה במרבית תקופת שלטונו של הפילם וטוב שהדברים חוזרים לפניהם הנורמליים.

התזזית שאחזה בשוק ציוד הצילום בעשור האחרון הביאה לתפיסה מוטעית של הצילום בקרב חובבים רבים. האופי הטכנולוגי של הצילום הדיגיטלי משך אל התחום הזה משתמשים שמוקסמים מן התהליכים יותר מאשר מן התוצאה. לדידם תצלום ״טוב״ הוא כזה שמציג את העולם באופן מציאותי, ללא שיבושים הנובעים מן הכלים המשמשים את הצלם. חוסר חדות, גרעיניות, הבהקים לבנים וצללים עכורים הפכו במידה רבה לחזות הכל. מצלמה לא נבחנה בעושר הצבעים שהיא מפיקה או בנוחות ההפעלה שלה אלא בסדרה של פרמטרים פיזיקליים המתארים את יעילותה בקליטת אור, בקריאה נכונה שלו ובהמרה שלו לאותות חשמליים. בשנים החשוכות של הצילום הדיגיטלי גברה הכפייתיות של המדידה על הקסם שבהקפאתו ובהנצחתו של רגע משמעותי. למרבה השמחה הימים האלה חולפים מן העולם לנגד עינינו. האם מישהו זוכר עדיין את ההיסטריה ההמונית שאפפה את המחשבים האישיים לפני חמש עשרה שנה? כיצד מעבדים, רכיבי זיכרון וכונני אחסון התיישנו ביום בו נרכשו? מאז השתנה השוק וכיום אתה מחליף את המחשב שלך רק כאשר הוא מתקלקל. אין לי ספק שגם הצילום הדיגיטלי יגיע לפרקו בקרוב. פשוט, רוב המצלמות כבר טובות מספיק עבור רוב המשתמשים.

למעשה זה היה נכון גם לפני שלוש שנים. השינוי נובע מכך שהצרכנים מבינים את העובדה הזאת לאשורה ומשנים את הרגלי הרכישה שלהם בהתאם. היצרנים הגדולים, המסורתיים נתפסים לפניקה. אחרת לא ניתן להסביר את הופעתן של מצלמות בעלות חיישנים מלאים במחירים נמוכים יחסית בעוד גופי ה"קרופ" מן הסדרות הגבוהות אינם זוכים לרענון. המסר למשתמשים אינו יכול להיות ברור יותר: הגיע הזמן לזנוח את החיישן הקטן (עם כל העלויות הכרוכות בכך). זהו קו ההגנה האחרון שלהם, ביטוי לרעיון הישן לפיו "גדול יותר הוא טוב יותר". הקו שעובר בין ציוד "מקצועי" לבין ציוד "חובבני" נשבר, אבל חוששני שהמאמצים האלה להציל את הביונטים המסורתיים עוד יתבררו כשירת הברבור של טכנולוגיית הרפלקס. היתרונות שהיא מציעה (חיישן גדול, מיקוד עוקב מהיר) הולכים ומצטמצמים ואילו חסרונותיה (מימדים גדולים, עינית "טיפשה", מיקוד לא מדויק והתאמה מפוקפקת לצילום וידאו) מתבלטים.

בעתיד עוד יתרחשו מהפכות טכנולוגיות בצילום. מאמצי המחקר והפיתוח ימשכו ובעוד עשור או שניים ודאי יופיעו מוצרים אלקטרוניים ואופטיים שיעלו במידה רבה על אלה הקיימים. אולם לעת עתה נראה שחיישן הסיליקון ועדשת הזכוכית הגיעו לבשלות. המוצרים שנראה בשנים הקרובות לא יהיו אלא וריאציות של אלה המוכרים לנו. התצלומים שניתן יהיה להפיק באמצעותם לא יהיו שונים באורח דרמטי מאלה שאנחנו מכירים.

ומה על התחרות, זאת שמניעה את גלגלי הפיתוח הטכנולוגי ואת השוק כולו? מאחר שהמרדף אחר "איכות התמונה" הגיע לסיומו המוצלח, התחרות בין היצרנים תתמקד בפונקציונאליות של המוצרים שלהם. המצלמות של השנים הקרובות יהיו קטנות יותר, שקטות יותר, מהירות יותר וחכמות יותר מאשר אלה שאנחנו מכירים. המיקוד האוטומטי של המצלמות חסרות המראה יהפוך מהיר יותר ויותאם למעקב אחר גופים בתנועה. העיניות האלקטרוניות יגיעו לרמה שבה לא יורגשו הבדלים בינן לבין עיניות אופטיות מסורתיות. מנועי ה-jpeg ישופרו ויהפכו את הטיפול הפרטני בקובץ ה-Raw למיותר במידה רבה. מגמה נוספת שתתפוס תאוצה היא מצלמות ״מיוחדות״ לשימושים ספציפיים שחלקן יהיו שונות מאד במראן ובתכונותיהן מן ה"לבנים" המוכרות לנו.

המשמעות המעשית של הניתוח הארוך הזה היא כזאת:

1. אין טעם בהחלפתה של מצלמה שיוצרה אחרי 2009. ברוב רובם של המקרים המצלמות החדשות אינן עולות על קודמותיהן ככל שהדברים נוגעים לצילום סטילס. התועלת שברכישת מצלמה בעלת חיישן מפורט במיוחד - מפוקפקת. מצלמות הקרופ מגיעות לקצה היכולת שלהן ברזולוציה של 18-20 מגה-פיקסלים; מצלמות החיישן המלא מסוגלות "לספוג" 36 מגה-פיקסלים, אבל דורשות עדשות משובחות ותשומת לב מיוחדת לרעידה בעת החשיפה.
2. כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, ראוי לתת את הדעת לתכונות הפונקציונאליות של הציוד: גודל, משקל, איכות אופטית וכיו"ב מבדילים בין מערכות שונות יותר מאשר "איכות התמונה". המבחר גדול ואין צורך בפשרות גדולות.
3. הפיתוי "לעלות כיתה" ולהצטייד במצלמה בעלת חיישן 35 מ"מ גדול מאשר היה אי פעם, אבל אסור לשכוח שרכישתה של מצלמה כזאת היא רק המבוא לפרק של הצטיידות בעדשות יקרות מפז. יש לבחון היטב את תרומתו הפוטנציאלית של החיישן הגדול לצילום שלכם (רמז: היא לא משמעותית כפי שאתם חושבים).
4. אם ברשותכם מצלמה חדישה יחסית ואתם מוכרחים לרכוש ציוד נוסף, הציצו בעדשות הפריים המתאימות לביונט שלכם. בשנה האחרונה הופיעו כמה עדשות מצוינות שעשויות לתרום רבות לצילום שלכם.

.

דף חדש

במהלך הקיץ האחרון, למעשה זה התחיל עוד קודם, נמאס לי.

נמאס לי לצלם. נמאס לי לחשוב על זה ולדון ולדוש בזה. נמאס לי מהכפייתיות של כתיבת הבלוג. הקוראים הקבועים ודאי חשו במיאוס, הרי אי אפשר אחרת. בחודשים האחרונים נהניתי מן הכתיבה פחות ופחות וזה בא לידי ביטוי בתכנים שפורסמו כאן. הבלוג כירסם בי. הפסקתי לכתוב על תובנות ועסקתי בדעות, בהתנצחות עם ציבור קוראים אמורפי ומטושטש שאת הקווים לדמותו יכולתי רק לשער. הכל כדי להמשיך ולמלא את החלל הזה במלים.
כתיבה טובה היא עניין תובעני. אינך יכול לעסוק בה מבלי להקדיש לה את כולך. מבלי הצורך לומר משהו חשוב. לכמות אין משמעות. והנה, מצאתי את עצמי כותב רק על מנת להחזיק את הבלוג במצב של ציפה. "העין" הפסיק להתקדם. הפסיק להיות מעניין. בשלושים בחודש אוגוסט לא הצלחתי עוד לשאוב רוח כדי לכתוב פוסט יומי חדש. גם ביום שאחריו, ובזה שאחריו. הבנתי שהגיע הזמן להפסקה.
היום אני שב לכתוב. לא בקול תרועה רמה ואפילו לא מתוך שמחה. המצברים שלי עדיין ריקים, אבל יש דברים שחשוב לי לומר. "העין" ישנה את פניו. לא עוד בלוג מהיר, מהיר תגובה ומהיר חימה - אכתוב רק כאשר אהיה מוכן לכך. אולי רק פעם בשבוע, אולי פחות מכך. אינני יודע. התכנים שיפורסמו כאן יהיו בשלים יותר, מלאים יותר. יתכן שאאבד חלק מן הקוראים, אבל זה לא מטריד אותי כעת. "העין" הוא פרוייקט ארוך טווח.
.

קו / גבול

.