רוך

.

המלצה: צילום כארכיאולוגיה של חיים

הצלם הפולני Jerzy Lewczynski חוקר את החיים במצלמתו מזה ששים שנה. למרות שהיא עוסקת בעיקר בעבר, היצירה שלו איננה עבודת תיעוד. היא מעלה ממעמקים רסיסי תובנות, שברירי אבחנה ורגש ומשמעות. אף אחד מתצלומיו איננו "שלם". יש בהם מין הבהוב קצרצר, רמז לתמונה עגולה ומלאה יותר. אבל השירבוטים הוויזואליים האלה מרתקים. בפשטותם הצורנית הם גורמים לך לחפש פתח אל נפשו של האמן, אל סוד הגן הנעלם.

What I do bears witness to a certain kind of dramatic situation, to viewpoints which have resulted from my own sufferings and joys. Photography shouldn’t be just lifeless recording. The most banal little scene which makes you wonder or gives you reason to pause for a moment can eventually be interpreted anew in a fuller way. By then you’ll be more mature and you’ll understand more. That’s why we should collect all photos, never throw them away or destroy them, but rather attempt to interpret them after a certain period of time.

קראו את הראיון איתו שפורסם ב-Lens Culture. מעורר השראה.

Jerzy Lewczynski, Doors, 1970

 .

תצלום אחד

קח את מצלמת הפילם הישנה שלך - כן, ההיא שמעלה אבק כבר עשר שנים - וטען בה סרט. החוויה שבכניסה לחנות הפיתוח השכונתית לאחר כל השנים האלה תטלטל אותך והמלים: "תן לי בבקשה סרט Tri-X או Pan400" - אין מתוקות מהן. כעת צא לצלם. המשימה שלך היא לצלם תצלום אחד. לא יותר. לא תוכל לצפות בו מיד על מסך המצלמה, כי אין כזה. לא תוכל למחוק אותו מכרטיס הזכרון ולהחליפו בחדש. לא תוכל לבדוק את נתוני החשיפה או את המיקוד. תיאלץ לסמוך על חושיך.

תצלום אחד. צור אותו מתוך כוונה מלאה, מתוך הבטן. המתן לו ככל שידרש, אבל כשהוא יגלה את עצמו אל תהסס עוד; לחץ על המחשף בחדווה. ברוחב לב. ומחר - מחר צור תצלום חדש (ואם לא מחר אז בשבוע הבא). 

בעוד חודש או חודשיים, כשהסרט יחזור מהפיתוח, תבין.

אביב 1993

.

הקריצה הגדולה

בכל פעם שבה אני נתקל בנגזרת של האימרה האלמותית: "זו לא המצלמה - זה הצלם" (וזה קורה פעמים רבות בכל יום) אני מבחין בקריצה הזאת. ב"מצד שני...". אנחנו נותנים חלק מהקרדיט שמגיע לנו לציוד בו אנחנו משתמשים, שהביאנו עד הלום. זאת בעיה משום שהגישה הזאת גורמת לנו לחמוד את החדש ולהאשים את הישן בכשלים שלנו. אם נצלם במצלמה שזה עתה יצאה לשוק תצלום שבו הנושא איננו חד למהדרין מן הסתם נאשים את עצמנו בחוסר תשומת לב או בטכניקה לקויה. אבל לאחר שתחלוף שנה ומצלמה חדשה תפציע מעל האופק האשם כולו יפול על המצלמה. פתאום יתברר שהיא סובלת מפגם כרוני במערכת המיקוד. לא רק אנחנו נבחין בכך, אלא כל בלוגר וכל משתתף זב חוטם בפורום הרלוונטי. למותר לציין שלאחר שנה נוספת יתברר שגם המצלמה החדשה - אותה פסגת טכנולוגיה נחשקת - גם היא סובלת ממחלות נוראות שמכשילות את מאמציו הבלתי נדלים של הצלם להפיק תצלומים ראויים לשמם.

אנחנו לא מבינים כיצד המצלמות המודרניות עובדות. לדידנו אלה הן מכונות מכושפות שמעניקות למראית העין שלנו קיום עצמאי, אובייקטיבי ונגיש לזולתנו. פעם עוד אפשר היה ללמוד כיצד הקסם הזה מתרחש, אבל היום הטכנולוגיה הזאת מורכבת מדי. היא נשגבת מבינתנו לחלוטין. וכשאינך יודע - אתה מאמין. אתה מאמין בסתר לבך שהמצלמה החדשה שאך זה הוכרזה טובה עד כדי כך שלעולם לא "תזדקק" עוד למצלמה אחרת. אתה מאמין שמרגע שתאחז בה תהיה צלם טוב יותר. באופן מיידי, מבלי להשקיע מאמץ. ואתה מאמין שהמצלמה החדשה היא "נשק סודי" שיסייע לך לגבור על צלמים אחרים שימשיכו להשתמש בכלים "נחותים". זה הרי חלק מן התרבות התחרותית שלנו.

תוך כדי המרוץ הזה אחר השלמות אתה לומד להישען על הכלים שלך. ככל שהם משוכללים יותר כך הם נעשים סובלניים יותר לשגיאות שאתה עושה: תמיד תוכל לטשטש אותן לאחר מעשה. אם פעם היית ממתין וחושף רק ברגע הנכון, כיום אתה מרבה להשתמש בצילום רציף: הרגע הנכון ודאי יימצא באחת מהחשיפות. אם פעם היה עליך להאט כדי לבחור בין הכהים לבהירים, בין עומק השדה להקפאת התנועה, כיום המצלמה עושה הכל במהירות הבזק. אלא שמרגע שוויתרת על האיטיות ויתרת גם על הכוונה, על האוטוריטה שלך, על האמנות שלך. יום אחד זה מתחוור לך. אתה מעיין בתצלומים שיצרת לפני כמה שנים ואתה מבין שאיבדת את דרכך. שכחת כיצד לראות, כיצד להרגיש, כיצד להמתין רגע לפני שאתה משחרר רצף מהיר של חשיפות. אתה מבין שהפכת לעבד נרצע: המצלמה היא האדון ואתה משרת אותה. קנית לה עדשות וחצובה, עטפת אותה בשמיכה רכה לפני שהחזרת אותה לתיק, שמרת עליה מפני גשם ורוח ואבק והגנת על שמה הטוב בחרוף נפש בפורום החביב עליך. והאמנת שיום אחד היא תגמול לך על כל הטוב שהרעפת עליה. לא ביקשת הרבה: רק שתעשה אותך צלם ראוי יותר.

"זאת לא המצלמה - זה הצלם". ביטוי אכזרי. משמעותו שאתה תלוי בעצמך: בכשרון שלך לראות ולהרגיש ולחשוף את שראית ואת שהרגשת. האחריות על הצילום שלך שייכת לך. רק לך. כן, הכלים חשובים. עליהם להיות שקופים ככל האפשר, להפריע לתהליך היצירתי שלך במידה המזערית. ככל שאתה צלם טוב יותר, יצירתי יותר, חזק יותר, כך תוכל להרשות לעצמך כלים משוכללים יותר. לעומת זאת, היזהר מכלים משוכללים יותר מהצילום שלך. הם יזיקו לך יותר מאשר יועילו. בלי קריצה.

.

רוח הזמן

.

תעתועי פוטוג'ורנליזם

Photograph: Benjamin Lowy

 
נו, מה אתם אומרים על התצלום שלמעלה? יפה, נכון? הצבעים החמים שלו שובי לב. יש בו משהו אינטימי כזה, בלתי יומרני, אנושי. נפשנו יוצאת אליו: גם אנחנו היינו רוצים להיות במרפאת השדה הנטושה למחצה הזאת סמוך לחוף הים ליד בנגאזי, לוב. עושים שם חיים.

ואכן, זאת יותר מעוד אילוסטרציה לחדשות היום בעיתון. התמונה מלאה ברגש, או יותר נכון - מפעילה את המיצים הרגשיים שלנו. זה מוזר: המאפיינים הצורניים השטחיים שלה דומים מאד לאלה שהיית מצפה לקבל ממצלמה כמו הפולרואיד SX-70. רובנו מעולם לא ראה תצלום אחד שהופק במצלמה מן הדגם הזה ואם ראינו, אנחנו צעירים מכדי לזכור. למרות זאת, כל ילד יודע שכך נראה "תצלום ישן". אנחנו מגיבים לתמונה הזאת בדיוק כפי שהצלם היה רוצה: בפרץ של נוסטלגיה, בחמימות, בסימפטיה. ולמען האמת לא כל כך חשוב מהו תוכנה. "המראה הישן" הזה הפך בשנים האחרונות לרפלקס מותנה של ציוויליזציה שלמה, לתופעה תרבותית רחבה.

Lucas Allen Buick, המנכ"ל של Synthetic (החברה שיצרה את אפליקציית Hipstamatic ששימשה להפקת התצלום שלמעלה) ואחד ממייסדיה מספר שמטרתו היתה להחזיר את האותנטיות ואת הרגש לצילום הדיגיטלי:

What I've seen in the last 15-20 years, in this transition from analogue to digital, is that we've actually lost a lot of the emotions you get from photography. Now all these camera manufacturers are trying to perfect their cameras and their optics to get the perfect photo. They have ignored what the companies of the 1960s and 1970s were trying to do with, for example, Polaroid and the idea of instant - the fact that you could capture a feeling, as well as a document of what you were seeing. When we made Hipstamatic, we tried to preserve as much of that idea as we could. We thought it would be cool if you could get that feeling with an iPhone – a device you always have with you.

הרעיון, שנבע ממניעים רלוונטיים, הצליח: האפליקציה חגגה לאחרונה ארבעה מיליוני הורדות. היא היוותה בסיס לשלל אפליקציות אחרות שניצלו את השכיחות, את המיידיות ואת האינטימיות של המכשיר הסלולארי החכם כדי לרתום אליו את המראה הצילומי הנוסטלגי. בפוסט אחר שפורסם כאן השבוע כתבתי מדוע לדעתי אנחנו אוהבים כל כך את האפליקציות האלה; כולנו משתמשים בהם במידה כזאת או אחרת - אם בכוח ואם בפועל.

יש רק מקום אחד שבו תצלומים כאלה עלולים להוות בעיה: עיתונות החדשות. כל עניינם של העיתונים בדיווח אמיתי, חף מאמוציות ואובייקטיבי ככל האפשר של המציאות. אינך מצפה למצוא בכתבת חדשות סופרלטיבים סובייקטיביים. הם פוגעים במראית העין של אמינות הדיווח ולפעמים אף יותר מכך. לעומת זאת, היחס לתצלומי החדשות שונה. בעיתונים רבים, כולל החשובים שבהם, התצלומים הנלווים לידיעות משמשים לפעמים מין "דלת אחורית" דרכה עושה העורך מניפולציה רגשית בקוראיו. זה תחום אפור, שנוי במחלוקת, שאין בו כללי אתיקה ברורים. אינני מדבר על הוספה או על מחיקה של אלמנטים בסצנה; אלה אסורים וטוב שכך. אני מדבר על התאמת קונטרסט וצבעים, על עיגול הפינות והחשכתן, על פניה אל רגשותיו של המתבונן בדרכים עקלקלות. הביטו שוב בתצלום שלמעלה והשוו אותו לגירסתו המונכרומאטית, השקטה יותר:

היא אולי אסתטית פחות, רגשנית פחות, אבל כתצלום חדשות - היא עדיפה.

לאחרונה הכריזה Synthetic על הקמת קרן שמטרתה סיוע לפוטוג'ורנליסטים עצמאיים (תוכלו לקרוא על כך בהרחבה ב-British Journal of Photography). המימון לקרן יבוא ממכירתה של חבילת פילטרים חדשה ל-Hipstamatic בשם GoodPak שתהיה "מותאמת" במיוחד לצילום עיתונאי (אל תמהרו לחפש אותה; היא תושק רק בסתיו). מטרתו העקיפה של המהלך לשכנע את התקשורת לאמץ את Hipstamatic ככלי לגיטימי לדיווח חדשות. אין לי התנגדות להקמת הקרן הזאת. מטרתה ראויה ופעילותה, כך אני מקווה, תהיה שקופה. לעומת זאת, יש לי התנגדות עקרונית לאסתטיזציה של הפוטוג'ורנליזם. זה תהליך איטי שמתרחש מתחת לפני השטח, אבל סופו להשליט סנטימנטליות מניפולטיבית בעיתונות הכתובה. הבעיה היא שאף פעם אינך יודע מי מושך בחוטים מאחורי הקלעים ובשם איזו אג'נדה כלכלית או פוליטית הוא פועל. שימו לב לעיתונים שאתם קוראים. לא רק לטקסט, אלא גם לתצלומים.

.

ניתוח תמונה

Elliott Erwitt, East Hampton, New York, 1983

זהו תצלום עמוס לעייפה בפרטים ובמשמעות. תשומת הלב שלנו מופנית מיד אל ישבנה החשוף של העלמה בקדמת הסצנה. מבטנו נמשך לאורך הירך והשוק ואז, כשהוא מגיע אל רצפת העץ, אנחנו מביטים ימינה - והנה עוד ישבן אחד. ועוד אחד ועוד אחד: הפריים זרוע בישבנים. מבטנו מתרחק מעט, מנסה להפיק מכל הישבנים האלה משמעות ורק אז אנחנו רואים את האשה הנשענת אל רצועת בד שחור, לבושה מכף רגל ועד צוואר. רק אז אנחנו מבחינים בכני הציור שעומדים לפני כל גו חשוף ובריכוז של הגיבורים בבדים שלפניהם. כל התהליך הזה נמשך שניה או שתיים, אבל בלעדיו ספק אם היינו נהנים מן התצלום הזה באותו אופן.

Erwitt, צלם מגנום, מרבה להכניס הומור אבסורדי מן הסוג הזה לעבודתו. ההומור שלו אינטלקטואלי מאד. הוא עושה שימוש באמצעים רטוריים "מילוליים" כמו דימוי, מטאפורה ופרדוקס ומסתמך על נסיון החיים של המתבונן. בתצלום הספציפי הזה הריבוי מקבל תפקיד משמעותי: הציירים הערומים פרושים על מלוא רוחב הפריים וישבניהם תופסים את מירב תשומת הלב. עוזרת לכך העובדה שכולם מרוכזים בפס צר במחצית גובה הפריים. מעבר למימד האבסורדי וההומוריסטי של הסיטואציה, אי אפשר להתחמק מן התחושה שיש כאן התרסה. חמשת העכוזים המופנים לעברנו הם יותר ממשחק שובב. זו פרובוקציה. התצלום הזה מעורר אותנו. כאילו קיבלנו סטירת לחי. Erwitt כועס. מהו הדבר שהכעיס אותו? אולי זה היה השינוי התרבותי שחל במערב (ובמיוחד בארצות הברית) בראשית שנות השמונים עם עלייתה של השמרנות החדשה, אולי משבר בחייו האישיים או המקצועיים (הוא לא פרסם עבודה חשובה כלשהי בין 1978 ו-1988). אולי משהו אחר. בכל אופן, יש מידה הגונה של מרירות בצחוק שעולה מן התצלום הזה.

.

שאלון: המכשיר הסלולארי כמצלמה

הערה טכנית: שאלו אותי כיצד אפשר לעיין בתוצאות השאלונים יום או יומיים לאחר ההשתתפות כדי לעקוב אחר התפלגות התשובות. ובכן, פשוט הקישו על הלחצן "שלח" מבלי למלא את השאלון.
.

"סכנות" האינסטגרם

אפליקציות "מצב הרוח" הקטנות שנחבאות במכשירים הסלולריים החכמים הן רעיון נפלא. הן מאפשרות לנו את להעשיר את התצלומים היומיומיים שאנחנו יוצרים באקצנט צורני שנותן ביטוי להרגשה שלנו ברגע הצילום. האפקטים שלהן מיידיים, מבושלים מראש, וכל שעלינו לעשות הוא לבחור בזה שיתאים ביותר. תהליך ה"הכתמה" הזה אינטואיטיבי ומהיר ולכן הוא עובד היטב: כשאתה בוחר באפקט הרצוי אינך עוסק בעיבוד קוגניטיבי של מידע אלא בהקרנה פסיכולוגית. זהו תהליך בלתי מודע שתפקידו לפוגג חרדה ולכן אנחנו נהנים ממנו כל כך.

כשאנחנו מתבוננים בתצלומים שעברו דרך אחת האפליקציות האלה הרגשתנו משתפרת. זאת לא רק הנוסטלגיה המתקתקה העוטפת אותנו שגורמת לכך; זו תחושת הקלה שנובעת מן האווריריות, מחוסר ה"רצינות" שנקשר בסגנון הפורמאליסטי הזה. התצלומים האלה הם רשמים קטנים ומהירים מן ההיסטוריה המיידית של חיינו. אנחנו מורגלים להתבונן בהם, יודעים שרק לעתים רחוקות הם צופנים בחובם מידע חשוב או הפתעות שיאלצו אותנו להשקיע בהם מאמץ אינטלקטואלי. אנחנו יודעים שלא תהיה בהם אמירה עמוקה, שהאסתטיקה הזאת - האגבית, הישנה והבלתי אישית - היא חלק בלתי נפרד מן התוכן של התצלומים.
ואכן, תצלומים כאלה נושאים איתם מטען תרבותי מסוים. האסתטיקה שלהם היא יותר מעטיפה - היא רפלקס מותנה. היא קונטקסט. זאת שפה ויזואלית שלא רק משמשת לשירבוט מהיר של רשמים. היא שמורה למטרה הזאת. תצלומי חדשות מאזורי מלחמה שיעברו דרך הפילטרים של אינסטגרם לא ייתפסו ע"י המתבונן באופן שונה מארוחת צהרים שצולמה באותו אופן. במקרה זה הרפלקס התרבותי חזק יותר מהתוכן (לפחות עבור רובנו).

Photograph: Taru Kuwayama

רבים מאשימים את אינסטגרם וחבריו בהשמטת הקרקע מתחת לרגליו של הצילום. הם מותחים ביקורת על כך שהאסתטיקה שלהם אחידה מדי, מאשימים אותם בהשבתת היצירתיות ובאינפלציה של התצלומים הרדודים שאנחנו נתקלים בהם בכל מקום. ואני גורס: כן, כל הסימפטומים האלה מעידים שהצילום - כאמנות, כאומנות וכמקצוע - חולה. מצד שני, הצילום - כתרבות המונים - משגשג כפי שלא שגשג מימיו. סוף סוף הוא הופך לדמוקרטי באמת. סוף סוף אין עוד צורך בכלים ובחומרים יקרים, במיומנות רבה או בעבודה קשה על מנת שנוכל ליצור תצלומים כאוות נפשנו.
נכון, הייתי נזהר משימוש בכלים כאלה בעבודה פוטוג'ורנליסטית, שחייבת להיות נטורליסטית (גם אם לא אובייקטיבית לחלוטין) כדי להשיג את מטרתה. כל עיוות מכוון של הסצנה, אם קומפוזיציונאלי, אופטי או כרומאטי מרחיק את התצלום מן המציאות ע"י כך שהוא מוסיף על "האמת" או גורע ממנה (אין לי כוונה להיכנס לסמנטיקה. אתם מבינים על מה אני מדבר). אבל בכל יתר השימושים - מדוע לא? איזו סיבה יש לפחד מדמוקרטיה? משוויון הזדמנויות? משיתוף של אינפורמציה (ויזואלית או אחרת)? העובדה שלמדתם לצלם, שצברתם מיומנות וציוד צילום מתקדם אינה עושה אותכם מורמים מעם. עם עין טובה ומעט דמיון - כל אחד יכול.
.

קטיף ליצ'י

התקשרו, אמרו שזה דחוף, שצריך אנשים לקטיף ליצ'י.
אז באנו, קמנו מוקדם, קטפנו, הזענו ואכלנו.
היה כיף

דיאלוג דימיוני

סמנכ"ל שיווק בכיר: שמע, מועצת המנהלים החליטה שעלינו להיכנס לשוק חסרות המראה. אני רוצה הוכחת היתכנות תוך חודש.

מנהל מו"פ: הגיע הזמן. למען האמת כבר הקמתי צוות ויש לנו כמה רעיונות שישאירו אותך בפה פעור.

ס"ש: טוב, קבע פגישה עם המזכירה שלי והכן מצגת. אבל בלי יותר מדי מונחים טכניים. קצר ולעניין.

מ"מ: ברצון.

(כעבור חודש)

ס"ש: מרשים מאד. מרשים מאד. באמת. אבל לא לזה התכוונו.

מ"מ: תוכל לפרט בבקשה?

ס"ש: חשבנו על קונצפט מעט שונה. פשוט יותר.

מ"מ: פשוט יותר?

ס"ש: כן... למשל העינית. האם היא הכרחית?

מ"מ: אינני מבין. כיצד אתה רוצה שהמשתמש יצפה בסצנה? דרך המסך?

ס"ש: אתם חיים בעבר. תראה איך אנשים מצלמים היום. מוציאים מהכיס את המכשיר החכם, נוגעים במסך וזהו. פשוט.

מ"מ: אבל אי אפשר לראות את המסך ביום בהיר.

ס"ש: צא מזה. אין צורך בעינית.

מ"מ: ומה בדבר עינית חיצונית שמתחברת לנעל הפלאש?

ס"ש: אמרתי לא!

מ"מ: (נאנח) נו טוב, אני מניח שאפשר יהיה להסתדר עם המסך המפרקי.

ס"ש: סליחה?

מ"מ: מסך מפרקי, אתה יודע. כמו אלה שאנחנו מרכיבים במצלמות הוידאו ובמצלמות ה-DSLR הזולות.

ס"ש: אבל זו תכונה של מצלמות הרפלקס שלנו! אתה לא מצפה שנציע אותה במצלמה חסרת מראה?!

מ"מ: אבל המתחרים...

ס"ש: מתחרים שמיתחרים. זה לא מעניין אותי. ראית פעם מכשיר חכם עם מסך מפרקי? מה שמזכיר לי – חוגת המצבים. תוריד אותה.

מ"מ: אבל...

ס"ש: אני רוצה גישה לכל הפונקציות דרך מסך מגע. כמו ב...

מ"מ: מכשירים החכמים (נאנח).

ס"ש: שכח כל מה שאתה יודע. הצלמים של מחר יצפו שנגיש להם הכל בכפית. מסך מגע, אוטומציה מלאה, חיישן גדול, מצלמה אינטליגנטית יותר מהצלם. והם ירצו את כל זה בכיס המכנסיים שלהם.

מ"מ: נו, זה בלתי אפשרי. אנחנו זקוקים למרחק מסוים בין החיישן והביונט כדי שהעדשות יהיו מאוזנות. מצלמה כזאת תהיה עבה מכדי להיכנס לכיס.

ס"ש: (צוחק) עדשות? זה לא מעניין אותי. העיקר שהחיישן יהיה state of the art. בדקו אילו עדשות יש למתחרים והעתיקו שתיים מהן. זום קיט ועוד אחת, מה שתרצו. ואני רוצה מצלמה דקה. כן?

מ"מ: (המום) רק שתי עדשות? אבל...

ס"ש: אני רוצה לצאת לשוק בעוד חצי שנה. בינתיים הכינו שתי עדשות ואחר כך נראה. אין לפרוייקט הזה יותר מדי תקציב. יש לנו חיישן חדש על הראש ומצלמת הוידאו המקצועית מקבלת עדיפות עליונה, אז תגיד תודה שאני בכלל מוכן להשקיע בצעצוע הזה.

מ"מ: בסדר, נראה מה אנחנו יכולים לעשות. אעדכן אותך בהקדם.

ס"ש: רגע רגע, שכחתי את הדבר הכי חשוב. אני רוצה התאמה מלאה לכל העדשות שלנו, כולל מיקוד אוטומטי מהיר בוידאו. אנחנו חייבים להגן על נתח השוק שלנו.

מ"מ: זה בלתי אפשרי בלוח זמנים כזה. מערכות חסרות מראה משתמשות בשיטת מיקוד שונה מאשר מצלמות הרפלקס. יש לנו שרטוטים ראשוניים למערכת מיקוד היברידית על החיישן, אבל זה רק בגדר רעיון. נזדקק לשנתיים של פיתוח כדי להגיע למהירות המיקוד של המתחרים.

ס"ש: אני רואה שחבל על הזמן שלי. אולי פשוט ארים טלפון למתחרים... בניגוד אליך הם מבינים עניין.

מ"מ: (בהכנעה) כן אדוני.

וכך נולדה ה-EOS M.

 .

פוטותראפיה

את התצלום הזה לא הייתי יכול ליצור לפני שהצטיידתי במצלמה הנוכחית שלי. הוא צולם בתנאי תאורה כמעט בלתי אפשריים ולמרות זאת הוא חד במידת הסביר (לפחות בתצוגה המוקטנת שהשתמשתי בה כאן). הוא אפילו נקי באופן יחסי מרעש (מידה של גרעיניות אולי היתה מיטיבה עמו). האור נופל על הנושא שלו באופן נאה ומדגיש את תווי פניו ולמרות הקונטרסט הבריא התצלום משולל אזורים שחורים לגמרי או לבנים לגמרי. אפשר לומר שזה תצלום "נכון": אין בו פגמים טכניים בולטים לעין. המצלמה עשתה עבודה טובה.

אבל אם להיות כן עם עצמי, אין בתצלום הזה משהו שיצדיק את קיומו (מחקתי אותו מן המחשב מיד לאחר שהדבקתי אותו כאן). זה עוד פורטרט סביבתי סתמי, חסר תוחלת, חסר הבעה. צילמתי אותו מכיוון שיכולתי. רציתי לבחון את מידת הסובלנות של המצלמה לשגיאות משתמש (ואכן, מן הבחינה הזאת היא חסינה יותר מכל המצלמות שהיו ברשותי עד היום). האם המצלמה הזאת תחזק את הראיה שלי? האם היא תעשה אותי יצירתי יותר? חד יותר? עדיין מוקדם לדעת (הצילום שלי נמצא עמוק בפגרת הקיץ שלו והיצירתיות שלי נמצאת כעת בשפל המדרגה כך או אחרת), אבל אני חושש שלא. האיכות הטכנית של התצלומים שלי אולי תעלה, אבל לא יהיה בכך כדי להגביר את ההנאה שלי. להיפך.

ודאי יש בכם כאלה שאינם מבינים מה אני רוצה ומדוע אני מתלונן. ובכן, לפני שהיתה לי המצלמה הזאת כמעט שלא צילמתי כך, שלא לצורך. לא הייתי מוטרד כל כך מ"ביצועים" כאלה ואחרים. צילמתי כשהתחשק לי לצלם, כשהרגשתי משהו, כשהיה לי משהו לומר. נהניתי מזה. המצלמה החדשה גורמת לצילום להיראות בעיני כמטלה מעיקה. ואולי זה רק הקיץ. בכל אופן, אם התחושה הזאת לא תחלוף עם תום הימים החמים אחזור לזמן מה לפילם. שום דבר לא בוער.

.

סודם של הפורמטים הגדולים

קרוב לודאי שרובכם מעולם לא הניח את ידו על מצלמת פורמט בינוני המשתמשת בפילם, שלא לדבר על דיגיטלית. אלה הם כלים יקרים (ברכישה או בשימוש, תלוי במדיום) שנמצאים הרחק מעבר לאופק של הצלם החובב. כשאתם כבר נתקלים בתצלומים שהופקו באמצעות מצלמה כזאת אתם לא מוצאים יתרון כלשהו באיכות התמונה על פני מה שמוכר לכם יותר מנסיונכם. אדרבא, המצלמות האלה אינן מצטיינות בתנאי תאורה לקויה והן איטיות מאד (המהירות שבהן מסוגלות לחשוף רק פעם בארבע שניות). אם כך, מהו היתרון שלהן?

ובכן, הקישו על התצלום הבא וצפו בו במלוא גודלו (פתחו אותו בחלון חדש).

Photograph: Alexander Hafemann

ראו כמה הוא חלק: המדרג הטונאלי שלו מעודן יותר מזה שאתם מכירים, המעבר מחדות לרכות הדרגתי ו"רך", ואפילו המדרג הכרומאטי נראה מדויק יותר. התוצאה היא תצלום שנראה ריאליסטי ביותר. הביטו (בהגדלה, כמובן) באופן בו מתוארות טיפות המים על פניו של הילד. אפשר לחוש ברטיבות ובקרירות שלהן. הביטו כמה המשטחים שמחוץ לעומק השדה "מוחזקים". כמה הם נקיים מארטיפקטים. התצלום כולו מאופיין במעין שלמות מעוגלת ומאוזנת הן באזורים המפורטים שלו והן ברקע.

למרבה הצער לא ניתן להפיק תוצאות דומות בפילם או בחיישן קטנים יותר (כלומר, זה אפשרי, אבל רק בסיוע כבד של תוכנות עיבוד). הסוד נמצא בעדשות: הן ארוכות יותר ולכן טובות יותר. אורך המוקד האידיאלי לאיכות התמונה נמצא בטווח שבין 75-150 מ"מ. בתחום הזה אפשר לבנות עדשות פשוטות יחסית שאינן סובלות מריבוי של עיוותים או מהבדלים גדולים בחדות באזורים שונים של הפריים. אם נבחן את זווית ההשקפה של עדשות כאלה על פורמטים שונים של פילם (או על חיישנים בגדלים שונים) נמצא שהתחום הזה ימצא את שימושיו הרב-גוניים ביותר בשילוב עם הפורמט הבינוני. כך למשל, עדשת 75 מ"מ תיתן שדה ראיה נורמלי ואילו עדשת 150 מ"מ תיתן טלה-פוטו קצר שיהיה אידיאלי לפורטרטים. מובן שהפירוט הרב שהפורמט הבינוני מציע כמו גם הטווח הדינאמי הרחב של חיישנים גדולים אינם מזיקים, אבל הסוד טמון בזכוכית. כמו תמיד, בעצם.

.

חם

שני פורטרטים.

.

למקומות, היכון, צא!

אחת לשנתיים מתקיימת בעיר קלן שבגרמניה האולימפיאדה של יצרני ציוד הצילום – תערוכת פוטוקינה. ברבות השנים הפכה התערוכה הזאת – הגדולה והחשובה מסוגה – לכר פורה של חידושים טכנולוגיים. מוצגים בה לראווה המוצרים פורצי הדרך ביותר הקשורים בצילום. מצד שני, לא כל מה שמוכרז לפני התערוכה הזאת חשוב. היצרנים השונים מנצלים את ההד שניתן לפוטוקינה על מנת למשוך תשומת לב למוצרים אבולוציוניים הדומים להפליא לאלה שהם מחליפים. ותשומת הלב אכן נתונה: החודשיים שמקדימים את פתיחת התערוכה גורמים לכל חובב צילום / טכנולוגיה דפיקות לב מואצות. הסקרנות אינה יודעת גבולות: אילו חידושים יציע היצרן "שלי"? על מה יכריז המתחרה? איזה מוצר יתבסס בעקבות התערוכה כ"כוכב עולה"?

שתי הפוטוקינות הקודמות נשאו איתן בשורות משמעותיות שהיוו אבני דרך בהתפתחות הצילום הדיגיטלי. ב-2008 פרצה לתודעה טכנולוגיית ה-EVIL, זו שהולכת ומתבססת בשוק המצלמות האיכותיות. התערוכה שהתקיימה ב-2010 עמדה בסימן מיזוג הוידאו לתוך צילום הסטילס (הניצנים הראשונים הופיעו עוד קודם לכן, אבל ב-2010 הוידאו שטף את עולם הצילום ויישומים איכותיים ונוחים להפעלה החלו להופיע במצלמות המתקדמות).

מה יקרה אפוא בפוטוקינה של 2012? אין צורך בכושר נבואה מרשים כדי להצביע על כמה מגמות חשובות:

• פופולאריזציה של החיישן הגדול – שלושת היצרנים שמפתחים מצלמות דיגיטליות בעלות חיישן "מלא" צפויים להכריז על מצלמות זולות יחסית בהן יותקן חיישן כזה. עד כה החיישנים הגדולים האלה היו שמורים למצלמות שהצטיינו במימדים גדולים, באיכות בניה גבוהה ובמערכות אלקטרוניות שהיוו את המילה האחרונה לתקופתן (מלבד יוצא מן הכלל בולט אחד). עתה הגיע זמנן של מצלמות חיישן "מלא" זולות יותר שיציעו את "איכות התמונה" (כפי ששמתם לב, אני נאלץ להשתמש כאן בהרבה מרכאות כפולות) הגבוהה ביותר הקיימת במעטפת בסיסית וזולה יותר. זה יקרה מפני שהחיישן ה"מלא" איננו מציע עוד יתרונות מעשיים משמעותיים על פני אחיו הקטנים יותר. במלים אחרות, הוא אינו מצדיק עוד את מחיריהן של המצלמות ה"מקצועיות". יתרון הרזולוציה של החיישנים האלה נשחק עם הופעתם של חיישנים "בינוניים" מפורטים ביותר. יתרון הניקיון ברגישות גבוהה אולי נשמר, אבל הוא פחות שימושי מאשר היה בעבר וכך גם יתרון הטווח הדינאמי.
• מצלמות fusion – המיקוד האוטומטי העתידי יהיה היברידי. המצלמות יתמכו בשתי שיטות המיקוד האוטומטי – PDAF ו-CDAF ובכך ישיגו גמישות מירבית הן בעת צילום סטילס והן בעת הסרטת וידאו. המיקוד מבוסס הפאזות לא ידרוש עוד מערכת אופטית מקבילה והתוצאה תהיה ירידת קרנה של מצלמת הרפלקס (זה רק יתחיל להיות מורגש בפוטוקינה הקרובה, אבל עד התערוכה של 2014 השינוי יהיה בולט). המשך הפיתוח של העינית האלקטרונית רק יפחית את הצורך במראה ובפריזמה. מצד שני, יופיעו מצלמות EVIL גדולות יותר מאלה המוכרות לנו כיום. הן יהיו גדולות מכיוון שיהיה עליהן לשאת עדשות שנוצרו עבור מצלמות רפלקס. בכלל, הגבול שבין DSLR ו-EVIL יהיה מטושטש יותר מכפי שהוא היום. אני מאמין שמערכת EVIL ראשונה שתישא את המאפיינים האלה תוצג כבר בשבועות הקרובים.
• התריס הפרוגרסיבי – פעולת התריס המצוי בכל מצלמה גורמת לחשיפה של החיישן למשך פרק הזמן הדרוש ולהחשכתו מיד לאחר החשיפה. היצרנים השונים שוקדים מזה זמן רב על פיתוחו של תריס "וירטואלי" שידליק ויכבה את החיישן לפי הצורך מבלי להחשיך אותו באופן פיזי בין חשיפה אחת לשניה. תריס פרוגרסיבי שכזה יאפשר חשיפה שקטה לחלוטין, רצף חשיפות מהיר ביותר ומגוון מניפולציות שדורשות כיום יותר מאשר חשיפה אחת (כמו HDR במצלמה, יצירת תצלומים פאנורמיים והפחתת רעש באמצעות מיצוע). אני משוכנע שמצלמה ראשונה בעלת תריס פרוגרסיבי תופיע בחודשים הקרובים, אם כי יתכן שזה יקרה רק אחרי פוטוקינה.

מגמות פחות חשובות שיבואו לידי ביטוי בפוטוקינה הקרובה:

• הופעת עדשות מהירות יותר במצלמות קומפקטיות (הגיע הזמן).
• הסוף למרוץ הרזולוציה (מאוחר מדי).
• שיפור איכות הוידאו המופק ע"י מצלמות סטילס (תדירות דגימה גבוהה יותר, הפחתת moiré והגברת הרזולוציה).
• שיפור דרמטי ב"איכות התמונה" של מצלמות סלולאריות.
• הכנסת רכיבי תקשורת אלחוטית למצלמות.
• עליית קרנם של יצרני עדשות "חיצוניים" בשוק ה-EVIL.
• מיצוי רזולוציית העדשות בדגמי ה-DSLR וה-EVIL החדשים (20-24MP בחיישני APS-C, 16-18MP בחיישני 4/3 וכו').

זהו. קחו הכל בקלות וזכרו שגם אם היצרן "שלכם" מאכזב, כנראה שהוא יטול מחדש את ההובלה בעוד שנה-שנתיים. זו דרכו של עולם. ועוד משהו: ריבוי ההכרזות הצפוי יגרום ליצרנים השונים (ולתומכיהם בפורומים, בבלוגים, בעצם בכל מקום) להלל, לקלס, לשבח, לפאר ולרומם את מוצריהם החדשים מעבר למידה הרגילה. אין צורך להאמין לכל מילה. רוב המוצרים שיוכרזו יהיו טובים מקודמיהם אך במעט ולא יתרמו דבר לצילום שלכם. זו אולי ההזדמנות להזכיר את דבריו האלמותיים של Ernst Haas:

Leica shmieca. The camera doesn’t make a bit of difference. All of them can record what you are seeing. But, can you see?

18-23 בספטמבר, 2012

 .

אוספי הבצל

האם אתם חשים בטמפרטורה?

.

על פרשת דרכים

שאלה שהועלתה באחד הפורומים:

רכשתי מצלמת פנסוניק G3 ועד כה אני מאד מרוצה ממנה ומהעדשות [שתי עדשות זום איטיות], אבל נתקלתי בבעיה קלה בשתי סיטואציות: צילום "ספורטיבי" בתאורה שהיא לא אור יום מלא מבלי שיהיה טישטוש מסויים וצילום (ללא פלש) בתאורה לא טבעית של אנשים בתנועה... זה התחיל מזה שאני משתמש בציוד שלי בעיקר לצילום טבע ונוף וצילום קליפים של וידאו. אבל אז, באחד מצילומי הטבע חשקה נפשי בלצלם ציפור אגמים ממריאה למעוף ואז גיליתי שכשהתאורה היא של בין ערביים כל מה שאני עושה ומנסה - החל מלאפשר למצלמה לקבל את ההחלטות וכלה בנסיון לקבוע בעצמי פרמטרים של צמצם ותריס - כל הנסיונות הללו כשלו כי התמונות יצאו חשוכות מידי או עם טישטוש של תנועה. אמרתי בליבי - OK אם אתה רוצה לצלם עופות ממריאים עליך לבוא בשמש הקופחת ואז לנסות ולתפוס אותם. ניחא.
בהזדמנות אחרת בצילום אירוע (בשביל הכיף ולא מטעם אף אחד) כאשר צילמתי מתחת לתאורה על הבמה הכל היה בסדר גמור. לאחר שנגמר האירוע ירדתי לקהל וניסיתי לצלם את ההוויה וההתרחשות. גם כאן, למרות כל המאמצים התמונות יצאו מטושטשות בשל אפקט התנועה (להבדיל מטישטוש שנובע מבעיה בפוקוס). ועל אף שמהטעות הזו נוצרה התמונה הכי יפה שצילמתי אי פעם בזמן הקצר בו אני מתעסק קצת בצילום (תוצאה של מזל של מתחילים יותר מאשר כישרון או ידע) כאן כבר נדלקה לי נורה אדומה.

...אחד השימושים הצפויים של המצלמה היא לצלם הופעות של מוזיקה (הן וידאו והן סטילס). עד כה לא ממש בחנתי אותה בסיטואציה כזו אבל אני חושב שכבר עכשיו ניתן להניח שברגעים בהם הבמה לא מוארת לחלוטין יהיה קשה לעבוד עם ה-G3 ועם העדשות הנוכחיות.

נראה לי קצת מוזר (ואולי זה רק אני) להחזיק מצלמה רק עבור מצבים בהם התאורה מושלמת. לכן זאת לא שאלה של מה הנפח של צילום כזה או אחר אלא מה דרוש על מנת לשפר את הנקודות הבעייתיות הללו. האם מצלמה נוספת או עדשה נוספת לאותה מצלמה שברשותי? האם כדאי להשקיע בעדשה נוספת (ובטריה גיבוי) למצלמת ה-G3 על מנת לשפר את הביצועים בתנאים מסויימים (חשוב להדגיש שאני מאוד מרוצה ממנה בתחומים שלשמה היא נרכשה) או אולי כדאי להשקיע במצלמה נוספת שתספק פתרון לתנאים המסויימים הללו ובנוסף לכך תשמש כמצלמת גיבוי? והאם הניקון 3100 באמת יותר טובה ומתאימה לדרישות כמו צילום ספורט ותנועה בטבע או צילום בתאורה שהיא לא טבעית ללא שימוש בפלאש?

אנונימי

השימושים שאתה שואל לגביהם - ספורט והופעות - הם אולי התובעניים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. התמודדות איתם דורשת עדשות ארוכות ומהירות וגופים בעלי יכולת גבוהה בתאורה לקויה. בתקציב שעומד לרשותך לא תמצא שום דבר שיסייע לך להפיק תוצאות ראויות בסיטואציות כאלה. מצטער. 

כעת לחדשות הטובות: בכל זאת תוכל להפיק תצלומים מעניינים בתנאים קשים. הם אולי לא יצטיינו באיכות טכנית מרשימה ויהיו ״שונים״ מהתצלומים שאנחנו מורגלים אליהם, אבל מניסיוני יצירתיות עשויה להחליף את הטובה שבעדשות. ניקח למשל צילום בהופעה. ברירת המחדל בז׳אנר הזה היא צילום באמצעות זום טלה-פוטו מהיר שמאפשר התמקדות באמן המופיע ובידוד שלו מן הרקע. משהו כזה:
 

Paul MacManus, Mike Scott, 2011

האם אלה התצלומים המעניינים ביותר שאפשר ליצור בסיטואציה כזאת? לא. אבל זה קל: פשוט מכוונים, נועלים את המיקוד ו״מרססים״. כל שנותר לעשות הוא לברור עשרה תצלומים טובים מבין האלפים שצלם עשוי ליצור בדרך זו במהלך שעתיים של הופעה.

מכיוון שאינך מצויד באופן שתוכל לצלם כך, עליך להתפשר. קודם כל עליך להתקרב לבמה כדי שתוכל לפתוח את צמצם העדשה ככל יכולתה. מכיוון שזווית הראיה של העדשה רחבה יותר, עליך לתת תשומת לב יתרה לקומפוזיציה: תיאלץ לכלול בפריים גם קהל, גם חלקים ״מתים״ של הבמה, גם כמה פנסים מתאורת הבמה. האילוץ הזה יגרום לך לחשוב על יחסי הגומלין בין חלקי התמונה השונים ועל תזמון החשיפה. ומה לגבי תנועה? האם תחכה לשפע של אור על הבמה כדי שתוכל להקפיא אותה? ואולי טשטוש תנועה דווקא יתרום לאווירה של התצלום? ומה התייחסותך לרעש שמקורו ברגישות הגבוהה של החיישן? האם הקומפוזיציה וההתרחשות חזקות מספיק על מנת להסיח ממנו את דעתו של המתבונן? האם כדאי להמיר את התצלומים לשחור-לבן? ועוד כהנה וכהנה.
 

כך לומדים לצלם. מי שיש בידו ציוד ״מתאים״ לא יצטרך להתחבט בכל השאלות האלה ולכן הוא יפתח במהרה עין עצלה. הוא יסתמך על הציוד שלו שיפתור את בעיותיו הטכניות מבלי להבין שחוסר העניין בתצלומים שהוא מפיק איננו קשור כלל לאיכות הציוד. המגבלות הן אלה שמעודדות חשיבה יצירתית ומחדדות את הראיה הצילומית. אתה עצמך כתבת שהתצלום הטוב ביותר שלך נוצר בשעה שהציוד שלך לא התאים לסיטואציה ולתנאי התאורה.

שים לב: התצלומים המופקים כיום בתנאי תאורה לקויים אינם ״טובים״ יותר מאשר אלה שצולמו לפני שלושים וארבעים שנה. נכון, הם חלקים יותר, צבעוניים יותר וחדים יותר, אבל הם אינם מעניינים יותר למרות שהמצלמות של היום מתאימות יותר לצילום בתנאים קשים. הרבה יותר מתאימות.
  .

Jim Marshall, Johnny Cash, San Quentin Prison, 1969

Uknkown photographer, Led Zeppelin in concert

הסיבה לכך פשוטה: "איכותו" של תצלום, ובפרט בז'אנר הזה, טמונה באנרגיה שלו. לא בנאמנות הצבעים, בחדות, בניקיון או בטווח הדינאמי שלו.

הציוד שבידיך מצוין, אבל הוא אינו מיועד להפקת תצלומים "איכותיים" (חדים, נקיים וכיו"ב) בתנאי תאורה לקויים. מצלמות אחרות, ובמיוחד עדשות אחרות עשויות להתמודד עם מחסור באור ביתר הצלחה. למותר לציין שציוד מן הסוג הזה לא רק הרבה יותר יקר מזה שברשותך, אלא גם גדול וכבד יותר. עומדות בפניך שתי דרכים: להחליף את המערכת שלך באחרת (מצלמה נוספת, זולה יחסית, לא תקרב אותך למטרתך. אם תבחר בדרך זו יהיה עליך למכור את הציוד שברשותך ולרכוש במקומו משהו אחר - יקר יותר) או ללמוד לעקוף את המגבלות ואף לנצל אותן לטובתך. הדרך הראשונה קצרה יותר. השניה מהנה יותר. כל אחת מהדרכים האלה תוביל אותך למקום אחר: אם תבחר בדרך הראשונה קרוב לוודאי שבעוד שנתיים-שלוש תישא אתך תיק גדול ובו עדשות זום מהירות, פלאשים ומגוון אביזרים. אם תבחר בשניה קרוב לוודאי שבאותה נקודת זמן תסתובב עם מצלמה קטנה ושתי עדשות פריים קטנות ומהירות. אם תבחר בדרך הראשונה תוכל להגיב במהירות לכל סיטואציה שתיקרה בדרכך - בדיוק מה שחסר לך כעת. אם תבחר בשניה הצילום שלך יהיה ממוקד יותר. יהיו סיטואציות בהן כלל לא תנסה את מזלך מכיוון שערכיך האסתטיים כמו גם אלה התיעודיים לא יחייבו אותך להרים את המצלמה אל העין. תלמד לוותר. אם תבחר בדרך הראשונה הצילום שלך יהיה תלוי בציוד שבידיך. בלעדיו תרגיש אבוד. אם תבחר בדרך השניה הצילום שלך יהיה תלוי ביצירתיות שלך. בראיה שלך. יתכן מאד שאינך מבין על מה אני מדבר. בסך הכל אתה רוצה לצלם ציפור ממריאה אל על או קונצרט רוק ולקבל תצלומים חדים מספיק. אלא שהדרך בה תבחר להתמודד עם הדילמה הנוכחית שלך תשפיע על האבולוציה של הצילום שלך יותר משתוכל לשער. ראיתי את זה פעמים רבות.

כל מה שכתבתי עד כה לא נוגע לצלמים מסחריים. צלמים כאלה מצלמים עבור מישהו אחר - לקוח - וכל עניינם הוא להשביע את רצונו. המוטיבציה שלהם מכוונת אותם לעבודה "לפי הספר" והם זקוקים לציוד האיכותי והיקר ביותר כדי להתחרות בהצלחה באחרים. צלמים כאלה מדברים בשפה אחרת, לפחות כשזה מגיע לעבודתם. טכניקה מעניינת אותם יותר מאשר יצירתיות, אבל שוב: מטרתם היא להשביע את רצונם של אחרים ביעילות המירבית ולאו דווקא לבטא את הראיה הספציפית שלהם.

אילו עמדתי היום במקומך הייתי בוחן את האפשרויות הבאות, על פי הסדר:

1. מצטייד בעדשת פריים מהירה, נורמלית או מעט רחבה.
2. משקיע את הסכום בקורס צילום על פי נטיית לבי ובכסף הנותר רוכש לי מספר ספרים מועילים. 
3. מוותר לפי שעה על השימוש בכסף וצובר ניסיון נוסף כדי להגדיר את צרכי באופן ממוקד יותר. 
4. רוכש לי מצלמת פילם משומשת עם עדשת פריים נורמלית ידנית ומקציב את שאר הסכום לפילם ולשירותי פיתוח. 
5. מוכר את הציוד שבידי ורוכש מצלמת DSLR חדישה, רצוי מסדרה גבוהה למדי, ועדשת זום סטנדרטית מהירה.

שקול את האפשרויות שעומדות בפניך בזהירות, אבל מרגע שתכריע - היה החלטי.

בהצלחה.

.

על צבעוניות, טונאליות ושתי מערכות ראיה

לכאורה זה מוזר: אנחנו (ברובנו) רואים צבעים, אוהבים צבעים, משתמשים בצבעים ואפילו חולמים בצבעים. הגוון והרוויה מהווים חלק משמעותי ביותר באינפורציה החזותית המשמשת אותנו בחיי היומיום ולמרות זאת אנחנו מקבלים תצלומים בשחור-לבן כמובנים מאליהם. כיצד זה קורה?

התשובה, כפי שבוודאי ניחשתם, טמונה בחוש הראיה שלנו. חיישני האור, המצויים בחלקה האחורי של העין ושפרושים בצפיפות על פניה של הרשתית (retina - ראו בתרשים), נחלקים לשני סוגים של מבנים: cones ו-rods (חרוטים ומקלונים). החרוטים הם אלה שמעניקים לראיה שלנו את כושר ההבחנה בצבעים ואת החדות. אלא שכולם מרוכזים באזור קטנטן של הרשתית שגודלו בערך כראש סיכה - הלא הוא ה-fovea. שאר שטח הרשתית מכוסה במקלונים, שמצטיינים ברגישותם הגבוהה לאור ולכן גם לקונטרסט טונאלי ולתנועה בשדה הראיה של העין. מצד שני, המקלונים "עוורי צבעים" ואינם מצטיינים בכושר ההבחנה שלהם בפרטים.

למעשה עומדות לרשותנו שתי מערכות ראיה משלימות: הראיה הפוטופית (photopic vision) פעילה כאשר הסצנה שלפנינו שטופת אור. היא מתאפיינת בחדות גבוהה ובאבחנה מלאה בצבעים. לעומתה, הראיה הסקוטופית (scotopic vision) מטושטשת ומונוכרומטית. כאשר שדה הראיה שלנו מואר אך מעט ה-cones מאבדים את תפקודם והראיה הסקוטופית הופכת להיות דומיננטית. זו הסיבה לכך שבלילה אנחנו מתקשים להבחין בצבעים. הראיה הסקוטופית איננה פעילה רק בשעות החשכה. בשעות היום היא משמשת אותנו בכך שהיא מקדימה להבחין בהבדלים טונאליים ובתנועה בשולי שדה הראיה שלנו. אנחנו ממהרים להגיב לגירויים כאלה ומפנים מיד את המשאבים המוגבלים של הראיה הפוטופית אל אותם אזורים "מעניינים".

אם כן, מבלי משים אנו מורגלים בראיה בשחור-לבן. רובם הגדול של חיישני האור שבעינינו אינם רגישים כלל לצבע. מאידך, איננו מסוגלים להסתדר עם היעדרה של אינפורמציה טונאלית. התצלום הבא נושא בחובו אינפורמציה עבור שתי מערכות הראיה. הוא מכיל התפלגות טונאלית מצד אחד וכרומאטית (גוון ורווית צבע) מצד שני.

הגירסה השניה שלו, זו המונוכרומאטית והמטושטשת, אינה נופלת בהרבה מן הגרסה המלאה ככל שהדבר נוגע לאינפורמציה שיש בידינו אודות הסצנה. למרות חסרונם של צבעים והיעדר החדות ברור לנו מה אנחנו רואים בתצלום. הראיה הסקוטופית מספיקה לנו בהחלט על מנת להתמצא בסביבה ולהבחין באלמנטים משמעותיים בשדה הראיה שלנו.

מגרסתו השלישית של התצלום הזה הושמטה ההתפלגות הטונאלית והוא נותר רק עם התיאור הכרומאטי של הסצנה. הגירסה הזאת מדמה מצב היפותטי בו הראיה הסקוטופית שלנו חדלה מלפעול ואנחנו מסתמכים על הראיה הפוטופית בלבד.

יש משהו יפה בשחור-לבן: הוא אמנם חסר שני שלישים ממלוא האינפורמציה החזותית ממנה אנחנו נהנים בחיינו, אבל השליש הנותר מספיק לנו על מנת להבין את תוכן התמונה. יותר מזה, הוא משאיר בידי המתבונן מקום לאינטרפרטציה, לשאלות, ולכן הוא גורם לו למעורבות רגשית משמעותית יותר במהלך ההתבוננות. הצבע, כפי שהתרגיל הקטן הזה מדגים, אינו אלא קליפה ריקה, תבלין, קישוט.

הביטו שוב בגירסה השלישית, משוללת הטונאליות של התצלום. נסו להתעלם מן הקושי להבין אותה מבחינה תימאטית. התרכזו בכתמי הצבע הרוויים ובאלה החיוורים, בצורותיהם וביחסים ביניהם. ראו כמה האבסטרקט הזה יפה. הגדולים שבאמני הצבע ראו גם הם את הפוטנציאל הזה והתייחסו אל הכרומה כאל נושא תוכני לכל דבר. היצירות של Kandinski או, להבדיל, של Ernst Haas או של רבים אחרים קשות להבנה. ההתפלגות הכרומאטית שלהן לא רק מאפילה על התוכן האינטלקטואלי, במקרים רבים היא מחליפה אותו. אל תטעו, יש צורך ברגישות מיוחדת במינה על מנת לראות בצבע. זה לא מובן מאליו. דווקא הראיה הטונאלית, המונוכרומאטית, הרבה יותר טריוויאלית.

Wassili Kandinski, Sketch, 1913

.

תקנות הצילום האולימפי

בעוד שבועיים בדיוק יפתחו ברוב טקס המשחקים האולימפיים של לונדון. אם חשבתם לקפוץ לשם על מנת לצפות בתחרויות ולצלם בהן, חכו רגע. מסתבר שהוועדה המארגנת פרסמה תקנות האוסרות על הכנסת ציוד צילום "מקצועי" לאיצטדיונים ולאולמות שיארחו את המשחקים. תחילה הוטל חרם על כל פריט שאורכו גדול מ-30 ס"מ (כולל חצובות), אבל אתמול הוברר שהכניסה לאתרים כמו איצטדיון Wembley תיאסר על כל מי שבין חפציו תימצא מצלמה התומכת באפשרות להחליף עדשות.

הסיבה הרשמית לחרם היא ניסיון למנוע עיכובים בבדיקות הבטחוניות הקפדניות שהצופים עתידים לעבור. אתם מבינים, הקבלן שזכה במכרז האבטחה של האולימפיאדה אמור להכשיר כ-13,700 בודקים בטחוניים, אלא שעד היום - שבועיים לפני היום הגדול - גוייסו כ-4,000 בלבד. לך תסביר לכל האנשים האלה איזה ציוד צילום "מותר" ואיזה "אסור". לטענת המארגנים, השימוש בציוד מקצועי גדול ביציעים עלול לפגום בהנאתם של יתר הצופים מן התחרויות הספורטיביות. אינני ידוע בציניות שלי, אבל במקרה זה הרשו לי לנחש שהגורם האמיתי לאיסורים האלה אינו אלא שמירה על זכויות הצילום שהוענקו לאמצעי תקשורת כאלה ואחרים.

ואם כבר דיברנו על האולימפיאדה, שימו לב לכמות הפלאשים שיבזיקו ביציעים (על פי רוב לשווא) בטקס הפתיחה.

80m hurdles gold, London Olympics, 1948

באמצעות British Journal of Photography.

.

התהום הכחולה

כשהייתי בן שמונה נסעתי עם הורי ועם אחותי לשבוע של כיף בחופי סיני. בוקר אחד יצאנו אחותי הצעירה ואני לשוט בסירה המתנפחת הקטנה מעל שונית האלמוגים. השונית יצרה מדף רחב שנמשך מאות מטרים לתוך הים. באותו בוקר של אוקטובר הים היה שקט כמו מראה, מימיו צלולים ורדודים. הרהבנו עוז וחתרנו עוד ועוד, מן החוף והלאה אל הים. פתאום השתנה הים: במקום הלגונה האדמדמה והרדודה נפערה מתחתנו תהום כחולה ועמוקה שאין לה סוף. נבהלתי כהוגן, אבל אחותי - האמיצה מבין שנינו - שכנעה אותי להמשיך לאורך שפת המצוק, מצד אחד הלגונה ומן הצד השני תהומות שאין להן שיעור. כך שטנו לנו בסירה הקטנה שעה ארוכה עד שבא השפל וחזרנו אל החוף. זכרון הים הפתוח נחקק בי מאז. היה בו משהו אפל ומסוכן, אבל באותה מידה גם מתוק ומפתה. לפעמים, כשנפשי מוצאת מנוחה ואני חופשי ממחשבות (בדרך כלל זה קורה בדקה האחרונה של היום, ממש לפני שאני נרדם) אני רואה את הצבע הזה, הכחול העמוק, הכהה והצלול של הים הפתוח במפרץ אילת, 1978. עבורי זה לא רק צבע, זה הלך רוח. הגבול בין הביטחון לסכנה, בין הפנים והחוץ, בין היציבות לחוסר הוודאות, בין הגוף והנפש, בין הקיום לחידלון. מעולם לא חציתי את הגבול. לא התמסרתי למעמקים. אני זהיר מכדי להניח לזה לקרות. ואני יודע שלא אהיה אמן עד שאאזור אומץ ואצעד צעד אחד נוסף אל התהום הכחולה. אז אניח לזרמי הים לשאת אותי לאן שישאו. בתנועה מתמדת, ללא יכולת לחזור אחורה, כמו עשב ים.

.

אקליפטוס

.

המצלמה המכושפת

...Then I got in the car and went over to Precision Camera where I spent some time playing with... this year's swim suit model of cameras, the Olympus OM-D (all the parts are just right and the shutter sounds sweet but.....I just can't pull the credit card out yet).  Can't figure out why this camera always makes me feel better when I hand it back to its owner or to the sales clerk...probably something in my wiring, certainly nothing wrong with the camera. Not in the face of the reviews and kudos it's received from all the people I trust.

Kirk Tuck

המצלמה החדשה שלי קטנה ומשוכללת. היא מפיקה תצלומים נהדרים, דומים בטווח הדינאמי שלהם ובעושר הצבעים למיטב סרטי הנגטיב הצבעוניים, אפילו ב-JPEG. היא מצוידת במייצב תמונה מהפכני, יעיל ביותר, שעובד עם כל עדשה המורכבת עליה. מהירות המיקוד שלה משתווה לזו של מיטב המצלמות המקצועיות והדיוק במיקוד חסר תחרות (אם כי המיקוד העוקב שהיא מציעה איננו מדויק במיוחד). היא מהירה מאד בצילום רציף והתריס (השקט) שלה מופעל ברגע הלחיצה על המחשף, ללא כל שיהוי. היא מצוידת בשתי גלגלות שליטה ובמספר גדול של כפתורים שתיפקודם נתון לבחירת המשתמש. יש לה מסך מגע מפרקי שמאפשר לבחור את אזור המיקוד באמצעות נגיעה ואף לחשוף מבלי לגעת במחשף. העינית האלקטרונית שלה גדולה, מדויקת ומהירה. המצלמה מציעה הפעלה אלחוטית של עד 16 פלאשים מרוחקים בארבע קבוצות ואם כל זה לא מספיק, היא בנויה היטב ואטומה לנתזי מים ולחדירת אבק. ניתן להוסיף לה גריפ מודולרי, גם הוא אטום, שעושה אותה נוחה מאד לאחיזה במיוחד כשמורכבות עליה עדשות כבדות. ואם כבר הזכרתי עדשות, ניתן לחבר אליה מגוון גדל והולך של עדשות - רובן קטנות ואיכותיות. מבקריה זוקפים לחובתה מספר קטן של פגמים, אבל הם שוליים. ניסיוני הקצר מלמד שאף אחד מהם לא מפריע לתפעול סביר של המצלמה.

אז מה הבעיה בעצם?
בכנות, קשה לי לשים עליה את האצבע. אנסח את זה כך: מצלמה בגודל כזה - ובמיוחד בהתחשב ביצרן שלה - לא אמורה להיות טובה כל כך. למשל, החיישן שלה קטן יותר מאלה המצויים ברוב המצלמות המתקדמות ובכל זאת "איכות התמונה" שלה אינה נופלת מזו שלהן. ובכלל זה הטווח הדינאמי והניקיון ברגישות גבוהה. למשל, מערכת מיקוד המבוססת על מדידת קונטרסט לא אמורה להיות מהירה יותר ממערכות המבוססות על הפרשי פאזות. למשל, מצלמה שנמכרת במחיר הזה לא אמורה להיות אטומה או בנויה כפי שהמצלמה הזאת בנויה. כאילו היא מקדימה את זמנה בשנתיים-שלוש. כאילו היא מכושפת. העובדה שהחיישן שלה מרחף באוויר כל עת שהיא מופעלת (חלק ממערכת הייצוב החדשנית) רק מגבירה את החשדנות כלפיה. משהו בה ודאי פגום מן היסוד. זה הרי לא יכול להיות.
הנה אבחנה מעניינת: אלה שמביעים את ההסתייגות העמוקה ביותר מן המצלמה הזאת הם דווקא משתמשים ותיקים בציוד של היצרן שלה. האחרים מקבלים אותה בברכה. היא איננה טובה יותר או פחות מדור המצלמות האחרון של היצרנים האחרים, אבל היא קטנה יותר (היא לא היחידה שנמצאת בנישה הזאת). משתמשי אולימפוס שונים. הם התחנכו על ברכי "אתוס המאסף". אולימפוס מעולם לא הובילה במירוץ הטכנולוגי. היא היתה האחרונה להכניס רכיבים אלקטרוניים למצלמות שלה בעידן הפילם והיחידה שלא פיתחה מערכת מיקוד אוטומטי בסוף המאה שעברה. לפני עשור בחרה אולימפוס לבנות את מערכת ה-DSLR החדשה שלה מסביב לחיישן קטן במעט מהסטנדרט הנהוג. זאת היתה בחירה חופשית; בניגוד לאחרות המערכת הזאת נבנתה מן היסוד. לעומת זאת, המוצרים של אולימפוס תמיד היו מעט אמינים יותר מאלה של המתחרים, מעט קטנים יותר ומעט מדויקים יותר. במיוחד העדשות. היתרונות האלה איפשרו לאולימפוס להחזיק במשך כל השנים בנתח קטן-אבל-יציב של שוק המצלמות המתקדמות. אותם צלמים נחשבו (ובמידה מסוימת נחשבים עד היום) אקצנטריים, שלא לומר תמהונים. הם מעריכים את האיכות האופטית, את איכות הבניה ואת איכות הצבע יותר מאשר את איכות החיישן. אדרבא, החיישנים החלשים והמיושנים במקצת שאיפיינו את המצלמות מתוצרת אולימפוס חידדו באותם צלמים את ההכרה שהם יכולים להפיק תוצאות שישביעו את רצונם למרות החיסרון של הציוד שלהם; שההנאה חשובה מאיכות הקובץ; שעיבוד הקבצים במחשב הוא ביטול זמן. כל אותן אימרות שפר שנשמעות ברמה בכל פורום ובכל בלוג ("זו לא המצלמה - זה הצלם" וכיו"ב) היו לדרך חיים עבור משתמשי אולימפוס בעשרים השנים האחרונות. לא היתה להם ברירה אחרת. מצד שני, אין להתכחש ליתרונות שהפילוסופיה הזאת מציעה: כאשר אתה צועד במאסף אתה חופשי מדאגות פרוידיאניות שעניינן 'למי יש יותר גדול'.
לפיכך אין פלא שהמצלמה החדשה הזאת, E-M5, מטלטלת את שלוותם של משתמשי אולימפוס. המצב החדש שנוצר מאיים לנפץ פרדיגמה שנבנתה שכבה אחר שכבה במשך עשרות שנים. ההגנות הפסיכולוגיות שלהם נמצאות בסכנת קריסה והם מסרבים לפסוע לקדמת הבמה. מקומם הטבעי מעט מאחור, הרחק מאור הזרקורים. שני הפוסטים הקודמים שכתבתי בנושא הזה נתקלו בחוסר הבנה מפני שאנחנו חושבים אחרת. אנחנו מדברים בשפות שונות זו מזו.
הביטו היטב בפניו של הבחור הזה בשעה שהוא אוחז במצלמה. הם מביעים בדיוק את מה שאני מרגיש.

זהו. לא אלאה אתכם יותר במניה-דיפרסיה שלי. סלחו לי על השטויות שבהן עסקתי בימים האחרונים.

.

האופק הנטוי והסגנון הקוגניטיבי

אף פעם לא הבנתי צלמים שסובלים מאובססיה לקומפוזיציה. באופן אישי אין לי התנגדות לאברי גוף שנחתכים ע"י מסגרת התצלום, לנושאים ממורכזים או לאופק נטוי ולתומי סברתי שאפשר לייחס את הסלידה מן ה"שגיאות" האלה לקפדנות יתרה שמאפיינת מתחילים או לפרפקציוניזם חולני ותו לו. מסתבר שטעיתי.

Herman Witkin, פסיכולוג אמריקני שפעל לפני כחמישים שנה, הבחין בכך שאנשים מסויימים רגישים לגרויים סביבתיים הרבה יותר מאחרים. עד כדי כך הם רגישים שההתמצאות שלהם במרחב נסמכת במידה רבה על הסביבה שלהם. הוא כינה את התופעה field dependence ושרטט קווים לדמותם של תלויי השדה כמו גם לדמותם של עצמאי השדה. הראשונים מעריכים את הנטיה שלהם כלפי האופק באמצעות חוש הראיה בעוד האחרונים משתמשים במנגנון שיווי המשקל שנמצא באוזניהם. תלויי השדה אינם מסוגלים לסבול זוויות שחורגות מ-90 מעלות בין קווים מאוזנים לבין קווים מאונכים. הדבר גורם להם כאב פיזי. כשאדם כזה נכנס לחדר בו תלויה תמונה שנוטה מעט כלפי הרצפה הוא חש צורך עז לגשת וליישר אותה; כשהוא שט על הגלים הוא סובל ממחלת ים; וכשהוא נתקל בתצלום בו קו האופק איננו מקביל למסגרת הוא מפנה את עיניו. מחקרים קושרים את התלות בשדה לתפקודים קוגניטיביים מגוונים כגון כישורי למידה, הנטיה להיעזר במחשבים בפתרון בעיות, הבנה של טקסטים ושל רעיונות מופשטים ואפילו תפקוד מוטורי (בילדים צעירים). עבודתו של Witkin היוותה בסיס לענף שלם של המחקר הפסיכולוגי, הידוע בשם cognitive style.

אחד המבחנים שנועדו לבחון האם אדם הוא field dependent או שמא הוא field independent מכונה Rod and Frame test (מבחן המקל והמסגרת): אותו אדם מוכנס לחדר חשוך ועל מסך הנמצא מול עיניו הוא רואה מסגרת מוארת ובתוכה קו, מואר גם הוא. המסגרת נוטה בזווית קלה כלפי הגרוויטציה והמקל נוטה בזווית קלה כלפי המסגרת. הנה כך:

כעת מתבקש הנבחן לסובב את המקל (באמצעות ג'ויסטיק שנמצא בידו) עד שיהיה מאונך ביחס לרצפת החדר. אם הנבחן תלוי שדה הוא יביא את המקל למצב בו הציר שלו יהיה מאונך לבסיס המסגרת. כך:

לחילופין, אם התמזל מזלו של הנבחן והוא משתייך לקבוצת עצמאי השדה הוא יביא את המקל למצב בו צירו יהיה מאונך לקרום כדור הארץ. כך:

מסתבר שכמחצית מן האוכלוסיה היא תלויית שדה, הרבה יותר מכפי שהייתי משער (אם אתם תלויי שדה, מן הסתם הייתם משערים שחלקה של הקבוצה הזאת באוכלוסיה גדול בהרבה. זה רק מראה עד כמה אנחנו אובייקטיביים).

אחד הכלים שאני משתמש בהם לעתים קרובות בצילום שלי הוא דיס-אוריינטציה מכוונת. צילום מנקודת השקפה גבוהה באמצעות עדשה רחבה גורם לחוסר פרופורציה בין פרטים קרובים ורחוקים שמבלבל את המתבונן ומשהה את תהליך סריקת התמונה שלו. קווים אלכסוניים או עקלקלים אשר חוצים את הרובד התמאטי של הקומפוזיציה מחלישים את ההתמצאות המרחבית עוד יותר. 

הטיית האופק היא כלי שמשמש אותי כדי להכניס בתצלומים תחושה דינאמית. הקו האלכסוני הדומיננטי שמתקבל מערער את היציבות של הקומפוזיציה ומוסיף לה מימד של כיווניות ושל זרימה.

מסתבר שהתצלומים למעלה עלולים לגרום סחרחורת, כאב ראש ותחושת חוסר נוחות ניכרת במחצית מן המתבוננים. הם לעולם לא יתלו תצלום כזה בביתם. האם גם אתם משתייכים לקבוצה הזאת?

.

"זאת לא המצלמה - זה הצלם": חצי הכוס הריקה

האימרה הלעוסה: "זאת לא המצלמה - זה הצלם" היא משהו שכל חובב צילום מתחיל שומע ללא הרף מרגע שאחז במצלמה בפעם הראשונה. אינני מפקפק בה ולו לרגע. הניסיון שלי, הידע שרכשתי והאינטואיציה שלי מאששים אותה בכל יום. לא בזה העניין. אבל האם היא נכונה תמיד?

יש כמה דרכים בהן אפשר להבין את חמש המלים האלה:

הראשונה שבהן אומרת בפשטות: אין צורך בכלים משוכללים על מנת ליצור תצלומים משכנעים. עוצמתו של תצלום, כל תצלום, נמצאת בראיה של הצלם, ברגישות ההבחנה שלו, ביצירתיות שלו ובאינטלקט שלו. במלים אחרות, תצלום שהנושא שלו קומוניקטיבי והקומפוזיציה שלו חזקה איננו זקוק לאיכות טכנית גבוהה.

השניה גורסת: אל תאשים את המצלמה; ה"פגמים" בתצלומים שלך נובעים מכשלים במיומנות הטכנית שלך ומן הסירוב שלך להכיר במגבלותיהם של הכלים או בחוסר היכולת שלך להתגבר על מגבלות אלה ואף להשתמש בהן.

המשמעות השלישית היא: אפילו אם המצלמה שלך היא המילה האחרונה של ההנדסה היפנית, היא לא תעשה עבורך את העבודה הקשה. היא בסך הכל מכונה. היא תקל עליך את חישוב החשיפה, את המיקוד, את סינכרון המבזק, את יישור האופק ועוד כהנה וכהנה, אבל בסופו של דבר אתה הבוס והאחריות מוטלת עליך.

הרביעית: כשאתה נתקל בתצלום שאתה אוהב שאל מי יצר אותו. אל תשאל מהם הכלים ששימשו את היוצר. כמתבוננים אנחנו נוטים לייחס חשיבות יתרה לכלים. זה מאפיין תצלומים בלבד: כשאתה צופה בסרט קולנוע אינך מתעניין בעדשות ששימשו את הצלם; אינך חושב על יצרן הצבעים או על המכחולים בהם בחר צייר מוכשר. האם צילום סטילס שונה במהותו?

והחמישית, שמתקשרת לפוסט של אתמול: היזהר מכניסה לנעליים שגדולות ממידותיך. עליך להתאים את הכלים שבידיך לאבולוציה שלך. להבטיח שתמיד תהיה מוגבל באופן כזה או אחר, שתיאלץ להתגבר על מכשולים ולהגות פתרונות יצירתיים. זה לא רק עניין של מיומנות טכנית: כשהכלים שלך עושים כל מה שאתה מבקש מהם אתה נוטה לסמוך עליהם ומסיר מעצמך אחריות. זה מתחיל בחשיפה (טווח דינאמי רחב יבטיח אפשרות לתקן גם כשהחשיפה שגויה) ובנקיון בתאורה קלושה (כמה פעמים נתקלתם בתצלומי לילה מיותרים?), ונמשך בכך שהמסגור והמיקוד מחליפים את הראיה הספציפית של הצלם. לפני שאתם קופצים ומבטלים את הקשר בין הדברים - חישבו קצת. מהו תפקידו של הצלם בתהליך יצירתו של תצלום? כאשר מצויים בידיו כלים "גדולים" ממנו הוא משמש כמפעיל - operateur ותו לו. לא תמיד, אבל לעתים קרובות. הוא בטוח ביכולתם של הכלים להפיק את התוצאה הרצויה לו. מאידך הוא איננו בטוח ביכולתו שלו ולכן התהליך היצירתי שלו מקבל מימד סטטיסטי: "אם אלחץ על המחשף מספיק פעמים ואשמור את התמונות כקבצי RAW בוודאי אקבל לפחות תצלום אחד שישביע את רצוני". מטרתו היא לשמור את כל האפשרויות פתוחות כדי שיוכל לבחור מתוכן אחר כך. לעומת זאת, כאשר מצויים בידי הצלם כלים התואמים את מידותיו עליו ליטול את האחריות באופן אקטיבי יותר. התהליך היצירתי שלו דטרמיניסטי: "תנאי התאורה לא יאפשרו לי לקבל את התצלום בו אני מעוניין. לא תהיה לי ברירה אלא לוותר על משהו. האם אני רוצה לוותר על הבהירים או על הכהים? על החדות או על הניקיון? כיצד אוכל ליצור תצלום מספיק מעניין על מנת שהתוכן יסיח את דעתו של המתבונן מן הפגמים הטכניים?"

הכרות הדוקה עם המגבלות תעשה את הצלם יצירתי יותר, מעורב יותר, בטוח ביכולתו. היא תערער את יראת הכבוד שהצלם רוחש לכלים שלו (בינינו, איש מאיתנו לא מבין כיצד המצלמה הדיגיטלית שלו עובדת) ובאופן פרדוקסלי תקל עליו את קבלת ההחלטות הדטרמיניסטיות - ה"הרסניות" - שעומדות בבסיסה של היצירה האמנותית.

את הלקח הזה אני לומד על בשרי בימים אלה. תמיד סברתי שהמגבלות יקרות ערך אבל מעולם לא היו בידי כלים שיוכיחו את טענתי. כעת, כשסוף סוף נפלה לידי מצלמה גדולה ממידותי אני נוכח בערכן במו עיני.

.

לא אוהב אותה

שוב נכנעתי. החלפתי את אחת המצלמות שלי. אני חלש, אולי אפילו חולה. ואני בוש ונכלם משום שהמצלמה החדשה לא תתרום לצילום שלי דבר. בכל פעם שאני נוגע בה עולים בי רגשות אשמה.

רק כדי לסבר את האוזן, המצלמה הזאת קרובה ל"אידיאל" שלי יותר מכל מצלמה דיגיטלית אחרת. יותר מזה, חיכיתי לה שנים רבות. עד כמה שזה ישמע מוזר, חיכיתי לה. ספציפית. מרגע שזנחתי את הפילם קיוויתי שהיא תופיע ביום מן הימים והנה היא הגיעה. אותו יצרן, אותו עיצוב, אפילו אותו שם (כמעט). אז הזמנתי אחת כזאת ביום שבו הוכרזה. בלי להתלבט יותר מדי. מין גחמה צפויה מראש עד כדי קבס.

היא כאן, שוכבת בתיק וממתינה שארים אותה אל חיקי, שאוציא אותה לשחק. אבל אני לא אוהב אותה. כלומר - זאת מצלמה מצוינת, אין ספק. גודלה הוא בדיוק הגודל הנכון, משקלה בדיוק המשקל הנכון, היא קרירה למגע, מוצקה ועסיסית. כמו שזיף שזה עתה נקטף מן העץ והוא בשל בדיוק במידה הנכונה: מתוק אבל עדיין חמצמץ קמעא. תן בו את שיניך והעסיס האדום והדביק ייטוף אל הסנטר שלך. זאת בדיוק התחושה של המצלמה הזאת. היא מלאה בפוטנציאל שממתין להתפרץ. אבל אני לא אוהב אותה.

יש בה כל מה שיכולתי לבקש: חיישן חדש שמעולם לא היה לי כמותו, מהירות חסרת תקדים, גלגלות וכפתורים כיד המלך, גומיות שימנעו חדירה של מים ותריס שקט-שקט. היא חטובה, חסונה, יציבה, אינטליגנטית וענווה. אילו היתה עלמה צעירה אי אפשר היה לעמוד בפניה. אבל אני לא אוהב אותה.

אינני אוהב אותה מפני שהיא פופולארית כל כך. מעולם לא החזקתי במצלמה מבוקשת, "חמה". למעשה אני נמנע מאותם מותגים ומוצרים שנועדו להמונים הנלהבים. קראו לי סנוב אם אתם רוצים. לא איכפת לי (למרות שבדרך כלל אני משלם יותר עבור פחות). אני מרגיש בנוח כשאני משתייך למיעוט. זה מצדיק את הביקורתיות שטבועה בי. זה גורם לי להתאמץ יותר. אתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה הופתעתי למצוא את עצמי בלב העדר. זאת תחושה מעיקה, צפופה. חם לי.

אינני אוהב אותה מפני שהיא טובה מדי (יש דבר כזה?). היא כנועה מדי לרצוני ואינה עומדת על שלה. אין בה אתגר. אין בה מספיק מגבלות על מנת שתפיק ממני את מירב היצירתיות. היא עושה את הצילום קל, קל מדי. והיא מפיקה את אותן התוצאות כמו כל שאר המצלמות החדשות.

ולבסוף, אינני אוהב אותה משום שהיא ניפצה את החלום שלי. אין עוד למה לקוות. היא נוסכת בי את התחושה המחליאה של what you see is what you get. אף מצלמה כבר לא תגרום לי התרגשות. תם ונשלם.

אני יודע שרובכם לא יבין אותי, אבל זה בסדר גמור. אינני מצפה לאמפתיה.

.

שום דבר לא עוזר

ניסיתי לשנות נושא, חיפשתי השראה, החלפתי מצלמה, הצטרפתי לקבוצת תיאטרון, קראתי וכתבתי. ועדיין, כשמגיע הקיץ ההנאה שלי מצילום מתפוגגת. האבק שבחוץ חודר אל תוך ראשי וסותם את נימי הנפש. ההשראה שלי מפסיקה להזין את עצמה והיצירתיות מתאדה. מותירה את הצילום שלי מצומק בחום השמש, חסר חיים.

זה יעבור. כשיגיע ספטמבר תחדור לתוכי לחלוחית חדשה שתשטוף את האבק והכל יבוא על תיקונו. עד אז - מדבר.

.

פורטרט

אם נחלק לרגע את הצילום לשתי קטגוריות בלבד: ריאקטיבי ומבויים, לאיזו מהן הייתם משייכים את הפורטרט?

כשאני מצלם פורטרט הסצנה שלי היא פני האדם המצולם. סביבתו מציעה לו הקשר ואור ונקודת ייחוס, אבל היא חשובה הרבה פחות. בתוך הסצנה שלפני מזג העיניים וזווית הפה ומרקם העור ונטיית הצוואר טומנים בתוכם מידע עצום ורב. ואי אפשר לביים אותם: אינך יכול לבקש את העיניים שיבריקו מאושר או שישקעו בשרעפים. אינך יכול לבקש מהטופוגרפיה של השפתיים שתשתנה למענך. מובן שאפשר להשתמש בטיח ובצבע על מנת לכסות, אבל פורטרטים אינם עוסקים בכיסוי אלא בחשיפה. כל שתוכל לעשות הוא לחשוף ברגע הנכון בו כל מרכיבי הסצנה – הפנים – מאששים זה את זה. ברגע בו הפוזה מתעייפת והאמת מתגלה במלוא יופיה.

.