אינטימיות לילית

.

מצלמת השנה של "העין" לשנת 2012

שנת 2012 התאפיינה בטשטוש הגבולות. זאת לא היתה שנה של חידושים טכנולוגיים גדולים: המצלמה הדיגיטלית הגיעה לבשלות מסוימת כבר לפני מספר שנים והיצרנים התפנו לעסוק באופטימיזציה של הטכנולוגיה הקיימת ובהתאמתה לצרכיו של הצלם. יותר מאשר בעבר יכול כיום הצלם לבחור במערכת התפורה בדיוק לסגנון העבודה שלו. לראשונה הגשטאלט של מצלמות שונות מבדיל ביניהן יותר מאשר מנגנוני הצפיה ולכידת התמונה הפועלים בקרביהן. כך למשל, ניתן לבחור בין "מצלמת רחוב" הפועלת בשיטת הריינג'פיינדר, "מצלמת רחוב" קומפקטית בעלת עדשת פריים קבועה ו"מצלמת רחוב" בעלת עינית אלקטרונית. שלושתן דומות זו לזו בגודלן ובממשק התפעול שלהן אבל נבדלות במכאניקה הפנימית שלהן.

שלוש מצלמות בלטו השנה לדעתי יותר מכל האחרות. שלוש המצלמות האלה אינן מצטיינות רק ב"איכות תמונה" גבוהה (זה כבר מזמן מובן מאליו) אלא מהוות אלטרנטיבות לגיטימיות לכלים מסורתיים ומבוססים שמשרתים בנאמנות את הז'אנרים הצילומיים למענם תוכננו מזה עשרות רבות של שנים. בכך הן פורצות גבולות ואולי אפילו פורצות דרך.

הראשונה שבהן היא ניקון D800. זוהי מצלמת רפלקס בינונית בגודלה שמותקן בה חיישן עתיר רזולוציה. בזכות גודלו של החיישן שלה כושר ההפרדה המרשים עשוי לבוא לידי ביטוי אם מרכיבים לפניו אופטיקה איכותית במידה מספקת ואם מקפידים על יציבות המערכת. הרזולוציה הזאת - 36 מגה-פיקסלים - מציבה את ה-D800 בתוך התחום שהיה שמור עד השנה לפורמט הבינוני בלבד. אלא שבניגוד למערכות הפורמט הבינוני המצלמה הזאת מנצלת את יתרונות טכנולוגיית הרפלקס: מהירות, ניידות, גמישות תפעולית והתאמה לצילום בתאורה לקויה. ה-D800 היא מצלמה שפונה אל צלם הסטודיו, צלם הטבע וצלם האופנה. היא מכסה כמובן עוד ספקטרום רחב של ז'אנרים, אבל מצטיינת במיוחד בצילום מתוכנן בגלל העדשות הגדולות והחצובה שבלעדיהן המצלמה הזאת מאבדת את יתרונה על פני חברותיה הדומות לה. הפירוט הרב של הפלט שלה יבוא לידי ביטוי רק בהדפסה למימדי ענק. צלמים שאינם נוהגים דרך קבע להדפיס את עבודתם ברוחב של מטר ויותר יוכלו להסתפק במצלמות אחרות ולא יחסרו דבר.

המצלמה השניה בין השלוש היא פוג'י X-Pro 1. זוהי מצלמת EVIL ששואבת את השראתה ממצלמות הריינג'פיינדר הקלאסיות (ובאופן אירוני - עשויה להחליף אותן). המימדים שלה מותאמים באופן מושלם לכפות הידיים הממוצעות של גבר מערבי והתפעול שלה נושא אופי אנאלוגי. מותקנת בה עינית משוכללת שמאפשרת בחירה בין מצב אופטי למצב אלקטרוני והחיישן המיוחד שלה מתיימר להידמות בתכונותיו לאמולסיה פוטוכימית (ומצליח בכך במידה לא מבוטלת). זו מצלמה הומאניסטית: מיקום העינית מאפשר אינטראקציה בין הצלם וסביבתו גם בשעה שהוא מרים את המצלמה אל עינו הימנית, ממשק התפעול הפשוט מזמין מעורבות של הצלם בתהליך החשיפה והמיקוד האוטומטי האיטי במידת-מה אינו מאפשר צילום על רגל אחת. המגבלות של ה-X Pro 1 הן שעושות אותה אהובה כל כך על צלמים דוקומנטריים. הן מחייבות אותם להאט ולהקשיב וזו הסיבה האמיתית שבגללה כל כך הרבה תצלומים כובשי לב מופקים בעזרת המצלמה הזאת. מצד שני, ה-X Pro 1 איננה מצלמה "טכנית" מצטיינת והיא עלולה לנטוע תסכול בצלמים שמחפשים "ביצועים".

המצלמה פורצת הגבולות השלישית היא אולימפוס E-M5. גם היא מצלמת EVIL, אלא שכל קשר בינה לבין פילוסופיית הריינג'פיינדר מקרי בלבד. היא נראית ומתפקדת כמו מצלמת רפלקס קטנה ולמעשה היא דומה במימדיה למצלמות SLR מסויימות שיוצרו בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. ה-E-M5 היא מצלמה שרירית: מהירה, מדויקת, מוצקה ועמידה. הגמישות התפעולית שלה יוצאת דופן. דומה שאפשר לעשות בה כל דבר בשתיים או בשלוש דרכים שונות. היא משנה את צורתה בעזרת גריפ מודולארי שמתאים אותה לעדשות במשקלים שונים, יש בה מסך מגע צירי שמאפשר חשיפה כמעט אגבית ומנגנון זיהוי פנים מהיר ואינטואיטיבי. היא מצוידת במייצב תמונה חדשני ובמיקוד אוטומטי זריז שעובד היטב גם בתנאי תאורה בעייתיים. רחש התריס השקט שלה, מימדיה הצנועים, ובעיקר העדשות הקטנות שלה, עושים אותה מצלמה דוקומנטרית מצוינת (גם אם לא "מסורתית"). האטימות שלה מתאימה אותה לעבודה בתנאי שטח ומזג אוויר לא אופטימליים והעינית האלקטרונית שלה מתאימה אותה לצילום בתאורה קלושה. כל התכונות האלה כבר מצויות במצלמות אחרות, אבל ה-E-M5 היא הראשונה שמשלבת את כולן בכלי אחד. זאת מצלמת הרפלקס האולטימטיבית (למרות שאינה מצלמת רפלקס כלל) - כולה אומרת יעילות. היא זו שתוקעת את המסמר הראשון בארון של ה-SLR ובכך חשיבותה ה"היסטורית". מובן שיש ל-E-M5 גם חסרונות: היא אינה מיטיבה להתמקד על אובייקטים בתנועה, כמה מהכפתורים בפאנל האחורי שלה קטנים וקשים להגעה ואין בה פלאש פנימי. ובכל זאת היא מצלמת השנה של "העין" לשנת 2012.

.

אוניברסיטת חיפה, דצמבר

אוניברסיטת חיפה נחנכה בשנת 1972. הקו הארכיטקטוני השולט בה קר, חד ואקדמי. הרבה בטון וזכוכית. מעט אבן. היא נחרצת, בהירה, אובייקטיבית. כיאה למודרניות האופטימית של שנות בנייתה. כיום היא נדמית לנו כענק שקפא על שמריו, עילג מעט, שולט בסביבתו יתר על המידה.

תקופה זו של השנה עושה עימה חסד לדעתי. היא נולדה לאקלים צפוני יותר, ממוזג יותר.

.

יעלה ויבוא

.

ערב חורפי

.

בית האגם

.

אנשים במדבר

.

אבירי השולחן הירוק

.

ריקוד לגשם

.

סופקיץ

.

על בשלות הצילום הדיגיטלי ומצב השוק

בחמש השנים האחרונות הלכה והואטה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הצילום הדיגיטלי. זה קרה מכיוון שהאלקטרוניקה ובכללה עיבוד האותות הלכה והתקרבה לבשלות (לפחות מבחינתו של המשתמש). מאז שנת 2007 לערך לא חלו פריצות דרך גדולות ותהליך המחקר והפיתוח עבר לפסים של אופטימיזציית הטכנולוגיה הקיימת. והנה, בחודשים האחרונים אנחנו עדים להומוגניות לכל רוחב השוק. בלתי אפשרי להבחין בהבדלים בין תוצריהן של מצלמות שונות ובמרבית המקרים אפילו בין כאלה ששטחי החיישנים שלהן שונים. השיפורים המוכנסים בדגמים חדשים על פני הקודמים להם קטנים ונוגעים יותר לפונקציונאליות מאשר ל״איכות התמונה״. פרק הזמן העובר בין הכרזה אחת לשניה ארוך מכפי שהיה בעבר משום שהחדשנות הולכת ופוחתת. הכוונה לחדשנות אמיתית, כזאת שמורגשת בשימוש; לא לגימיקים כאלה ואחרים. 

האם זה טוב לנו, הצלמים? לדעתי זה מצוין. השוויון מאפשר לצלם לבחור את הכלים המתאימים לו ביותר ולהתעלם משיקולים זרים הנובעים מפערי ארביטראז׳ כאלה ואחרים בין היצרנים. הוא אינו צריך להתלבט בגלל דגמים חדשים שעשויים להופיע כרעם ביום בהיר ולהפוך את הציוד שברשותו למיושן בין לילה. הבחירה ביצרן כזה או אחר יכולה להיות מושכלת יותר ולהתבסס על שיקולים נכונים יותר: אם בעבר חלק נכבד מן ההתלבטות נסב סביב אפשרויות השדרוג העתידיות שהביונט מציע הרי היום ההבדלים בין חיישנים גדולים, בינוניים וקטנים יותר מוגדרים היטב וכנראה שלא ישתנו בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, ההבדלים בצורת המצלמה ובגודלה (וגם בגודל העדשות ובאיכותן) חוזרים להוות שיקולים מכריעים בבחירת היצרן. כך היה במרבית תקופת שלטונו של הפילם וטוב שהדברים חוזרים לפניהם הנורמליים.

התזזית שאחזה בשוק ציוד הצילום בעשור האחרון הביאה לתפיסה מוטעית של הצילום בקרב חובבים רבים. האופי הטכנולוגי של הצילום הדיגיטלי משך אל התחום הזה משתמשים שמוקסמים מן התהליכים יותר מאשר מן התוצאה. לדידם תצלום ״טוב״ הוא כזה שמציג את העולם באופן מציאותי, ללא שיבושים הנובעים מן הכלים המשמשים את הצלם. חוסר חדות, גרעיניות, הבהקים לבנים וצללים עכורים הפכו במידה רבה לחזות הכל. מצלמה לא נבחנה בעושר הצבעים שהיא מפיקה או בנוחות ההפעלה שלה אלא בסדרה של פרמטרים פיזיקליים המתארים את יעילותה בקליטת אור, בקריאה נכונה שלו ובהמרה שלו לאותות חשמליים. בשנים החשוכות של הצילום הדיגיטלי גברה הכפייתיות של המדידה על הקסם שבהקפאתו ובהנצחתו של רגע משמעותי. למרבה השמחה הימים האלה חולפים מן העולם לנגד עינינו. האם מישהו זוכר עדיין את ההיסטריה ההמונית שאפפה את המחשבים האישיים לפני חמש עשרה שנה? כיצד מעבדים, רכיבי זיכרון וכונני אחסון התיישנו ביום בו נרכשו? מאז השתנה השוק וכיום אתה מחליף את המחשב שלך רק כאשר הוא מתקלקל. אין לי ספק שגם הצילום הדיגיטלי יגיע לפרקו בקרוב. פשוט, רוב המצלמות כבר טובות מספיק עבור רוב המשתמשים.

למעשה זה היה נכון גם לפני שלוש שנים. השינוי נובע מכך שהצרכנים מבינים את העובדה הזאת לאשורה ומשנים את הרגלי הרכישה שלהם בהתאם. היצרנים הגדולים, המסורתיים נתפסים לפניקה. אחרת לא ניתן להסביר את הופעתן של מצלמות בעלות חיישנים מלאים במחירים נמוכים יחסית בעוד גופי ה"קרופ" מן הסדרות הגבוהות אינם זוכים לרענון. המסר למשתמשים אינו יכול להיות ברור יותר: הגיע הזמן לזנוח את החיישן הקטן (עם כל העלויות הכרוכות בכך). זהו קו ההגנה האחרון שלהם, ביטוי לרעיון הישן לפיו "גדול יותר הוא טוב יותר". הקו שעובר בין ציוד "מקצועי" לבין ציוד "חובבני" נשבר, אבל חוששני שהמאמצים האלה להציל את הביונטים המסורתיים עוד יתבררו כשירת הברבור של טכנולוגיית הרפלקס. היתרונות שהיא מציעה (חיישן גדול, מיקוד עוקב מהיר) הולכים ומצטמצמים ואילו חסרונותיה (מימדים גדולים, עינית "טיפשה", מיקוד לא מדויק והתאמה מפוקפקת לצילום וידאו) מתבלטים.

בעתיד עוד יתרחשו מהפכות טכנולוגיות בצילום. מאמצי המחקר והפיתוח ימשכו ובעוד עשור או שניים ודאי יופיעו מוצרים אלקטרוניים ואופטיים שיעלו במידה רבה על אלה הקיימים. אולם לעת עתה נראה שחיישן הסיליקון ועדשת הזכוכית הגיעו לבשלות. המוצרים שנראה בשנים הקרובות לא יהיו אלא וריאציות של אלה המוכרים לנו. התצלומים שניתן יהיה להפיק באמצעותם לא יהיו שונים באורח דרמטי מאלה שאנחנו מכירים.

ומה על התחרות, זאת שמניעה את גלגלי הפיתוח הטכנולוגי ואת השוק כולו? מאחר שהמרדף אחר "איכות התמונה" הגיע לסיומו המוצלח, התחרות בין היצרנים תתמקד בפונקציונאליות של המוצרים שלהם. המצלמות של השנים הקרובות יהיו קטנות יותר, שקטות יותר, מהירות יותר וחכמות יותר מאשר אלה שאנחנו מכירים. המיקוד האוטומטי של המצלמות חסרות המראה יהפוך מהיר יותר ויותאם למעקב אחר גופים בתנועה. העיניות האלקטרוניות יגיעו לרמה שבה לא יורגשו הבדלים בינן לבין עיניות אופטיות מסורתיות. מנועי ה-jpeg ישופרו ויהפכו את הטיפול הפרטני בקובץ ה-Raw למיותר במידה רבה. מגמה נוספת שתתפוס תאוצה היא מצלמות ״מיוחדות״ לשימושים ספציפיים שחלקן יהיו שונות מאד במראן ובתכונותיהן מן ה"לבנים" המוכרות לנו.

המשמעות המעשית של הניתוח הארוך הזה היא כזאת:

1. אין טעם בהחלפתה של מצלמה שיוצרה אחרי 2009. ברוב רובם של המקרים המצלמות החדשות אינן עולות על קודמותיהן ככל שהדברים נוגעים לצילום סטילס. התועלת שברכישת מצלמה בעלת חיישן מפורט במיוחד - מפוקפקת. מצלמות הקרופ מגיעות לקצה היכולת שלהן ברזולוציה של 18-20 מגה-פיקסלים; מצלמות החיישן המלא מסוגלות "לספוג" 36 מגה-פיקסלים, אבל דורשות עדשות משובחות ותשומת לב מיוחדת לרעידה בעת החשיפה.
2. כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, ראוי לתת את הדעת לתכונות הפונקציונאליות של הציוד: גודל, משקל, איכות אופטית וכיו"ב מבדילים בין מערכות שונות יותר מאשר "איכות התמונה". המבחר גדול ואין צורך בפשרות גדולות.
3. הפיתוי "לעלות כיתה" ולהצטייד במצלמה בעלת חיישן 35 מ"מ גדול מאשר היה אי פעם, אבל אסור לשכוח שרכישתה של מצלמה כזאת היא רק המבוא לפרק של הצטיידות בעדשות יקרות מפז. יש לבחון היטב את תרומתו הפוטנציאלית של החיישן הגדול לצילום שלכם (רמז: היא לא משמעותית כפי שאתם חושבים).
4. אם ברשותכם מצלמה חדישה יחסית ואתם מוכרחים לרכוש ציוד נוסף, הציצו בעדשות הפריים המתאימות לביונט שלכם. בשנה האחרונה הופיעו כמה עדשות מצוינות שעשויות לתרום רבות לצילום שלכם.

.

דף חדש

במהלך הקיץ האחרון, למעשה זה התחיל עוד קודם, נמאס לי.

נמאס לי לצלם. נמאס לי לחשוב על זה ולדון ולדוש בזה. נמאס לי מהכפייתיות של כתיבת הבלוג. הקוראים הקבועים ודאי חשו במיאוס, הרי אי אפשר אחרת. בחודשים האחרונים נהניתי מן הכתיבה פחות ופחות וזה בא לידי ביטוי בתכנים שפורסמו כאן. הבלוג כירסם בי. הפסקתי לכתוב על תובנות ועסקתי בדעות, בהתנצחות עם ציבור קוראים אמורפי ומטושטש שאת הקווים לדמותו יכולתי רק לשער. הכל כדי להמשיך ולמלא את החלל הזה במלים.
כתיבה טובה היא עניין תובעני. אינך יכול לעסוק בה מבלי להקדיש לה את כולך. מבלי הצורך לומר משהו חשוב. לכמות אין משמעות. והנה, מצאתי את עצמי כותב רק על מנת להחזיק את הבלוג במצב של ציפה. "העין" הפסיק להתקדם. הפסיק להיות מעניין. בשלושים בחודש אוגוסט לא הצלחתי עוד לשאוב רוח כדי לכתוב פוסט יומי חדש. גם ביום שאחריו, ובזה שאחריו. הבנתי שהגיע הזמן להפסקה.
היום אני שב לכתוב. לא בקול תרועה רמה ואפילו לא מתוך שמחה. המצברים שלי עדיין ריקים, אבל יש דברים שחשוב לי לומר. "העין" ישנה את פניו. לא עוד בלוג מהיר, מהיר תגובה ומהיר חימה - אכתוב רק כאשר אהיה מוכן לכך. אולי רק פעם בשבוע, אולי פחות מכך. אינני יודע. התכנים שיפורסמו כאן יהיו בשלים יותר, מלאים יותר. יתכן שאאבד חלק מן הקוראים, אבל זה לא מטריד אותי כעת. "העין" הוא פרוייקט ארוך טווח.
.

קו / גבול

.

על הפסקות ותובנות

עבודה מתמדת איננה עניין של מה בכך. העבודה שומרת אותך בכושר: אתה מבצע את המטלות השוטפות באופן מוכני וללא מאמץ. אתה מעודכן, מיומן ויעיל. אתה ער לפרטים ומהיר בתגובתך לשינויים בסביבתך. אתה יודע מה צריך לעשות בספקטרום מוגדר של סיטואציות ולא פחות חשוב - אתה יודע בדיוק כיצד לעשות את מה שצריך. אם תצא לחופשה בת מספר שבועות לא תזדקק ליותר מיום עבודה אחד כדי לשוב לאותה מידה של מיומנות. אבל אם תצא לחופשה בת מספר חודשים (נאמר חצי שנה), תראה את הדברים מעט אחרת כשתחזור לעבודתך. סביר להניח שתתחיל לחשוב על עבודתך באופן פילוסופי יותר. למשל, מהי מטרת העבודה שאתה משקיע בה את מיטב הזמן והמשאבים המנטליים והחומריים שלך? את מי עבודתך משרתת? אילו שינויים עליך לעשות על מנת שתוכל להגיב למצבים החורגים מספקטרום המיומנות המוגבל שלך? כשאתה עסוק בעבודה אתה אמנם חושב על הדברים האלה לעתים, אבל הניצוצות האלה כבים מיד. הרעיונות הגדולים אינם מתעבים לכדי חוטי מחשבה ברי קיימא ובסופו של דבר לידי תובנות מגובשות. לצורך כך נדרש זמן.

המאמר המדעי האחרון שכתבתי עם שותפי המחקר שלי לא "זרם" היטב. התוצאות הניסיוניות עליהן הוא מבוסס מרשימות, הנתונים היו מקיפים ואמינים והניתוח הסטטיסטי היה ערוך היטב, אבל במשך זמן רב לא הצלחנו לגבש אותם לכדי תובנה משכנעת וחדשנית. היא התגלתה רק לאחר שהנחנו את הכתיבה למשך תקופה מסוימת והמשכנו לניסויים אחרים.

כך גם בצילום. כל צלם יאמר לך שעל מנת להשתפר עליך להתמיד. לצלם הרבה (בהקשר זה נהוג להזכיר את כלל 10,000 השעות של Gladwell). ככל שתרבה לעסוק בצילום הלכה למעשה כך תהיה מהיר יותר, מיומן יותר ותקבל החלטות נכונות יותר. מצד שני, איני מקבל את הקביעה לפיה המיומנות היא הגורם המגביל את "איכותו" של הצלם. זה אולי נכון בשלבים התחלתיים של האבולוציה הצילומית, אבל תוך זמן קצר מסתבר לרוב הצלמים שהיצירתיות והראיה הן אלה שמגבילות את הצילום שלהם. כמה פעמים חשתם שתוכלו לצלם עד מחר ועדיין לא תוציאו מתחת ידכם תצלום אחד חזק ובעל משמעות?

אם נצייר את איכות עבודתו של צלם על ציר של זמן נמצא שהגרף איננו עולה באופן מתון ועקבי. יש בו עליות מהירות, עליות איטיות, קטעים ישרים ואפילו מורדות. התקופה הראשונה של האבולוציה הצילומית מתאפיינת בהתפתחות המיומנות הבסיסית של הצילום: הפעלתה של מצלמה משוכללת, הבנת החשיפה וכיו"ב. בסופה הצלם מסוגל להפיק תצלומים "נכונים" תוך שליטה ידנית בציוד שלו. מגוון הנושאים שהוא מצלם מוגבל למדי, אבל הוא מפיק תצלומים סבירים מאד מבחינה טכנית. השלב השני של האבולוציה מתאפיין בדיפרסיפיקציה: הצלם מתנסה בו בז'אנרים שונים ובטכניקות שונות המאפיינות את אותם ז'אנרים. בתקופה זו הוא נוטה לרכוש ציוד מכל הבא ליד. איכות עבודתו של הצלם משתנה חליפות יחד עם הסגנון התורן, אבל היא אינה עולה על איכות העבודה איתה נכנס לשלב הזה. התקופה השלישית באבולוציה הצילומית היא תקופת ההתמחות. כאן בוחר הצלם את הנושאים ואת הסגנונות החביבים עליו ובסופו של דבר מתמקד בהם. ההתמקדות מאפשרת לו לפתח מיומנות ספציפית וחזקה שעושה אותו למומחה בתחומו. צלמים מקצועיים רבים נמצאים בסופו של השלב האבולוציוני הזה. אבל האבולוציה אינה עוצרת כאן. עם הזמן הצלם מרחיב את השכלתו האמנותית, צובר ניסיון חיים ומטפח את העין שלו. וגם, הוא מאבד עניין מידי פעם ומפסיק לעסוק בצילום למשך תקופות ארוכות יותר או פחות. הצילום שלו מתפתח יחד איתו, לא באופן רציף ועקבי אלא בקפיצות שביניהן נמתחות תקופות ארוכות של יציבות. גרף האבולוציה כולו יראה בערך כך:

יש לי תחושה שקפיצות המדרגה האבולוציוניות של שלב IV קשורות קשר הדוק להפסקות. המקרה הפרטי שלי אולי קיצוני. הפסקתי לצלם למשך עשר שנים. באותה תקופה לא הפסקתי לגמרי להשתמש במצלמה, אבל איבדתי כל עניין במדיום הזה כבכלי יצירתי. יום אחד, משום מקום, העניין שלי התחדש. הצילום ה"חדש" שלי היה שונה מן הצילום ה"ישן". חד יותר, מכוון יותר ואולי ספציפי יותר. בכל שנה, לאחר שהצילום שלי מתעורר מתרדמת הקיץ שלו, אני חש שאני ממוקד יותר מכפי שהייתי באביב. שקל לי יותר להיות מקורי ויצירתי. החודשים אוקטובר ונובמבר הם הטובים ביותר ליצירתיות שלי. לא רק שאינני חושש מן ההפסקה, אני לומד לקבל אותה בשמחה. אני יודע שהיא שלב הכרחי של התגלמות במחזור השנתי שלי ושבעקבותיה יקרו דברים טובים.

תרדמת הקיץ מתקרבת לסיומה. אני חש כמעט מוכן לחזור ולהסתער על העולם במצלמה שלי. בקיץ האחרון שקעו בי שתי תובנות חדשות. האחת: הרשת מפריעה לצילום שלי. היא מלאה בהסחות דעת מיותרות. ככל שזה נוגע לצילום, כמות הפנינים בה (ויש כאלה) בטלה בששים לעומת אוקיינוס הזבל. השניה: שום טובה לא תצמח לי מציוד איכותי יותר. ידעתי את זה כבר קודם, אבל כנראה שעד שלא מתנסים - לא מפנימים. הזיקה שלי לציוד צילום היא פטיש מתועב שראוי להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. הכלים הם רק כלים. אין בהם תוכן או השראה או שאר רוח.
ויש שם בפנים עוד תובנה אחת שמתגבשת ושנוגעת למהות הצילום שלי, אבל עדיין מוקדם לדעת מה טיבה. נחכה ונראה.

.

הנופים הפנימיים של Barry

לאחרונה נתקלתי בעבודתו של צלם חובב בשם 'Barry', שהצליחה לגעת בי. הוא ניחן בחוש נדיר לטקסטורה ולצבע (הציצו בגלריה המקוונת כדי לצפות בעבודות הצבע שלו).  כמו במקרים אחרים של עבודות שמרגשות אותי, אינני מבין בדיוק את כוונת האמן. כל מה שאני יודע הוא שהתצלומים משקפים לא רק את המציאות החיצונית, אלא גם עולם פנימי עשיר ומורכב. קוראים לזה אוטוריטה: האמן משתמש בסביבתו על מנת לבטא את מחשבותיו, את רגשותיו ואת מצפונו. מובן שזו מניפולציה, אבל מהי אמנות אם לא מניפולציה? אחרת זה היה לא יותר מפלגיאט. כאשר אני מביט בתצלומים האלה אינני חושב: "הנה עץ, והנה עלה והנה ענן". אני חושב: "הנה ניצוץ של רעיון, והנה הרהור והנה תובנה". התצלומים של 'Barry' מזמינים אותי לצקת בהם תוכן. הם פתוחים לסוגסטיה, רכים. ולכן אני אוהב אותם.

Photograph: Barry

Photograph: Barry

Photograph: Barry

Photograph: Barry

.

אוי ויי

קודאק הוציאה אתמול הודעה מעורפלת משהו ובה הצהרה על כוונתה להציע למכירה מיידית כמה מקווי המוצרים שלה:

• מכונות ההדפסה המיידית (ה"קיוסקים" המהוללים)
• מכונות ה"פוטו רצח"
• הפילם למצלמות סטילס
• נייר ההדפסה הפוטוכימי

כל מה שאני יכול להגיד הוא: shit. במיוחד לנוכח הזוועה הזאת.
.

על צילום רחוב והגדרות, מאת שגיא קורטלר

ברסון הגדיר את עצמו כסוריאליסט. כשהקימו את מאגנום, קאפה אמר לו שיציג את עצמו כפוטוג'ורנליסט על מנת לקבל יותר עבודות (כך שמעתי את ברסון אומר בעצמו, בסרט שנעשה עליו).

כנראה שהגדרות ותארים נוצרים על מנת לשרת מטרות שונות. סוריאליסט כאמן שיוצר עבור עצמו, פוטוג'ורנליסט עבור פרנסה. שני כובעים, איש אחד. מה זה ביננו כובע שלישי? צלם רחוב...

בטורקיה, ל"קפה הטורקי" קוראים רק קפה
בברזיל, ל"אגוזי ברזיל" קוראים אגוזים
ברחוב, ל"צלם הרחוב" קוראים צלם

הרחוב הוא הסטודיו של צלם הרחוב, שם הוא מרגיש בבית, בנוח. שם הוא יוצר.
אלה שיושבים בסטודיו מכנים את אותו צלם - "צלם רחוב".

גם Winogrand תיעב שהגדירו אותו "צלם רחוב", לעומתו את יש צלמים כמו Alex Webb שמגדירים עצמם כצלמי רחוב, גם אם חלק מהעבודות שלהם מרגישות יותר דוקומנטריות.

אך בכל זאת יש דבר כזה "צילום רחוב" והעוסקים במלאכה, הם צלמי רחוב.

השבוע השקתי עם חברי היקרים, קולקטיב צילום רחוב חדש. כרגע חברים בו רק המקימים אך בעתיד הוא יקבל את הציביון הבינלאומי אליו אנו חותרים.
קשה להגדיר מהו צילום רחוב, וגם לא נכנסו להגדרה הזאת אבל כן ניסינו לתאר מה מרגיש ומה דוחף צלם רחוב, אפשר לקרוא זאת בדף האודות שלנו:
http://www.streetgangphotos.com/about.html.

אני חושב שברסון היה מתחבר לגישה הזאת. קרא לזה צילום רחוב, קרא לזה סוריאליזם או צילום דוקומנטרי, זה לא משנה, זאת רק דרך לשווק את עצמך, לתייג את עצמך, ליצור שפה משותפת כפי שמהנדס יכול להציג עצמו כ"מהנדס" או כמהנדס חשמל" לדוגמה, אין פסול בשתי הדרכים. העיקר שהתוכן עובד.

.

אבחנה

אתמול חל יום הולדתו של Henri Cartier Bresson. אילו עדיין היה בחיים הוא היה חוגג 104. אף על פי שהיה אישיות בולטת במשך מרבית חייו הארוכים (בין השאר היה בין מייסדיה של סוכנות Magnum ב-1947), דומה שלאחר מותו תהילתו של Cartier Bresson רק הולכת וגדלה. כל צלם מתחיל מכיר את שמו ואת עבודותיו המפורסמות. האם יתכן שהתופעה הזאת קשורה לעלייתו של "צילום הרחוב"?

Cartier Bresson עצמו מעולם לא הגדיר את עצמו כצלם רחוב. למעשה הוא לא הגדיר את עצמו באופן כלשהו (מלבד כאנרכיסט). עם זאת, הוא טבע את העקרונות של "צילום הרחוב" ונחשב כיום לגדול צלמי ה"רחוב" בכל הזמנים. עולה בי החשד שאילו שאלו אותו על מעמדו החדש הוא היה מחייך ופוסק בשקט: "צילום רחוב? אין דבר כזה".

Henri Cartier Bresson, Rouen, France, 1955

.

לפעמים תצלום הוא רק אוסף של נתונים

מי שקורא בבלוג הזה מכיר בוודאי את דעתי על הרעיון לפיו תצלום הוא קובץ נתונים. זה אולי נכון מבחינה מכאניסטית (כל פיקסל בתצלום מקבל ערך ספרתי המתאר את צבעו), אבל אין לכך קשר לערכיו התמאטיים והצורניים של התצלום בעינינו. ערכים אלה הם בראש ובראשונה פסיכולוגיים וקוגניטיביים. אלא שבשימושים מסויימים המידע הספרתי הטמון בתצלום חשוב יותר מהכל. באותם מקרים התצלום איננו נבחן על פי ערכו האסתטי או על פי משמעותו האמוציונאלית. תפקידו לתאר את המציאות בדיוק מירבי. יתר על כן, ערכו הספרתי של כל פיקסל עשוי לשמש בסיס להפקת שכבה נוספת - משמעותית יותר - של מידע.

אנחנו מכירים דוגמאות רבות לשימושים כאלה בתצלומים, אף כי רוב בני התמותה מפרידים ביניהם לבין השימושים היצירתיים שלהם באופן מוחלט. תצלומי רנטגן, התצלומים שמפיקות מצלמות מהירות משטרתיות ומצלמות מעקב, תצלומי לווין, תצלומים מיקרוסקופיים מדעיים וכיו"ב אינם נמדדים בקריטריונים הנוגעים למה שאנחנו מכנים "צילום" למרות שהם תצלומים בדיוק באותה המידה (אולי אפילו יותר, אם ניקח בחשבון את עיבוד התמונה שאנחנו כל כך אוהבים).

קחו למשל את התצלום הבא:

מתוארים בו תפוחי עץ שנחצו לאורך "קו המשווה" שלהם והוכתמו בתמיסת I/KI. התמיסה הזאת מגיבה עם עמילן. האזורים העשירים בעמילן בציפת הפרי נצבעים בצבע כהה ואילו האזורים בהם תכולת העמילן נמוכה נותרים בהירים. מאחר שבתהליך ההבשלה של התפוח העמילן עובר הידרוליזה, דגם ההכתמה עשוי לשמש מדד אמין למצב ההבשלה של הפרי. ככלל, ככל שתפוח מכיל עמילן רב יותר כך הוא מתוק פחות, אבל אפשר לאחסן אותו למשך תקופה ארוכה יותר לפני מכירתו. דגם פירוק העמילן איננו המדד היחיד לקביעת מידת ההבשלה, אבל אין ספק שהוא החשוב שבמדדים בזני תפוח רבים. העניין הוא שהמדד הזה, בשונה מן האחרים, קשה למדידה מדויקת והוא נסמך על השוואה ויזואלית ללוח תמונות סטנדרטי. למשל כזה:

השיטה הזאת עובדת היטב מזה כשמונים שנה, אבל היא מחייבת ניסיון רב: שגיאה בהערכת מצב ההבשלה עלולה להביא לקטיף טרם זמנו או לאחסון ממושך מדי שפוגם במראם ובטעמם של הפירות. לכן, עד כמה שזה נשמע מופרך, הערכת פירוק העמילן נמסרת בידיהם של טכנאים מומחים שעוברים הכשרה אינטנסיבית.

בשנים האחרונות שקדתי על פיתוח של מכונה שתחליף את הטכנאי המומחה ותוכל להפוך את אינדקס פירוק העמילן למדד אובייקטיבי שאיננו תלוי במעריך אנושי. לצורך כך הכנתי תיבה גדולה, לבנה, התקנתי בה תאורה ובראשה הצבתי מצלמה. בתחתית התיבה הנחתי לוח צבוע באדום (מדוע דווקא אדום? פרס יוגרל בין הפותרים נכונה) עליו מניחים את חצאי התפוחים המוכתמים כשהשטח המוכתם כלפי מעלה. חיברתי את המצלמה למחשב וכתבתי תוכנה שתנתח את התמונה המתקבלת ותמיר את תוצאות האנליזה לערכי אינדקס עמילן התואמים ללוחות הייחוס הסטנדרטיים. נשמע פשוט, אבל נדרשו לי שבע שנים עד שהגעתי לאלגוריתם בעל מידת דיוק והדירות משביעת רצון. האתגרים שניצבו בדרכי היו רבים. ראשית, יש להבין שנפח העבודה של טכנאי מומחה להערכת פירוק העמילן הוא גדול. בבית קירור ממוצע נערכות בתקופת הקטיף (אוגוסט, ספטמבר ואוקטובר) אלפי מדידות בכל יום. לכן היה עלי להתאים את האלגוריתם לקבוצות של פירות. מצד שני, לא רק ממוצע הקריאות חשוב אלא גם השונות שלהן בתוך כל מדגם. על כן חשוב היה לקרוא את מצב פירוק העמילן בכל פרי בנפרד. לאחר שפתרתי גם את הבעיה הזאת התברר שחוסר אחידות, אפילו קל, בפיזור האור על תחתית התיבה עלול לשבש את התוצאות. היה עלי לתכנן את התאורה כך שהאור יתפזר באופן אחיד ביותר מחד ולתת לאלגוריתם של הקריאה "עמידות" מסוימת לחוסר אחידות במידת הבהירות הכללית של פירות שונים. יש לציין שמידת הבהירות מושפעת הן משטף האור המוקרן על הפרי והן ממצב פירוק העמילן עצמו, והיה עלי להפריד בין שני הגורמים האלה. האתגר הזה עיכב את הפיתוח למשך זמן רב. כמובן שכדי לעשות זאת היה עלי לדלות כל פיסת אינפורמציה אפשרית מן התצלום. לכל ביט וביט היתה משמעות.

תהליך הפיתוח הפך אותי מומחה לתאורת סטודיו ולאינפורמציה חזותית (גם פרוייקטים אחרים תרמו לכך). אני מודע היטב לכל הפרטים הטכניים המייגעים האלה ואולי משום כך אני כמעט מתעב את העיסוק בהם. אין להם מקום כשאני מצלם להנאתי. לדידי אין ביניהם לבין הנאה דבר. הם מכבידים, מסיחים את הדעת ומעייפים את הנפש. אני רוצה שהצילום שלי יהיה קל. אני רוצה להתמקד בחצי הכוס המלאה ולא בבעיות טכניות. לשם כך אני מוכן לוותר על "שלמות" טכנית. נכון, אילו הייתי מצלם ב-RAW ומשקיע בקבצים אפילו מעט עבודה התוצאות היו "טובות" יותר, אבל אינני מצלם ב-RAW ואין לי למה להשוות את התצלומים שהמצלמה מפיקה. Ignorance is bliss. זה לא עד כדי כך חשוב לי או למתבונן. למעשה הפעם האחרונה בה נתקלתי בתלונות בנוגע לאיכות הטכנית של תצלום שצילמתי היתה... כבר אינני זוכר. אין לי כוונה להטיף בעניין הזה. עשו מה שאתם חושבים לנכון. רק זכרו שלאיש (מלבד חלק מהצלמים, בעיקר חובבים מתחילים) אין עניין באמצעים הטכניים שהביאו ליצירת תצלום כזה או אחר. רוב בני האדם מגלים התעניינות ב'מה' ולא ב'איך'.

השבוע הייתי עסוק מאד. קטיף התפוחים התחיל ובנוסף קיבלתי הזמנה ראשונה מחו"ל לקורא עמילן. לכן נאלצתי לזנוח מעט את הבלוג, ועל כך אני מתנצל. מצד שני, עלי להודות שנהניתי מן החופש הזה. לפעמים אני חש כאילו הבלוג הוא גור חתולים קטן שקורא בכל בוקר: האכל אותי! אולי אפחית מעט את תדירות הכתיבה בחודשים הקרובים, אבל על כך בפעם אחרת.

.

כדורעף חופים ועדשות פריים

הכל התחיל משיחת טלפון מבן דוד שלי, הוא הזמין אותי לבוא ולצלם את ליגת כדור-עף חופים בתל אביב, התרגשתי מאוד מההזמנה. אני אוהב לצאת ולצלם עם עוד אנשים, כאשר מניחים את האגו בצד ומתמסרים לחוויה עצמה של הצילום, ניתן להוציא תוצאות טובות וגם ללמוד כל הזמן דברים חדשים.

אבל נחזור לעניינו... כשסוף סוף הגיע יום הצילומים עצמו, הייתי בכלל עסוק מאוד בדברים אחרים ולא רציתי להיסחב עם הרבה ציוד כי הייתי צריך להיות בהרבה מקומות באותו יום. לכן הכנסתי לתיק את המצלמה עם עדשת 50mm ואמרתי לעצמי את מה ששאול תמיד אומר כאן - עדשת פריים מאתגרת אותך, היא מאלצת אותך להסתמך על בחירה מושכלת, אמרתי את זה לעצמי כל הזמן הזה וכשהגעתי לחוף התבאסתי שאין לי עדשת טלה טובה. ככה הייתי נמנע ממגע עם החול (לא שיש לי בעיה איתו, אבל יחד עם הלחות נוצר קושי), ככה לא הייתי צריך להתקרב כ"כ לשחקנים ולהיות בלחץ מזה שאולי אני והמצלמה יחטפו כדור טועה. אבל לאחר ניסיונות רבים, זיעה והרבה חול - אני חייב להגיד שהייתי מאוד מרוצה מהאתגרים שעדשת הפריים הציבה בפני וכמובן שגם אהבתי את תוצאות והכי חשוב - מזמן האיכות שהיה לי עם הבן דוד שלי.

נ.ב. - לא דיברנו פעם על מפגש צלמים?
.

שטויות במיץ

אחד הקוראים הקבועים של "העין" טורח (כך אני מקווה) לקרוא כל פוסט שנכתב כאן בשבועיים האחרונים ולקטלג אותו כ"שטויות במיץ" (לרוב יותר מפעם אחת). אני עומד נפעם לנוכח ההתמדה, אבל מודה שאינני מבין: אם אינך מסכים עם מילה אחת שנכתבת כאן, מדוע אתה ממשיך לבקר פה ולקרוא באדיקות כזאת כל פוסט? ודאי יש דרכים מועילות יותר בהן תוכל לנצל את זמנך היקר? אם יש לך השקפת עולם מוצקה והפוכה לרוחו של הבלוג אשמח אם תפרוש אותה לעיני הקוראים ותאיר את עינינו. אני מבטיח שהדברים יתקבלו בברכה. ואם שמת לך למטרה להבריח מכאן את הקוראים באמצעות המחווה הילדותית הזאת אז כולי תקווה שזה גורם לך סיפוק ועונג (למרות שאני בספק אם זה יעבוד). לפחות מישהו כאן פועל למען מטרה נעלה.

.

המצלמה כפורטל

מבלי ששמנו לב, מזדחלת לה מגמה חדשה אל לב הקונצנזוס של שוק המצלמות: הקישוריות. רבות מהמצלמות שיצאו לשוק בחודשים האחרונים מצוידות ביחידת תקשורת אלחוטית שמאפשרת לשלוח את התצלומים מכרטיס הזיכרון אל מאגרי תצלומים נבחרים ברשת, אל המחשב האישי או אל המכשיר החכם. בקרוב אף יופיעו מצלמות בעלות ממשק גלישה ברשת. נראה שכמו רבות אחרות, התכונה הזאת מדבקת. סביר להניח שבעוד שנה לכל היותר כל המצלמות החדשות יצוידו ברכיבים אלחוטיים. ומדוע לא? אם כל מצלמה סלולארית מכילה פרוטוקול תקשורת מסועף מובן מאליו שמצלמות "רציניות" זקוקות לכזה. וכמובן, כל צלם שמכבד את עצמו זקוק ליכולת לשתף את עבודתו באופן מיידי עם לקוחותיו או לפחות עם חבריו. התצלומים הנשלחים ישירות מהמצלמה אמנם אינם מעובדים באופן מבוקר על מסך מחשב, אבל לעתים די בסקיצות ראשוניות כדי שהלקוח יוכל לערוך ביניהן סלקציה מהירה. כשהצלם יתפנה להתרווח בכורסתו שמול המסך כבר יחכו לו הוראות ברורות בדבר התצלומים שעליו לעשות בהם עבודת עיבוד. זמן הוא כסף וכסף הוא הכל.

עולים בדעתי כמה וכמה שימושים ספציפיים יותר לקישוריות של המצלמה. למשל, שוו בנפשכם את היכולת של צלמי אירועים להקרין בזמן אמת את התצלומים שלהם על מסך ענק. שוו בנפשכם כמה סרבול מיותר ייחסך מצלמי מגנטים כשיוכלו לשדר את התצלומים שהם מפיקים ישירות למדפסת. שוו בנפשכם את האפשרויות הגלומות בשימוש במכשיר הסלולארי כבשלט רחוק המצויד בתצוגה חיה דרך העדשה! שוו בנפשכם שתוכלו להציג לעיני משפחתכם - בחינם, ללא מאמץ וללא שהיות - תצלומים שזה עתה צולמו בשעה שאתם מטיילים בצד השני של הגלובוס. כיצד יכולנו בלי כל אלה עד היום? אני כבר רואה בעיני רוחי את אתרי ביקורת הציוד מוסיפים לרשימת המגרעות של מצלמה את המשפטים: "Rather basic remote interface" או "Sluggish image upload to remote devices due to limited bandwidth" או אפילו "Lacks app support".

אין לי התנגדות עקרונית לטכנולוגיות חדשות. פשוט נדרש לי זמן להתרגל אליהן. מהות המהפכה הדיגיטלית איננה בשיפור איכות התמונה או בהקטנת ההוצאות השוטפות של הצילום, אלא במיידיות שלו. הזמן החולף מרגע החשיפה ועד קבלתו של תצלום הניתן להצגה באמצעות מדיום פיזי או אלקטרוני התקצר עד מאד. קיצור הזמן הדרוש לשכפול, להפצה ולתצוגה של התצלום, מכל מקום ובכל עת, הוא דבר מתבקש. זה יותר מגימיק; זה עשוי להיות שימושי, אם כי רק עבור חלק מהצלמים בחלק מן הזמן. אז מה הבעיה הפעם?

ובכן, הקישוריות האלחוטית מצטרפת לשורה הולכת ומתארכת של הסחות דעת. זה התחיל בממשק המורכב, רווי החוגות, הכפתורים והמסכים. זה המשיך בתצוגה המיידית וכעת התקשורת... אני רואה במצלמה אביזר מקומי. כשאני מצלם היא הופכת חלק ממני, הארכה של היד ושל העין. אני מתקשה לקבל את תפקידה החדש כפורטל למרחב הקיברנטי הגלובאלי. עבורי הצילום הוא יצירה. כלי לביטוי המחשבות, הרגשות והאישיות שלי. ויצירה זקוקה לזמן. נדרש לי זמן עד שאני חושף מבלי משים, נדרש לי זמן לעיין בתצלומים, לבחור את האהובים עלי ונדרש לי זמן (יותר מכפי שאני רוצה לקוות) לחזור ולבחור מבין אלה ששמרתי ולבסוף להציג. הקלות והמהירות בהן הטכנולוגיה החדשה מציעה להחליף את התהליך הזה מטרידה את מנוחתי. לא בגלל שאין בה צורך (עבור חלק מן הצלמים בחלק מן הזמן), אלא משום שהתהליך היצירתי שלי נראה פתאום כל כך מיושן וקטן ועלוב. משום שהתפוקה שלו דלה כל כך ובכל זאת איני יכול להיפטר ממנו. כנראה שאני מזדקן.

.

מיתוס השעה הנכונה

יש מספר מיתוסים בנוגע לצילום בכלל ולאור בפרט שאומרים כי הזמן הטוב ביותר לצילום הוא בתוך חלון של שעה וחצי מהזריחה או עד לשקיעה.

יש האומרים שיש להמנע ככל הניתן מאור ישיר (במיוחד בצילום פורטרטים). יש כאלה שיגידו שהכי טוב זה לצלם בחורף, כשהשמש מוסתרת מאחורי עננים והאור רך יותר.

ובכן, אני אומר, שאלא אם מישהו מעוניין בתוצאה מאוד מוגדרת, אפשר לצלם לכל אורך היום, מאור ראשון ועד לקרן האור האחרונה עם אפשרות לתפוס תמונות נהדרות בכל זמן.

למעט מצב שבו אין לכם אור כלל, אין סיבה להשאיר את המצלמה בצד בכל זמן נתון.

.

למותר לציין...

הבהרה קטנה אבל חשובה:

רוב הדברים הנכתבים ב"העין" מתייחס לסוג מסוים של צילום ולא ליצירה הצילומית בכללותה. אם תרצו, אפשר לחלק את הצילום לשתי קטגוריות: האחת תיאורית בעיקרה והשניה יצירתית בעיקרה.

הקטגוריה הראשונה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן מטרתו של הצלם היא לתאר את המציאות באופן מהימן. המהימנות נסמכת בין השאר על נקודת השקפה נייטרלית, על הקפאת תנועה ועל הדגשתו בקומפוזיציה של נושא יחיד. צלמי טבע, ספורט, פורטרטים ופפראצי מרבים להשתמש בעדשות ארוכות שאינן מאפשרות מרחב יצירתי גדול. מטרתם היא "תפיסה" של רגע משמעותי באופן נטורליסטי ואסתטי. לשם כך הם בוחרים מראש בקומפוזיציה המיטבית מתוך האפשרויות העומדות בפניהם ועיקר המאמץ שלהם עוסק בתזמון. מכיוון שהמצלמות המודרניות מצטיינות בחשיפה רציפה מהירה, הם מרבים להשתמש בתכונה הזאת כדי להגיע אל "הרגע המכריע". מטרתו של הצלם היא ליצור כמות מספקת של "חומר גלם" כדי להגדיל את הסיכויים ללכידתה של תמונה מוגדרת היטב ומתוכננת מראש, לפחות בעיני רוחו של הצלם. הצילום התיאורי מוכוון-תוצאה ולפיכך התהליך היצירתי הדומיננטי שלו מתמקד בסלקציה שלאחר החשיפה.

הקטגוריה השניה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן אין בידי הצלם "מודל" מוכן מבעוד מועד. במקרים כאלה הצלם מנסה לבנות את הקומפוזיציה תוך כדי התהוותה (שימו לב ללולאה הפרדוקסלית הנוצרת כאן). ההשפעה של הצלם על הסצינה אפסית וכדי להגדיל את רפרטואר האפשרויות העומדות בפניו עליו להשתמש בעדשה בעלת פרספקטיבה ליניארית בינונית או חזקה ולהתקרב אל ההתרחשות המתגוללת לפניו. גם כאן ההצלחה קמה ונופלת על התזמון, אלא שבשונה מן הצילום התיאורי זה היצירתי דורש מן הצלם עירנות רבה ושינוי מתמיד של נקודת ההשקפה שלו. זהו צילום מוכוון-תהליך שמתבסס על הצלם ולא על הטכנולוגיה המשמשת אותו. אדרבא, ממשק אדם-מכונה מורכב מדי עלול להסיח את דעתו של הצלם מן הסצנה ולהפריע לו. התהליך היצירתי הדומיננטי של צילום כזה מתמקד בסלקציה שלפני החשיפה.

הצילום הוא מדיום רחב ביותר שיכול להתאים את עצמו למטרות מגוונות. המפריד בין צילום ציפורים, למשל, לבין צילום רחוב רב מן המשותף. העקרונות הפסיכולוגיים והטכניים של שני הז'אנרים האלה הפוכים זה מזה ואין פלא שצלמים שמתמחים בראשון אינם מבינים כאלה שעוסקים בשני (ולהיפך). אני יודע שבין קוראי "העין" יש כאלה שמתקוממים על חלק גדול מן התכנים ואפילו נעלבים לפעמים. כשאני מעיין באתרים המוקדשים לצילום סטודיו, אופנה או ספורט התחושות שלי דומות. אינני מבין את האתגרים של התאורה או את האובססיה לחדות אבסולוטית בתיעוד מירוצי מכוניות, למשל. אני חש כזר גמור כאשר הדיון נסוב סביב תכנון של סצנה או בימוי של דוגמנית. אם אינכם מסכימים עם הדברים הנכתבים בפוסט כלשהו, אני מפציר בכם שלא לכעוס או להיעלב. פשוט קבלו את ההבדלים בתדר כמובנים מאליהם.

תודה.

.

עדשת הרחוב האידיאלית

כידוע למי שקורא בבלוג הזה אינני רואה בעצמי צלם "רחוב". אני אוהב לצלם אנשים. אוהב מאד אפילו. דווקא משום כך הפיגורטיביות האנונימית של צילום הרחוב קשה לי. אני מעדיף לחדור את קליפתם של בני אדם, להתקרב אליהם ולצלם מתוך אמפתיה. אני מעדיף שהמצולמים יבחינו בי ויבחרו להתעלם מאשר לצלם בהיחבא. ובכל זאת, לפעמים הנסיבות מאלצות אותי לצלם במהירות, כלאחר יד ומבלי למשוך תשומת לב.

מהי העדשה האולטימטיבית לצילום רחוב (במובנו הקלאסי)? ובכן, אולי כדאי להתחיל מניסוח הדרישות.

ראשית, זאת חייבת להיות עדשה קטנה. עדשות ארוכות מושכות אליהן תשומת לב מיוחדת בגלל הרפלקס הציבורי המשייך אותן לצילום המקצועי. אדם המבחין שהוא מצולם בעדשה כזאת עלול לחשוד שדיוקנו עתיד לראות אור בדפוס. אין בזה כמובן הגיון, אבל לעדשות גדולות יש מין תכונה שכזאת. עד כמה קטנה עליה להיות? הייתי אומר שאורכה לא יעלה על כפליים עובי הגוף.

שנית, זאת חייבת להיות עדשת פריים. רק עדשה בעלת אורך מוקד קבוע תאפשר לצלם להכיר אותה במידה אינטימית מספיק על מנת שיוכל לצלם מבלי להציץ בעינית. מאותה סיבה חשוב שהעדשה תהיה מצוידת בסקאלת מרחקים מדויקת (וגם סקאלת עומק שדה לא תזיק).

שלישית, עליה להיות רחבה במידת מה. עדשות טלה-פוטו ואפילו עדשות נורמליות מחייבות את הצלם לכוון את העדשה אל נושא הקומפוזיציה. עדשות רחבות מאפשרות לו לכלול בפריים את הנושא גם אם המצלמה מכוונת מעט הצידה. סיבה נוספת לעדיפות של זווית הראיה הרחבה היא עומק השדה הגדול הקשור אליה. מצד שני, עדשה רחבה מדי תגרום לכל מה שנמצא בסמוך לשולי הפריים "להימרח" כלפי הפינה הקרובה. המראה האולטרה-רחב הזה עשוי ליצור במתבונן תחושה של קירבה ושל מעורבות בסצנה, אבל הוא אינו מתאים לכל סיטואציה. הייתי אומר שהתחום שבין 28 ו-35 מ"מ (אקוויולנטיים) מהווה פשרה לא רעה.

ורביעית, על העדשה הזאת להיות פשוטה. עדשות שמתהדרות בשלל מתגים, במערכות מיקוד אוטומטי משוכללות ובטבעות אדומות, זהובות או כחולות נוטות להיות גדולות מהרצוי ולבלוט בהמון. בנוסף לכך הן מציעות לצלם בחירה בין אפשרויות רבות (עומק השדה, שיטת המיקוד, הפעלת המייצב וכיו"ב) ובכך יש בהן פוטנציאל לסבך את התהליך היצירתי שלו ולפגום בריאקטיביות שלו לסיטואציה המשתנה.

לאחר שמניתי את הדרישות שלי הגיע הזמן להציץ באפשרויות ההיפותטיות שהיו עומדות בפני אילו חשקתי בעדשה כזאת. בעוונותי המצלמות שברשותי מצוידות בחיישנים בעלי מקדם חיתוך X2. לפיכך עלי לחפש עדשת פריים קטנה (לאו דווקא מהירה) באורך מוקד שבין 14 ו-18 מ"מ. כמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתי היה חיפוש בין העדשות המתאימות לביונטים שברשותי. העליתי בחכתי שתי עדשות מתאימות בלבד. שתיהן עדשות "פאנקייק" חביבות ומהירות למדי, אבל שתיהן אינן מתוכננות עבור מיקוד ידני. הנה:

צילום רחוב - כפי שאני מבין אותו - איננו מחייב מיקוד אוטומטי. לכן אין לי סיבה עקרונית לדחות על הסף עדשות ישנות שניתן לחברן למצלמה באמצעות מתאם. אלא שמיד הוברר לי שרוב עדשות הפריים בתחום אורך המוקד הרצוי המצוידות בסקאלת מרחקים נראות בערך כך:

העדשות האלה לא מצטיינות בחדות שלהן כשהן מורכבות על גופים דיגיטליים. זווית ההטלה של קרני האור אולי אינה באה לידי ביטוי במצלמות פילם, אבל לחיישנים יש דרישות משלהם שרק מגדילים אותן. הנה:

מובן שיש עדשה נוספת, טיפ-טיפה רחבה מדי עבור הז'אנר הזה ויותר מטיפ-טיפה יקרה מדי עבור חובב הצילום הסביר, אבל לפחות היא איכותית. הנה היא:

ואז, רגע לפני שחילצתי את כרטיס האשראי המדומה מתוך הארנק (הרי אינני צלם רחוב ולא באמת התכוונתי לרכוש עדשה חדשה. כל התרגיל הזה היפותטי, מה גם שיש ברשותי אי-אלו עדשות) נזכרתי שעדשת הרחוב האולטימטיבית היתה כל הזמן הזה בכיסי.

האם זה קורה גם לכם?

.

על ראיית זום וראיית פריים

כשאתה יוצא עם עדשת פריים אחת מרחב האפשרויות שלך מוגבל לזווית ראיה אחת ויחידה. בהתחלה זה לוחץ. אתה חש כלוא בתוך הפרספקטיבה של אותו אורך מוקד. אינך יכול "להתקרב" או "להתרחק" במחי סיבוב של טבעת הזום. אבל אז, פתאום, אתה מגלה את הדינאמיקה הפנימית של הפריים: כשאתה מצלם בעדשת זום אתה ממסגר את הסצנה. כשאתה מצלם בעדשת פריים אתה מרכיב אותה. תשומת לבך נתונה לא רק לאלמנטים שייכללו במסגרת ולאלה שישארו בחוץ אלא למבנים גיאומטריים, לדגמים חוזרים, למרקם, ליחסים ולמקצב. ואז אתה מתחיל לראות באותו אורך מוקד גם כשהמצלמה תלויה על הצוואר או על הכתף ואתה רואה אחרת – את הפרטים ואת התמונה הגדולה בעת ובעונה אחת. הצילום שלך הופך אינטואיטיבי יותר. אתה כבר לא צריך לחשוב. אתה יודע מראש איזו זווית השקפה תעבוד, מהו המרחק הנכון, מהו הרגע הנכון ללחיצה על המחשף. אתה יודע מה יהיה עומק השדה ואתה יודע כיצד לצלם מבלי להציץ בעינית. אתה חש בטוח יותר בעצמך, משוחרר מן הצורך להיות "מוכן" לכל הזדמנות צילום שתיקרה בדרכך. בהדרגה תרשה לעצמך לצלם פחות. תלמד לערוך את התצלומים שלך עוד לפני שנוצרו ולוותר על חשיפות סתמיות או רעות. הצילום שלך יתבסס פחות ופחות על "תפיסות", יותר ויותר על בחירה מושכלת.

לאחר כמה חודשים כבר לא תוכל אחרת. כשתנסה להרכיב שוב את עדשת הזום שלך על המצלמה תחוש אבוד. יותר מדי החלטות. יותר מדי אפשרויות. לא תוכל עוד לצמצם את הראיה שלך למסגרת הפריים ולכן תעדיף לקבוע את העדשה לאורך המוקד הרחב ביותר שהיא מציעה ולהסתפק בכך. וכשתחזור לעדשת הפריים שלך תחוש הקלה גדולה. כמו לחזור הביתה.

André Kertész, Pont Des Arts, Paris, 1963

 .

אוגוסט

בחודש אוגוסט הנשימה נעצרת לאיטה. שמש הקיץ מתאגרפת לכדי מאמץ אחד ארוך לפני בוא הרוח. מסמאת את הגרון כמו צמאונו של כלב משוטט. המים משלימים את תהליך הפיכתם לבוץ, אחר כך לאדמה, אחר כך לאבק. גם אנחנו אבק, האבק המר של הארץ והאבק המלוח של הים. אבל בערב הצל עמוק יותר ובלילה, בהרים, פתאום טל.

Photograph: J.E. Naschitz

.

הערה

ודאי הבחנתם ברוחות המלחמה שפרצו בימים האחרונים אל פני השטח. זה מדאיג. מבלי להיכנס לעומק הדברים, מלחמות אינן רציונאליות בעיני. הן נוגדות את התרבות שלנו ששמה במרכזה את השגשוג, את הרווחה ואת העתיד. תחביבים ועיסוקי פנאי הם פריבילגיה השמורה למי שאינו מוטרד במיוחד מאיומים על רווחתו או על בטחונו. במקרה שלי, די היה ברפרוף מהיר בעיתון ביום שישי כדי שאאבד כל עניין בנושאים הקטנים שאני מעלה כאן. האושר שלנו שברירי כל כך!

.